הקול – קול המטופל, והידיים – ידי המטפל
מאת חמוטל לנדאו
"אצל כל אדם יש תמיד שתי מציאויות – חיצונית ופנימית. המציאות החיצונית נחווית לאור המציאות הפנימית, אשר חוויות־עבר ונטייה מתמשכת לראות את ההווה בראי העבר מעצבים אותה. המטפלים צריכים אפוא למצוא דרכים להתוודע אל שתי המציאויות גם יחד ולהשפעת הגומלין הבלתי פוסקת הקיימת ביניהן". (קייסמנט, 1988)
יש ואנו פוגשים מטופלים שבמפגש הראשוני איתם המציאות החיצונית היא חזות הכול. היא תופסת אותנו בעוצמה, לא מניחה לנו להתמסר לתהליך של רגש ושל חשיבה. כזה היה המפגש הראשוני עם ח', נער על כיסא גלגלים, הסובל מנכות מלאה המגבילה אותו בכל תנועותיו, ומצריכה ליווי רפואי לאורך כל שעות היממה. המפגש מצריך אותי להתארגנות מחדש של עצמי, של הווייתי כאיש טיפול. מצריך אותי לבדוק את הגבולות שלי לגבי מה אני מסוגלת ומה אני רוצה ובוחרת להיות.
לצד המציאות החיצונית מתקיימת מציאות פנימית, אך היא עלומה. בהיעדר מילים ויכולת פיזית למשחק, הכניסה לעולמו הפנימי מתאפשרת בהתחלה דרך השאלת מילים של אחרים. דרך סיפורי ילדים שתיארו מגוון רגשות, הוא סימן לי בעיניו כשהקראתי את שמות הסיפורים וכך "דיבר" איתי את רגשותיו, וסימן לי את סיפור הרגש אותו קראנו.
היכרותי עם ח' נמשכה שנים רבות, במהלכן נערכו מס' תקופות טיפול ממושכות בהן נפגשתי עמו אחת לשבוע. אל מול קשייו הרפואיים והתפקודיים, יכולותיו הקוגניטיביות והרגשיות נמצאו בפער מהמוגבלות הפיזית הקשה, וניכרה התפתחות והתקדמות בתחומים אלה. על אף מוגבלותו, הוא למד לאורך השנים במסגרות רגילות, שאפשרו לו חשיפה וקשר עם נערים מקבוצת הגיל שלו, לצד התקדמות מותאמת בתכני הלימוד.
הכרתי אותו בתקופה ירודה בחייו, פיזית ונפשית. אולי גם משום כך נקשרנו זה לזו, כמו שקורה לאנשים שראו את התהום וחוו את העצב, הייאוש והחרדה מכך. בשנים הראשונות של הטיפול לח' הייתה משאלה: לחזור להיות כמו שהיה, לחזור לאותה רמת תפקוד בה היה לפני שהכרנו. לצד משאלה זו ארבו תחושות של ריק, של חוסר תקווה ובעיקר של דאגה. עם השנים המשאלה נמוגה.
בחדר אני לומדת להכיר את שפתו, ומשאילה לו את הידיים שלי ליצירה שלו. תקופה ארוכה הוא מבקש ליצור מכונית, כזו שתסמל יכולת תנועה ושתעמוד במבחן המציאות. הוא הראש – המתכנן והרואה, אני – המבצעת, ובעבודה המשותפת הזו אני המוגבלת מבין שנינו. יכולת התכנון שלו מופלאה והוא מלא ברעיונות, לא כך יכולת הביצוע שלי. בקשר שנוצר אני חשופה למאבקי החיים שלו, נאבקת במוגבלות ובפער בין מה שרואים בראש לבין מה שהידיים יוצרות, זקוקה לתמיכה ולעידוד שהנה אנחנו מתקדמים וגם בערך זה בסדר.
המוגבלות אורבת בכל פינה, בצרכים פיזיים להם נדרש במהלך הפגישה, בפגישות בהן נראה עייף, בדאגותיו למצב בריאותו ובחשש שלא נסיים את בניית המכונית, כאילו בה מופקדת ההבטחה שההמשך בידינו. מדי תקופה נפרדנו לצורך נסיעותיו לטיפולים רפואיים. פרידות אלו היו מלוות בכמיהה ובתקווה לשיפור במצבו, יחד עם חרדה מהפרוצדורות הצפויות לו ומה יותירו בנפשו ובגופו.
לצד זאת, יש לו את אותה כמיהה בסיסית המוכרת לכולנו – להיות מובן. אני עושה מאמצים רבים להבין את דיבורו, להבין את נפשו ולהיות שם כשאני לא מבינה, איתו. אני מרגישה את הצורך להיות מותאמת אליו במדויק וכשיש סימנים של שונות ונפרדות הם קשים לו ומוכחשים.
עם התקדמות הבנייה המשותפת הוא מביא עוד ועוד חפצים מהבית שאולי ישמשו אותו בהמשך, חפצים שתופסים עוד ועוד מקום בארונות הקליניקה ומבטאים באופן קונקרטי את מה ששנינו יודעים ללא מילים שמקומו אצלי שמור.
"האנליטיקאי אוסף את האותות ועושה את הפירושים, אך לעיתים קרובות אין המטופל מספק את האותות, ובכך גורם שהאנליטיקאי לא יוכל לעשות דבר. מוגבלות זו בכוחו של האנליטיקאי חשובה למטופל, חשובה בדיוק באותה מידה שחשוב לו כוחו של המטפל, המתבטא בפרשנות נכונה הניתנת ברגע הנכון, על סמך האותות ושיתוף הפעולה הלא מודע של המטופל, שמספק את החומר הבונה ומצדיק את הפרשנות". (ויניקוט, 1965)
הטיפול מתקדם בין איים של מוגבלות, פעם שלו כשהוא לא מספק את האותות, פעם שלי כשאני לא תמיד קולטת אותם. לא תמיד אני מבינה את דיבורו, לעיתים הוא מאיית לי את המילה אליה התכוון, וגם כשהיא מפוענחת המשמעות שלה לא תמיד נגישה לי. אבל בשיח שלנו חשובה ההתכווננות והכוונה, ובהן אנחנו מתואמים. עם הזמן הסיפורים המוכנים כבר לא מספקים, הם לא מדייקים את תחושותיו ואת רגשותיו. כך מתחיל ספר הסיפורים שלו, בו מקובצים סיפורים שכתבנו יחד על רגשות שעלו בו, על חוויות שחווה, ולכל אחד מהם מקום של כבוד. גם פה הוא הביא וחיבר, אני כיוונתי לרגש והייתי הידיים הכותבות.
המוגבלות והפערים עמם מתמודד מביאים למציאות רגשית מורכבת, בה ח' עסוק בתכנים תואמי גיל כגון הצורך בפרטיות, נושאי תלות-עצמאות והתמודדות עם שינויים. עם זאת בהקשר של חייו הייחודיים, נושאים אלו מקבלים משמעות רגשית מיוחדת. הוא נעזר בטיפול כדי לבטא את חששותיו, רצונותיו והתחושות עמם הוא מתמודד. הוא מבטא ביקורת כלפי אלה שלא רואים אותו כפי שרוצה ואת הפגיעות שחש בשל כך. בכך, הטיפול מהווה נדבך חשוב במסגרת התומכת המאפשרת לו חיים של משמעות ויכולת התמודדות. קשר בו יכול לבטא את מה שלא ואת שמאכזב, גם בחוץ וגם בינינו, בפנים.
בתקופה אחרת של הטיפול ח' מביא סיפורים מחייו שלו, הוא בוחר אירועים שהיו יקרים ללבו וכותב עליהם. בהמשך אוסף הסיפורים הופך לספר בו כותב את סיפור חייו, ספר שלעולם לא ישלים. אני עדה לכתיבתו היורדת לפרטי פרטים, לעיתים לא מובנת, לעיתים מעמיסה, אך אני מבינה שבכך מעביר משהו מהסיזיפיות של חייו, בהם כל דבר מלווה בפרטי פרטים של התארגנות. לצד זאת בשיח המתפתח בינינו על כתיבתו, אני נפעמת מהיכולת שלו לחשוב, ללמוד ולהיות רגיש לאחר, לצד עיסוק במוות, בחולשה ובמשמעות החיים. החיבור הרגשי שלו לעצמו בא לעיתים על חשבון ראיית הצרכים של אחרים, והוא עסוק במיקום ובמעמד שלו. פעמים אחרות הוא עסוק בסיפורי החיים שלו מההווה ומהעבר, בהם אחרים מכוונים אליו וגם הוא מכוונן לאחר. באחד הפרקים בסיפורו הוא מתאר כיצד מתמקם, הוא בתוך כיסא הגלגלים שהותאם עבורו, במקום שיוכל לראות ולא להפריע. לשאלתי תיאר שזו חוויה מוכרת לו ולא כל כך נעימה, שהוא מפריע וצריך להתמקם באופן מיוחד. שוב מתחברת מציאות חיצונית ופנימית, ההתמקמות החיצונית נוגעת במקום רגיש בתוכו ובצרכים של נראות.
במשך תקופה החיות רחוקה ממנו, הוא מרגיש חסר כוחות, מגלה פחות עניין בדברים שאתגרו אותו בעבר. המציאות הפנימית של שעמום ותקיעות מהדהדת מציאות חיצונית, בה מצבו הרפואי סטטי ואינו משתפר. בתקופה כזו הוא נצמד למציאות דרך תמונות, הזמנות, מיניאטורות, כרטיסי ביקור, ומזכרות שקיבל במפגשים עם אנשים בחייו. הוא מביא אותם לחדר ומבקש לסדרם, כשהסידור נתון לבחירתו ולשליטתו לעומת כל אותם דברים בעולמו, וזה נוסך בו מקצב פנימי שמור, שורד.
הפעם מביע חשש שלוקח לנו הרבה זמן והוא בסוף יאבד עניין. ההתקדמות קשה ואני לומדת יותר ויותר על החשיבה האובססיבית והקונקרטית של ח', כמו גם על החשיבות הרגשית של תיאור ההתרחשויות הפשוטות שעבורו הן זירה מתמדת של התמודדות. אנחנו לא מוצאים דרך להתקדם מהר יותר, ולאחר שמסתיימת הפגישה עולה בי שאלה אם גם ניסה לבדוק את העמידות שלי, את הפגיעות שלי אל מול הסיזיפיות של דרישותיו.
"הבסיס של העצמי מתעצב מתוך עובדת קיומו של הגוף, שבהיותו חי לא זו בלבד שיש לו צורה, אלא הוא גם מתפקד... טבעם של רבים מן הפגמים הגופניים אינו כזה שתינוק יוכל להכיר בהם כאבנורמליים. לאמיתו של דבר, תינוקות נוטים להניח שמה שיש הוא נורמלי. הנורמלי הוא מה שיש. לעיתים קרובות העובדה היא שתינוק או ילד נעשה מודע לעיוות או לחריגות מתוך תפיסה של עובדות בלתי מוסברות, כמו גישתם של האנשים או של חלקם בסביבה המיידית... בדרך זו יכול גם תינוק שיש בו פגם לגדול להיות ילד בריא שיש לו עצמי שאינו פגום ותחושת עצמי המבוססת על חוויית חיים של אדם שמקבלים אותו". (ויניקוט, 1970).
באחת מהפגישות אני מציעה שנקרא את הספר "פלא". אנו מכירים מהעבר עבודה סביב סיפורים של אחרים, וחשבתי שזו תהיה דרך להדהד חלקים לא מדוברים. הקריאה בספר הופכת לצפייה משותפת בחלקים מהסרט, כשח' מביע את הסתייגותו. ההתרחשויות לא נראות לו אמינות, ובמיוחד הוא מקפיד לבדל את עצמו מהדמות בסרט. בחווייתו, הוא בניגוד ל"פלא" נולד רגיל.
אל מול חוויות של בדידות ואפליה, והכרה בעצמו כבעל מום, ח' ראה את עצמו כשיר ואף מיוחד בכל הכרוך בלמידה וביחסים בינאישיים. הוא התקשה להבין כשלא ראו בו בר-חיתון, שהרי מבחינתו הוא היה כזה ובוודאי ניתן לראותו כראוי. הוא התבונן על המקום המיוחד שלו במשפחתו ובטיפול, וניכר היה כי בגרעין אישיותו הוא מביא חוויית אני מלאה ובעלת ערך. הכמיהה שלו הייתה שיקבלו אותו כפי שהוא, כלומר "כפי שאני מכיר את עצמי באמצעות היכרותי עם גופי לפני שגיליתי שאנשים רואים אותי כאבנורמלי" (שם).
האבנורמליות שבו הפכה לעיתים גם ליתרון, כשסביבו הייתה הילה של קדושה כבעל מידות מיוחדות ויצרה סביבו אירועים ייחודיים. הוא חש שותף גלוי-סמוי בהתנהלות המשפחה, מתפקד לעיתים כשותף של הגדולים, יודע לפני כולם. בכך מערכת היחסים שלו עם גופו הייתה רבת פנים והתארגנה לצורה של מציאות נפשית פנימית חיה.
החודשים האחרונים בטיפול לוו בכאב. ח' סבל מכאבים שמקורם לא היה ברור, שמיקדו את תשומת הלב שלו בעצמו על חשבון רגישותו לסביבה. לפגישות הוא הגיע מדוכדך יותר, חלוש, ושאלות לגבי מצבו ריחפו באוויר, חלק מהן גם דוברו. הוא הביא תהיות על המוות וגם על החיים המיועדים לו, והרפה דרך סידור אוספים ותמונות מהעבר, אך הפעם ממקום מרוחק.
זו הייתה תקופה של ציפיות ואכזבות. ציפיות לזמן מיוחד עם הוריו, ציפיות למציאת תרופה לכאב, ציפיות לנסיעות. אך האכזבה חוזרת, הכאב לא נפתר והפתרונות שניתנו חלקיים ומסורבלים. לראשונה גם החוויות הטובות שצובר לא מצליחות לעמעם את החסר. עולות תהיות על ההתנהלות במציאות לאור הכאב המתמשך, האם יש צורך במסגרת חינוכית מותאמת יותר, ומה גורם לו כיום הנאה. עם זאת המפגשים שלנו נשמרים, ונוכחות בהם המציאות החיצונית וזו הפנימית.
עם ציפיות ואכזבות אנו נפרדים. ח' נעדר מהטיפול בשל מצוקה נשימתית שהתפתחה למצב חירום והוא הוטס לניתוח. כעבור שלושה חודשים אני נחשפת למצבו בשיחת וידיאו מבית החולים בו שוהה בחו"ל, הוא מונשם מרבית שעות היום וחלה הידרדרות משמעותית בתפקודו. שוב המציאות החיצונית הופכת חזות הכול. ח' מיעט לדבר אך נכרה בו התרגשות. תיקפתי את הידיעה שלו שמשהו קורה לו כפי שאמר מספר שבועות טרם ההידרדרות. התייחסתי לקושי לעכל את הפער בין לפני ואחרי, ואת המרחק מחייו הקודמים. הוא מתקשה להיעזר בפסיכולוג בית החולים, ועודדתי אותו להיעזר בכל מה שמתאפשר כי זקוק לכוחות. הבעתי את חסרונו עבורי, את געגועיי ואת תקוותי שנשוב להיפגש.
אני נפגשת איתו כמעט באקראי בטיול משפחתי שלי בחו"ל, כשהוא עדיין בתוך מסכת הטיפול והשיקום. זו הייתה פגישתנו האחרונה בחייו, מעין סגירת מעגל לסיפור היכרותנו הראשוני.
"במקום לנסות לזרות אור בהיר, נבון, ידעני, על בעיות מעורפלות, אני מציע שנזרה גריעה של 'אור' – אלומה נוקבת של חושך; היפוכו של הזרקור... החשיכה תהיה מוחלטת כל כך שתגיע לכדי ריק מוחלט, זוהר. ובאופן הזה, אם קיים עצם כלשהו, קלוש ככל שיהיה, הוא יופיע בבהירות רבה. וכך יהיה אפשר לראות אור, ולו קלוש מאוד, בתנאי חשיכה מרביים". (ביון, 1974)
אני כותבת את הדברים הבאים לספר זיכרון שהוציאה משפחתו כשנה לאחר מותו:
קשה מאוד לכתוב על ח' במילים.
מילה היא מסגרת, היא תחומה, וח' היה הרבה מעבר לזה.
לח' הייתה נשמה גדולה שהכילה את כל תחלואי הגוף ותחלואי העולם.
הוא היה רגיש לאנשים, רגיש לעצמו, שם לב לדקויות בסביבתו ובחן אותן היטב.
הוא הכיר טובה לכל מחווה כלפיו והעריך כל כך את תשומת הלב, הזמן, היחס.
היה מעניין לשמוע אותו מסביר את ההתרחשויות להן היה עד,
וללמוד עליהן דרך העיניים שלו, עיניים מלאות חכמה ועדינות.
משפחתו הייתה מאוד נוכחת בחייו. ההורים, האחים, האחיות, הגיסים והגיסה.
בתשומת לב הוא יצר לעצמו עולם שלם של תמונות, סיפורים ומזכרות,
וטווה לעצמו חיים שהיו נגישים לו.
ח' לקח באהבה את החיים שניתנו לו על כל מגבלותיהם ותמיד שאף ליותר,
יותר טיולים, יותר חוויות, יותר זמן עם אמא ואבא, יותר מפגשים עם אנשים,
וראה בכל מה שניתן לו זכות ולא חסד.
קשה לכתוב על ח' בעבר, בראשי אני רואה אותו עם החיוך שלו,
חיוך שהוא גם שמח וגם עם קצת מבוכה, שאולי מטריח, אולי לא מובן,
חיוך שיש בו הרבה טוב ורגש, חיוך שאני מתגעגעת אליו מאוד.
תודה על הזכות לפגוש ולהכיר, תודה על הזכות להשתנות בזכות כל זה.
אני כותבת את הדברים כדי לאפשר לעצמי פרידה, פרידה ממטופל כל כך קרוב ולצד זאת כל כך רחוק. פרידה ממפגשים שהביאו אותי לקצה גבול היכולת במאמץ להיות, להכיל, להבין, להרגיש, והשאירו אותי בסופו של דבר עם תהיות לגבי הכוח והחיות שבכאב האנושי.
מקורות
ויניקוט, ד.ו. (1970). "על הבסיס לעצמי בגוף", מתוך: הפסיכולוגיה של השיגעון. תל אביב: הוצאת עם עובד
קייסמנט, פ. (1988). ללמוד מן המטופל. תל אביב: הוצאת דביר.
Bion, W. R. (1974). Brazilian Lectures 1. Rio de Janeiro: Imago Editora.
Winnicott, D. W. (1965). Maturational Processes and the Facilitating Environment. London: Hagarth Press.
