פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
לכתוב כדי לנוע: ביבליותרפיה כמסייעת בהפשרת מצבי נפש קפואיםלכתוב כדי לנוע: ביבליותרפיה כמסייעת בהפשרת מצבי נפש קפואים
לכתוב כדי לנוע: ביבליותרפיה כמסייעת בהפשרת מצבי נפש קפואים

לכתוב כדי לנוע: ביבליותרפיה כמסייעת בהפשרת מצבי נפש קפואים

מאמרים | 14/2/2021 | 2,422

ימי התפרצות מגפת הקורונה העולמית והסגרים שהביאה עמה, עת נראה שהעולם עצר מלכת – תהתה הביבליותרפיסטית והמשוררת ליאור גרנות כיצד ניתן ליצור תנועה נפשית אצל אנשים בזמן קצר באמצעות כתיבה מונחית ומפגש עם טקסטים.
היא פתחה סדנאות כתיבה וירטואליות בנות חמישה שבועות שבהן הנחתה את הכותבים בהנחיות כתיבה ספציפיות בהשראת שירים שבחרה.
המאמר מציג את התהליכים הרגשיים שהתרחשו בסדנא הראשונה, במפגש המשתתפים עם הטקסטים הפואטיים ובכתיבתם, ואת האופנים שבהם אִפשר מפגש זה יצירת תנועה נפשית במצב הקיפאון הכללי שנכפה עלינו בתקופה זו. חקר תהליכי הנפש הללו עשוי להוות מקרה מבחן לאפשרויות עבודה עם טקסט ספרותי כשיטת התערבות במצבי קיפאון ולאופנים שבהם עשויה עבודה מעין זו לתרום בהפשרתם.

לכתוב כדי לנוע

ביבליותרפיה כמסייעת בהפשרת מצבי נפש קפואים

מאת ד"ר ליאור גרנות

 

1. על הקיפאון – פתיחה

בֹּקֶר גָּשּׁוּם. לֹא לָקוּם. לֹא לְעַשֵׁן, אֲפִלּוּ

לֹא לְהַרְבּוֹת בִּקְרִיאָה. אֵיזֶה אָבִיב מְשֻׁנֶּה!

אֵיזֶה אָבִיב מְשֻׁנֶּה. חֹשֶּךְ בַּבֹּקֶר כְּאִלּוּ...

לֹא לְהַרְבּוֹת בִּקְרִיאָה. אֵיזֶה אָבִיב מִתְעַנֵּן!

 

פַּעַם הָיית מִתְאוֹנֶנֶת. עָזַר לָךְ? הֶחְיָה אֶת מֵתַיִךְ?

הַכְּאֵב שֶׁבַּגוּף, שֶׁבַּשִּׁיר, בָּעִתּוֹן. בְּשִׁיר-הַשִּׁירִים.

סְיָג לַחָכְמָה? יִּתָּכֵן. טוֹב שֶׁלָּמַדְנוּ בֵּינְתַים

לֹא לְהָעִיר שְׁכֵנִים, לֹא לְהַטְרִיד חֲבֵרִים.

[...]

(לאה גולדברג, מתוך השיר "על הנזק שבעישון")

*

האביב הזה היה אביב משונה, וכך גם הקיץ שאחריו, ומי יודע מה טומן בחובו החורף שעתיד להגיע. תנועת היציאה אל החוץ, ההתחדשות, השמחה, שמזוהות עם האביב בדרך-כלל – נעדרו מן האביב הזה. נאלצנו כולנו להסתגר בבתינו (מפאת מגפה שמשתוללת בחוץ) – תנועתנו הוגבלה, חל איסור להיפגש עם אנשים אחרים, להתקרב אליהם. מגע קל בידו של אחר הפך לדבר בלתי טבעי, מחוץ לתחום, העולם הצטמצם, קפא. הימים התארכו וכל יום דמה לקודמו. החוץ היה מסוכן – גם אִיום המחלה שנשא בקרבו – וגם המידע על החולים, המתים, הקריסה הכלכלית של אנשים, הגבלות תנועתו של הפרט שצצו חדשות לבקרים – היה בהם כדי לדחוף את הנפש להגיף את תריסיה בפני העולם, להסתגר.

בתוך הקיפאון, העצב, האימה, הדיכאון שמתחיל לקנות אחיזה בנפש – איך אפשר ליצור תנועה? זאת שאלה שניקרה בי. איך בכל זאת אפשר. שורה אהובה של נתן זך עשתה את דרכה אל תודעתי: "במה להמתיק ימים אם לא בשירים?" (זך, 1966/1974, עמ' 5). שירים לא רק ממתיקים ימים, הם אינם בגדר תוספת ותו לא. הם חוצבים תנועה בתוך ימים קפואים: כאשר נפש בקיפאונה קוראת על נפש אחרת שגם היא בקיפאונה – מופשר משהו במפגש בין קיפאון לקיפאון. זאת לא רק האפשרות להזדהוּת – לפגוש בְּאחר שמרגיש גם הוא את התחושות שלי – אלא הפגישה במילים אחרות המדברות את הקיפאון. מעצם הדיבור עליו במילים חיות, מטאפוריות, כבר נוצרת האפשרות לתנועה: להתבוננות אחרת, לקישור לאסוציאציות שמתעוררות בעקבות המילים החדשות, שעשויות להנביט מחשבות חדשות, קצה שינוי.


- פרסומת -

בציטוט של לאה גולדברג המובא בפתיחת המאמר, ה"למידה" "לא להעיר שכנים, לא להטריד חברים", היא למעשה למידה מכורח: הנפש לומדת את הבדידות ואת ההסתגרות, סביר להניח לאחר שנתקלה באכזבות בפנייתה אל החוץ. הנפש למדה שה"התאוננות" אין בה תועלת, היא איננה מחיה מתים ואולי גם מכבידה על הסביבה (שכנים, חברים...).

הפנייה אל קריאה, ואל כתיבה עצמית הנעשית בהשראתה, היא פעולה הפוכה מן ההסתגרות והבדידות: הנפש פונה אל החוץ בחפשה אחר מילים של אחרים שמדברות משהו מתוכה; בכך יש למעשה מפגש עם זולת (גם אם טקסטואלי). המילים הנקראות, המדברות חלקים עמוקים מן הנפש הקוראת, עשויות להפוך לבעלות ברית, לידידות נפש בעולם. הכתיבה העצמית שיכולים הקוראים לכתוב בהשראת המילים הנקראות מהווה מעין הנעת מזחלת שלג בתוך הקיפאון: הנה, הנפש מפשירה ויוצרת תנועה בתוך העולם.

הפסיכולוגית רחל צורן טבעה את המושג "הקול השלישי", בהתייחסה אל קולו של הטקסט הספרותי בדיאלוג הטיפולי. קולו של הטקסט, היא אומרת, הוא קול אוטונומי, הנפרד מקולותיהם של המטפל והמטופל כאחד (צורן, 2000, עמ' 78). ככזה, הוא מביא אל המפגש בין שניים, מטפל ומטופל, את עולמו שלו – את השדות הסמנטיים שהוא נושא בתוכו, את החוויה המוזיקלית שלו ועוד. במובן זה, הטקסט מהווה "אחר" או "חוץ", שנוכחותם משמעותית במיוחד במצבי נפש קפואים או בכאלו המאופיינים בבדידות. הטקסט הוא "אחר" מכיוון שאיננו "אני" ובה בעת הוא מדבר חלקים מן ה"אני" ובכך מאפשר הזדהות של הקורא/ת עמו. המשוררת דליה רביקוביץ כתבה בשיר המתאר חוויה דיכאונית את השורות האלו: "כְּשֶׁאָדָם יוֹשֵב לְבַדּוֹ בַּחֶדֶר/ מָה אֲנָשִׁים מִן הַחוּץ יוֹדְעִים עָלָיו?/ אוּלַי יֵשׁ דָּבָר מְנַהֵם בְּאָזְנָיו/ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע שָׁעוֹת בִּימָמָה./ וְיֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם מְבִינִים/ עַד כַּמָה קָשָׁה עָלָיו הַיְמָמָה." (רביקוביץ, "ברוח הנכונה", 2010, עמ' 100). ה"אנשים מן החוץ" אינם מבינים, אינם יודעים מהי חוויית עולמו של האדם ה"יושב לבדו בחדר". אבל הטקסט הספרותי עשוי להוות "חוץ" מסוג אחר, "חוץ" שיודע ומעניק מילים לחוויות נפשיות המאופיינות בקיפאון.

אבל מהם בעצם מצבי הנפש שאותם אני מגדירה כ"מצבי נפש קפואים"? מצבים נפשיים שונים מאופיינים בתחושת קיפאון: החוויה הדיכאונית מתאפיינת בהיעדר תקווה, בתחושה ש"מה שהיה הוא שיהיה", בחזרת הדברים על עצמם. גם מצבים פסיכוטיים והטיפול התרופתי הנלווה להם עלולים לעתים לגרום לתחושת קיפאון מסוג אחר: לקהות רגשית ותחושה של מרחק הנפש מן העולם. מצבי חרדה עלולים גם הם להוביל לתחושת שיתוק ולאימה חובקת־כל שאין מלים שיכולות לתארה. בנוסף, כל אחד מאיתנו יכול לפגוש אזורי קיפאון בתוכו, גם אם אינם מוגדרים קלינית ככאלו: אזורים של דפוסי חזרה, תקיעוּת, חוסר אמונה בשינוי. המצב שאותו אנו חווים בחודשים האחרונים, של סגר מתמשך1 שבו שגרת החיים המוכרת נעצרת, מאופיין בקיפאון ובצמצום. מקומות עבודה ומוסדות לימוד סגורים, מפגשים משפחתיים וחברתיים אסורים. הדבר מעורר גם תחושת קיפאון בנפש, שנאסר עליה לפגוש את ה"חוץ" כבעבר. תחושת הקיפאון כוללת היעדר תקווה, חוסר יכולת ליצור תנועה נפשית פנימית או לתכנן תוכניות במציאות שמשתנה ללא הרף.

השפה הפנימית והשפה הנדברת אל החוץ במצבי הנפש הקפואים הופכות גם הן, פעמים רבות, לשפות קפואות המתאפיינות בחזרתיות, בהיעדר חיוּת ובתחושה של מעגל ללא מוצא.

אני מבקשת לטעון כי המילים שאותן אנחנו קוראים בטקסטים של אחרים – והמילים שלנו שנכתבות בעקבותיהן (למשל, בתרגילי כתיבה מונחים בהשראת טקסטים של אחרים) –עשויות לתרום ליצירת שרשרת מסמנים חדשה בשפה; שרשרת שתסייע לגעת ברגשות המסתתרים מאחורי החומות הקפואות, תאפשר להביא אותם אל החוץ ולדבר אותם באופנים אחרים, לתת להם פשר, ובכך להוביל לתנועה נפשית של תנועה וחיוּת.


- פרסומת -

וזה מה שהחלטתי לעשות באביב הקפוא ההוא – לפתוח סדנת כתיבה תרפויטית וירטואלית, שקראתי לה כמילות השיר: "במה להמתיק ימים"2. בכל שבוע צילמתי סרטון קצר שבו אני קוראת שיר אחר, מדברת עליו מעט ומציעה הנחיית כתיבה באמצעותו (בדרך־כלל אפשרתי לבחור אחת מתוך כמה הנחיות). המשתתפים פרסמו את הטקסטים שכתבו בתגובה להנחיות בקבוצת פייסבוק סגורה שנפתחה עבור הסדנא והגיבו לטקסטים זה של זה, כך שלמעשה לא פגשו – גם לא בממד וירטואלי – את חברי הקבוצה האחרים או אותי. מי שנפגשו הם הטקסטים הכתובים עצמם, כמות שהם, נטולי כסוּת, עם מבטם הרואה והמתקף של חברי הקבוצה האחרים ועם מילותיהם, המעניקות הד לטקסט ולנפש שמתוכה נכתב.

במאמר שלפניכם אחקור את התהליכים שהתרחשו בסדנת הביבליותרפיה, במפגש של המשתתפים בה עם הטקסטים הפואטיים שהבאתי, ואת האופנים שבהם אִפשר מפגש זה יצירת תנועה נפשית במצב הקיפאון הכללי שנכפה עלינו בתקופה זו3. חקר תהליכי הנפש הללו יהווה מקרה מבחן לאפשרויות עבודה עם טקסט ספרותי במצבי קיפאון ולאופנים שבהם עשויה עבודה מעין זו לתרום להפשרתם. אבקש, אפוא, להראות כיצד שילוב של קריאת טקסטים של אחרים וכתיבה בעקבותיהם עשוי לתרום הן למציאת מילים אחרות להבעת הקיפאון והן לאפשרות התנועה מתוכו, קרי להפשרת מצבי נפש קפואים וליצירת תנועה נפשית, באופנים ש"שפת היום-יום" והדיבור בה מאפשרים באופן מוגבל בלבד.

אני מבקשת להודות למשתתפות ומשתתפי הסדנא(ות), אשר בכתיבתן/ם אפשרו גם לי יצירת תנועה דיאלוגית עם אזורי נפש קפואים בתוכי, ולחמישה ממשתתפי הסדנא – כרמלה לינדנבאום, יורם מדר, אורית סוליציאנו, תמי פיליפ, ולאה – אשר הטקסטים שלהם מובאים במאמר זה, והביעו הסכמתם לפרסמם.

 

2. הַיּוֹם אֲנִי טַיָּל יְחִידִי כָּאן – מפגש עם טקסט כמאפשר תנועה במצבי בדידות

השיר שאיתו בחרתי לפתוח את הסדנא הוא שירו של ישראל אלירז: "בעוד שעה קלה תבוא השמש" (אלירז, 2010, עמ' 47). אביא את השיר במלואו, ולאחריו את משימת הכתיבה שנתתי למשתתפים בעקבותיו. לאחר מכן אדון במחשבה העומדת מאחורי בחירת השיר ובבסיסו של תרגיל הכתיבה וכן בשיח הנפשי שאִפשר המפגש עם השיר.

בְּעוֹד שָׁעָה קַלָּה תָּבוֹא הַשֶּׁמֶש, אִם

הִיא תָּבוֹא, לְשָׁם, אֶל מֵאֲחוֹרֵי הַגָּן.

הָאוֹר, שֶׁעַכְשָׁו הוּא דַּק מְאֹד, כִּמְעַט בִּלְתִּי

מֻשָּׂג, נָע בָּאֲוִיר, יוֹרֵד וּמִתְקַפֵּל

עַל הַגָּדֵר כְּמוֹ חֲלוֹם מְכַסֶּה.

יֵשׁ לִהְיוֹת זְהִירִים בָּשָּׁעָה הַשְּׁבִירָה הַזֹּאת.

קַל לְהִתְבַּלְבֵּל (כָּך כָּתַבְתִּי פַּעַם

וְעוֹד פַּעַם) בֵּין תְּנוּעָה לְבֵין מִלָּה.

הַיּוֹם אֲנִי טַיָּל יְחִידִי כָּאן

הַשּׁוֹמֵעַ שַׁעַר, עוֹמֵד לְיָדוֹ, מְחַכֶּה בְּשֶׁקֶט

שֶׁיִּקְרֶה מָה, לֹא מְחַפֵּשׂ טַעַם, לֹא מְדַבֵּר

בְּשֵׁם אֱלֹהִים, עִם עֵינַיִם מְלֵאוֹת

זְבוּבֵי זָהָב, מֻקָּף עֲרוּגוֹת רוֹזְמָרִין

בָּהֶן מֵגֵן הַגָּן עַל עַצְמוֹ.

תָּלַשְׁתִּי עָלֶה רָטֹב וְהִנַּחְתִּי עַל אַפִּי

נַעֲשָׂה רֵיחַ נָעִים מִסָּבִיב,

סְנוּנִית מָתְחָה קוֹל מֵעָנָף לְעָנָף

וְכָל הָעוֹלָם שָׁתַק

אפשרויות הנחיות הכתיבה שנתתי למשתתפים בעקבות הטקסט היו שתיים:

  1. לכתוב "בשעה זו..." (מה מתרחש בשעה הנוכחית. למשל: "בשעה זו אני יושבת בביתי עם תריסים מוגפים"). ואז – "בעוד שעה קלה..." (מה יתרחש אחר-כך).
  2. לבחור שורה בשיר ש"מתחברים" אליה ולהמשיך לכתוב ממנה.

בימי הקיפאון ששררו על כולנו בשלהי אותו חודש מרץ של אביב מתענן ביקשתי שהטקסט שיפתח את סדנת הביבליותרפיה יהיה כזה שמכיל בתוכו הן את תחושת הקיפאון והאימה שהיא מביאה עמה והן את האפשרות לתנועה. מילות שיר שמדברות את הקיפאון מאפשרות לקוראים גם את ההזדהות עם הטקסט4 וגם חציבת תנועה בקיפאון שהם חשים, מעצם השימוש במילים חדשות לתיאור קיפאון שמובאות בשיר. בנוסף, חיפשתי שיר שמלבד תיאור הקיפאון יכיל מבחינה תוכנית את האפשרות לתנועה. השיר "בעוד שעה קלה תבוא השמש" נפתח בשורות: "בעוד שעה קלה תבוא השמש, אִם/ היא תבוא, לשָם, אֶל מאחורי הגן." – שורות שמחזיקות בתוכן בה בעת גם את הידיעה שהשמש בוא תבוא וגם את הספק בבואה. המילים הללו – בדחיסותן השירית – מצליחות לדבר את הפחד העמוק ביותר של הנפש – הפחד מקיפאון, מחשכה (במקרה שלא תבוא השמש) – ובה בעת גם לנטוע תקווה. השיר נע הלוך ושוב בין הקיפאון לבין התנועה: האור הוא "כמעט" בלתי מושג – האמירה שלא קיים אור מוכלת בשיר באמצעות המילים "בלתי מושג" ובה בעת מצטרפת למילים אלו המילה "כמעט", שמפיחה אפשרות לתנועה. השעה היא שבירה, אך עם זאת ניתן להיזהר בתוכה. בשורות: "היום אני טייל יחידי כאן/ השומע שער, עומד לידו, מחכה בשקט/ שיקרה מה" – מובעות היחידות והבדידות, ובתוכן – התנועה, האפשרות לטייל, קיומו של שער שייפתח, ועם זאת – לא ברור מה יתרחש לאחר פתיחת השער והאם יתרחש: "שיקרה מה".


- פרסומת -

הדובר "לא מחפש טעם" אך עם זאת מבצע בסביבתו פעילות שיש בה גילוי: תולש עלה רטוב ומניח על אפו, תנועה שמאפשרת לו למצוא את היופי: "נעשה ריח נעים מסביב".

השיר מסתיים בשורה: "וכל העולם שתק" – המבטאת גם את הקיפאון שבמציאות שותקת וגם אולי – איזו שתיקה שיש בה שקט, היות-אחד עם העולם שבו "סנונית מתחה קול מענף לענף".

הנחיות הכתיבה שהצעתי למשתתפים בעקבות השיר מבקשות להנכיח הן את הקיפאון והן את התנועה. רצוני "להנכיח את הקיפאון בכתיבה" נובע מרצון לתת קול, הד ומילים אחרות לתחושות הקיפאון שעמה ניגשים הכותבים אל משימת הכתיבה, ובכך גם לאפשר מתן לגיטימציה לתחושה זו וגם תחושת שייכות של היות חלק מכלל. בנוסף, כאמור, מתן המילים האחרות לקיפאון יאפשר מניה וביה את הפשרת קרחוני הנפש. הנכחת האפשרות לתנועה תיתן תקווה ותאפשר ליצור מרחב מדומיין דינאמי וחי, החסרים כל כך בימים אלו.

משימת הכתיבה הראשונה מאפשרת את ביטוי הקיפאון בכתיבה על "שעה זו", ואת האפשרות לתנועה בכתיבה על שיתרחש "בעוד שעה קלה". משימת הכתיבה השנייה מאפשרת את ביטוי הקיפאון באמצעות בחירת שורות שיר שמדברות קיפאון נפשי, ואת התנועה – מעצם הכתיבה בהמשך לשורות אלו. בנוסף, ישנן שורות שיר שמתכתבות שלא ביודעין עם המצב המסוים שאותו אנחנו חווים בתקופה זו, כמו השורה "יש להיות זהירים בשעה השבירה הזאת" – שיכולה להידבר עם הזהירות שבה עלינו לנהוג בתקופת מגפה במפגש עם החוץ, או השורה "היום אני טייל יחידי כאן", שעשויה לדבר את הנחיות הריחוק החברתי שנכפו על הציבור. בכך הטקסט עשוי להיחוות כמדבר את המצב הנפשי העכשווי הספציפי מאד – שעדיין לא ניתנו עבורו מילים בעולם מעצם היותו קיצוני ואידיוסינקרטי – ולהעניק מילים עבור מה שנחווה בנפש כרִיק או אימה נטולי מילים.

אביא את הטקסט שכתבה אחת ממשתתפות הסדנא, אורית סוליציאנו, בתגובה להנחיית הכתיבה השנייה:

היום אני טַיָּל יחיד בעולם

שאיננו

לאט אני נע, האוויר זז בעדינות

רפוי ודומם

עטוף בשכבה שקופה של שקט

בפנים הלב דופק

הדם זורם ומנביט נבטים

חולם על יער

המילים הפותחות את הטקסט לקוחות מן השיר המקורי: "היום אני טייל יחידי" (הכותבת שינתה ל"יחיד"), אך במקור המשך השורה הוא במילה "כאן" ("היום אני טייל יחידי כאן"), בעוד שאצל הכותבת ה"כאן" מתחלף ל"בעולם". כאשר קוראים את השורה הפותחת מתקבלת תחושה של בדידות אך גם של נוכחות בעולם: "היום אני טייל יחיד בעולם", אך מיד לאחר שורה זו מופיעה – בפסיחה5 – המילה "שאיננו" ושומטת את הקרקע שנותרה מתחת לרגליו של האדם היחיד הזה. הפסיחה מעמיקה את תחושת הטלטלה, ההישמטות, הפתאומיות בהיעלמות העולם: ברגע אחד ישנו עולם; אמנם הטייל הוא טייל יחיד בעולם אבל העולם עדיין קיים. ברגע שלאחריו העולם נשמט, איננו. המילה "עולם" נוכחת בשיר המקורי בשורה החותמת אותו: "וכל העולם שתק". אותה שתיקת-רִיק מוצאת את ביטויה בטקסט של אורית, בעודה מבצעת בכתיבתה פעולה פרשנית לא מודעת על אופן חווייתה את השתיקה המתוארת בשיר המקורי: שתיקת העולם הזאת, היא אומרת לנו, פירושה אֵינוּת. ויחד עם זאת, בתוך האינות הזאת, מתקיימת תנועה: הטייל נע לאיטו וגם האוויר מתנועע, בצירוף האוקסימורוני הנפלא: "זז [...] ודומם"; צירוף שמכיל בתוכו את הקיפאון ואת התנועה גם יחד. הקיפאון והתנועה השלובים זה בזה בטקסט של אורית מעוררים תחושה של שלווה שלובה באימה הרוחשת כל העת מתחת פן תופר השלווה, כמו בשורה הבאה: "עטוף בשכבה שקופה של שקט" – הדובר או האוויר שבתוכו הוא נע עטופים בשכבת שקט, אך היא שקופה, כלומר האוויר או הדובר הם בה בעת מוגנים בשכבת השקט וגם חשופים לעולם שאיננו – שכבת המגן שהם עוטים היא שקופה. גם את השורה: "בפנים הלב דופק" ניתן לפרש הן בראי התנועה (הלב מאיץ פעימותיו בשל התרגשות התנועה והמרצת הדם בגוף) והן בראי החרדה (הלב מאיץ פעימותיו מפחד). אך יחד עם אפשרות האִיום מפני העולם שאינותו המסתתרת רוחשת כל העת מתחת – השורה "בפנים הלב דופק" היא כמו זריקת מרץ המניעה את השורות הבאות החותמות את השיר, שבהן מובעת תנועת הצמיחה: "בפנים הלב דופק/ הדם זורם ומנביט נבטים/ חולם על יער". מקורו של הכוח הוא ב"פנים": דפיקות הלב, הדם הזורם, הם המניעים את הגוף והנפש להנביט נבטים, מזרימים את התנועה מתוך הפְּנִים אל העולם. השורה החותמת את השיר: "חולם על יער" זורקת אותנו באחת למחוזות מפתיעים של מרחב, תנועה ומסתורין, אך כאן ניתן לראות את הדואליות: יער יכול לסמל מרחבים פרושים אך הוא יכול לסמל גם אִיום ומקום רוחש סכנה. בנוסף, לא ברור האם ההליכה אל היער אכן מתקיימת במרחב השירי, שכן היא מצויה בתוך חלום: "חולם על יער". יתכן שהדבר שאותו מבקשת שורת הסיום לומר לנו היא שגם בהיותנו טיילים יחידים בעולם שאיננו אנחנו יכולים להחזיק בתוכנו את אפשרות החלום על מרחב – על יער – שהיא האפשרות לתנועה. החלום – שאיתו מסיימת אורית את שירהּ – טמון גם הוא בטקסט המקורי של אלירז: "האור, שעכשיו הוא דק מאד, כמעט בלתי/ מושג, נע באויר, יורד ומתקפל/ על הגדר כמו חלום מְכַסֶּה". בשורות אלה האור מדומה לחלום מכסה, כזה שמציג מציאות חלומית מסוימת אך מתחתיה חבויות אפשרויות אחרות שאותן מבקש החלום לספר. אותו "חלום מכסה" של אלירז כמו אִפשר לאורית "לחלום על יער" – שיש בו את אפשרות המרחב ואת האִיוּם גם יחד ללא הצורך להכריע ביניהם.


- פרסומת -

כיצד אפוא אִפשר המפגש עם השיר של אלירז יצירת תנועה נפשית אצל הכותבת אורית, כפי שהתבטא בטקסט שלה? – ראשית, השיר של אלירז מעניק לגיטימציה להביע את הפקפוק בעובדת קיומו של העולם ושל סדרי טבע בראשיתיים בתוכו (כפי שמובע במילים: "בעוד שעה קלה תבוא השמש, אִם/ היא תבוא"). הבעת הפקפוק מאפשרת לקוראים לפגוש את האימה שבתוכם ולהניח – במילים משלהם – את הפחד שמא העולם כפי שהכרנו אותו לא קיים עוד, כפי שהתבטא במילותיה של אורית: "היום אני טייל יחיד בעולם/ שאיננו".

בשירו של אלירז הנחמה או מציאת היופי מובעים באמצעות שדה סמנטי של צמיחה: תלישת עלה רטוב והנחתו על אפו של הדובר. גם בשירהּ של אורית האפשרות לתנועה מובעת באמצעות שדה סמנטי של צמיחה: הנבטת נבטים, יער המורכב מעצים רבים. כלומר, בבלי דעת, השאיל שירו של אלירז את אפשרות התקווה אל אורית הכותבת בעקבותיו, שגם בשירהּ התבטאה התקווה באמצעות שדה סמנטי דומה. הבעת הקיפאון בשירו של אלירז לצד אפשרות התקווה והתנועה אִפשרו גם לאורית להביע בשירהּ הן את הקיפאון בטיול בעולם שאיננו – ובכך להעניק מילים, שמות, גודל וגבול לחוויה נפשית של חרדה נטולת תיחום – והן את תנועת התקווה באפשרות החלימה על יער.

 

טקסט נוסף שהבאתי לסדנא כמבטא בדידות עמוקה של היות טייל יחידי בעולם שאיננו הוא השיר השלישי מתוך המחזור "מעל הגשר" ללאה גולדברג:

כַּאֲשֶׁר נִסְתַּבֵּר לִי פִּתְאֹם

שֶׁאֵין אִישׁ אִתִּי,

וְשׁוּם רְחוֹב שֶׁבָּאָרֶץ הַזֹּאת

אֵינֶנּוּ מוֹלִיךְ לְבֵיתִי

כַּאֲשֶׁר נִסְתַּבֵּר שֶׁאָכֵן

אֵין שׁוּם אִישׁ אִתִּי,

נָפְלָה עָלַי אֵימַת הַשֶׁקֶט הַבּוֹדֵד.

 

כּי אִלּוּ רָצִיתִי לִבְכּוֹת,

יָכֹלְתִּי לִבְכּוֹת בִּיחִידוּת,

אֲבָל אֵיךְ אֶצְחַק לְבַדִּי,

וְאֵין אִישׁ וְאֵין הֵד?

(לאה גולדברג, "מעל הגשר – ג", 2001/1986, עמ' 293)

גם כאן נתתי שתי אפשרויות לתרגיל הכתיבה:

  1. להמשיך כתיבה מהשורה: "איך אצחק לבדי" תוך "מציאת תשובה", אם אפשר, לשאלה הרטורית הזאת.
  2. להתחיל כתיבה מהמלים: "רחוב שבארץ הזאת..." (כאשר ה"ארץ הזאת" יכולה להיות ארץ קונקרטית או ארץ נפשית).

הבחירה בשיר הזה ביקשה להביע את הקיפאון שבבדידות – "אין איש אתי" – ואת הקיפאון באובדן קרקע הבית הנפשי – "שום רחוב שבארץ הזאת/ איננו מוליך לביתי" – בימים שבהם הבית הקונקרטי הופך לעתים להיות מרחב כולא. הבדידות הנוקבת שבשיר מובעת ביתר שאת בבית השני, שבו אומרת הדוברת שלבכות היא יכולה ביחידות אבל אילו רצתה לצחוק – לא היה הד לצחוקה. אלא שלא רק את הקיפאון ואת הבדידות מנכיחות השורות הללו; המילה "אצחק" – על אף שמובעת כאן כדי להעצים בדידות – כבר מפיחה, מעצם היותה, תנועה: האפשרות לצחוק גם בתוך הבדידות. שאלתה של הדוברת היא אמנם שאלה רטורית, כמו אומרת שבלתי אפשרי לצחוק באין איש ואין הד, אולם השאלה בכל זאת נותרת, מרחפת אל הקוראים וכמו מבקשת מהם למצוא את התשובה עבורה בתוכם, את אפשרות הצחוק שבתוכם. וזה מה שביקשתי לעשות בהנחיית הכתיבה הראשונה: להנכיח את הדיאלוג הפנימי שנוצר בין הקוראים ובין הדוברת בשיר ולבקש מהם למצוא את התשובה בתוכם, כלומר למצוא בתוכם את האפשרות לצחוק ולשמחה – את האפשרות לתנועה – גם בתוך בדידות. הנחיית הכתיבה השנייה ביקשה לאפשר כתיבה חופשית יותר המתכתבת עם רחובות – קונקרטיים ורגשיים – שבארצות הנפש של המשתתפים בסדנא. השדה הסמנטי של השיר, המנכיח עולם שקפא (ארץ שבה אף רחוב אינו מוליך אל בית, עולם ריק מאנשים), מאפשר לשוחח עם אזורי קיפאון פנימיים; אך הנחיית הכתיבה ביקשה להיות רחבה מספיק כדי לאפשר למשתתפים את מידת הקרבה והמרחק מאזורי הנפש הללו ואת בחירת התזוזה מאזורי הקיפאון אל אזורי התנועה.

בתגובה להנחיית הכתיבה הראשונה כתב אחד ממשתתפי הסדנא, יורם מדר:

איך אצחק לבדי,

תהתה בבדידותה,

ותהיתי לעצמי,

לבדי,

ותמונת נועם, נכדי,


- פרסומת -

עלתה למולי,

וחיוכו האיר פניי.

פניתי אל המסך,

השח,

וצחוקו המתגלגל,

העיר גל בתוכי.

צחקתי בקול גדול,

לבדי,

והוא עימי.

קרוב, אבל רחוק.

לא אחוש מגעו,

אבל אדמה רכותו.

קשוב למלמוליו,

נפעם מנעימותיו.

מביט בפניו,

ממלאות כף ידי,

לבדי,

והוא עימי.

קרוב, אבל רחוק.

שחתי לעצמי,

מדמה לפרוץ סיפי המרחק.

נעניתי לקריאתו,

לצלול לתוך ארובות עיניו,

לתעות בסמטאות מעמקיו,

לפענח נבכי רמזיו,

להרוות צמאוני,

מבתוליות הרהוריו,

שרק ברק עיניו

ועושר הבעותיו,

יוכלו להתקרב

אל סיפן.

שבתי,

לבדי,

והוא עימי,

קרוב, אבל רחוק.

הסיטואציה הניצבת בלבו של הטקסט של יורם היא סיטואציה של "שיחה מרחוק" שלו עם נכדו באמצעות אפליקציית וידאו; סיטואציה המנכיחה בתוכה את הקרבה והמרחק גם יחד – "קרוב, אבל רחוק", כדברי השיר. השיר נפתח בזיכרון של הדובר משיחה שכזאת ולא בשיחה עצמה: "ותמונת נועם, נכדי,/ עלתה למולי,/ וחיוכו האיר פניי./ פניתי אל המסך,/ השח,/ וצחוקו המתגלגל,/ העיר גל בתוכי." מן השורה: "פניתי אל המסך" ברור כי התמונה שעלתה קודם לא "עלתה" קונקרטית על המסך עדיין אלא ראשית עלתה בזיכרונו של הדובר, ולאחר מכן פנה אל המסך לקיים עם הנכד שיחת וידאו "ממשית". כלומר, התשובה שמציע יורם לשאלה החותמת את שירהּ של גולדברג – כיצד ניתן לצחוק בבדידות – היא: באמצעות המרחב המדומיין. יורם למעשה מזכיר לנו את האפשרות להחזיק בדמיוננו זולת – ובאופן ספציפי: זולת ילדי צוחק – גם כאשר זה אינו נוכח עמנו, גם כאשר אנו נמצאים בבדידות. בכך מנכיח יורם את אפשרות התנועה הפנימית גם בתוך עולם שקפא.

הסיטואציה המובאת בשירו של יורם של שיחת וידאו עם ילד, עם נכד – מנכיחה בתוכה הן את הריחוק המתקשר לקיפאון והן את הקרבה המאפשרת תנועה גם בתוך מרחק: הסב כמה לחוש את מגעו של הנכד, מגע אוהב ובלתי אמצעי, שנמנע ממנו. אני מדמיינת יד אוהבת מושטת אל הנכד הצוחק, הנתקלת בנוקשותו של מסך המחשב. ועדיין, בתוך זה – יכול הדובר לדמיין את רכּוּת מגעו. גם כאן, מונכחת באופן עוצמתי האפשרות לדמיין המחזיקה בתוכה את התנועה. הצחוק אשר נבצר מן הדוברת בשירהּ של גולדברג מתקיים בשירו של יורם – הוא צחוק בשניים ששניהם ביחד אבל לחוד: מתקיימת ביניהם תקשורת צוחקת על אף ששניהם אינם נוכחים באותו המרחב. התיאור הוא תיאור גופני (ברק העיניים, הבעות הפנים, מגע פניו של הנכד בכף ידו של הסב, צליל צחוקו) שיוצר נוכחות בת קיימא במרחב לבדי, שמסתכמת בשורות היפות האלה: "לבדי, והוא עימי".

יורם הביא את אפשרות התנועה – הקרבה בתוך הריחוק – מתוכו, אבל מה בטקסט של לאה גולדברג אִפְשר את התנועה הזאת? – מילת מפתח בשירהּ של גולדברג בקריאה שלי היא המילה "אילו": "אילו רציתי לבכות"; מן המילה הזאת ומהמשך השורה שאחריה משתמע כי הדוברת לא רוצה לבכות; על אף ובתוך העולם שבו אין איש ושבתוכו מתקיימת אימת השקט הבודד – היא מבקשת לצחוק. גולדברג למעשה מנכיחה עבורנו את הבחירה בצחוק – ואת ההתעקשות על הצחוק – גם בבדידות. ההתעקשות הזאת היא שמאפשרת ליורם לתור אחר אפשרויות לצחוק בתוכו ולבקש אחר הקרבה – ולמצוא אותה – גם בתוך המרחק.

יורם מתאר את צחוקו המתגלגל של נכדו שמעורר גם בו עצמו צחוק גדול – ואולי ישנו כאן לא תיאור קונקרטי בלבד של הנכד והסב הצוחקים אלא הצבעה על האפשרות למצוא בתוך הנפש – גם בקיפאונה – את החלק הילדִי הצוחק, זה שיש בו את האפשרות לתנועה.

אם כן, גם שירהּ של גולדברג וגם שירו של יורם הנכתב בתשובה לו מנכיחים הן את הקיפאון (אני מדמיינת את תמונת המסך הקופאת לעתים בשיחות וידאו) – המתבטא בבדידות, בעולם שאין בו תנועה – והן את אפשרות התנועה הגלומה במציאת הצחוק, ויתרה מזאת: צחוק ילדי המעורר את צחוקו של המבוגר, כמו מעיר מקיפאונה את הנפש המבוגרת שתש כוחה.

אם אני מתבוננת במבט-על באפשרויות התנועה העולות מן הטקסטים שדנתי בהם בחלק זה של המאמר אפשר אולי לומר שאפשרות משמעותית לתנועה מצויה ביכולת לחלום ולדמיין: לחלום על יער גם בהיות טייל יחידי בעולם שאיננו, לדמיין שמש גם אם קשה להאמין שיבוא בוקר, לדמיין הד גם כאשר אין איש איתנו, ולחצוב חור במסך – להושיט דרכו שתי ידיים – לחבק ילד.

 

3. וּבָא הָעוֹלָם וְדָפַק עַל הַדֶּלֶת

בִּקַּשְׁתִּי לִבְרֹחַ מִפְּנֵי הָעוֹלָם וּבָא הָעוֹלָם

וְדָפַק עַל הַדֶּלֶת. וְלֹא פָּתַחְתִּי. זָעַם הָעוֹלָם

וְהָלַם עַל הַדֶּלֶת. וְלֹא פָּתַחְתִּי. רָכַן הָעוֹלָם

וְדָחַק פִּתְקֵי אַהֲבָה מִתַּחַת לַדֶּלֶת. וְלֹא פָּתַחְתִּי.

עָשָׂה הָעוֹלָם אֶת עַצְמוֹ מִתְרַחֵק. וְחִכִּיתִי רֶגַע,

וְעוֹד אֶחָד, וְהָעוֹלָם הָיָה שָׁקֵט כְּפִי שֶׁלֹּא הָיָה

מֵעוֹלָם. וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם בֶּאֱמֶת הֶאֱמַנְתִּי

אוֹ שֶׁמָּא רָצִיתִי לָלֶכֶת שׁוֹלָל, וּפָתַחְתִּי

אֶת הַדֶּלֶת לִרְוָחָה וְהָעוֹלָם נִבְהַל.

(אלי אליהו, "הדלת", 2018, עמ' 36)

השיר "הדלת" הוא שיר נוסף שבחרתי להביא לסדנא, שיר שמדבר את הרצון להסתגר מפני העולם, אולי מאימת המפגש אתו, מאימת המפגש עם זולת, מטִרחת המפגש.

שלא כמו בשיר של לאה גולדברג שבו הבדידות היא מכורח, כאן נראה שההסתגרות והגפת הדלת בפני העולם היא מבחירה, שהרי הדובר מבקש לברוח מפני העולם, כך לפחות הוא מצהיר. אלא שיתכן שסגירת הדלת בפני העולם אינה מבקשת להיות טריקת דלת אלא כמיהה למי שיעמוד מאחורי הדלת ויחפש, כמו במשחק מחבואים של ילדים, המסתתרים לא כדי לברוח או להיעלם אלא כדי להימצא. כך, מדבר השיר את מורכבות יחסינו עם העולם ואת הרצונות הסותרים לכאורה שיכולים להתקיים בעת ובעונה אחת: רצון להתחבא וגם, אולי, רצון להימצא.


- פרסומת -

ואכן, העולם שבשיר מתעקש למצוא: הוא דופק והולם על הדלת, הוא רוכן ודוחק פתקי אהבה, והוא גם עושה את עצמו מתרחק. עד שהוא מתרחק באמת. כשמוכן הדובר להיפתח בפני העולם – כנראה משום שמבין את מחיר ההסתגרות – העולם נבהל וכבר לא יכול להיות שם.

הבחירה בשיר הזה ביקשה להנכיח את מורכבות התנועה: כשיש אפשרות לתנועת העולם לעברנו אנחנו לא בהכרח מסוגלים להניע בתוכנו רצון לתנועה, ולהפך: כשאנחנו מוכנים לנוע לקראת הזולת, לקראת העולם, הוא לא בהכרח זמין לקבל את תנועתנו. בהנחיית הכתיבה שלי בקשתי לקחת את השורה הראשונה ובמקום הפועל "לברוח" להכניס פועל אחר שיבטא את היחסים של הכותב/ת עם העולם. המחשבה שעמדה בבסיס ההנחיה הייתה לאפשר התבוננות על תנועת היחסים של הכותב/ת עם העולם שסביבו. אפשרות הכתיבה השנייה הייתה לבחור שורה מתוך השיר שנוגעת במשתתפים ולהמשיך אותה בכתיבה. אביא כעת טקסטים של שלושה משתתפים שנכתבו בתגובה להנחיית הכתיבה הראשונה, אתחקה אחר התנועה שהתהוותה בהם ואבקש להראות כיצד התאפשרה תנועה זאת באמצעות המפגש עם הטקסט המקורי.

אפתח בשיר של משתתפת ששמה לאה, שבטקסט שלה אפשר לראות שתי תנועות הפוכות של הדוברת ושל העולם ואת תהליך השינוי שחל בהן, עת הן הופכות לתנועה של האחת לקראת השני:

ביקשתי להתבודד מפני העולם

ובא העולם ופלש לעולמי.

חיפשתי לי מקום מסתור מפני העולם.

התבודדתי בעת השינה

אבל העולם פלש אלי לחלומות.

התבודדתי בתוך בועה שבניתי

והעולם ביתק את קרום הבועה.

התבודדתי בחדווה של ריקוד שכונתי

שם אנו רוקדות כאילו אין קורונה בעולם

אך העולם חדר לשיחות הקטנות בינינו.

התבודדתי בביתי

הצטרף אלי בני היקר החל"תניק

וגם הוא לא הצליח לבודד אותי מהעולם.

או.קיי. עולם

אינני מצליחה להתבודד מפניך

אז אפגוש אותך, עולם.

אני חלק ממך, עולם. האם אתה יודע?

אני מדברת אליך, עולם, האם אתה שומע?

אני חיה את חיי אתך, עולם.

אינני בטוחה שהקשבתי לך מספיק

שידעתי אותך מספיק

אינני בטוחה שהייתי מספיק טובה אליך, עולם

התייחסתי אליך כמובן מאליו

כמקום קיים שאני בתוכו.

האם אתה רוצה, עולם, לומר לי משהו?

לבקש?

להעיר?

להודות?

אני פה בשביל לשמוע אותך.

אקשיב לך, אתייחס אליך

לא בטוחה שאוכל לעמוד בציפיותיך

לא מבטיחה שאמלא את כל בקשותיך

אבל אקשיב לך, עולם

דבריך יהדהדו בי.

לא אנסה עוד להתבודד

אנסה רק לשמוע ולהשמיע הד.

כמו בטקסט המקורי שבו מבקש הדובר לברוח מפני העולם – גם כאן מבקשת הדוברת להתבודד מפני העולם. נראה שהשורה הפותחת את שירו של אלי אליהו – "ביקשתי לברוח מפני העולם" – כמו נותנת רשות לדוברת להביע ברוחב יריעה את רצונה שלה לברוח או להתבודד. היא מתארת את ניסיונות ההתבודדות שלה, עת פעולותיו של העולם להתקרב נחוות עבורה כפלישה. וכך, נוצרות שתי תנועות זהות בכיוונן אך הפוכות מבחינת כוונותיהן: היא מבקשת להסתגר מפני העולם, והעולם כמו רודף אחריה ומבקש להשיגה. נקודת השינוי מתרחשת בהושטת היד של הדוברת: "אינני מצליחה להתבודד מפניך/ אז אפגוש אותך, עולם." אמירה זו פותחת שיח של הדוברת עם העולם, הצהרתה על היותה חלק ממנו, מוכנות לדיאלוג. בכל אלו אפשר לראות את התנועה הנוצרת בשיר: לא עוד חזרת הדברים על עצמם – הדוברת נסוגה והעולם פולש – אלא מוכנות למפגש, לצעד לקראת היות חֵלֶק. יתכן שאחד הדברים שאפשרו את התנועה בשירהּ של לאה הוא ההצבעה על החמצת התנועה בשירו של אלי אליהו: ברגע שהדובר מעז ופותח את דלתו בפני העולם – העולם נבהל, וכך למעשה על אף שהדובר עשה צעד שיש בו תנועה כלפי העולם – הוא נותר באותו מצב קיפאוני שהיה שרוי בו לפני כן. יתכן שבכך ישנה מעין נורת אזהרה לא מודעת המאפשרת לקוראי השיר להתבונן על אזורי הקיפאון שלהם – אזורי הפחד, ההשתבללות – ולהעז להגיח מתוכם, כדי לא להחמיץ את המפגש עם העולם.

בשירהּ של משתתפת נוספת, תמי פיליפ, אפשר לראות את ההתעקשות של הדוברת על אפשרות התנועה גם בְּעולם שנראה כי "לא ייתכנו בו עוד חיים":

בקשתי לברוח מפני העולם

ובא העולם

ודפק על הדלת.

וחשבתי לעצמי

שלא יתכנו עוד חיים

בעולם,

ולא אקבל עוד פתקי אהבה.

אך גם המגפה

שהשתיקה את העולם

לא יכלה

לסדק שבדלת,

שעדיין האהבה

בו חודרת,

כי למרות שהעולם כעת השתנה

עדיין ניתן למצוא בו אהבה.

אלו חיבורים לנחל של מחוות

שמנגישים את הלבבות.

אז העולם ואני נסתדר

ונמצא שפה משותפת בתוך המשבר.

נאתר הדלתות הכבדות,

שבעזרתן נחלוק את האהבות.

לא נתפרץ

לא נבהל,

אולי פשוט נשתוק,

עד שהעולם

יהיה שוב הולם.

השיר נפתח באותן שורות שיר של אלי אליהו וממשיך מהן לשורות עוצמתיות בקיפאון המצמית המתבטא בהן: "וחשבתי לעצמי/ שלא יתכנו עוד חיים/ בעולם,/ ולא אקבל עוד פתקי אהבה." אולם מיד לאחר שורות אלו, שנדמה שלא נותר אחריהן דבר, מתחילה ההתעקשות של הדוברת על אפשרות התנועה, האפשרות להבחין בסדק שבדלת ובמחוות האהבה הנשלחות בעדו. נראה כי אותו סדק צר בדלת חזק מכוחות אימתניים הרבה יותר ממנו, כמו מגפה. על מנת להשאיר את הסדק פתוח אל העולם, צריכה להיות יד שתחזיק את הדלת או תאפשר באופן אחר את קיומו של הפתח. נראה כי ידה של הדוברת היא יד המתעקשת על החזקת הדלת פתוחה כדי לאפשר לאהבה לחדור בעדה. במקום התנועה המנוגדת, המתבטאת ביחסי העולם-דובר המבוטאים בשיר של אלי אליהו וגם בתחילת שירהּ של תמי, התנועה בשיר של תמי הופכת לתנועה משותפת של עולם-דוברת, ה"מוצאים שפה משותפת". החל משורה זו הדיבור של הדוברת על עצמה ועל העולם הופך לדיבור בגוף ראשון רבים, אנחנו: יחד הם מאתרים את הדלתות הכבדות, יחד הם שותקים, יחד ממתינים בסבלנות ש"העולם יהיה שוב הולם", ואולי – שתהיה הלימה בין העולם לבין הדוברת.

נראה כי התנועה הבלתי סינכרונית בשירו של אלי אליהו בין הדובר לבין העולם, אשר הותירה את הדובר בודד מאד, מושיט יד באיחור לְעולם שכבר נואש ממנו – תרמה לבקשה ליצירת תנועה משותפת, דיאלוגית, הן בשירהּ של תמי והן בשירהּ של לאה: אצל תמי, כאמור, תנועה זו מתבטאת בדיבור המשותף בגוף ראשון, הכולל את הדוברת ואת העולם יחד, באותו מתרס, כאילו גם העולם עצמו הוא קורבן של הטלטלה העוברת עליו; בשירהּ של לאה התנועה המשותפת מתבטאת בבקשה להאזנה, במוכנות להקשיב: "אקשיב לך, עולם"; "האם אתה רוצה, עולם, לומר לי משהו?".

אותה תנועה משותפת, המובאת כמוצא מן הקיטוב בין הדובר לבין העולם, מובאת בשיר של משתתפת נוספת, כרמלה לינדנבאום, אשר מציגה לאורך הטקסט שלה תנועה דואלית של היפתחות בפני העולם והסתגרות בפניו בה בעת:

פתחתי את הדלת לרווחה לעולם.

האמנם?

כעסתי על העולם כעס רב

והסתגרתי מפניו.

יצאתי אל העולם מתוך חומותיי

ועטיתי מסכות.

התרחק העולם מפני.

שלחתי מסרים של אהבה לעולם

אך לא ענה לי

צעדתי צעדים אל העולם

אך לא בא לקראתי.

אסיר מסכותיי

אפתח את ליבי

אשתף את העולם

היבוא אלי?

מיד לאחר השורה הפותחת, המציגה תנועה של הדובר/ת לקראת העולם, מביעה הכותבת ספק: "האמנם"? ובכך מנכיחה את העדינות והמורכבות שבתנועה, את האמביוולנטיות והפחד שבה. כאשר אנו סבורים שאנחנו פותחים דלת בפני העולם – האם באמת אנו פותחים דלת בפניו? המורכבות שביציאה אל החוץ מובעת גם בשורות הבאות: "יצאתי אל העולם מתוך חומותיי/ ועטיתי מסכות". לכאורה מתקיימת כאן סתירה: אם יוצאים אל העולם – מדוע לעטות מסכה? אלא ששורות אלו לא מביעות בעיניי את הסתירה, כי אם רואות נכוחה את החרדה שבמפגש עם החוץ ואת ההגנה שמבקשת הנפש עבור עצמה: האדם היוצא אל החוץ לאחר הסתגרות מבקש לצאת אך גם קיים בתוכו פחד המפגש, ולכן הוא "עוטה מסכות", לא יוצא במלואו. לאחר שורה זאת מבטאת הדוברת את מחיר התנועה הדואלית: התרחקותו של העולם שלא עונה למסרי האהבה ולא בא לקראת הדובר/ת. מתוך הבנת המחיר ומתוך החוויה הרגשית של היות בעולם שמתרחק מן הסובייקט המבקש ליצור לו חלק בתוכו – מעזה הכותבת ליצור תנועה אמיצה של היפתחות ושיתוף: "אסיר מסכותיי/ אפתח את ליבי/ אשתף את העולם". השיר מסתיים בשאלה שיש בה מן הכמיהה: "היבוא אלי?" בניגוד לשיר המקורי של אלי אליהו המסתיים בבהלה של העולם ובהתרחקותו מן הדובר, כאן מסיימת הכותבת את שירהּ בשאלה המנכיחה עבורנו גם את הרצון וגם את התקווה – שיבוא.

אם כך, אם להתבונן על הדיאלוג שקיימו שלושת הטקסטים השונים עם השיר המקורי שעל בסיסו ובהשראתו הוצעה הנחיית הכתיבה – ניתן לראות ששלושת הטקסטים הנכיחו אפשרות של תנועה משותפת – של הדובר/ת לקראת העולם ושל העולם לקראת הדובר/ת, תחת התנועה ההפוכה, הא-סינכרונית שהובאה בשיר המקורי. מה שאִפשר בעיני את יצירת התנועה המשותפת בטקסטים הנכתבים היא ההחמצה שהונכחה בשיר המקורי. הנכחת ההחמצה הצביעה למעשה על הקיפאון שהדובר נותר בו שלא מבחירה: כאשר כבר היה בכוחו לצאת ולפגוש את העולם – העולם לא היה שם עבורו. נראה כי בהצגת הסיטואציה העצובה הזאת הייתה, באופן לא מודע, מעין קריאה לפעולה עבור הקוראים-הכותבים. הפעולה – שנכחה בכל שלושת השירים שהבאתי כאן – היא פעולה של לקיחת אחריות על פעולות הדובר/ת במפגש עם העולם ושל אחריות על היפתחות בפניו. באופן זה, נוצר בדיאלוגים עם הטקסט המקורי מעבר מסטטיות ביחסים בין הדובר ובין העולם לאפשרות תנועה ביחסים האלו, תנועה של היפתחות דלתות הנפש אל העולם.

 

4. "הָאָבִיב שֶׁבָּא הוּא כְּמוֹ הָאָבִיב שֶׁעָבַר" – סיכום

המציאות הפנימית והחיצונית סוגרות על הנפש, המרחב הולך וצר ונדמה כי אין בו אפשרות לתנועה. הנפש בבדידותה. מן החוץ נשלחת אליה איגרת מאי-שם. מילים של אחר המדברות משהו מקיפאונה שלה. החלקים הקפואים מתחילים להפשיר, הופכים למים, לפעמים לדמעות. אבל לא רק את נפש הקורא מדברות מילות האיגרת. הן מדברות גם את עולמה שלה, את הרוחש בנפש הכותב אותה, את מילותיה שלה ואת החבוי בין המילים. המפגש בין מילות האיגרת ובין עיני הנפש של הקורא מעורר תנועה. ותקווה. ומבט חדש.

את אותו תהליך שינוי מקיפאון לתנועה ביקשתי להראות בפניכם בדברים שהבאתי כאן. כיצד גם בעולם שותק שבו נדמה כי הסובייקט הוא טייל יחידי ולא יהיה הד לצחוקו, בעולם שהסובייקט מעדיף להגיף את דלתו בפניו – ניתן למצוא במפגש עם טקסט ספרותי שותף לטיול, הד לצחוק והושטת יד מתחת לסדק הדלת.

בשיר המבטא במדויק תחושה נפשית של קיפאון כתבה דליה רביקוביץ:

כָּל יוֹם אֲנִי קָמָה מֵחָדָשׁ מִן הַשֵּׁנָה

כְּמוֹ בְּפַעַם אַחֲרוֹנָה.

אֵינֶנִּי יוֹדַעַת מַה מְּצַפֶּה לִי

וְאוּלַי מִסְתַּבֵּר מִתּוֹךְ זֶה

שֶׁלֹּא מְּצַפֶּה לִי דָּבָר.

הָאָבִיב שֶׁבָּא הוּא כְּמוֹ הָאָבִיב שֶׁעָבַר.

אֲנִי יוֹדַעַת מַהוּ חֹדֶשׁ אִיָּר

אֲבָל אֵין דַּעְתִּי נְתוּנָה לוֹ

אֵינֶנִּי מַבְחִינָה בַּגְּבוּל שֶׁבֵּין הַיּוֹם לְבֵין הַלַּיְלָה.

רַק שֶׁהַלַּיְלָה קַר יוֹתֵר

וְהַשֶּׁקֶט שָׁוֶה לִשְׁנֵיהֶם.

בַּבֹּקֶר אֲנִי שׁוֹמַעַת קוֹלוֹת שֶׁל צִפֳרִים

אֲנִי נִרְדֶּמֶת בְּקַלּוּת

מֵרֹב חִבָּה אֲלֵיהֶן.

מִי שֶׁיָּקָר לי אֵינוֹ נִמְצָא פֹּה

וְאוּלַי בִכְלָל אֵינוֹ נִמְצָא.

אֲנִי עוֹבֶרֶת מִיּוֹם לְיוֹם

מִיּוֹם לְלַיְלָה

כְּמוֹ נוֹצָה

שֶׁאֵין הַצִּפּוֹר מַרְגִּישָׁה בָּהּ כְּשֶׁהִיא נוֹשֶׁרֶת.

(רביקוביץ, "מיום ללילה", 2010, עמ' 143)

אני מקווה שהתהליכים שאותם הצגתי במאמר זה ביטאו את האופנים שבהם גם כאשר נדמה כי לא מצפה לנו דבר, אפשר לגלות – במפגש עם טקסט ספרותי – גם את אשר מצפה לנו, וחשוב מכך: את עצם הציפייה אשר טמונה בתוכנו. באביב משונה, שיש בו "חושך בבוקר כאילו", מילות השירים המבטאות את החושך ופוגשות את הנפש הציפורית הרועדת עשויות לאפשר לה לא רק לחוש בנוצה הנושרת מגופה אלא להרגיש את התנועה הטמונה בכנפיה, ואט-אט, או לפתע, במהירות, להניען למעוף.

 

 

הערות

  1. מאמר זה נכתב באוקטובר 2020, בזמן מגפת קורונה עולמית, עת ישראל נמצאת בסגר שני, נכון לעכשיו מזה שלושה שבועות, ולאחר סגר ראשון של חודשיים שנמשך מחודש מרץ ועל חודש מאי 2020.
  2. סדנא ספציפית זו נמשכה חמישה שבועות, ולאחריה באו סדנאות נוספות באותה המתכונת מדי חמישה שבועות.
  3. תודה חמה נתונה לד"ר אורלי קרבי אשר בשיחה עמה – בימי הסגר השני – נהגה הרעיון למאמר ופתח פֶּתַח.
  4. הזדהות עם הטקסט היא הבסיס לתהליך ביבליותרפויטי, שכן על בסיס הזדהותו של הקורא/המטופל עם הטקסט נוצר אצלו יחס העברתי כלפיו, הוא משליך עליו את עולמו הפנימי ויכול, באמצעות כך, לנהל עמו ועם חלקי נפש שונים בתוכו דיאלוג רגשי.
  5. פסיחה היא אמצעי ספרותי היוצר המשך ישיר של הקול הדובר בשיר מסופה של שורה אחת לשורה הבאה, ללא הפוגה דקדוקית ותוך התעלמות מן החלוקה לשורות (זנדבנק, 2002, עמ' 273). הפסיחה יוצרת אי-התאמה בין מבנה הטור השירי ובין מבנהו התחבירי של המשפט; באמצעות כך מושם דגש על המילים המופרדות מן המשפט שאליו הן משתייכות לפי המבנה התחבירי וכן יכול להיווצר אפקט של הפתעה: אם עוצרים את הקריאה בסיום הטור השירי יכולה להתקבל משמעות מסוימת, אך אם ממשיכים את הקריאה בהתאם למשפט התחבירי עשויה להתקבל משמעות אחרת.​​​​​​​

 

מקורות

אליהו, אלי. (2018). איגרת אל הילדים. תל-אביב: עם עובד.

אלירז, ישראל (2010). דברים דחופים, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.

גולדברג, לאה [(1986) 2001]. שירים ג', תל-אביב: ספרית פועלים.

זך, נתן [ (1966) 1974]. כל החלב והדבש, תל-אביב: עם עובד.

זנדבנק, שמעון (2002). מַזֶּשִׁיר, ירושלים: כתר.

צורן, רחל (2000). הקול השלישי. ירושלים: כרמל.

רביקוביץ, דליה (2010). כל השירים. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

גרנות, ל. (2021). לכתוב כדי לנוע: ביבליותרפיה כמסייעת בהפשרת מצבי נפש קפואים. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4109

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.