מי זה דופק בדלת?
המתבגר בין מסמן אחד לאחר
מאת שרי ווינריך אדלשטיין
מי זה דופק בדלת?
מי זה מקיש על חלוני?
אין זה ברד או גשם
רק אנוכי יודעת מי.
רבים על חלוני דופקים
אבל ביתי נעול
ורק את אשר אהבתי
לא יפחיד מנעול.
(ארתור פריד ואל הופמן)
הסובייקט נקבע על ידי אפקט המסמן.
(ז'אק לאקאן; Lacan, 1981, p. 207)
הסובייקט המתבגר הוא סובייקט במעבר: הוא זה שעדיין אינו מבוגר, אך לצד זאת כבר אינו ילד. הטלטלות הגופניות והנפשיות שהוא עובר ממקמות אותו בתוך הפער המובנה בין הילד למבוגר, בין הכבר-לא לעדיין-לא. כבר במסמן המגדיר אותו בשפה העברית, "מתבגר", אנו נוכחים בתהליך ובזמן העצורים בו. בהיחלצות מזמן זה יהא עליו לספק "תשובה" על השאלה מי הוא בעולם, מבחינות שונות.
לפיכך, פעמים רבות המתבגר נתון במעין סבך, במעין מנהרה – אם להשתמש בדימוי של פרויד (2002 [1905] ) – היוצרת אצלו מועקה רבה, ומזמן למטפל בו מפגש סוער וסבוך. כיצד לסייע למתבגר להיות בוגר? כיצד לעזור לו לדבוק בדרך הבגרות, כלומר להסכים לשלם על הכרעותיו באובדן מסוים של אהבת ההורה? זו איננה שאלה פשוטה.
כפי שמסר לנו לאקאן במאמרו על התסביכים המשפחתיים (Lacan, 1938), משפחה גרעינית היא יחידה שאינה ניתנת לצמצום. אנו מוצאים עדות לכך גם במסמנים בדיבורו של המתבגר: בנפשו של המתבגר ובשפתו, מקומם של ההורים מסומן כאבני בניין – שעשויות להיות גם אבני נגף. כך, לעיתים מופיעים בדיבורו היגדים של ההורים, המנוסחים כ"אני". באותו מסמן עצמו, אפוא, נמצא משקעים של העבר הילדי וזה המתהווה כבוגר, באופן שעשוי לבלבל את המתבגר – ואף את המטפל.
על המטפל לעזור לנער להפריד בין ההיגד ההורי הסמוי והמשפיע באופן לא מודע, לבין רצון המתבגר לדרך נפרדת אך לא מנותקת. לשם כך המטפל נדרש לדעת להבחין בין אמירות שונות של המתבגר כנובעות מערכאות שונות ב"אני" שלו. עליו לזהות מי הוא זה הדופק על דלת המטפל וקורא לפרשנותו. באמצעות התעקשות ואיווי המטפל, הוא יכול לסייע למתבגר לחלץ את קולו הייחודי ולדבוק ברצונו ביתר קלות.
במאמר קצר זה, אתאר מקרה שבו התייצבותי לצד המתבגר ונחישותי באשר לתימה המעסיקה אותו, חילצה אותו והחזירה אותו למסלול של תנועה נפשית שאיננה התנתקות מהמסמנים והייצוגים של הוריו, אלא אחיזה אחרת בהם, התמקמות אחרת ופחות טעונה מולם. אראה כיצד תהליך כזה איננו יכול לקרות ללא שבר גם בהעברה.
המסמנים ההוריים בשפת המתבגר
המסמן והמסומן הם מושגים מרכזיים במשנתו של לאקאן, אשר גם אם קיים ביניהם קשר, הוא איננו גלוי לעין. המסמן הוא ייצוג סמלי שהנו חלק ממבנה השפה. הוא מחייב אובדן של הסובייקט, שכן מהותו לייצג את מה שנעדר. המסמן מוגדר בפסיכואנליזה הלאקאניאנית כשדה של האחר (אוונס, 2005), כלומר האחר הגדול, המציין את האחרים המשמעותיים בחיי הסובייקט שדיבורם הלם בגופו ושאמירותיהם נחקקו בבשרו.
קחו לדוגמה שלט אשר עליו כתובה המילה "עצור!", הממוקם לצד כביש. רק בדיעבד נוכל לומר אם ה"עצור!" הוא מסמן עבור סובייקט ספציפי. אם אני עוצרת את מכוניתי כי ראיתי את השלט המגביל את תנועתי, נוכל לומר שלמילה זאת יש משמעות מחייבת עבורי, שהרי קיבלתי על עצמי את המסמן הזה, שמשמעותו מסומנת לי וכופה עליי דבר מה שקשור בעצירה. המסמן "עצור!" גרם לי לתוצאה של עצירה, ומכאן שהוא מסומן עבורי. הדוגמה הפשוטה הזאת ממחישה את חומריות השפה, את הקשר שלה לפעולות שקורות בגוף. המסמנים הם אפוא אבני בניין המשפיעות עלינו ולוכדות אותנו במשמעות.
הסובייקט של לאקאן הוא הסובייקט של הלא מודע. בעצם היותו לא שלם, חצוי, מנוכר לעצמו, הסובייקט נתון תמיד לאחיזתם של המסמנים, של מילות האחר הגדול. לפיכך, אדם יכול לומר דברים רבים, להגדיר את עצמו או להאמין שהוא רוצה דבר מה, אך נוכל להיווכח בחוסר קשר בין דבריו לבין מעשיו, לפעמים אפילו בקשר הפוך. כשלאקאן כתב כי הלא מודע מובנה כשפה (2004 [1953]), הוא טען שבתהליך טיפולי אפשר לצפות לחוקיות סמלית מסוימת. גם אם החוקיות אינה מנוסחת ככזו, כיוון שהיא איננה במודעות של הסובייקט, היא נוכחת – כלומר משפיעה באופן שאפשר ללמוד ממנו כיצד היא פועלת. כך בעצם יכול המטפל לפרש את הלא מודע.
מה משפיע על האופן שבו המסמנים לוכדים אותנו? האסכולה הלאקאנינית גורסת שהחומריות של המסמנים – מסמני האחר הגדול שקיבלנו על עצמנו – היא שלוכדת אותנו, מגבילה אותנו, ובו בזמן מאפשרת לנו לנוע. אם בתהליך הטיפול נדע לחלץ את הרצון של הסובייקט ואת העכבות הלוכדות אותו, המופיעות בהקשר לדיבור האחר, נוכל לאפשר תנועה מספקת יותר בחייו – תנועה שקשורים בה ניכור והנאה גם יחד.
במקרה של עבודה עם מתבגרים, המשימה הזאת מושפעת מאוד גם מהשינויים שבהכרח ניצבים לפתחם במעבר בין הילדות לבגרות, ומההכרח המובנה להתמקם אחרת ביחס להוריהם. המתבגרים הם מהגרים בארץ השפה והתרבות. עליהם לעזוב את ארץ המוכר ולהיפגש עם הדבר המטלטל אותם – עם גופם המשתנה ועם המין האחר. בטלטלה זו הם נשענים על אבני הבניין המסומנות בהם, שמקורן בהוריהם ובערכיהם המשפחתיים, ושלפעמים הופכות לאבני נגף עבורם. אם כן, במקרה הזה, תנועת האנליטיקאי היא תנועה עם איווי הסובייקט שכרוך בסבל של ההיחלצות מהתמות המכבידות עליו.
"אני רוצה להיפרד"
י', בן 18, בן להורים מהגרים, נשלח אליי לטיפול ביוזמת בית הספר כי סבל מהתפרצויות בכי שלא ידע את פשרן. כמו כן, מסר שמזה שנתיים חלה הידרדרות בולטת בלימודיו. ההידרדרות, כך מתואר, מאכזבת את הוריו, שבהיותם מהגרים כמו נתבעים להילחם כדי שהילדים "יגיעו רחוק" באקדמיה ומבחינה כספית, כדרך להשתלבות חברתית.
במפגשים הראשונים מתברר שי' מקיים מפגשים בסתר עם חברתו, שגם היא שייכת לקהילת המהגרים. הוא מתבייש מהוריו – אך גם בהם. הוא יודע שהם אינם בעד מגע גופני עם חברתו, הנחשב למבטא חוסר כבוד בתרבותם, על אף שהם בני זוג כבר שנה וחצי ואוהבים מאוד זה את זו.
בנוסף, מתברר שי' אינו עומד בציפיותיהם של הוריו להתמקם היטב בחברה החדשה באמצעות הציונים. אני תוהה האם הנשירה של י' מהלימודים היא אמירה לא מודעת נגד האופן שבו הוא נתבע על ידי הוריו להשתלב, אך השאלה הזאת נשארת בשלב זה פתוחה. הוריו מסכימים לכך שיבוא לטיפול בהיסוס רב, לאחר התערבות של יועצת בית הספר.
לאחר זמן, ולאחר שעודדתי אותו לדבר, אני לומדת יותר על הלחץ שי' מרגיש כשמסתתר כך עם חברתו, ומבינה שהיה רוצה לארח אותה בביתו או להתארח בביתה. מתברר גם שההסתתרות היא מושא ללעג של חבריו הישראלים, אשר אינם מבינים כלל את ההימנעות שלו. הוא שומע מהם עד כמה הוא "מפגר" אחריהם בגילויי החיבה הזוגית ובחוסר הלגיטימציה ההורית לכך, בוודאי בגיל 18.
בדיעבד, אפשר להבין את הסימפטומים של התפרצויות בכי וירידה בלימודים ביחס למושג הנשירה, כפי שמנסח אותו דאהן (2014), שמסביר כי על מנת לצאת מחסות הוריו, על הילד לנשור – כלומר לחתור נגד מה שמבטאים הוריו על מנת להפוך לסובייקט. דאהן כותב:
"הנשירה הזו מתמקמת בין היותה תופעה, מופע, סצנה גלויה בתיאטרון החברתי ובמובן זה בעלת מאפיינים קולקטיביים, לבין היותה פונקציה יסודית בעלת ערך נפשי אשר בלעדיה לא ייווצר סובייקט אשר נחלץ מן העמדה הילדית של זה אשר מתאווים לו, אל עמדה של מישהו שמתאווה.
הנשירה במובן זה הינה ההשתחררות של המתבגר מהאחר שהתאווה לו, שדיבר עבורו, שהפך אותו לאובייקט של סיפוק, שתבע ממנו, שרצה בעבורו, שהתייצב כדי לחנכו. במובן זה כולם נושרים... במובן זה על כל אחד לנשור... כדי להיות".
י', כסובייקט, משלם אפוא בדמעותיו, במועקתו, היכן שעדיין איננו יכול להתמקם כסובייקט מתאווה. הירידה בהישגים הלימודיים היא פגיעה באיווי האחר ההורי ובציפיותיהם – אך גם בו עצמו. מנקודת מבט טיפולית, המוצאת בתופעות הנפשיות היבטים שיש לחקור אותם, הבכי יכול להיתפס כאופן של ביטוי של אובדן – ולא כמשהו שיש להחניקו. הבכי הוא אפקט הנלווה למושג הנשירה, שאצל י' ייתכן שהוא קשור בדיוק לדבר החשוב ביותר להוריו – הצלחה והצטיינות בלימודים. הבכי והירידה בהישגים הלימודיים הם שניהם ביטויים לניסיון היחלצות ממקום שאיננו מתאים עוד – היות ילד תחת מטריית ההורים.
בסמינר 10 על המועקה, בשיעור מה-5.12.1962, לאקאן מזכיר לנו שהחרדה מופיעה במספר מצבים שבהם עלול להתרחש אובדן של דבר מה, שביניהם הוא מונה את החרדה מאובדן אהבת האובייקט ואת החרדה מאובדן אהבת הסופר-אגו (Lacan, 1962; p.35). חרדה מאובדן אהבת האובייקט יכולה להופיע כתחושות אשמה כלפי מישהו ממשי – כחשש מהמחיר על אקטים שעשויים להרחיק את האובייקט האהוב. חרדה מאובדן אהבת הסופר-אגו, לעומת זאת, יכולה להתבטא למשל בעכבות, והיא קשורה יותר לשדה שבו האחר אינו בנמצא: זהו האני שכמו מעניש את עצמו על ידי הקפדה יתרה בתחומים אלו או אחרים. אך האין במקרה זה או באחר, מצבים אלה יכולים להישמע בדיבור הנער כאחד?
בשלב מסוים, לאחר תקופה שבה דיבר בטיפול, י' מחליט לצאת עם חברתו לטיול של יומיים בכסף שחסך. הוא אינו מודיע על כך להוריו שכן בהתבסס על ידע מניסיון קודם הוא יודע שיסורב, וכך מבצע למעשה אקטינג-אאוט. כשאביו מתקשר אליו לשאול היכן הוא, י' הוא כבר נמצא הרחק. האב צועק עליו בחוזקה, ובתגובה לכך, לראשונה בחייו, י' מנתק את הטלפון ואינו משנה את תוכניותיו. משבר משפחתי מתרחש.
שבוע אחר כך י' מגיע לפגישה, ואני מעודדת אותו על כך שדבק ברצונו. פגישה אחר כך הוא מודיע לי טלפונית שלא יגיע, וכך שוב גם פגישה אחריה, עם התנצלות. לקראת פגישה נוספת, הניסיון שלי לעודד אותו להגיע נתקל בהתעלמות. אני איני יודעת כיצד לנהוג עם השעה שאני שומרת עבורו. אין כל הודעה, אך גם לא אישור. אני מתקשה להתאפק, מתקשרת אליו, אומרת שלא רשמתי דבר ביומן, ושואלת האם יגיע.
י' אומר: כמובן, אני רוצה לבוא להיפרד. לסכם. להגיד תודה.
אני אומרת – "נתראה. נדבר". ואז מגיע מסרון "אין לי איך להגיע, רק עכשיו נודע לי. תודה על הכול. שלום."
אני מתקשרת לאב, הוא אומר שלא ידע דבר ויסיע אותו (הוא בא מרחוק מאוד). אני ממתינה.
בפגישה עולה כי לאחר האקט של העצמאות י' הוא חזר הביתה, והמשפחה הגיבה בשתיקה כאילו דבר לא אירע. גם הוא. אני שואלת האם עשה ניסיון נוסף, דיבר עם ההורים. י' עונה שלא, האווירה קפואה, והוא אינו רוצה לזעזע אותה יותר. אני אומרת לו שסנונית אחת אינה מביאה את האביב, שיש צורך בהתעקשות על סנוניות נוספות. הוא מחייך. זהו נער שאוהב שירה.
אני שואלת מדוע כתב לי "תודה על הכול" כאשר בישר לי שרוצה לבוא להיפרד. י' אומר: "זאת אימא הציעה". האני, שבמסרון, אפוא, הופיע כאחד, אך מוסר מסר שונה: הוא פעם אחת שלו ופעם אחת של אמו.
ואז י' מוסיף – "אימא אומרת, אם אתה צריך [טיפול] אז תלך. זה..." הוא משתהה – "לא תמיכה אמיתית". אני מסכימה איתו. מאירה את חלק ההתלבטות אצל אמו ואביו, מהגרים שהטיפול זר להם שבכל זאת הסכימו שיבוא ואף משלמים על כך.
קבענו שוב.
י', שהתרעם על הוריו המגבילים אותו, בעצם אחוז בנוסף באופן לא מודע בהזדהות עם דיבורם של הוריו. הדיבור שלו מציב אותו כזה הרואה את הגבלות על הקשר עם החברה כשייכות להורים. אך בדיעבד, הדיבור שלו מגולם ככזה שבו ההגבלות פועלות גם עליו. הוא שותף פאסיבי בהנכחת החד פעמיות של האקט, בעצם זה שגם הוא חוזר אל השקט ומבקש להיפרד מהמטפלת שתמכה בו בתהליך הנפרדות.
המסרון "אני מודה לך ונפרד" התגלה כאמירה הורית שנשלחה אליי, המכסה את המורכבות בשמיכה של המסמן "אני". רק בפגישה י' היה יכול להפריד אותה מהאמירה שלו ולהתייחס לכך שבמשפט של אמו "אם אתה צריך אז תלך" הוא אינו חש בתמיכה ובעידוד אמיתי ממנה ליצור שינוי.
כך תהליך הנשירה של י' מצא תמיכה בהעברה הנגדית שלי כמטפלת, כאשר עצרתי עצמי מלהגיב כלפיו בנזיפה, למשל על כך שביטל פעמיים פגישה. תחת זאת, הבנתי את הביטולים של י' כקשורים לאקט העצמאות שעשה, שבו בזמן נבהל ממנו, וחשש מאובדן אהבת הוריו – שבמקרה שלו הוא גם אובדן אהבת הסופר אגו. כך הצלחתי להבחין בסובייקט הנמצא בין מסמן אחד לאחר.
מקורות
אוונס, ד. מילון מובאי לפסיכואנליזה לאקאניינית. רסלינג 2005
דאהן, ג' (2014). "כולנו נושרים...". ארגומנט ליום העיון "לָמָּה נְשִירה" בארגון תפס"ן – תחנה פסיכואנליטית לנוער בחסות המכללה האקדמית תל אביב-יפו, 26-25 ביוני 2014.
פרויד, ז' (2002 [1905]). "שלוש מסות על התאוריה של המיניות". בתוך: מיניות ואהבה. הוצאת עם עובד, תל- אביב.
Lacan, J. (1938). La Famille. in: Encyclopédie francise (A.de Monzie, Editor), vol.8, Paris.
Lacan, J. (1962). Seminar X: Anxiety (C. Gallagher, Trans.). New York: Norman & Norman Company.
Lacan , J. (1981). Seminar XI: The four fundamental concepts of psychoanalysis. Norton paperback.
Lacan, J. (2004 [1953]). The function and field of speech and language in psychoanalysis. In :Ecrits. Norton and Co.
