בגדות האפשר | אנתולוגיית היריון ולידה / בעריכת קמה שיר ויואב גלבוע

בעריכת קמה שיר ויואב גלבוע

בגדות האפשר

אנתולוגיית היריון ולידה

הוצאת קתרזיס

אוסף שירים זה, הנפרש על פני כ־250 עמודים, מציג את שלל החוויות הקשורות לתהליך ההיריון, הלידה וההורות המוקדמת. בספר גם מוצגים קולות חדשים שכמעט שלא נשמעו עד כה ולא נאספו באופן מסודר: הקול הגברי, התלבטויות היריון, טיפולי פוריות, ואבדני היריון ולידה.

אנו כבני אדם נוטים לראות בתהליך הלידה תהליך של יצירה, אולם כל אירוע בתהליך זה טומן בחובו, בו זמנית, הולדה ואובדן. הלידה נושאת עמה את אובדן הזהות הקודמת ויצירתה של זהות חדשה. המפגש עם הילד המציאותי, לעד יביא עמו את חווית האובדן של הילד המדומיין, וההחלטה שלא להביא ילד נושאת עמה את אובדן ההליכה בתלם האתוס החברתי־תרבותי. תהליך הלידה שזור מאירועים רבים, שלכולם תפניות אפשריות: להרות או לא להרות, אילו הורים יהיו לרך הנולד, כיצד יתקיים תהליך ההפריה, האם יתפתח ההיריון כראוי, כיצד יראו וירגישו הלידה וההורות הראשונית, איזה תינוק יוולד?
מבין המשוררות והמשוררים תוכלו למצוא את: אפרת מישורי, רוני סומק, לי עברון, יעל צבעוני, הדס גלעד, גיא עינת, חיה משב, קמה שיר, לורן מילק, מתי שמואלוף, יעל שריר, צילה זן־בר צור, ארלט מינצר ועוד רבות ורבים הכוללים שמות מוכרים וחדשים.

לרכישת הספר ביריד

לפניכם חמישה שירים מתוך הספר באדיבות העורכים וההוצאה לאור:

מעגל אימהות | הדס גלעד

אֲנַחְנוּ יוֹשְׁבוֹת בַּסָּלוֹן.

הָיִינוּ צְרִיכוֹת לְנַהֵל אֶת הָעוֹלָם

לָצֵאת לְמַסַּע הַסְבָּרָה עַל הַחֶמְלָה

הכשרה באבחון וטיפול בתגובות לחץ והפרעה פוסט טראומתית - PTSD
המרכז הלאומי לטראומה וחוסן אוניברסיטת תל אביב

לְהַזְכִּיר לְכֻלָּם: פַּעַם הֲיִיתֶם תִּינוֹקוֹת. מִישֶׁהִי יַלְדָּה אֶתְכֶם.

אֲנַחְנוּ יוֹשְׁבוֹת בַּסָּלוֹן

וּמְדַבְּרוֹת עַל חֶבֶל הַטַּבּוּר וְחוּט הָעֶצֶב הַתְּמִידִי

עַל הַגּוּף שֶׁלָּנוּ שֶׁהִצְמִיחַ חַיִּים, עַל אָבְדַן הַיְּחִידוּת.

אֲנַחְנוּ אֲחָיוֹת. מִישֶׁהוּ שָׂם אוֹתָנוּ עַל מַצָּע אֶחָד

נִקֵּב בַּנּוּ נֶקֶב, וְהוּא פָּתוּחַ לְכָל הָרוּחוֹת.

אֶפְשָׁר הָיָה לְסָרֵב לִזְכוּת הַמִּמּוּשׁ שֶׁל מְלוֹא גּוּפֵנוּ,

אֲבָל הָאַהֲבָה מָשְׁכָה אוֹתָנוּ לְהִתְנַסּוֹת.

אֲנַחְנוּ אִמָּהוֹת שֶׁל מִישֶׁהוּ.

יֵשׁ לָנוּ יְלָדִים קְטַנִּים שֶׁיְּשֵׁנִים בְּמִטּוֹת.

אֲנַחְנוּ עוֹבְדוֹת קָשֶׁה. אוֹמְרוֹת גַּם וְגַם.

אוֹמְרוֹת לִפְעָמִים אֵין בְּרֵרָה.

מְבָרְכוֹת.

יֵשׁ לָנוּ שָׁדַיִם יָפִים וּפְטָמוֹת בְּמִדָּה שֶׁל פִּיּוֹת קְטַנִּים.

אֲנַחְנוּ עֲשׂוּיוֹת לָזֶה.

אֲבָל גַּם לָנוּ גַּרְעִין עַצְמִי קָשֶׁה

שָׁקוּעַ בְּרַחֲמִים.

הָיִינוּ צְרִיכוֹת לְנַהֵל אֶת הָעוֹלָם

לִבְנוֹת בָּתֵּי סֵפֶר עֲגֻלִּים

לַחְפֹּר מִנְהָרוֹת אֲרֻכּוֹת בֵּין הַבָּתִּים

הָיִינוּ יְכוֹלוֹת לַעֲשׂוֹת אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה יוֹתֵר טוֹב

אִם לֹא הָיִינוּ עֲסוּקוֹת כָּל כָּךְ

בְּקִפּוּל בְּגָדִים, בְּנִגּוּב דְּמָעוֹת, בְּקִלּוּף תַּפּוּחִים

וּבְאֵינְסְפוֹר דְּבָרִים דְּחוּפִים.

* | שרית קובי

בַּשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת כְּשֶׁחָשׂוּךְ

וְכֻלָּם יְשֵׁנִים

אַתְּ נִבֶּטֶת בִּי מֵרָחוֹק

כֹּה קְרוֹבָה

וַאֲנִי

קוֹרֵאת לָךְ – בּוֹאִי.

אַתְּ עוֹד לֹא קַיֶּמֶת

וַאֲנִי

מְבַקֶּשֶׁת אֶת קִיּוּמֵךְ

וּמְפַחֶדֶת שֶׁמָּא תַּצְלִיחִי וְשֶׁמָּא לֹא תַּצְלִיחִי

(תָּמִיד הָיִיתִי חֲצוּיָה בְּיַחַס לַדְּבָרִים הַגְּדוֹלִים)

וּכְשֶׁאֲנִי מְדַמְיֶנֶת שֶׁתַּצְלִיחִי הַלֵּב רַךְ אֲבָל הָרֹאשׁ מְעַט מִתְקַשֵּׁחַ –

וְאֵיךְ נַצְלִיחַ אֲנַחְנוּ וְאֵיךְ נִצְלַח וְאֵיךְ

שִׁקּוּל נֶעֱרַם עַל שִׁקּוּל נֶעֱרַם עַל שִׁקּוּל

וַאֲפִלּוּ הַמִּלָּה שִׁקּוּל כָּל כָּךְ שְׁקוּלָה וּכְשֶׁאֲנִי

מְדַמְיֶנֶת שֶׁלֹּא – אֲנִי מִיָּד מִתְכַּחֶשֶׁת לָאֲוִיר שֶׁנִּכְנַס

כִּי רַק זֶה מִכְּבָר הִתְרַגַּלְנוּ לִהְיוֹת לֹא־שְׁנַיִם

נוּ. 'הִתְרַגַּלְנוּ'. אֲנִי מְגַחֶכֶת. מִי הִתְרַגֵּל

בִּכְלָל רָגִיל זֶה לֹא מַשֶּׁהוּ שֶׁמְּאַפְיֵן אוֹתָנוּ בְּשׁוּם רֶגַע

אוּלַי רַק בַּצְּחוֹק הַמִּתְפַּקֵּעַ שֶׁקָּשֶׁה לִכְבֹּשׁ

כְּשֶׁאָחִיךְ עוֹשֶׂה מַשֶּׁהוּ מַצְחִיק אוֹ –

"כְּשֶׁאָחִיךְ".

הַמִּלָּה הַזָּרָה הַזּוֹ, הַבִּלְתִּי קַיֶּמֶת (עוֹשָׂה אוֹתִי עֲצוּבָה)

אֲנִי מַרְגִּישָׁה בְּכָל גּוּפִי תְּנוּדָה בִּלְתִּי פּוֹסֶקֶת

עַל מֹאזְנַיִם כְּבֵדִים מְאוֹד –

נִבֶּטֶת – לֹא נִבֶּטֶת

נִבֶּטֶת – לֹא נִבֶּטֶת

וְאֶל עַצְמִי אֲנִי קוֹרֵאת מֵאֲחוֹרֵי הָרֹאשׁ –

תַּפְסִיקִי! זֶה אִי אֶפְשָׁר! זֶה אִי אֶפְשָׁר שֶׁכָּל בִּיּוּץ יִהְיֶה פְּרֵדָה מִיֶּלֶד!

זֶה אִי אֶפְשָׁר!

אָחִיךְ מִתְעוֹרֵר. אוּלַי שָׁמַע אוֹתִי צוֹעֶקֶת.

אוּלַי גַּם הוּא מְבַקֵּשׁ לִבְדֹּק בְּהִתְרַגְּשׁוּת מִתְעוֹרֶרֶת –

"נִבֶּטֶת?"

אוּלַי מִפַּחַד

לַחְלֹק גּוּפִי.

אוּלַי גַּם הוּא

נוֹלַד חָצוּי

בְּיַחַס לַדְּבָרִים הַגְּדוֹלִים.

​​​​​​​

מאז אחזו ידייך שני פסים כחולים לא התרגשתי | חנן בולר

לֹא מִשְּׁעוֹת הַנִּמְנוּמִים שֶׁבָּהֶן אַתְּ קָמָה

וּמְבַקֶּשֶׁת לְהָנִיק טוֹסְט אֶל הַסּוֹדוֹת

לֹא מֵהַהִתְעַגְּלוּת הַמּוּאֶצֶת

הַחוֹצָה יַבָּשׁוֹת בַּגּוּף (אֲנִי יוֹדֵעַ, הִיא חוֹצָה גַּם אוֹתָךְ)

לֹא מִדִּמְעָה שֶׁאוֹנֶסֶת שׁוּב וָשׁוּב עַל כָּל אִי שֶׁיֶּשְׁנוֹ

לֹא מֵהוֹרָדַת הַהִלּוּךְ וְהַשֶּׁינָה טֶרֶם שִׂיחָה, טֶרֶם...

לֹא מִמַּגָּע יָדַיִם זָרוֹת עַל מִפְתַּן בִּטְנֵךְ וּשְׁאֵלַת הַחֹדֶשׁ

בין עצמי לעצמיות רוח אנושית במרחב האמפתיה
כנס לרגל סיום מחזור ב' של 'רוח אדם' | 15-16 במאי במרכז רבין, רמת אביב

לֹא מֵהִמּוּרִים וּשְׁתַדְּלָנוּת עַל זֶהוּיוֹת

(אֲנִי יוֹדֵעַ, אַתְּ לֹא מְגַלָּה בִּגְלָלִי)

לֹא מִיָּם הַחֲשָׁשׁוֹת שֶׁרַק יוֹתֵר מַכְאִיבוֹת, בִּשְׁעַת הַכַּדּוּר הָעֲנָק

לֹא מִכִּסּוּי עֲרָפֶל הַתְּזוּזָה

לֹא מִן הַסִּיּוּטִים

לֹא מֵהָרֶגַע שֶׁבּוֹ מַתְחִילִים לִסְפֹּר אֶת צִירֵי דַּלְתוֹת הָאוֹר

או מֵהָרֶגַע שֶׁבּוֹ אַתְּ פֶּתַע מְלֵאַת מַיִם וְאָנוּ מוּפַזִּים

מֵהָרֶגַע שֶׁבּוֹ אַתְּ מְדַמֶּמֶת בְּכִי נְגוֹהוֹת

לֹא כְּשֶׁאַתְּ שׁוֹכֶבֶת לָךְ דּוּמָם, וְזוֹעֶקֶת אִמָּהוּת לְרֶחֶם הַחֶדֶר

לֹא כְּשֶׁאַתְּ מְבַקֶּשֶׁת לְהִשְׁתַּחְרֵר מֵאֲזִקֵּי נְתוּנִים רָצִים בְּבֶהָלָה עַל צָג

(וְאַתְּ מִתְקַלַּחַת וּמִתְקַלַּחַת וּמִתְקַלַּחַת)

וְלֹא כְּשֶׁהַפְּתִיחָה הִיא טוֹבָה אֲבָל הִיא גַּם הַסּוֹף

וְלֹא כְּשֶׁאָנוּ בִּפְנִים, וְאַתְּ נוֹשֶׁמֶת וְנוֹשֶׁפֶת

וְלֹא מֵהָרֶגַע שֶׁבּוֹ מְגִיחִים עֵינַיִם, אַף, פֶּה

(וְשֶׁלֹּא כְּמוֹ בַּסְּרָטִים – אֵין זַעֲקַת הַרְגָּעָה)

אֲפִלּוּ לֹא כְּשֶׁאוֹמְרִים לִי אַבָּא

אוֹ כְּשֶׁפֶּלֶא הַיְּקוּם שֶׁלָּנוּ בְּיָדַיִךְ

וְאַתְּ מֻתֶּשֶׁת קְרָב עוֹטֶפֶת אֶת הַשָּׁלָל

לֹא.

מִלְּבַד רֶגַע קָטָן שֶׁבּוֹ אַתְּ אוֹמֶרֶת:

הָיִיתִי חוֹזֶרֶת עַל הַכֹּל

מֵהַהַתְחָלָה

חרדת נטישה | עינת לביאד

בִּתִּי בּוֹכָה כְּשֶׁאֲנִי יוֹצֵאת מֵהַחֶדֶר.

הַמֻּמְחִים אוֹמְרִים שֶׁזֶּה נוֹרְמָלִי,

הֵם מְפַתְּחִים בַּגִּיל הַזֶּה חֶרְדַּת נְטִישָׁה.

הַבֶּכִי שֶׁלָּהּ הוֹלֵךְ וְנֶחְלַשׁ,

עַד שֶׁהוֹפֵךְ לִלְחִישָׁה.

וְאֵיךְ אוּכַל אֲנִי לְהַבְטִיחַ לָהּ שֶׁאֶחְזֹר,

אִם אִמָּא שֶׁלִּי נָטְשָׁה אוֹתִי בְּבֹקֶר סְתָוִי וְאָפֹר

בְּלִי שׁוּם כַּוָּנָה לַחְזֹר?

פרידה | מיטל חודורקובסקי

הִנֵּה אֲנִי

מְקַפֶּלֶת שְׂמִיכוֹת

תִּינוֹק בְּתוֹךְ שַׂקִּית

לִמְסִירָה.

בְּתוֹךְ הַשַּׂקִּית

הִתְקַפְּלוּ גַּם

רֵיחוֹת קִפְלֵי צַוָּאר

וְחָלָב פָּלוּט, וְקוּרִי

שֵׁנָה וּמַבָּט

טָרוּט וּזְמַן נוֹזְלִי

וְרָעָב לְפַחְמֵימָה

וְגַעְגּוּעַ לְרֶגַע

לְעַצְמֵךְ

לִנְשִׁימָה.

וּכְאֵבֵי הָאֵיבָרִים

שֶׁנִּפְעֲרוּ וְהַגּוּף

הַזָּר, וְטִפְטוּפִי

נְקָבִים וּמַצַּב רוּחַ

מוּזָר. וְחִיּוּךְ רִאשׁוֹן

וֶאֱלֹהוּתֵךְ בְּעֵינָיו.

מַבָּט מְאֹהָב.

וּסְדָרוֹת אֵינְסוֹף

וְטִיּוּלִים בָּעֲגָלָה וּפֶה

עַל שַׁד וְדִמְעָה

עֲגֻלָּה.

הִנֵּה אֲנִי מוֹסֶרֶת

שְׂמִיכוֹת תִּינוֹק.

מַחְנָק בַּגָּרוֹן

וְאָז הַקַּלָּה.