לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
73' / דיוויד קאהן73' / דיוויד קאהן
73' | דיוויד קאהן

73' | דיוויד קאהן

ספרים | 11/11/2021 | 532

בממואר המלחמה "73'", אשר נכתב על ידי הפסיכולוג הקליני דיוויד קאהן, שב קאהן בעל כורחו אל זיכרונותיו כטנקיסט במלחמת יום כיפור וחושף תהום מלחמה שנאטמה בהלם, הכחשה ואלם. בכוח התבוננות מרשים וביושר־לב מצליח קאהן לספר על פניו הריקים, האלימים, של שדה הקרב ועל חותמו הטבוע עמוק בנפשו. מחיריה הבלתי נגמרים של המלחמה הארורה ההיא, מתגלים באופן מצמרר, כרלוונטיים מתמיד. פרק ראשון מתוך הספר זמין לקריאה עבור חברי קהילת פסיכולוגיה עברית באדיבות הכותב וההוצאה לאור.

73'

דיוויד קאהן

73'​​​​​​​

הוצאת פרדס

 

אתם הולכים ברחוב ומתקרבים אליי. לא מגולחים, מיוזעים, עיניכם קרועות ומבטכם התוהה מרוקן. חבריי מהפלוגה, לאן אתם הולכים? ירון, איתן, נשמות רכות שכמותכן, חכו לי! אני אוחז בזרועו של ירון, והוא פונה אליי בחיוך של ילד שנקבר תחת השנים והאבק, וממשיך ללכת עם השאר, חבורת זאבים זקנים שמשוטטת ברחובות זרים, עקורה מנווה המדבר של נעוריה. הם לא מחכים לי. למה אני מחכה?

ממואר המלחמה הזה, שבו שב דיוויד קאהן בעל כורחו אל זיכרונותיו כטנקיסט במלחמת יום כיפור, חושף תהום מלחמה שנאטמה בהלם, הכחשה ואלם. בכוח התבוננות מרשים וביושר־לב מצליח קאהן לספר על פניו הריקים, האלימים, של שדה הקרב ועל חותמו הטבוע עמוק בנפשו. מחיריה הבלתי נגמרים של המלחמה הארורה ההיא, מתגלים באופן מצמרר, כרלוונטיים מתמיד. עם צאת הספר אומר קאהן:

"ארבעים שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, החלו זיכרונות מאותם ימי צבא ונעורים לפלוש לתוך חיי.
כשהפחד דוחק בי להעז, ניסיתי להתבונן ביושר ובסבלנות במה שחוויתי, בזעזוע הגדול שהרעיד את חבריי ואשר מהדהד בארצנו הטובה עד היום."

דיוויד קאהן הוא פסיכולוג קליני. רומן המסע שלו, עונת פרא, ראה אור ב־2014 בהוצאת כרמל

 

לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחבר וההוצאה לאור:


פרק 1

אין לי אומץ להיזכר. עברו מאז יותר מארבעים שנה. המספר הזה מפחיד אותי. לחזור לשם? מסוכן! אולי אחפש ערוץ מדבר קטן, אפסע בצעדים אטיים, אשב בצל עץ שיטה ואתבונן ברגעים אחדים. עדיף שאמצא רגע שאינו מפחיד יותר מדי. דלתות הפלדה עשויות להיטרק שוב ואולי לתמיד - מי כמוני יודע. לא יודע מה גרוע יותר.


- פרסומת -

אולי הסיפור על לטאת הכוח יכול להתאים?

היינו אז כמו אקדוחנים במערב הפרוע, רכובים על טנקים חמושים. שעת בוקר באחד מאותם ימים רחוקים של אחרי המלחמה ולפני הסכם הפסקת האש. דהרנו במישורי המדבר העצומים, שלושה טנקים ללא כל מטרה.

הייתי מפקד המחלקה והיו לי עוד שני טנקים. קיבלנו יד חופשית להתאמן - יותר מזה לא ביקשנו. היינו זקוקים לפעולה כדי לסלק את השיממון בלב הישימון. טיפסנו על הרים, חצינו ערוצים, עצרנו מפעם לפעם להכין קפה ולעשן סיגריות, וגם ירינו אש חופשית במקלעים ובתותח. היה בזה תענוג קלוש של פריקת זיכרונות כבדים, שלחצו בחזה וכיווצו לנו את הנשימה.

צריך לדהור בטנק ששוקל עשרות טונות עם מנוע מפלצתי כדי לחוש מהי עוצמה של תנועה. זה היה משכר. תוך כדי השעטה הבחנתי במשהו שזז לפני זחל הטנק הימני ופקדתי על הנהג לסטות שמאלה. הוא לא הספיק. עצרנו. זינקתי מהטנק, פסעתי לאחור, וחלפתי על פני הדף החום וצחנת הדיזל השרוף שנפלטו מהמנוע. יצור מוזר שכב על החול. לטאה עצומה עם ראש גדול, בטן שטוחה, אולי מעוכה, וזנב ארוך. היא נשמה בכבדות. לא האמנתי ששרדה את הדריסה. אולי חמקה בזמן? תעתועי המחשבה, התערבות הרצון בתמונת המציאות, אני מכיר את זה. סימני זחל הטנק שלנו בחול לא שיקרו - הלטאה נדרסה. נראה שהחול היה רך מאוד, והיא שקעה וניצלה ממוות. מעולם לא ראיתי יצור כזה. אפילו לא ידענו אז ששמו כוח.

אחרי שהוריתי לנהגים לכבות את המנועים, התכנסנו כולנו סביב הלטאה המתנועעת לאטה והבטנו בה בדממה. אחרי שבועות של אי ודאות ומתח שלא יכולנו לשאת עוד, מראה הלטאה הגדולה והנושמת צינן מעט את המהומה. היצור הבלתי צפוי עורר בי רוך וחמלה, אותם רגשות שנמעכו תחת מכבש המלחמה. נגעתי בלטאה בזהירות. עורה היה קשה כמו שריון צב. נגעתי בצווארה, והיא הניפה את ראשה במהירות לנשוך. "בואו נמשיך... אין מה לעשות אתה... קדימה... מספיק עם זה..." אמרו אנשי הצוותים המשתופפים קרוב וחיכו למוצא פי. "לא!" אמרתי נחרצות, "נטפל בה." בילדותי טיפלתי בחיות פצועות, בציפורים נקועות כנף, בקיפוד שאיבד רגל, וגם בכלבים ובחתולים.

פינינו את אחד מתאי הזיווד שעל סיפון הטנק, ושלושה מאתנו הרימו את הכוח. הלטאה הייתה כבדה ומגושמת, אך לא התנגדה. קיפלנו בעדינות את זנבה כדי שאפשר יהיה לסגור את התא. ניסיתי למזוג מעט מים אל פיה, אך היא לא הגיבה. סגרנו את התא והמשכנו ב"אימון".

בימים הבאים פתחתי את תא הזיווד בכל עצירה, נתתי לכוח מאכלים ממנות הקרב שלנו והנחתי לפניה צלוחית מים. היא לא התעניינה במה שהצענו לה, אך ראיתי שחיוניותה גוברת והנחתי שהחלימה מהלם הדריסה. אחרי כמה ימים החלטתי לשחרר אותה. חיפשנו מקום מוצל בערוץ שומם ושילחנו אותה. היא הלכה לדרכה, מתנודדת מצד לצד על רגליה הקצרות. ואנחנו, יצורים חסרי מזל שכמותנו, מחוצים תחת כובד המלחמה, קרטענו חזרה אל הטנקים.

* * *

העניין היה פשוט. היינו בחורים צעירים, אחרי שנתיים של שגרת חיים משעממת למדי בחום הבלתי נסבל של מדבר סיני, מול הצהוב הלא–נגמר של המרחבים הריקים. נמאס לנו לגמרי.

מסדר בוקר, מסדר צהריים, תדריך, אימונים, טיפול בטנקים, צהריים בשטח, צהריים בבסיס, מנוחה, רגליים וחולצות מיוזעות, חום מצחין שלאיש כבר לא אכפת ממנו. חזרה לטנקים. הם להטו מחום, וכמעט שנכווינו כשנגענו בפלדה. בתוך הצריח היה צל, אבל לא היה אוויר.

אחרי כל כך הרבה ימים בטנק הרגשתי מחובר אליו לגמרי. הכרתי כל פתח, כל מפסק, כל מחוון, כל ידית הפעלה וכל מילימטר בצג הכוונת. בעיניים עצומות יכולתי לאתר תקלות, לירות, לצודד את הצריח, למדוד טווח ולירות. זה היה פשוט כמו צחצוח שיניים. לא אהבתי את הטנק, אבל לא היה לי שום דבר נגדו, הוא היה חלק ממני וזה גם היה היחס שלי לעצמי.

באופן טבעי רצינו להשתכלל, "להיות טובים", כפי שנהגנו לקרוא לזה אז, כלומר להצטיין, להנהיג ולהגיע הלאה. למדנו לתפעל היטב את הטנקים, לתחזק אותם, לקרוא מפות טופוגרפיות, לשנן את טווחי הפגזים השונים, את פקודות האש, את הטמפרטורות התקינות של המנוע ואת האופן הנכון של חימומו לקראת נסיעה. למדנו לפרק זחל, לחזק את ברגיו ולגרז את פיות הגירוז בבטן הטנק. תרגלנו פרישה מהירה של רשת הסוואה מעל הטנק וכניסה תחתיה. תרגלנו איך לגלגל אותה חזרה על הסיפון. בסיום התרגיל היינו מתנשפים, רטובים מזיעה ומכוסים באבק חום לבנבן שדבק לפנינו.


- פרסומת -

העניין היה זה. נמאס לנו. לחלוטין. לא ראינו שום סיבה טובה להיות שם ולעשות את זה. היו לנו חופשות קצרות, שבוזבזו בעיקר על הנסיעות הארוכות הביתה ובחזרה, ומכתבים מהחברה ואליה. הייתי בור לגמרי באהבה ובנפתוליה, לא היה לי מושג איך לתת משהו ועוד פחות מזה, איך לקבל; ממילא החיים שלי היו במקום אחר, בסיני, במדבר.

האוטובוסים שלקחו אותנו הביתה עצרו בדרך פעמיים. פעם ראשונה בשק"ם צה"לי עצום ברפיח, ובפעם השנייה בדרום הארץ, באחת מאותן מזללות של צדי הדרך. ככל שהשעות נקפו, הצהוב של המדבר, שחדר אל כל תא בגוף, התחלף במעט ירוק ובצבעוניות. המכוניות, השלטים, הבתים, הגגות, המפעלים, השדות ולבסוף העיר - תל אביב הסואנת עם אנשים ברחובות ונשים, חצאיות, רגליים וחמוקיים, אפשר היה להשתגע. תמיד אמרנו שאנחנו שוטפים את העיניים. אבל השטיפות היו קצרות מדי. בסך הכול הן לא שינו לנו בהרבה את החיים. זה מה שהיה, אם זיכרוני איננו מטעה אותי.

לכן, כשרמת הכוננות הועלתה לפתע לדרגה העליונה ואפשר היה להריח מלחמה, התרגשנו. אולי אפילו שמחנו.

* * *

לאחרונה חיפשתי באינטרנט חומר על לטאת הכוח. לנגד עיניי המשתאות עלו תמונות שלה מכל מיני מקומות בעולם. עשרות סוגים בגדלים ובצבעים שונים. הסוג הגדול ביותר של הלטאה הוא "הכוח הענק" או "כוח קומודו". הוא נקרא גם בשם "דרקון קומודו", יצור מפלצתי שמסוגל לרוץ על רגליו האחוריות הקצרות ולטרוף חיות הגדולות ממנו פי כמה. הוא נראה דוחה. משקלו יכול להגיע למאה קילוגרמים. פיו נוטף ריר. והריר הזה, כך מתואר, הוא ולא שיניו החדות משמש אותו לציד. די לו בנשיכה, בשריטה או בפציעה קלה של חיה החולפת לידו באדישות, לא מאמינה שהיצור האטי והכבד הזה מסוגל לגעת בה, כדי לחסל אותה. הריר המזוהם שבפיו מכיל חיידקים קטלניים שהורגים את טרפו בתוך 24 עד 48 שעות. הקומודו הזה רק הולך בסבלנות אחרי הארוחה שלו, שמאטה את צעדיה עד שהיא נופלת לקראתו דשנה ותוססת מוות.

הקומודו לא נראה כמו זה שלקחנו לטנק. היו לו, לכוח שלנו, רגליים קצרות יותר, פיו לא הגיר ריר, ובכלל הוא היה במדבר סיני, הרחק מאזור תפוצתו.

דפדפתי בין סוגי הלטאות הרבים ולא מצאתי את שלנו. הכוח האפור, הפעיל באזור ההוא, מגיע לאורך של מטר ומשקלו לא עולה על עשרה קילוגרמים, הרבה–הרבה פחות מהיצור שאני זוכר מאז, זה שנשאנו אל סיפון הטנק. "כוח הנילוס", המצוי גם הוא לא רחוק מאיפה שהיינו, חי במים וצבעוני בהרבה. ובכלל, לכוח שלנו הייתה בטן רחבה, שכמותה לא ראיתי בקטלוג לטאות הכוח בעולם. רק היום עולה במוחי האפשרות... לא! ודאי שזו רק אפשרות תיאורטית! שהבטן של הכוח הייתה פחוסה לצדדים מעט, כן, מעט, מכיוון שדרסנו אותו. לא! קשה לי לשאת את המחשבה הזאת.

לזיכרונות חיים משל עצמם. אולי הוא היה קטן יותר. אולי גדל בזיכרון שלי. אין לי את מי לשאול כי אני לא זוכר מי היה איתי שם. ובכלל, אולי הכוח שלנו היה מסוג לא מוכר למדע, "כוח זיכרון". דמיינתי אז שהצלתי חיה מוזרה, ושהיא מארחת לנו חברה במקום הבודד ביותר בעולם. אבל לא כך היה. היא הייתה חתומה בתא מתכת על סיפון הטנק, כמו זיכרונות המלחמה הדחוקים בתוכי, אדישים למזון, למשקה ולתענוגות. הם נשמו בכבדות, נגעו בעוד זיכרונות ורשמים, התחברו, התנתקו, החלימו, גוועו, מי יודע? מי רוצה לדעת?

* * *

תמיד היה לי חוש טכני טוב, אבל אהבתי גם לחלום ולבהות. כשהעולמות התערבלו, וזה לא קרה הרבה או כמעט בכלל, זה היה מביך. פעם אחת זכורה לי היטב. היינו חיילים טריים, חניכים בקורס הראשון על טנקים. בתחילה נראו לנו הטנקים כמו מפלצות ענקיות, זרֹות בתכלית הזרות ומסובכות כל כך עם כל המערכות, המפסקים והמחוונים. הצריח עם התותח והמקלעים נראה מאיים, אבל אליו לפחות מצאנו דרך להרגיש מחוברים: הוא יורה, ידענו, וזה הספיק. באחד השיעורים הוסבר על המערכת ההידראולית של הצריח באמצעות שקפים שהוקרנו על קיר לבן. משאבה הידראולית שמייצרת את הלחץ, חיישנים שהפעילו וכיבו אותה לפי הצורך, צינורות ובקרים לשליטה: בקר אחד למפקד, שנראה כמו סטיק של מטוס עם הדק אדום מול האצבע המורה ובקר אחד לתותחן, שנראה כמו כידון של אופניים.

ככל שהמדריך העמיק בפרטים הטכניים העמקתי אני בהרהוריי. משהו באופן שבו הטנק המוצק הכבד והיציב מסובב את הצריח ריתק אותי. לא יכולתי להפריד את המחשבות על הצנרת שבשקף מהמחשבות על מעברים עמוקים בתוכי שרצו להזרים תנועה וחופש. איפה הייתה הריצה על הדיונות הגדולות של חוף הים, איפה פרחי החבצלות והעדעדים התכולים שצמחו פרא על המצוק ליד הבית שלנו, ואיפה היו הבחורות היפות שהגיעו בקיץ מירושלים להתארח במושב? והמוזיקה?


- פרסומת -

הנפתי את ידי. המדריך הנהן. שאלתי, "איך הקבוע מתחבר למה שחופשי לנוע?"

בכיתה השתררה דממה. המדריך הביט בי כלא מאמין, גיחך והרים את גבותיו למפקד הכיתה בתמיהה. היו חברים שצחקו בקול רם, ומישהו פלט בגסות, "אידיוט".

הייתי נבוך, אבל רק מעט. ידעתי היטב מה קרה לי. הייתי גאה בכך שגם תוך כדי שיעור על צנרת, משאבות הידראוליות וגלגלי שיניים מפלדה יש בי די חופש להרהר בעניין חשוב כמו היחס שבין הקבוע למשתנה, הקשה והרך, או משהו כזה. בשבריר רגע חזרתי לעצמי. לא התביישתי כלל.

* * *

זיכרונותיי חגים מעל אותם ימים כמו נשרים רעבים מעל גווייה. הם מקיפים אותה שוב ושוב בדאייה עצלה, אומדים אותה מן הגובה המתמעט של מעופם ובאופן מוזר, מתמהמהים. נראה שאני עדיין פוחד.

זה לא סיפור על גבורה ואני לא מתבייש בפחדיי. רק שאז, באותן ארבעים שעות לפני יותר מארבעים שנה, לא פחדתי. חשתי בסכנה כמובן, ועשיתי ככל שאפשר למלא את תפקידי כמפקד המחלקה ובו בזמן לשמור על חיי כולנו, אך רוחי לא רעדה. אני לא מתבייש להגיד שגם נהניתי מן ההתרגשות, ומן השחרור. סוף–סוף זה באמת קרה! כל גינוני האימונים והשגרה התבטלו. הנִצרות היו פתוחות, המקלעים והתותח טעונים ואפשר היה לירות! היינו פרשים חופשיים ודהרנו לעבר האויב, מה יכול היה להלהיב יותר מזה?

אני מתרחק עכשיו. גווייה מוטלת במרכז שדה הראייה, עוד אגיע אליה, אני זקוק לזמן. זאת לא גווייה בשר ודם, אם כי רבות כאלה היו מוטלות שם, אני לא יודע, נראה כשנראה.

זיכרונותיי עפים עכשיו במהירות ובחיוך אל אליסון. עצירה בלב המדבר, קירור המנוע בסיבובי סרק או קצת יותר מזה, ואז תרגולת של ירידה מהצריח לסיפון, שכוללת בין השאר פתיחת דלתות המנוע ובדיקת שמנים.

האושר הקטנטן, הסמוי, למראה לוחית קטנה עם כיתוב שם המנוע באנגלית - אליסון. השם בהטעמה אמריקאית - Allison - היה מעלה בי חיוך קטנטן, אבל מתוק. בדמיוני עלתה דמותה של אישה אמריקאית צעירה, בלונדינית מן הסתם, תכולת עיניים, במכנסי ג'ינס הדוקים היטב לרגליה ולאחוריה, לבושה בטי–שרט צמודה וריחנית. והיא מאמריקה! מעבר לים, לא מהמקום הזה המיוזע, שהכול בו צבוע חאקי. איזו הקלה, יש עוד מקומות. העולם לא נגמר בתוך גוש הפלדה הלוהט הזה, הוא גדול וצבעוני, ויש לי משהו ממנו כאן, אצלי, קרוב. לפעמים חשבתי לעצמי כמה היה משמח אם הצבא היה מעז לשחק מעט עם צבע. טנקים כחולים, צהובים וסגולים היו יכולים לשמח אותנו ולהזכיר לנו שיש בשביל מה לחיות.

* * *

חודש אחד לפני המלחמה ביקר אצלנו במעוז אחד מאלופי צה"ל. אני לא זוכר אם היה מפקד האוגדה, מפקד גייסות שריון, או מפקד פיקוד דרום. אנחנו היינו מודאגים. בחודשים האחרונים ראינו בסיורים שלנו שהמצרים בונים על גדת התעלה הר. כלים כבדים עבדו שם יום וליל, ובינינו לבין עצמנו התבדחנו, "תראו, המצרים האלה, החליטו לבנות פירמידה חדשה." אבל בחושים שלנו ידענו שמשהו לא טוב קורה שם. לכן שמחנו על הביקור, וכשניתנה ההזדמנות שאלתי על כך בהתרגשות; לא כל יום מדבר קצין חדש עם אלוף. "אנחנו יודעים על זה," אמר בפסקנות והוסיף תנועת יד מתועבת, שבעיקרה הושטת הזרוע כשכף היד יורדת, לסמן שאפשר להירגע. בסיום מופע העוועים הזה שיגר האלוף עוד כמה מילים ריקות: "אל תדאגו, לצה"ל יש תשובה לכל דבר.."

כבר בצעירותי לא נטיתי להאמין לדבריהם של אנשים רמי מעלה וכבדי סמכות; איכשהו, תמיד ראיתי מבעד ליהירות ולזחיחות את תאוות הכוח והמעמד, שרועדת מעל בור עמוק של פחיתות ערך. "הוא אידיוט," אמרתי לחבר אחרי שהסתיים המפגש. "הרי צה"ל באזור זה אנחנו, ואין לנו שום תשובה. אנחנו אפילו לא יודעים מה השאלה."

לא ידענו על ה"סאגרים", הטילים חודרי השריון שניתנו למצרים באדיבותה של רוסיה. וההר, הפירמידה, ובכן ממנה ירו עלינו טילים כמו בציד ברווזים. עוד תשובה שהתבררה כאגדה סתומה הייתה התוכנית להזרים דלק לתעלת סואץ ולהבעירה כדי למנוע פלישה בסירות גומי. בצהרי היום, כשעמדנו לבדנו, מופתעים מול צבא גדול, ספגנו בגופנו את התשובות האיומות.

אחרי המלחמה מישהו סיפר שאותו אלוף נהרג בהפצצה. המצרים הצליחו לאתר את מיקומו באמצעות מערכת הקשר. היו גם שמועות הזויות יותר, לפיהן הוא בעצמו נתן בטיפשותו את נקודות הציון שלו ברשת הקשר. כששמענו על כך שמחנו לרגע. שמחה קטנה לאיד, נקמה ספוגה בדם ובפיח, שלא שִמחה אותנו בכלל.

בארבעים השעות הראשונות של המלחמה, עד שנפצעתי ופוניתי מן החזית, לא פחדתי. והיום, יותר מארבעים שנה אחרי הדברים שקרו לנו, אני פוחד. אני מנסה לאזור אומץ כדי להתגבר על חששותיי הסתומים. הכול מתועד כמו בסלילים של סרט קולנוע המונחים בתוך קופסאות מתכת עגולות. אם ארצה, אוכל להניח אותם על המקרן, להפעיל אותו ולצפות. מוזר. אני רואה הכול עוד לפני שהפעלתי את המקרן. אבל לא ממש. קשה לי להבין את זה. ממה אני פוחד?

* * *

זה היה יום כיפור. מלבד לאלו שצמו, לשאר היה יום חופשי. שכבתי על המיטה שלי, מיטת קומתיים שאני לא בטוח איזה מפלס בה היה שלי. החזקתי את פשר החלומות באנגלית, הספר העבה עם הכריכה הצהובה הקשה של זיגמונד פרויד. ניסיתי להבין את מה שקראתי; זה לא היה קל, אבל זה היה מעניין. פתח לעולם של מושגים, של הרהור על משמעות הדברים שמתרחשים בפנים, עמוק בתוך הנפש. לקראת הצהריים הגיע טלפון למעוז, או לתעוז שלנו, שכחתי את ההבדל ביניהם, והעלו את הכוננות, כנראה לרמה הגבוהה ביותר. יצאנו לטנקים שלנו, שחנו בשתי שורות צפופות על המשטח ליד הבונקרים ובדקנו את הנשקים. הטען-קשר פירק את שני מקלעי ה–0.3 והרכיב אותם מחדש. הברגנו את הקנה של מקלע ה–0.5 וכיוונו עם דסקית המדידה את המרווח המילימטרי המדויק, שצריך להיות בין הקנה לבריח; אחרת המקלע היה נתקע ולא יורה. בדקנו גם את התותח והעברנו בו חוטר. בדקתי את מכשירי הקשר, לוודא שהתדרים המוצבים בו נכונים והעפתי מבט אחרון וקפדני בצריח. הנהג בדק שמנים במנוע והכה בפטיש בחוליות הזחלים של הטנק לגלות אם יש ברגים רופפים. וידאתי שגם הצוותים האחרים סיימו את הבדיקות ושהכול תקין וחזרנו למגורים שלנו החצובים בצלע הגבעה, המדופנים מכל צדדיהם בארגזי רשת ברזל גדולים, מלאים בסלעים.


- פרסומת -

אף אחד מאתנו לא התרגש במיוחד מעניין הכוננות. ידענו כוננויות רבות, ולמעט העובדה שחופשות יקרות בוטלו בגללן, לא הייתה לכך משמעות עבורנו. רבצתי במיטה עם הכרך הכבד של פרויד ושקעתי במשפטים היפים והאישיים-לפרקים שלו. לפתע נשמעה צפירה עולה ויורדת במבוכי המגורים שלנו. מעולם לא הושמעה אצלנו צפירה. אפילו לא ידעתי שיש לנו צופר אזעקה. לאט–לאט, ואז מהר–מהר, התחוור לנו שקורה משהו יוצא דופן. מפקד הפלוגה צעק לכולם לרוץ לטנקים, וכך עשינו. בכוננויות לא מורידים בגדים ונעליים, כך שחטפנו את הנשק והחגור, רצנו החוצה, כל אחד נכנס למקומו בטנק, וחיכינו להוראות.

אני זוכר היטב את השקט שבין רעמי הפגזים, שנפלו לא רחוק מאתנו. הייתה לי הרגשה של פתיחות גדולה, השמים התכולים היו רחבים מתמיד והמדבר השתרע מאופק לאופק. המסך עלה כמו בתיאטרון וחושיי התחדדו. משהו עצום עמד בפתח.

ואז ראיתי רביעיית מטוסי קרב מתקרבת אלינו בגובה נמוך. זיהיתי שאלו מטוסי מיג מצריים. הם עשו יעף אחד מעל שורות הטנקים הצפופים שלנו, שעמדו כמו ברווזים במטווח, פנו בחדות וצללו לעברנו. רציתי לפתוח עליהם באש עם מקלע ה–0.3 שעל הצריח אבל היססתי - מי יורה על מטוסים? אף פעם לא עשיתי את זה ואף אחד לא נתן פקודת אש, ומה אם אני טועה והם שלנו? אצבע קלה על ההדק מעבירה את החיים בבת אחת מעולם לעולם. ללחוץ? התעשתי ופתחתי באש. מיד הצטרפו הטנקים האחרים לירי, והמטוסים, שכבר הטילו עלינו פצצות, טסו בין אין–ספור כדורים נותבים, שכנראה הבהילו אותם, כי הם הסתלקו. טנק אחד נפגע מפצצה, וסגן מפקד הפלוגה נפצע בזרועו מרסיסים. רשת הקשר התעוררה לחיים וקיבלנו פקודה לפרק בבהילות את השורות ולצאת לפי התרגולת, כל מחלקה למקום שאליו יועדה.

הובלתי את המחלקה במהירות לעבר מעוז המזח שעל גדות התעלה. פגזי ארטילריה התפוצצו מכל עבר ואנחנו דהרנו להציל את חיילי הרגלים, שאיישו את המעוז. כשהתקרבנו למרחק של כשני קילומטרים ממנו ראיתי כדור אש אדום טס לעבר הטנק שלנו מפירמידת החול הגבוהה, שהמצרים בנו בחודשים האחרונים. "איזה טיפשים אנחנו," חלפה בי המחשבה, מה יותר פשוט מזה, הם צולפים עלינו מלמעלה, אבל מהו כדור האש הזה? פקדתי על הנהג לסטות ימינה. כדור האש פנה גם הוא. סטינו שוב בחדות שמאלה וכדור האש התפוצץ כמה מטרים מאתנו. לא היה לנו מושג ירוק על הטילים האלה ומעולם לא התאמנו בלחמוק מהם. עדיין לא הבנתי מה קורה. המשכנו לדהור לעבר התעלה. פקדתי על הצוות ללבוש את אפודי המגן הכבדים והמגושמים. משום מה, לא טרחתי לרכוס באפוד שלי את ה

 

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

מנשה כהןמנשה כהן14/11/2021

מעבר לזמן המוכר. שלום דיוויד משכבר הימיים. כל כך הרבה היסטוריה לא ידועה, על אף ששוחחנו רבות. שא ברכות ובהצלחה עם ספרך החדש!
מנשה כהן