לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
חוויה סומטית: שימוש בתחושות הגוף בטיפול בטראומהחוויה סומטית: שימוש בתחושות הגוף בטיפול בטראומה
חוויה סומטית: שימוש בתחושות הגוף בטיפול בטראומה

חוויה סומטית: שימוש בתחושות הגוף בטיפול בטראומה

פרקים מספרים | 30/5/2019 | 461

שיטת הטיפול "החוויה הסומטית" (SE - Somatic Experiencing), המיועדת לטיפול בתסמונת הפוסט–טראומטית, פותחה על ידי פטר לוין (Levin; 3-1). טיפול זה מבוסס על הפניית תשומת לבו של המטופל אל תחושות גופניות. במהלך הטיפול מתרחשים השלמה של תגובת ההגנה שדוכאה בעת החשיפה לאירוע הטראומטי, ופורקן העוררות העודפת שנשארה "תקועה" במערכת העצבים בעקבות האירוע. אלה יכולים להוביל להקלה משמעותית בסימפטומים השונים הנובעים מחשיפה לדחק טראומטי. בפרק הנוכחי נציג את הטיפול בגישת החוויה הסומטית ואת מאפייניו. ראשית נשרטט את הרציונל התיאורטי שבבסיס הטיפול ואת האטיולוגיה של התסמונת הפוסט–טראומטית לפי פרספקטיבה תיאורטית זו. לאחר מכן נתאר את אופן העבודה בטיפול זה, ונציג תיאור מקרה. לבסוף נבחן עדויות אמפיריות ליעילות השיטה, ואינדיקציות וקאונטר–אינדיקציות לשימוש בה.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: שיטות טיפול נוספות, פוסט טראומה
דני שלסמן
דני שלסמן
פסיכולוג
תל אביב והסביבה, שרון ושומרון, אונליין (טיפול מרחוק)
אורין בוטוב
אורין בוטוב
עובדת סוציאלית
שרון ושומרון, אונליין (טיפול מרחוק), פתח תקוה והסביבה
תומר מזור
תומר מזור
פסיכולוג
ירושלים וסביבותיה, אונליין (טיפול מרחוק)
אלון רם
אלון רם
פסיכולוג
אונליין (טיפול מרחוק)
ליאורה רוזנברג
ליאורה רוזנברג
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה
תמר רז
תמר רז
פסיכולוגית
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק), יקנעם והסביבה

חוויה סומטית: שימוש בתחושות הגוף בטיפול בטראומה

מאת יעל להב, מיכל קלארמן ונחום פרידמן

 

פרק מתוך הספר 'משחזור לזיכרון: טיפול בטראומה נפשית' בעריכת יעל להב וזהבה סולומון

 

תקציר

שיטת הטיפול "החוויה הסומטית" (SE - Somatic Experiencing), המיועדת לטיפול בתסמונת הפוסט–טראומטית, פותחה על ידי פטר לוין (Levin; 3-1). טיפול זה מבוסס על הפניית תשומת לבו של המטופל אל תחושות גופניות. במהלך הטיפול מתרחשים השלמה של תגובת ההגנה שדוכאה בעת החשיפה לאירוע הטראומטי, ופורקן העוררות העודפת שנשארה "תקועה" במערכת העצבים בעקבות האירוע. אלה יכולים להוביל להקלה משמעותית בסימפטומים השונים הנובעים מחשיפה לדחק טראומטי. בפרק הנוכחי נציג את הטיפול בגישת החוויה הסומטית ואת מאפייניו. ראשית נשרטט את הרציונל התיאורטי שבבסיס הטיפול ואת האטיולוגיה של התסמונת הפוסט–טראומטית לפי פרספקטיבה תיאורטית זו. לאחר מכן נתאר את אופן העבודה בטיפול זה, ונציג תיאור מקרה. לבסוף נבחן עדויות אמפיריות ליעילות השיטה, ואינדיקציות וקאונטר–אינדיקציות לשימוש בה.

 

המודל התיאורטי בבסיס הטיפול בשיטת החוויה הסומטית

אחת הסוגיות המרכזיות במסגרת חקר השפעות הלחץ עסקה בשאלה כיצד מערכת העצבים של האורגניזם מגיבה לגירוי מלחיץ. לוין (1, 3), מייסד שיטת הטיפול המכונה החוויה הסומטית, הכיר בתגליתו החשובה של גלהורן (Gellhorn; 4), שהראה כיצד חשיפה ללחץ משפיעה על המערכות הסימפתטית (המופעלת במצבי חירום ומתח, ומכינה את הגוף למאבק או לנסיגה) והפאראסימפתטית (האחראית לפעולות הרגעה ושימור בעת שהגוף נמצא במנוחה). במחקרו מצא גלהורן (4) שבנסיבות רגילות, המערכות הסימפתטית והפאראסימפתטית שומרות על יחסים הדדיים ביניהן וחוזרות לנקודת המוצא שלהן (Baseline). עם זאת, בעקבות חשיפה לגירוי מלחיץ ורב–עוצמה, ייתכן שינוי כרוני בפעילותן של המערכות הסימפתטית והפאראסימפתטית, המונע מהן את החזרה לנקודת המוצא. כך לדוגמה, נמצא שחולדות שנחשפו לגירויים מעוררי דחק מתחת לרף מסוים הפגינו עלייה זמנית בפעילות סימפתטית והפחתה בפעילות פאראסימפתטית, ובהמשך חזרה ספונטנית לרמות של נקודת המוצא. לעומת זאת, תחת חשיפה לגירוי עוצמתי או כזה אשר נמשך לאורך זמן רב, מערכת העצבים האוטונומית לא חזרה לנקודת המוצא, והחולדות נותרו במצב כרוני של פעילות סימפתטית מוגברת ופעילות פאראסימפתטית מדוכאת (4). יתרה מזאת, במצב של דחק חריף וקיצוני במיוחד, מערכת העצבים האוטונומית הפגינה דפוס פרדוקסלי, הכולל הפעלה קיצונית וסימולטנית של שתי המערכות, הסימפתטית והפאראסימפתטית (5, 6). דפוס זה עלה גם במחקרים אחרים (7), והוא נתפס כמכניזם בבסיס התופעה המוכרת של העמדת פני מת (Playing Dead / Tonic Immobility; 9,8), המתרחשת אצל בעלי חיים ובני אדם במצבי דחק קיצוני. על בסיס ממצאים אלה פיתח לוין את גישת החוויה הסומטית לטיפול בתסמונת הפוסט–טראומטית (3).


- פרסומת -

התיאוריה בבסיס שיטת החוויה הסומטית גורסת שאירוע טראומטי הוא אירוע שגורם לחוסר ויסות ארוך טווח במערכת העצבים (1, 3). לפי גישה זו, חוויה טראומטית נובעת מתגובת מערכת העצבים והגוף, ולא מהאירוע עצמו, ותגובה פוסט–טראומטית משקפת כשל של מערכת העצבים האוטונומית ביכולתה לחזור לתפקודה הרגיל, ותקיעות שלה במצב של תפקוד לקוי (3, 10). מכאן עולה שאירוע שנחווה כטראומטי עבור אדם אחד עשוי להיחוות כבלתי טראומטי עבור אדם אחר. כמו כן, בעוד שתגובה תקינה של מערכת העצבים מול האירוע תתבטא בעמידות גבוהה, כשל בתפקוד מערכת העצבים יעלה את הסיכון לתגובה פוסט–טראומטית (10). שונות זו בין אנשים ביכולת להתמודד עם לחץ נעוצה, בין השאר, בהבדלים גנטיים, וכן בשונות בנוגע להתמודדות מוקדמת עם אתגרים סביבתיים, ולהיסטוריה של התקשרות וחשיפה לטראומה.

לפי גישת החוויה הסומטית, ההפרעה בתפקוד מערכת העצבים, המשתקפת בתגובה הפוסט–טראומטית, קשורה באופן הדוק לחלק הפרימיטיבי יחסית של המוח, המכונה מוח הזוחלים (Reptilian Brain; 1). חלק זה אחראי, בין השאר, להוצאה לפועל של תגובות הגנתיות רפלקסיביות מסוג בריחה, לחימה וקפיאה (Fight / Flight / Freeze) בזמן חשיפה לאיום. תגובות אלה משותפות לבעלי חיים ולבני אדם, ומטרתן להעלות את סיכויי ההישרדות אל מול סכנה (9, 11, 12).

בעת חשיפה לאיום, המערכת הסימפתטית מניעה את הגוף לקראת פעילות קינטית (תנועתית) מסוג בריחה או לחימה (Fight or Flight; 15-13). תהליך זה, הנשען על הפרשה של חומרים נוירו–אנדוקריניים ופעילות מוגברת של נתיבים עצביים ספציפיים, מוביל להיווצרות "אנרגיה ביולוגית", אשר מטרתה להעצים פעילות שרירית. כאשר תגובות הלחימה או הבריחה מתבצעות באופן מוצלח, אזי המשוב הגופני, המצביע על השלמתן, מאפשר רגיעה וחזרה של מערכת העצבים לפעילות שגרתית. אולם במצבים שבהם הפעילות השרירית אינה מתרחשת, או שאינה מובילה לתוצאה הרצויה, מערכת העצבים נשארת במצב של פעילות עודפת ואינה חוזרת לאיזון. כמו כן, בתנאים שבהם לחימה או בריחה אינן מתאפשרות, האורגניזם פונה אל תגובת קפיאה (Freeze), כחלק ממערך ההגנה האינסטינקטיבי. במצב זה האורגניזם מתכווץ, והאנרגיה שהייתה אמורה להשתחרר על ידי לחימה או בריחה נלכדת במערכת העצבים. בטבע, בעלי חיים מתאוששים ממצבים אלה, שבהם מתרחשת עוררות עודפת, באופן ספונטני, תוך שימוש בתנועות בלתי רצוניות, שינויים בדפוסי נשימה, פיהוק ורעד; כל אלה משחררים ופורקים את העוררות הביולוגית. פורקן זה (Discharge), בתורו, מאפשר חזרה לתפקוד נורמלי ותקין של מערכת העצבים. לעומת זאת, במצבים שבהם ההתכווצות והקפיאה נמשכים ללא פורקן, מערכת העצבים נשארת במצב של תקיעות וחוסר ויסות. אלה משתקפים בהפעלה סימולטנית של המערכות הסימפתטית והפאראסימפתטית (16, 17) ובתגובות פוסט–טראומטיות מתמשכות (1, 3).

התיאוריה בבסיס החוויה הסומטית גורסת, אם כן, שתגובות פוסט–טראומטיות נעוצות בחוויה המייצרת תחושה של איום, לצד ריסון או הגבלה של ביצוע התגובות המולדות המאפשרות פורקן של הטעינות העצימה (18). אנשים רבים הנחשפים למצבים קשים או מְסַכנים מתקשים להגיב בגמישות הדומה לזו של בעלי החיים, ולעבור מהמצב המאיים ומהתגובה אליו (בריחה/לחימה/קפיאה) לפורקן, שחרור ורגיעה. גורמים מגוונים עלולים למנוע את הפורקן ושחרור האנרגיה - המאפשרים למערכת העצבים לחזור לתפקוד תקין - ובהם פחד מתהליכי הפורקן וחשיפה מתמשכת לגירוי המאיים. כמו כן, מעורבותם של תהליכי מחשבה גבוהים, אשר מקורם בניאו–קורטקס, מפריעה פעמים רבות להוצאה לפועל של דחפים אינסטינקטיביים המכוונים לפורקן האנרגיה, כמו בכי או רעד, שמקורם במוח הזוחלים (17).


- פרסומת -

התגובה הפוסט–טראומטית משקפת את אי–השלמתם של ניסיונות הפרט להגיב לאיום, ולפיכך לקפיאתם בזמן. גופם של שורדי טראומה הסובלים מתסמונת פוסט–טראומטית הוא מעין ראי לניסיונותיהם (הבלתי יעילים) להגן על עצמם מפני איום ופציעה. לדוגמה, בזמן ההתכוננות להילחם או להימלט שרירי הגוף נדרכים יחדיו בדפוסים מסוימים. היעדר השלמה מוצלחת של תגובות אלה, ומניעת פורקן האנרגיה הנלווית להן, משתקפים בדפוסים של מוכנות לתנועה או של אי–תנועה, וכן בעוררות חריפה וכרונית של מערכת העצבים.

חוסר הוויסות של מערכת העצבים בקרב הסובלים מתסמונת פוסט–טראומטית עלול אף להחריף עם הזמן, בין השאר על רקע הזיקה שבין התחושות הגופניות לבין הזיכרון הטראומטי. מצב דחק נחווה בחלקו כתחושות גופניות לא–נעימות, הכוללות מתח שרירי, אי–נוחות בבטן, רעידות, חולשה, חנק, לחץ דם מוגבר (דופק הולם), לחץ דם נמוך (סחרחורת), שינוי בקצב פעימות הלב, זיעה קרה, היפר–ונטילציה ונשימות שטחיות. בהמשך, סימנים גופניים אלה עלולים להוות רמזי טראומה (Trauma Reminders), ולהעלות מחדש זיכרונות טראומטיים (19, 20), אשר בתורם מעצימים את הרגשות והתחושות הקשים בהווה (21). יתרה מזאת, במצבים אלה הפרט עלול להגיב בתגובה הגנתית הדומה לזו המקורית, לדוגמה בקפיאה ללא פורקן האנרגיה. כיוון שתגובה זו הינה בלתי אדפטיבית, היא מובילה שוב להפרת האיזון במערכת העצבים ולמתח מוגבר.

טיפול בגישת החוויה הסומטית

מטרת הטיפול בגישת החוויה הסומטית היא להחזיר את מערכת העצבים של שורד הטראומה לתפקוד תקין. שני מושגים מרכזיים משקפים את האופן שבו מתבצע הטיפול: מערבולת הטראומה (Trauma Vortex) ומערבולת הריפוי (Healing Vortex). המושג מערבולת הטראומה מייצג את מעגל הקסמים האכזרי שנוצר עקב התקבעות מערכת העצבים במצב של חוסר ויסות, המוביל להחרפת השפעות הטראומה. מושג זה מסכם את ההשלכות של הפגיעה בתפקוד מערכת העצבים המשתקפות בסימפטומים הפוסט–טראומטיים. אלה כוללים, בין השאר, זיכרונות טראומטיים חודרניים, חוויה של חוסר תקווה ואין אונים, ואובדן שליטה בחוויה הפיזית, הרגשית, הקוגניטיבית וההתנהגותית. המושג מערבולת הריפוי מייצג את היכולת המולדת של האורגניזם להתמודד עם חוויות קשות וטראומטיות ולהחלים מהן. חיזוק וגיוס מערבולת הריפוי במסגרת הטיפול מאפשרים לעבד מחדש את האירוע הטראומטי ולהחזיר את מערכת העצבים למצב מווסת. הדבר נעשה, בראש ובראשונה, על ידי מיקוד תשומת הלב בתחושות גופניות (1).

הטיפול בשיטת החוויה הסומטית נשען על הפניית הקשב של המטופל לתחושות גופניות פנימיות, הן של האיברים הפנימיים (אינטרוספציה) והן של השרירים והשלד (פרופריוספציה ותחושת התנועה). הפניית קשב זו מספקת מידע בנוגע להיבטים שונים של החוויה הגופנית של המטופל, כגון הזווית והמנח של הגוף, תנועתיות, תחושות מתח או רפיון ועוד. הדגש על הערוץ הגופני וחישות הגוף במסגרת הטיפול מאפשר גישה למוח הזוחלים "המאחסן" את הזיכרון הטראומטי. במובן זה, טיפול בשיטת החוויה הסומטית נבדל משיטות טיפול אחרות, המתמקדות בבחינת חוויות שהן בעיקרן קוגניטיביות או רגשיות, ומערבות פעילות של חלקים גבוהים יותר, דוגמת הניאו–קורטקס. לפיכך, במסגרת טיפול בשיטת החוויה הסומטית המטפל אינו שואל את המטופל "איזו מחשבה עולה?" אלא "מה אתה חש, מהם מאפייני התחושות שעולות, והיכן אתה חש אותן?".

הדגש על הפניית הקשב אל התחושות הגופניות במסגרת החוויה הסומטית דומה לזה המקובל בשיטות מסורתיות של תנועה מדיטטיבית כגון יוגה, טאי–צ'י וצ'י–קונג, וכן בצורות רבות של מדיטציה (22). עם זאת, יש הבדלים משמעותיים בין טיפול בשיטת החוויה הסומטית לבין שיטות אלה. המרכזי שבהם נוגע לעובדה שטיפול בשיטת החוויה הסומטית שואף להשיב את הוויסות של התחושות הגופניות על ידי פורקן האנרגיה הלכודה במערכת העצבים. הבדל זה מתבטא באופן ההתייחסות לדחף לפעולה העולה בעקבות הפניית הקשב אל הגוף. בעוד שבשיטות מדיטטיביות שונות, לדוגמה, במסגרת מדיטציית מיינדפולנס (Mindfulness) שואפים להימנע מפעולה אל מול חוויות גופניות מאתגרות ובלתי נעימות, הרי שבטיפול בשיטת החוויה הסומטית הדחף לתנועתיות נתפס כמשקף את הצורך בהשלמת התגובה שסוכלה בזמן האירוע, ולפיכך הוצאתו אל הפועל נתפסת כהכרחית לוויסות מערכת העצבים (23).

הפניית תשומת הלב אל החוויה הגופנית, במסגרת הטיפול בשיטת החוויה הסומטית, עשויה להוביל להקלה משמעותית בסימפטומים הפוסט–טראומטיים. הדבר נעשה על ידי השלמת התגובות הביולוגיות ההישרדותיות שנבלמו בזמן האירוע (בריחה או לחימה), וכן על ידי פורקן העוררות והאנרגיה האוטונומית העודפת. במקביל, המגע עם הזיכרונות הטראומטיים במהלך הטיפול מתבצע באופן עקיף, הדרגתי ועדין, תוך סיוע למטופל ביצירת חוויות גופניות חדשות חיוביות יותר, המנוגדות לאלה אשר הופיעו בזמן האירוע.


- פרסומת -

המטרה הראשונה בטיפול היא להביא את המטופל לידי מודעות שגם בזמן שחווה עוררות יש איברים בגופו אשר אינם נתונים להשפעת מערבולת הטראומה, ושלצד תחושות גופניות בלתי נעימות יש תחושות גופניות נינוחות יותר. תהליך זה מכונה "חיבור למשאבים" (Resourcing), ובמסגרתו המטפל מעודד את המטופל להתחבר לביטויים הסומטיים של הרגשות החיוביים בתוכו, כמו ביטחון, עוצמה, נוחות ואופטימיות. בעת החשיפה לדחק או לטראומה, רוב האנשים נוטים להתמקד בסימנים סומטיים שליליים כאינדיקציה למצוקתם (לדוגמה דפיקות לב מואצות וזיעה). הפניית תשומת הלב של המטופל לסימנים גופניים חיוביים היא משמעותית ביותר לגיוס מערבולת הריפוי, ועשויה לקדם רגיעה של מערכת העצבים והפחתה של חוויית הפחד. יתרה מזאת, הסימנים הסומטיים החיוביים הופכים למאגר של משאבים המעוגנים בגוף, שאליהם המטופל יכול לחזור שוב ושוב כאשר הוא בא במגע עם תחושות הקשורות לדחק. דרך נוספת שבאמצעותה ניתן לסייע בחיבור המטופל למשאבים היא תקשורת בין–אישית, תוך שימוש בקשר עין ובקול. מחקרים קודמים מצאו שמערכת העצבים כוללת ערוץ הקשור למעורבות החברתית של הפרט, ושערוץ זה משמש, בין השאר, לבלימת פעילות סימפתטית עודפת (24). לפיכך תקשורת בין–אישית משמשת אף היא משאב. לבסוף, ניתן לעשות שימוש בכל דרך המסייעת למטופל להיות נינוח, כגון הפקת צליל מסוים, התמקדות בתמונה שהמטופל הבחין בה בחדר וכדומה.

חשוב לציין שהתמקדות בתחושות סומטיות נעימות או מרגיעות בתחילת הטיפול עלולה להתחלף במהרה בעליית חומר אברסיבי וטראומטי. עם זאת, התחושות האברסיביות הן לרוב בעלות אורך חיים קצר, והן דינמיות ומשתנות תדיר. לפי גישת החוויה הסומטית, הנשענת על עקרון הקוטביות, קיימת תנועה מתמדת בין קטבים, ובאופן ספציפי בין היטענות (Charge) וכיווץ, המאפיינים את מערבולת הטראומה, ובין פורקן (Discharge) והתרחבות, המאפיינים את מערבולת הריפוי. בניגוד למצב הרגיל, הכולל מעבר דינמי בין שני הקטבים, התגובה הפוסט–טראומטית מתאפיינת בתקיעות במצב של היטענות. המטרה בטיפול היא להוציא את מערכת העצבים מתקיעות זו ולקדם את המעבר לפורקן ולהתרחבות. הדבר נעשה על ידי הפניית קשב מכוונת ומודעת לחוויה הגופנית הטראומטית, כלומר לחוויית הכיווץ, אשר מובילה עד מהרה למעבר לקוטב השני של מערבולת ההחלמה, ולהתרחבות. הפניית הקשב לקטבים של היטענות/כיווץ ופורקן/התרחבות מתבצעת בתהליך של פנדולציה (Pendulation). כלומר המטפל מפנה את תשומת הלב של המטופל לתחושות של כיווץ ולתחושות של התרחבות הלוך ושוב, בדומה לתנועת מטוטלת, כדי לעזור לשחרר את המתח הטראומטי. כך לדוגמה, המטפל יכול להפנות את תשומת לבו של המטופל הלוך וחזור בין תחושת כיווץ בבטן לבין תחושת יציבות ברגליים, עד לשחרור הכיווץ.

ליבת הטיפול בשיטת החוויה הסומטית כוללת את תהליך הפורקן. הטיפול שואף לאפשר למטופל להשלים את התגובה ההגנתית הביולוגית אשר סוכלה בזמן הטראומה, ובכך לשחרר ולפרוק את העוררות והאנרגיה העודפות ה"כלואות" במערכת העצבים. הדבר נעשה בעזרת מודעות גופנית ותנועות ספונטניות של הגוף, כמו רעד עדין או שינויי תנוחה, המלוות לרוב ברגשות של פחד, עצב או הקלה (2). בעוד שבספרות יש התייחסות מועטה לתגובות של רעד ורטט בקרב שורדי טראומה (25), מנקודת ההשקפה של החוויה הסומטית, רעד או רטט הם הזדמנות להתערבות תרפויטית משמעותית, ומצביעים על ניסיון המערכת לשקם את עצמה. לפי גישה זו רעד נתפס כהכנה לפעילות הגנתית מאומצת, ולפיכך עידודו של תהליך פיזיולוגי זה בטיפול יכול להוביל לפעילות סימפתטית עוצמתית, לביטוי תגובות הגנתיות חסומות ולחזרה לאיזון של מערכת העצבים.

קידום השלמת התגובה ההגנתית (אשר סוכלה בזמן הטראומה) ותהליך הפורקן במסגרת הטיפול יכול להיעשות אף תוך שימוש בדמיון אינטרוספטיבי (כלומר הנוגע לתחושות גופניות) או קינסתטי (כלומר תנועתי). המטופל יכול לדמיין תחושה גופנית מסוימת או להשלים את ביצוע התגובה המקורית בדמיון, ובעקבות זאת לחוות את פורקן העוררות, המקדם חזרה לוויסות מערכת העצבים. כך לדוגמה, מטופל המתאר כיווץ בגרון יכול לדמיין תחושת חמימות באזור זה, אשר בתורה מקדמת שחרור של הכיווץ, ופורקן (בכי). לחלופין, מטופל יכול לעשות שימוש בדמיון קינסתטי ולדמיין את עצמו רץ, ובכך להשלים את תגובת הבריחה שכשלה בזמן הטראומה, ולאפשר פורקן של האנרגיה והעוררות. מחקרים שונים הצביעו על יעילות השימוש בדמיון קינסתטי, ומצאו שתנועה מדומיינת מפעילה אזורים נרחבים ביותר של המוח, ובייחוד אזורים תת–מוטוריים הקשורים באופן הדוק למרכזים אוטונומיים ורגשיים (28-26).


- פרסומת -

תשומת לב זהירה מצד המטפל אל תגובות המטופל חשובה לזיהוי הדחף להשלמת התנועה שהופרעה. דחף זה משתקף פעמים רבות בתנועות ספונטניות קטנות מאוד, ולכן לעיתים קשה לזהותו. הנחיית המטפל למטופל להאט ו"לקחת את הזמן" שהוא זקוק לו חיונית אף היא להעלאת המודעות של המטופל בנוגע לתחושות הגופניות העדינות הנלוות לדחף. כשהמטופל מסוגל לבוא במגע עם החוויות הגופניות שלו, באפשרותו להשלים את התנועה שהופרעה בזמן הטראומה, וזו בתורה יכולה למלא את ייעודה המקורי - להוביל ליצירת משוב חוזר לכך שהפעולה התרחשה (לבסוף), ולרגיעה של המערכת הסימפתטית (16, 29). לא מדובר בחשיפה מחדש לזיכרון הטראומטי, אלא בעיבוד מחדש של האירוע טראומטי, ברמה התת–קורטיקלית חישתית, המאפשר למטופל לחוות לראשונה השלמה מוצלחת של התגובה ההגנתית האינסטינקטיבית, אשר כשלה בזמן האירוע (30).

כפי שהוזכר קודם לכן, בטיפול בשיטת החוויה הסומטית המטפל נוקט גישה זהירה במיוחד בהקשר לעליית הזיכרונות הטראומטיים. על המטפל למצוא את האיזון העדין בין רמת עוררות מספקת המאפשרת פורקן ושינוי, ובין הימנעות מרה–אקטיבציה של הטראומה, העלולה להחריף את חוסר הוויסות של מערכת העצבים. רק לאחר ביסוס תחושות גופניות הקשורות לביטחון ולנוחות ניתן לבוא במגע עם תחושות הקשורות לטראומה, בתהליך המכונה טיטרציה (Titration). מושג הטיטרציה שאול משדה הכימיה, ומתאר תהליך שבו שני חומרים מעורבבים טיפה לטיפה כדי למנוע תגובה עוצמתית. טיטרציה בטיפול בשיטת החוויה הסומטית באה לידי ביטוי בהימנעות מפנייה ישירה אל מחשבות ותחושות בנוגע לטראומה, ובמקום זאת בהתקרבות הדרגתית אל החוויה הטראומטית. מדובר בתהליך שבו המטופל חווה שוב ושוב פורקן של מנות קטנות של אנרגיה, התואמות את טווח העמידות של מערכת העצבים שלו. תשומת לבו של המטופל מופנית בתחילה אל חוויות המרוחקות יותר מן הטראומה. חוויות אלה מקושרות לרמת עוררות נמוכה יחסית, שאותה ניתן לפרוק בקלות וללא מצוקה חריפה. פורקן זה משפר מעט את ויסות מערכת העצבים, ומאפשר למטופל להכיל רמות גבוהות יותר ויותר של חוסר נוחות ועוררות בהמשך, בדרך לפורקן ולשחרור.

לסיכום, התהליכים בבסיס שיטת החוויה הסומטית יכולים למתן את כוחם של הזיכרונות המרומזים והתהליכים השליליים הקשורים בטראומה. טיטרציה, ובצדה העלאה של חוויות סומטיות תומכות ומעצימות, מרגיעות את העוררות הקיצונית ומסייעות ביצירת מודעות מדויקת לסימנים גופניים. אלה מאפשרים למטופל לזהות את הדחף ולהשלים את תגובת ההגנה המקורית בעזרת דמיון ותנועה מעודנת. השלמת התנועה, בתורה, מובילה להפגת הטעינות העזה המקושרת אל הזיכרונות הטראומטיים, כך שכעת הם יכולים להשתלב בכרונולוגיה האוטוביוגרפית, בדומה לזיכרונות רגילים.

 

תיאור מקרה - לדבר עם הגוף1

המקרה להלן מדגים את השימוש בשיטת החוויה הסומטית במסגרת טיפול בנפגעי הלם קרב בבית החולים תל השומר.

בועז (שם בדוי), יליד 1985, קצין חי"ר במילואים, נשוי ללא ילדים. בועז גויס לשירות בעזה בצו 8 עם תחילתו של מבצע "עמוד ענן" ב–2012. הוא השתתף באירועי לחימה רבים ומלחיצים שבמסגרתם נחשף למראות קשים של הרג ופציעה של אזרחים וחיילים, ובהם חברים קרובים, והיה עד לנזקים אזרחיים כבדים שנגרמו על ידי כוחותינו תוך כדי לחימה. לקראת סוף המבצע נפגע מפגז שהתפוצץ לא הרחק ממנו. בועז לא איבד את ההכרה, נפצע באופן בינוני ואושפז. הוא פנה לטיפול נפשי על רקע תחושת דיכאון שהלכה וגברה עם התקדמות תהליך השיקום הפיזי.

תחילה הופנה בועז לטיפול דינמי. הדבר נעשה על סמך ההתרשמות שבועז זקוק לעזרה בעיבוד החוויות הקשות של אובדן חבריו והפגיעה בגופו, ובהשלמת תהליך האבל. עד מהרה נוצר קשר טוב עם המטפלת, ובועז הרגיש שהטיפול עוזר לו לחזור לתפקוד הגבוה שאפיין אותו תמיד. המטפלת ליוותה אותו בתהליך החזרה לעבודתו כהנדסאי אלקטרוניקה וללימודי הנדסת החשמל, שאותם החל שנה קודם לכן. עם זאת, לצד החזרה למסלול החיים החל בועז לסבול מקשיי שינה, מתח ועצבנות. בעידוד המטפלת, החל לשתף בקשיים הפיזיים והנפשיים שחווה, ושמהם ניסה להתעלם, ללא הצלחה. הסימפטומים שבועז תיאר כללו:

  1. התקפים פתאומיים של כאבי ראש עזים, בעיקר בצד ימין - הצד שבו התפוצץ הפגז שממנו נפצע. הכאבים היו מופיעים לפתע, ללא סיבה נראית לעין, משביתים אותו לשעות, ואז נעלמים כלעומת שבאו, רק כדי להופיע שוב ללא התראה מוקדמת.
  2. קשיים ניכרים בשינה שכללו קשיי הירדמות, סיוטים שבגינם התעורר ויקיצה מוקדמת כרונית. בועז תיאר דפוס ובו היה מתעורר לפנות בוקר, עובד ולומד שעות ארוכות, משקיע בהתמדה בטיפולי הפיזיותרפיה השונים שנדרש להם, חוזר הביתה, פוגש את אשתו, נופל לאחר חצות לשינה קצרה של סיוטים, מתעורר לפנות בוקר וחוזר חלילה.
  3. הימנעות משהייה במקומות ציבוריים בגלל תחושות של חרדה ופחד אשר התעוררו כל אימת ששמע את השפה הערבית לידו.
  4. חוויה של דאגה מתמדת, עצבנות ומתח.
  5. קהות רגשית וחוויה של חוסר עניין ומשמעות. אלה באו לידי ביטוי, בין השאר, בחוסר סבלנות כלפי אשתו והסתגרות רגשית בפניה.

בעקבות קשיים אלה נעשה ניסיון לשלב את בועז בטיפול בשיטת החשיפה הממושכת (Prolonged Exposure), אולם בועז הגיב בהצפה רגשית חריפה לתהליך הטיפולי ולכן הטיפול הופסק. בשלב זה בועז הופנה אל טיפול המשלב טכניקות של החוויה הסומטית. בועז תואר על ידי מטפליו כנבון, משכיל, רגיש, בעל עולם פנימי עשיר ויכולות אישיות גבוהות. נראה שאיכויות אלה אפשרו לו לחזור לתפקוד אינטנסיבי, אולם בו בזמן הובילו אותו להמשיך ולהתעלם מסבלו, ובכך מנעו את החלמתו.


- פרסומת -

כבר בפגישה הראשונה בלט הפער בין נועם הליכותיו של בועז, קולו הנעים והשתדלותו הכנה לענות על שאלותיה של המטפלת, ובין צורת ישיבתו הנוקשה והמתוחה, תוך נטייה ימינה. מתוך הכרת הרקע שלו, הניחה המטפלת שהישיבה מבטאת משהו מהסימפטומים שבגינם הגיע לטיפול - עוררות, דריכות, אולי כאבי ראש - אולם הדבר עדיין לא היה ברור. בשלב זה עלה הצורך בהימנעות מהפרת שיווי המשקל בטרם עת, דבר העלול להוביל להיסחפות במערבולת הטראומה. צורך זה בלט במיוחד על רקע הקשיים שבועז חווה בטיפול הקודם. משיחה עם המטפלת הקודמת עלה שבועז הפגין מעברים חדים משיחה קוהרנטית, הנחווית כזורמת וכנינוחה, להצפה רגשית חריפה ולבריחה מחדר הטיפולים. תגובות אלה הופיעו פעמים רבות בעקבות שאלות, מחשבות או אסוציאציות "רגילות" לגמרי, אשר מסיבה שלא הייתה ברורה לבועז או למטפלת הקודמת הובילו לרה–אקטיבציה של הטראומה ולמצוקה חריפה.

לכן המטרה הראשונית בטיפול הנוכחי כוונה לאיתור ולזיהוי המשאבים של בועז, וזאת כדי לחבר אותו למערבולת הריפוי. בשלב זה המטפלת הציגה את עצמה בקצרה, והסבירה, תוך שימוש מכוון בהומור, את מטרת ההתערבות. בועז צחק בתגובה, ותוך כדי כך נשם נשימה עמוקה יותר והתרווח בכיסא בצורה מעט פחות נוקשה. המטפלת הבינה תגובה זו כסימן לגיוסה של מערבולת הריפוי. כדי לא ליצור תנודה חריפה בכיוון ההופכי, לעבר הכיווץ, נזהרה המטפלת מיצירת נינוחות גופנית רבה מדי ובבת אחת. לפיכך המטפלת לא המשיכה לחפש משאב נוסף. במקום זאת, היא הזמינה את בועז להתבונן בעצמו ובגופו, ולשים לב לחלקים היותר נינוחים והפחות נינוחים בגופו באותה העת. בועז ציין שגבו מכווץ ותפוס, והסביר שבשל כך הוא יושב באופן עקום ונוקשה. נוסף על כך, ציין שרגלו השמאלית כואבת.

המטפלת הבחינה שבועז נוטה להפנות את תשומת לבו לכל המקומות הכואבים בגופו, ושיש רבים כאלה. לכן עצרה וביקשה מבועז שיזהה שני אזורים בגופו שהם נינוחים יותר יחסית לגבו ולרגלו השמאלית, כדי לייצר תנועה מכיווץ לשחרור ולגייס שוב את מערבולת הריפוי. בועז הקשיב להכוונת המטפלת, אולם השתהה והתקשה לציין אזורים כאלה. בהדרגה נהפך מבטו למנותק והמטפלת הבינה שהצפה עלולה להתרחש בכל רגע. כדי לעצור את ההיסחפות למערבולת הטראומה חיפשה המטפלת דרך אחרת להנעת האנרגיה, תוך שימוש בתהליכים גבוהים יותר של חשיבה ופתרון בעיות. המטפלת הסבירה לבועז שהפניית תשומת הלב חשובה ומשמעותית, ושנראה שכרגע היא מעלה חוויה לא פשוטה המעוררת תחושות של דריכות או איום. היא שאלה אותו אם הוא יכול להקשיב להסבר קצר על התהליך הטיפולי ועל התהליכים אשר ייתכן שהוא חווה ברגעים אלה. בועז הנהן, אך מבטו היה עדיין מנותק. עם זאת, הוא נשאר לשבת. המטפלת הבינה תגובה זו כסימן להיענות מסוימת מצדו של בועז, אך בו בזמן לאי–זמינות של המשאבים בהווה. לכן המטרה שהציבה הייתה לאפשר לבועז לסיים את הפגישה בצורה מסודרת, ללא הצפה שתיאלץ אותו לקטוע אותה, כפי שהתרחש בטיפול הקודם.

המטפלת שיתפה את בועז בכך שהיא מבינה שלעיתים הוא מוצף תוך כדי פגישה טיפולית באופן חריף כל כך, עד שהוא חייב להפסיקה כדי לשמור על עצמו. היא העלתה את האפשרות לסיים את הפגישה אם הוא חש צורך בכך, כדי למנוע הצפה מיותרת. בתגובה אמר בועז שהוא יכול להישאר עוד קצת. המטפלת הציעה שינצלו את הזמן שנותר להפניית תשומת הלב לדחף של בועז לקום מהכיסא ולצאת מהחדר. בועז התבקש לשים לב לאזור בגופו שבו התעורר הדחף לזוז, לקום וללכת, ולבצע את התנועה של הקימה מהכיסא לאט ככל האפשר, תוך התבוננות בחוויה הגופנית שעולה. לאחר שקם ונעמד ליד הדלת קמה גם המטפלת, לאט. היא שאלה אותו אם הוא יכול להמשיך ללכת למכוניתו באיטיות תוך תשומת לב לתחושותיו הגופניות. בועז חייך והחל לדמוע. בתגובה אמרה המטפלת שהיא רואה בדמעות אלה ביטוי לפורקן אנרגיה, ושבמובן מסוים מה שנעשה היום בפגישה מייצג את התהליך הטיפולי שהם עתידים ליצור יחד.

הפגישות הבאות התאפיינו במתן הסברים על עקרונות שיטת החוויה הסומטית (בועז חיפש באינטרנט מידע על השיטה והגיע עם שאלות) לצדם של תהליכי העיבוד. תהליכים אלה כללו חיפוש דרכים שונות ליצירת תנועה לעבר מערבולת הריפוי; שימוש בתנועה זו כדי לאפשר לאנרגיה הכלואה לעלות במנות הניתנות להכלה; פורקן של האנרגיה; הבחנה ברווחה הנוצרת ובחוויות הרגשיות המופיעות לצדה; וחוזר חלילה. העבודה הטיפולית התנהלה באיטיות זהירה, ואפשרה הן הורדה של מפלס הדריכות והן חיזוק של מערבולת הריפוי.


- פרסומת -

בהדרגה, בועז למד לשים לב לתחושותיו הגופניות ולעשות שימוש יעיל בחוויות גופניות מיטיבות. בפגישות הוא התאמן בהתרחקות מזיכרונות מציפים וקשים, תוך הפניית הקשב למשאבים הגופניים השונים העומדים לרשותו. כך לדוגמה, באחת הפגישות, אשר נערכה בשבוע אביך ומאובק, תיאר בועז את הדאגה שחש לגבי יכולתו לשמור על שלומה של אשתו ועל ביטחונה. הפניית תשומת הלב אל גופו אפשרה לבועז לזהות את תחושת המחנק והקושי לנשום בשל האבק, וזו בתורה העלתה זיכרון של אירוע מזמן "עמוד ענן", שבו נחשף לאבק רב באוויר בעקבות הריסת מבנה חשוד. במהלך אירוע זה הותקפו בועז וחבריו על ידי צלפים שארבו להם, אך הם הצליחו לתפוס מחסה ולהמתין לכוח תגבורת שהגיע וחילץ אותם בשלום. עם עליית הזיכרון, דיבורו של בועז הפך איטי וחלש. רהיטות הדיבור אשר אפיינה אותו נעלמה, ונשימותיו הפכו שטחיות. המטפלת, אשר הרגישה שבועז בסכנת הצפה, ניסתה לעזור לו להתקרקע (Grounding), ולכן הפנתה את תשומת לבו לחוויה המנוגדת לזו שחווה בעת השהייה במחסה. בועז תיאר את המרחבים של ההרים המושלגים והאוויר הקר והצלול בניו זילנד, שם טייל עם אשתו בירח הדבש שלהם. בהדרכת המטפלת הוא פירט את הזיכרון ואת רגשותיו, והבחין בתחושות הגופניות החיוביות הנלוות לזיכרון זה. בועז שם לב להתרחבות הצלעות, לקלות הרגליים ולתחושת החופש שחש באזור החזה ובכתפיים. עיגון תחושות אלה בגוף אִפשר לבועז לחזור אל הזיכרון הטראומטי ממקום אחר. כעת היה ניתן להתמקד בתחושת הרווחה שחש בועז בעת שחולצו בשלום, ולחוות את הגוף כרגוע וכמוגן. עם תום תהליך זה, בועז דיווח גם על הקלה בתחושת הדאגה שחווה כלפי אשתו, כך שזו התמתנה באופן משמעותי.

לאחר כארבעה חודשים בטיפול היה ניתן להבחין בהתמתנות סימפטומטית. אף על פי שאף תלונה לא נעלמה לחלוטין, ניתן היה לזהות שינויים ניכרים. בחדר הטיפולים, הבחינה המטפלת בשינויים שחלו בצורת הישיבה של בועז, אשר התרככה במעט. מחוץ לטיפול דיווח בועז על שיפור באיכות השינה, ירידה בתדירות סיוטי הלילה והפחתה בדריכות הכללית. כמו כן, הוא תיאר שיפור באיכות היחסים עם אשתו. לדבריו הוא חש קרוב יותר אליה, והקהות הרגשית שאפיינה אותו בעבר באינטראקציה עימה, פחתה. בשלב זה, לאחר שחל שיפור בוויסות מערכת העצבים של בועז, היה ניתן להתחיל לעבד את הזיכרונות הטראומטיים באופן ממוקד יותר.

כך לדוגמה, באחת הפגישות, תוך כדי הפניית תשומת לבו של בועז לתחושת הנוקשות בגבו, הבחינה המטפלת שרגלו השמאלית נעה קדימה ואחורה על הרצפה. תנועה זו נראתה ספונטנית. בהמשך בועז הבחין בתנועת רגלו, והמטפלת הנחתה אותו להתרכז בתחושות הגופניות המקושרות אליה. היא שיערה שייתכן שתנועת הרגל מייצגת תגובה הישרדותית שלא הושלמה בהצלחה בזמן האירוע הטראומטי, ושהפניית הקשב אליה תוכל לקדם בהדרגה פורקן של העוררות הכלואה במערכת העצבים. הפניית הקשב של בועז לתנועה העלתה זיכרונות מרגעי הפציעה בצורה חדה ומפורטת, והוא נכנס למצב של מצוקה ומתיחות מוגברת. בועז נע בין הדחף לקום מהכיסא, "כשהרגל הייתה מחוברת לרצון הזה יותר ממנו", ובין רגשות קשים של בהלה וכעס. הוא זיהה את הבהלה שהציפה אותו בזיכרון הטראומטי - כשמצא את עצמו שכוב על האדמה לאחר שעף מההדף של הפגז, וכמה פעמים קם ונפל שוב עד שהתמוטט ופונה על אלונקה. זיכרון זה של הניסיונות הכושלים לקום איים להציף שוב את המערכת. כדי למנוע את הצלילה לתוך מערבולת הטראומה, הנחתה המטפלת את בועז לשים לב לתנועה של הרגל, ולבצעה באיטיות רבה. היא ביקשה מבועז לא לקום מהכיסא, אלא רק לחוש את החוויה הקינסתטית של הרגל המתייצבת באופן המזמין קימה. מאחר שבזמן הטראומה בועז לא הצליח לקום, המטפלת רצתה להפנות את הקשב לתחושות של הרגל שלא נפצעה, כדי לחזק את המשאבים אל מול עליית הזיכרון הטראומטי.

במשך כעשר דקות בועז התרכז ברגל שמאל, אשר נעה קדימה ואחורה, בעודו יושב על הכיסא. תוך כדי כך שחזר באיטיות את תנועת הנפילה כפי שדמיין אותה, את הניסיונות לקום, את הנפילות החוזרות ואת השכיבה באלונקה. הייתה זו פגישה קשה וסוחטת, אשר בסופה הצליח בועז לקום באיטיות מהכיסא, לאחר שדמיין כיצד הוא קם בכוחות עצמו ומתפנה באופן עצמאי לבית החולים. בהמשך התברר שזיכרון זה היה המקור העיקרי להצפה הרגשית הפתאומית שחווה בעבר במצבים שבהם ברח מחדר הטיפול. עיבוד שיטתי של החוויה הגופנית סביב זיכרון זה, במשך כמה פגישות, הוביל להפחתת המצוקה וההצפה הרגשית סביב הזיכרון ולשיפור משמעותי במצבו הרגשי והפיזי של בועז.

הטיפול בבועז נמשך כשנתיים. כפי שצוין, שיטת החוויה הסומטית מעדיפה התקדמות איטית כדי למנוע רה–אקטיבציה של הטראומה. המחיר לכך התבטא בזמן, כמובן. הרווח, לעומת זאת, בלט ביציבות היחסית של מגמת השיפור ללא נסיגות חמורות בדרך. העבודה האיטית וההדרגתית עם בועז אפשרה ייצוב של מערכת העצבים, ושיפור סימפטומטי משמעותי אשר בא לידי ביטוי בירידה בחרדה ובקשיי השינה, ובשיפור הקשר הזוגי. תהליכים אלה אפשרו שינוי של מוקד הטיפול. בשלב זה היה ניתן להתייחס לחלקים גבוהים יותר, ולהתמקד בעיבוד האבל של בועז סביב אובדן חבריו תוך שילובם של כלים דינמיים. כעת, לאחר שמערכת העצבים חזרה לאיזון, היה ניתן לשוב ולדבר במילים.


- פרסומת -

יעילות הטיפול בשיטת החוויה הסומטית

בחינת הספרות האמפירית מעלה שהמחקר בנוגע ליעילות הטיפול בשיטת החוויה הסומטית הוא מצומצם ביותר, ונשען ברובו על מחקרים בלתי מבוקרים. לצד מגבלה משמעותית זו, ממצאי המחקרים השונים מצביעים על יעילות השיטה לטיפול בשורדי טראומה. כך לדוגמה, במחקר חלוץ נבחנו השפעות התערבות קצרה בשיטת החוויה הסומטית (1-2 פגישות) בקרב שורדי צונאמי בתאילנד (31). המחקר כלל 53 מבוגרים וילדים, ובוצע כחודש לאחר הצונאמי. הערכות המשתתפים נאספו לפני הטיפול, מיד עם תום הטיפול, 3-5 ימים לאחר הטיפול, ובמעקב כשנה לאחר הטיפול. ממצאי המחקר הורו ש–67% מהמשתתפים דיווחו על שיפור חלקי או מלא בסימפטומים מסוג כאבי ראש, כאב פיזי וקשיי שינה, וש–95% מהמשתתפים דיווחו על שיפור חלקי או מלא בחרדה מיד בתום ההתערבות. במעקב המשך לאחר כשנה נמצא שבין 90% ל־96% מהמשתתפים דיווחו על שיפור בסימפטומים השונים שצוינו לעיל.

מחקר שדה אשר בדק את הטיפול בהקשר לסימפטומים פוסט–טראומטיים בעקבות אירוע צונאמי בהודו, הצביע אף הוא על יעילותו (32). המחקר כלל 150 נפגעי צונאמי בהודו, אשר סבלו מסימפטומים פוסט–טראומטיים כחצי שנה לאחר האירוע. המשתתפים טופלו בגרסה מקוצרת של שיטת הטיפול החוויה הסומטית, לצד אימון בטכניקות שונות לקידום הוויסות הרגשי. ממצאי המחקר הצביעו על שיפור משמעותי במצבם של המשתתפים, כך שבמעקב המשך, כשמונה חודשים לאחר ההתערבות, 90% מהמשתתפים דיווחו על הפחתה משמעותית או על נסיגה מלאה (רמיסיה) של הסימפטומים הפוסט–טראומטיים.

מחקר בלתי מבוקר נוסף בוצע בקרב שורדי סופות ההוריקן קתרינה וריטה בארצות הברית (33). המחקר כלל 142 עובדים סוציאליים שחוו את הסופות, והוקצו באופן בלתי רנדומלי (על בסיס בחירתם) לשתי קבוצות. קבוצת ההשוואה כללה 51 משתתפים אשר טופלו במסגרת התערבות קבוצתית חד–פעמית פסיכו–חינוכית. קבוצת ההתערבות כללה 91 משתתפים, אשר טופלו בהתערבות פרטנית קצרה המבוססת על  שיטת החוויה הסומטית (1-2 פגישות), נוסף על ההתערבות הקבוצתית הפסיכו–חינוכית. משתתפי קבוצת ההשוואה הותאמו למשתתפי קבוצת ההתערבות על סמך מדדים סוציו–דמוגרפיים ואחרים, כגון מגדר, שנות השכלה, עוצמת הסימפטומים הגופניים ועוצמת הסימפטומים הפוסט–טראומטיים. במעקב המשך לאחר שלושה־ארבעה חודשים מזמן ההתערבות נמצאה החרפה בעוצמת הסימפטומים הפסיכיאטריים בקרב שתי הקבוצות. עם זאת נמצא שהעלייה בעוצמת הסימפטומים הייתה קטנה יותר בקרב קבוצת ההתערבות לעומת קבוצת ההשוואה. נוסף על כך, בחינת עוצמת הסימפטומים הפוסט–טראומטיים הצביעה על שיפור בקרב שתי הקבוצות, בנקודת המעקב, עם ירידה משמעותית יותר בעוצמת הסימפטומים בקרב קבוצת ההתערבות לעומת קבוצת ההשוואה.

למיטב ידיעתנו, עד היום בוצע מחקר מבוקר אחד בלבד לבחינת יעילות הטיפול בשיטת החוויה הסומטית. מחקר זה בוצע בדנמרק בקרב 91 שורדי טראומה אשר אובחנו כסובלים מכאב כרוני ומסימפטומים פוסט–טראומטיים (34). המשתתפים דיווחו על היסטוריה של חשיפה לאירועים טראומטיים מסוגים שונים, כגון תאונת דרכים, תקיפה פיזית, תקיפה מינית, מחלה חריפה ומסכנת חיים של אדם קרוב ומוות של אדם קרוב, והוקצו באופן רנדומלי לקבוצת התערבות ולקבוצת השוואה. קבוצת ההשוואה השתתפה בפגישות לטיפול בכאב הכרוני, ואילו קבוצת ההתערבות השתתפה בנוסף בטיפול  ממוקד בשיטת החוויה הסומטית. משתתפי שתי הקבוצות מילאו טרם הטיפול וכ–21 חודשים לאחריו שאלוני דיווח עצמי למדידת סימפטומים פוסט–טראומטיים, קשיי תפקוד, עוצמת כאב פיזי, קטסטרופיזציה של הכאב והפחד מתנועה (Kinesiophobia).

ממצאי המחקר הצביעו על דפוס של שיפור בקרב המשתתפים שטופלו בשיטת החוויה הסומטית. בעוד שבקרב קבוצת ההשוואה לא נמצא שינוי בעוצמת הסימפטומים הפוסט–טראומטיים, בקרב קבוצת ההתערבות נמצאה ירידה מובהקת בעוצמת הסימפטומים. דפוס דומה נמצא גם ביחס לרמת הפחד מתנועה, כך שבעוד שלא נמצא שינוי במדד זה בקרב קבוצת ההשוואה, נמצאה ירידה מובהקת ברמת הפחד מתנועה בקרב קבוצת ההתערבות (34).

תוצאות מחקר זה, וכן תוצאות המחקרים שצוינו לעיל, תומכות ביעילות הטיפול בשיטת החוויה הסומטית, ומרמזות שטיפול זה עשוי להוביל לשיפור הן בסימפטומים הפוסט–טראומטיים והן בתפיסות הסומטיות של הפרט. עם זאת, חשוב להביא בחשבון את העובדה שרוב הממצאים בתחום נשענים על מחקרים בלתי מבוקרים, ושהמחקר המבוקר היחיד שבוצע עד היום סבל אף הוא ממגבלות מתודולוגיות שונות (לדוגמה, היעדר ההבחנה בין סוגי האירועים הטראומטיים השונים, וההישענות על נקודת מדידה אשר התקיימה זמן רב לאחר ההתערבות וללא פיקוח על משתנים מתערבים פוטנציאליים). מתוך כך, בולט הצורך בביצוע מחקרים מבוקרים נוספים לבדיקת יעילות הטיפול. מחקרים עתידיים אשר יבחנו את הטיפול בשיטת החוויה הסומטית בהשוואה לשיטות טיפול מבוססות אחרות, כגון טיפול בחשיפה ממושכת
(PE - Prolonged Exposure) או טיפול על ידי הקהיה ועיבוד מחדש באמצעות תנועות עיניים (EMDR - Eye Movement Desensitization and Reprocessing) בקרב שורדי אירועים טראומטיים שונים, יוכלו לשפוך אור על ההשפעות הייחודיות של שיטת טיפול זו ולקדם את השימוש בה.

אינדיקציות וקאונטר־אינדיקציות לטיפול

הטיפול בשיטת החוויה הסומטית מתאים לשורדי טראומה הסובלים מתגובות פוסט–טראומטיות מגוונות, הבאות לידי ביטוי בקשיים רגשיים, קוגניטיביים, תפקודיים וסומטיים. על אף שאין אינדיקציות וקאונטר–אינדיקציות ברורות לשימוש בטיפול מסוג זה, נראה שניתן להצביע על כמה מאפיינים, אשר זיהוים בקרב מטופלים יכול לרמז על התאמה או אי–התאמה לטיפול.

באופן כללי, ניתן לומר שטיפול בשיטת החוויה הסומטית מתאים במיוחד למטופלים הסובלים מתגובות פוסט–טראומטיות המתבטאות בערוץ הגופני, ובעיקר למטופלים המאופיינים בדריכות ובעוררות גבוהות. בעוד שמאפיינים אלה עלולים להפריע להתקדמות בטיפול המתמקד בחוויה הרגשית או הקוגניטיבית, הם ליבת העבודה בשיטת החוויה הסומטית. מטופלים אלה עשויים להיתרם באופן משמעותי מתהליך ההתמקדות בערוץ הגופני המאפיין את השיטה, ולהפגין לצד השיפור בסימפטומים הפוסט–טראומטיים גם הפחתה ניכרת בקשיים הסומטיים.

כפי שצוין, טיפול בשיטת החוויה הסומטית מתאפיין בתהליך הדרגתי ביותר סביב המגע עם הזיכרון הטראומטי. לפיכך, שיטה זו עשויה להתאים למטופלים שסובלים מחרדה ניכרת אל מול עליית הזיכרון הטראומטי, אשר מקשה עליהם לשאת תהליכי חשיפה במסגרת שיטות טיפול אחרות. כמו כן, טיפול זה עשוי להתאים למטופלים הזקוקים לתהליך עדין במיוחד, אשר יאפשר עיבוד איטי והדרגתי של הטראומה תוך שמירה על יכולתם להמשיך ולתפקד במסגרות השונות.

עם זאת, חשוב לציין שהצלחת הטיפול בשיטת החוויה הסומטית דורשת מן המטופל יכולת להתבוננות ולזיהוי של תחושות ותהליכים גופניים. לפיכך, מטופלים אשר מתקשים להפנות את הקשב אל הערוץ הגופני או שנרתעים מהתמקדות בגוף ובחוויות הגופניות, יתקשו להיעזר בשיטת טיפול זו.

סיכום

גישת החוויה הסומטית רואה בטראומה כמשקפת חוסר איזון והיעדר ויסות של מערכת העצבים. אלה נובעים מכישלון בביצוע התגובה ההישרדותית בזמן החשיפה לאיום, וכן מאי–פורקן של העוררות והאנרגיה המצטברות, לאחר הסרתו. טיפול בשיטת החוויה הסומטית ממוקד בהכוונת תשומת הלב של המטופל לתחושות סומטיות, במטרה לקדם את השלמת התגובה שסוכלה ולהוביל לפורקן האנרגיה העצימה. תהליכים אלה מקדמים חזרה של מערכת העצבים למצב מאוזן ומווסת ומובילים להפחתה במצוקה הפוסט–טראומטית ולריפוי.

 

הערות

  1. תיאור המקרה מבוסס על מקרה אמיתי. פרטיו המזהים של המטופל שונו כדי להגן על פרטיותו.

 

מקורות

Levine PA. Waking the tiger: Healing trauma: The innate capacity to transform overwhelming experiences. Berkeley, CA: North Atlantic Books; 1997

Levine PA. In an unspoken voice: How the body releases trauma and restores goodness. Berkeley, CA: North Atlantic Books; 2010.

 Levine PA. Accumulated stress, reserve capacity, and disease. Ann Arborm, MI: University of California, Berkeley; 1977

Gellhorn E. "The tuning of the nervous system: Physiological foundations and implications for behavior". Perspectives in Biology and Medicine. 1967; 10(4): 559-591

Gellhorn E. "Cardiovascular reactions in asphyxia and the postasphyxial state". American Heart Journal. 1964; 67(1): 73-80

Gellhorn E. "Central nervous system tuning and its implications for neuropsychiatry". The Journal of Nervous and Mental Disease. 1968; 147(2): 148-162

 Paton JF, Nalivaiko E, Boscan P, Pickering AE. "Reflexly evoked coactivation of cardiac vagal and sympathetic motor outflows: observations and functional implications". Clinical and Experimental Pharmacology and Physiology. 2006; 33(12): 1245-1250

 Marx BP, Forsyth JP, Gallup GG, Fusé T. "Tonic immobility as an evolved predator defense: Implications for sexual assault survivors". Clinical Psychology: Science and Practice. 2008; 15(1): 74-90

Nijenhuis ER, Vanderlinden J, Spinhoven P. "Animal defensive reactions as a model for trauma-induced dissociative reactions". Journal of Traumatic Stress. 1998; 11(2): 243-60

Levine PA. "Stress". In: Coles M, Donchin E, Porges S (Eds.), Psychophysiology: Systems, processes, and applications. New York, NY: Guilford Press; 1986, pp. 761

Baldwin DV. "Primitive mechanisms of trauma response: an evolutionary perspective on trauma-related disorders". Neuroscience & Biobehavioral Reviews. 2013; 37(8): 1549-1566

 Bolles RC. "Species-specific defense reactions and avoidance learning". Psychological Review. 1970; 77(1): 32-48

Bosma JF, Gellhorn E. "Muscle tone and the organization of the motor cortex". Brain. 1947; 70(3): 262-273

 Gellhorn E. "Motion and emotion: The role of proprioception in the physiology and pathologyof the emotions". Psychological Review. 1964; 71(6): 457-72

 Loofbourrow G, Gellhorn E. "Proprioceptive modification of reflex patterns". Journal of Neurophysiology. 1949; 12(6): 435-446

Gellhohn E. "Interruption of behavior, inescapable shock, and experimental neurosis: A neurophysiologic analysis". Conditional Reflex. 1967; 2(4): 285-293

 Gellhorn E. "The consequences of the suppression of overt movements in emotional stress". A neurophysiological interpretation. Stereotactic and Functional Neurosurgery. 1969; 31(5): 289-299

Shors TJ, Seib TB, Levine S, Thompson RF. "Inescapable versus escapable shock modulates long-term potentiation in the rat hippocampus". Science. 1989; 244(4901): 224-226

Damasio AR, Everitt BJ, Bishop D. "The somatic marker hypothesis and the possible functions of the prefrontal cortex [and discussion]". Philosophical Transactions of the Royal Society of London B: Biological Sciences. 1996; 351(1346): 1413-1420

Damasio AR, Tranel D, Damasio H. "Somatic markers and the guidance of behavior: Theory and preliminary testing". In: Levin H, Eisenberg H, Benton A (Eds.), Frontal lobe function and dysfunction. Oxford, UK: Oxford University Press; 1991, pp. 217-229

Liu X, Ramirez S, Pang PT, Puryear CB, Govindarajan A, Deisseroth K, et al. "Optogenetic stimulation of a hippocampal engram activates fear memory recall". Nature. 2012; 484(7394): 381-385

Schmalzl L, Crane-Godreau MA, Payne P. "Movement-based embodied contemplative practices: definitions and paradigms". Frontiers in Human Neuroscience. 2014; doi: 10.3389/fnhum.2014.00205

 Payne P, Levine PA, Crane-Godreau MA. "Somatic experiencing: using interoception and proprioception as core elements of trauma therapy". Frontiers in psychology. 2015; doi: 10.3389/fpsyg.2015.00093

Porges SW. "The polyvagal perspective". Biological Psychology. 2007; 74(2): 116-143

Galliano G, Noble LM, Travis LA, Puechl C. "Victim reactions during rape/sexual assault: A preliminary study of the immobility response and its correlates". Journal of Interpersonal Violence. 1993; 8(1): 109-114

 Decety J. "Do imagined and executed actions share the same neural substrate?". Cognitive Brain Research. 1996; 3(2): 87-93

Fadiga L, Buccino G, Craighero L, Fogassi L, Gallese V, Pavesi G. "Corticospinal excitability is specifically modulated by motor imagery: a magnetic stimulation study". Neuropsychologia. 1998; 37(2): 147-58

Oishi K, Kasai T, Maeshima T. "Autonomic response specificity during motor imagery". Journal of Physiological Anthropology and Applied Human Science. 2000; 19(6): 255-61

LeDoux JE, Gorman JM. "A call to action: overcoming anxiety through active coping". American Journal of Psychiatry. 2001; 158(12): 1953-1955

 Quirin M, Bode RC, Kuhl J. "Recovering from negative events by boosting implicit positive affect". Cognition and Emotion. 2011; 25(3): 559-570

Leitch ML. "Somatic experiencing treatment with tsunami survivors in Thailand: Broadening the scope of early intervention". Traumatology. 2007; 13(3): 11-20

Parker C, Doctor RM, Selvam R. "Somatic therapy treatment effects with tsunami survivors". Traumatology. 2008; 14(3): 103-109

Leitch ML, Vanslyke J, Allen M. "Somatic experiencing treatment with social service workers following Hurricanes Katrina and Rita". Social Work. 2009; 54(1): 9-18

 Andersen TE, Lahav Y, Ellegaard H, Manniche C. "A randomized controlled trial of brief somatic-experiencing for chronic back pain". European Journal of Psychotraumatology. 2017; 8(1). https://doi.org/10.1080...2017.1331108

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

, להב, י. קלארמן, מ. (2019). חוויה סומטית: שימוש בתחושות הגוף בטיפול בטראומה. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4297


תבנית לציטוט ויקיפדיה:

* {{פסיכולוגיה עברית|להב, י. קלארמן, מ.|חוויה סומטית: שימוש בתחושות הגוף בטיפול בטראומה|4297|2019}}

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.