פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
מזוזה כחפץ שיקום: התמודדות צוות טיפול בהוסטל לפגועי נפש עם מצב משברמזוזה כחפץ שיקום: התמודדות צוות טיפול בהוסטל לפגועי נפש עם מצב משבר
מזוזה כחפץ שיקום: התמודדות צוות טיפול בהוסטל לפגועי נפש עם מצב משבר

מזוזה כחפץ שיקום: התמודדות צוות טיפול בהוסטל לפגועי נפש עם מצב משבר

מאמרים | 10/1/2021 | 620

במשך חודש אחד התמודד הוסטל לפגועי נפש עם שלושה מקרי מוות. שלושתם היו דיירים ותיקים ואהובים בקהילה והסמיכות של האירועים גרמה לצער רב, מתח וחשש. חלק מחברי הצוות דרשו שתיעשה בדיקת מזוזות בהוסטל, בעוד אנשי צוות אחרים התנגדו לכך מטעמים תרבותיים וטיפוליים. בדיקת המזוזה, נושא שהוא לכאורה שולי, עוררה אותנו להתבונן מחדש בתכונותיו של חפץ טעון זה ובטקס הבדיקה שנילווה אליו, מזוויות שונות: מהזווית הפסיכואנליטית כאובייקט מעבר, מהזווית האנתרופולוגית כטקס של סף, וכאחת הדילמות של תרבויות מתנגשות בהן אנו נתקלים בעבודה.

מזוזה כחפץ שיקום

התמודדות צוות טיפול בהוסטל לפגועי נפש עם מצב משבר​​​​​​​1

מאת טל לוטן ונעמה צפרוני

 

משבר

במשך חודש אחד בקיץ 2019 נפטרו בהוסטל לפגועי נפש בו אנו עובדות, שלושה דיירים ותיקים. הראשון, גבר בן 39, מת בדירתו, כנראה לאחר שנטל מנת יתר. בין אם בשל התמכרותו לסמים והאשפוזים הממושכים בהם שהה לאורך חייו, בין אם בשל סיבה אחרת, אמו ניתקה עמו כל קשר. מבין קרוביו, רק אחיו הקפיד לבקר אותו כמה פעמים בשנה. כשנה קודם למותו הוא אושפז בבית חולים פסיכיאטרי בתקווה שתקופה זו תרחיק אותו מסמים. מספר חודשים לאחר מכן התברר שהוא ממשיך להשתמש בסמים למרות האיסור המפורש והחוזר, אך לא נמצא מוסד אחר שאליו יכול היה לעבור. הזעזוע עקב מותו היה גדול משום שהיה אהוב על כולם. החיבה וההערכה שהפגין כלפי אנשי הקהילה, שותפו לדירה וכלפי אנשי הצוות כבשו את הלב. כשנתקלנו בשיר של גל נתן במוסף ספרות בעיתון, היינו משוכנעים שהיא פונה אל הדייר כחול העיניים שלנו, גם אם נכתב על מישהו אחר:

מתחת לעיניים היפות של מישה / אפשר לטבוע בטוח. / הקרח קפא עליהן / לפני שהגיע לכאן / ומאז לא הפשיר. / אני נפרדת ממישה / והוא מבקש שאשאר / אני מסבירה לו: אין לי דרך להפשיר את מה שקרה לך בעיניים (נתן, 2018).

כשבוע לאחר מכן התבשרנו על מותה של דיירת הוסטל נוספת; בעקבות ניתוח שהסתבך היא שהתה כארבעה שבועות במחלקת טיפול נמרץ כשצוות הקהילה מלווה אותה במסירות יוצאת דופן. גם היא לא הייתה בקשר הדוק עם משפחתה וגם עבורה הקהילה התומכת הייתה מה שנקרא "בית לחיים". היא התגוררה בהוסטל שנים רבות וקשרה קשר אמיץ עם הצוות ובמיוחד עם מדריכה-חונכת.

המקרה השלישי ארע כשבועיים לאחר מכן. דייר שחי בקהילה במשך כשתיים עשרה שנה, נמצא מת בדירתו. הוא אמנם התגורר בדירת לוויין שסמוכה לבניין ההוסטל, אך כל אחר צהרים בילה שעות ארוכות בסלון ובחצר ההוסטל. גם הוא זכה לחיבת הצוות ולהערכה כנה מצד שותפו לדירה. כשהיה לו מצב רוח טוב אפשר היה להפליג עימו בשיחות עמוקות בעודו מעשן סיגריה אחר סיגריה.


- פרסומת -

קהילה תומכת היא חיבור בין הוסטל ודיור מוגן וככזו ביכולתה לתת פתרון מקיף לדיירים בדרגות תלות שונות. בהוסטל עצמו, במבנה המרכזי של הקהילה, מתגוררים כ-14 דיירים, ובדירות שבבניינים הסמוכים להוסטל מתגוררים כ-50 דיירים, רובם עם שותף אחד או שניים. צורת הליווי היא גמישה ומתאימה את עצמה לדיירים בהתאם למידת עצמאותם. הצוות מונה כ-25 אנשים בתפקידים שונים והוא כולל מנהל, אם בית, רכזת דירות, מתאמי טיפול ומדריכים.

המצוקה של הצוות הלכה וגאתה עם כל מקרה מוות. היא התבטאה בסחף לכיוון תחושות כבדות של אחריות ואשמה, ומנגד, תחושת חוסר אונים. חברי צוות אחדים התנתקו ברמה מסוימת מחיי ההוסטל: ניצלו ימי חופשה, דיללו את מספר המשמרות השבועיות, יצאו מקבוצת הווטסאפ. יש לציין שמקרה המוות האחרון בהוסטל, ארבע שנים קודם לכן, ערער את היחסים בתוך הצוות. אז, אישה בשנות הארבעים לחייה קפצה מחלון הדירה ונהרגה. ההתאבדות הדרמטית הובילה להתפרצות רגשות אשמה מצד קבוצה חזקה של מדריכים; רגשות האשמה לוו בספקות בכל הנוגע לערך העזרה והתמיכה שלנו. כך שלצד האבל, הצער ורגשות האשמה, הוותיקים מבין חברי הצוות חוו את מקרי המוות בצל סחרור חגיגת המוות שעברו בזמנו.

לאחר מקרה המוות השלישי, נדמה היה כי חברי הצוות מגיבים בחוסר רצון בולט להתכנס ולעבד את האבל. במקרה שלנו, כשהאבלים הם קבוצה גדולה ולא הומוגנית, קשה לעקוב אחר ההתמודדות האישית. עם זאת היה ברור שהצוות מתקשה לשאת את חוסר היכולת להושיע ולעזור בכל מצב, מאוכזב לגלות שאנחנו אכן מוגבלים. בשלב זה החלו להישמע קולות שדרשו לערוך בדיקת מזוזות.

 

המזוזה ובדיקתה

מזוזה היא, כידוע, חפץ קדוּשה הנקבע במשקופי דלתות הבית וחדריו. המזוזה היא קלף עליו כתובות בידי סופר סת"ם פרשיות "שמע ישראל" ו"והיה אם שמוע" מחומש דברים. על פי רוב, יריעת הקלף נתונה בתוך בית המזוזה, התקן קשיח שנועד לכיסוי הקלף. קביעת המזוזה מלווה בברכה. מקור קביעת המזוזה על משקוף הדלת היא בציווי בספר דברים ו, ד-ט (שהיא אותה פרשיה שרשומה על הקלף):

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד: וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ: וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ: וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ: וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ: וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ:

מבין הפירושים לחשיבות פרשיות המזוזה, נציין שחז"ל ראו בהן תִמצות של עשרת הדיברות (ירושלמי, ברכות פ"א). כמותן, מדובר בעיקרי האמונה והמוסר כפי שנמסרו על ידי משה לעם ישראל בתקופה הלימינלית שבין יציאת מצרים לכניסה לארץ ישראל. הרמב"ם מסביר את תפקיד המזוזה כתזכורת שגודרת את האדם מפני עבירות: "חייב אדם להזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד, וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם שמו של הקדוש ב"ה ויזכור אהבתו ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן"2. הפרשיות מלוות את מחזור היממה ומחזור חיי האדם, בנקודות לימינליות: הן נאמרות בשחרית ובערבית, לפני השינה וכן במעבר למוות. בנוסף, הפרשיות שמתנוססות על משקוף הבית והחדרים הן חלק מהפרשיות שנישאות כתפילין של ראש ועל הזרועות – במובן זה נוצרת הקבלה ואף זיהוי בין הגוף לבין הבית. המנהג הרווח שקשור למזוזה הוא נישוקה תוך כדי מעבר מתוך הבית החוצה או ההפך. יש שממש מנשקים את המזוזה בשפתיהם, ויש שמניחים עליה את ידם.

לבדיקת המזוזות מזמינים בדרך כלל רב או סופר סת"ם, שעליהם לוודא שהאותיות אינן מחוקות, שהפרשיות אכן כתובות על קלף ולא על נייר, שהן כתובות בכתב סת"ם מהודר ואינן מודפסות או רשומות ברישול, וכדומה. ה'שולחן ערוך' מורה על בדיקות תקופתיות (שולחן ערוך, יורה דעה, הלכות מזוזה, סימן רצ"א, סעיף א) אך מקובל לבדוק מזוזה כשמתרגשת צרה ברפואה או בכלכלה, או כשמרגישים "עיכוב בעניין מסוים ואין בו ברכה"3.


- פרסומת -

 

ההתנגדות לבדיקת המזוזות

אל מול חברי הצוות שראו בבקשה לבדיקת המזוזות עניין מקובל ומובן מאליו, עמדו חברי צוות אחרים שראו בזה מעשה מיותר ואף מזיק. מיותר, משום שפנייה זו אל מנהל ההוסטל לא עלתה על דעת אף לא אחד מציבור הדיירים עצמו, אף לא מאלו שמנשקים מזוזה בכל פעם שהם חולפים על פניה; ומזיק, בשל הסכנה שפעולה כזו תטיל באיזשהו אופן את האחריות למות הדיירים על המזוזות המשובשות.

נעמוד על עמדות אלו ביתר פירוט: במסגרתנו אנו עובדים עם אוכלוסייה פסיכוטית וחלק מהדיירים מנהלים טקסים מגוונים וססגוניים באופן פרטי ואף נסתר. מקלחות ארוכות במיוחד או מחוות גוף שמטרתן לסלק מלאך רע וכדומה אינן תופעות חריגות. במסה "פעולות כפייתיות וטקסים דתיים" (1907), דן פרויד בריטואל הפרטי של החולה בנוירוזה כפייתית ועל קשריו עם הדת. מהלך זה אינו מקרי לנוכח הקשר שמוצא פרויד בין המנגנון הדתי-תרבותי לבין הפתולוגיה של האינדיבידואל. מכאן שעלינו לשאול, האין אנו מסתכנים בהגברת האשמה והאימה שכרוכים בחשיבה המאגית בקרב הדיירים כשאנו משתפים פעולה עם העמדה על פיה מזוזה פגומה עלולה להיות הגורם לרצף של מקרי מוות?4

זאת ועוד – בצוות שלנו שותפים ארבעה אנשי צוות ערבים, ולא קל להדוף גילויים של גזענות שמופנים כלפיהם. בקרב דיירי ההוסטל אנו עדים לגזענות שיונקת ממקורות דתיים מסוימים, במיוחד מאלו שרואים בגוי אדם נחות. כך שעלה חשש שמא טקס בדיקת המזוזות, שמאשרר תפישה מאגית שמקיפה רק את הציבור היהודי, יוביל גם לעלייה במפלס שנאת האחר.

הדרישה לבדיקת מזוזות, שהגיעה מחלק מחברי הצוות, עוררה התנגדות גם משום שאת ההתלבטויות בכל הנוגע לדרכי העבודה עם דיירים שונים כמו גם את האבל על דיירים שנפטרו אנו אמורים ללבן בשיחות הצוות והסמינר המשותף ולא באמצעות טקסים. במובן מסוים, מאמר זה הוא פרי הניסיון להעריך את ההתנהלות סביב בדיקת המזוזות בעזרת מושגי העבודה שלנו.

 

המזוזה כאובייקט מעבר

הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט, שטבע את המושג אובייקט מעבר, הצביע על חפצים שאליהם ילדים נקשרים ושבכוח אותה התקשרות הם צולחים מעברים בצורה קלה יותר. לקחת דובי צעצוע ממקום למקום, מישוש קצה שמיכה, לחזור על צלילים מסוימים או מילה, הן פעולות שהילד עושה כדי להרגיע את עצמו. ויניקוט כולל פעולות אלו בתחום הביניים כתופעות מעבריות: "יחד עם השימוש באובייקטים שאינם חלק מגופו של התינוק, ועם זאת אין הם מזוהים במלואם כשייכים למציאות החיצונית" (ויניקוט, 1995, עמ' 36). ויניקוט טוען שהתינוק או הילד מצוי בשלב זה במצב ביניים, בין היותו תינוק שאינו מכיר בנבדלותו מהאם ולכן לא מכיר בתלותו בה, לבין ההכרה ההולכת ומתפתחת בהיותו נפרד, שחי לצד אחרים שגם להם קיום נפרד. למרחב ביניים זה לוקח עימו הילד את אובייקט המעבר; האובייקטים מבטאים את הכאב והאלימות שהוא חש בשל העדרה של האם ובו בזמן הם עושים את המצב הזה לנסבל.

החלק השלישי בחייו של אדם, חלק שאיננו יכולים להתעלם ממנו, הוא תחום הביניים של חוויה שתורמים לו המציאות הפנימית והחיים החיצוניים גם יחד. זהו תחום שאין קוראים עליו תיגר, מפני שלא נתבע ממנו אלא להיות קיים כמקום מנוחה לאדם שטרוד במשימה האנושית המתמדת לשמור שהמציאות הפנימית והמציאות החיצונית יהיו נפרדות, ועם זה קשורות בקשרי גומלין (שם).

נישוק המזוזה מדגיש את הדמיון בין המזוזה לבין מישוש בד השמיכה; הידיעה שאותו חפץ מקודש, שמחזיק את טקסט המצווה וכולל אותיות קדושות, קבוע במשקוף הדלת, מקל על המעבר בין חוץ לפנים, ממצב של חסות למצב נפרד ועצמאי ואף מסוכן. כשוויניקוט כותב: "על האובייקט להיראות בעיני התינוק [...] כעושה משהו שמראה שיש לו לאובייקט חיות או ממשות משלו" (שם, 39), הוא מצביע על העובדה שהדובי או מכונית הצעצוע רוויים באיכות מאגית. נקודה נוספת שקושרת את אובייקט המעבר על פי ויניקוט לשימוש שנעשה במזוזה, אנו מוצאים בדבריו על פיהם "הצורך באובייקט מסוים או בדפוס התנהגות שראשיתם בשלב התפתחות מוקדם, יכול להופיע שוב בגיל מאוחר יותר, כשמתעורר איום של חסך" (שם). בדיקת המזוזות היא בגדר של חידוש ההיאחזות בכוחו של אובייקט המעבר לגונן על השוכנים בבית. אם נייחס למזוזה את אותה משמעות שאנו מעניקים לחפץ המיוחד שמחזיק הילד שנפרד מאמו, נראה בה אמצעי למעבר בין האם הסמוכה לבין העדרה, המוות והחזרה לחיים.


- פרסומת -

 

חפצי מלנכוליה

לחפצים שעוזרים לצלוח אובדן של אדם קרוב קוראת מרגרט גיבסון, בעקבות ויניקוט, בשם "חפצי מלנכוליה":

אם הילד נושא ונותן עם העולם החיצוני ומשהו מהמועקה הקיומית של חוסר מתפוגג באמצעות אובייקט המעבר, אין זה פלא שהצער והאבל עשויים גם הם לתווך את האובייקט האבוד שלהם באמצעות אביזרים. באבל, כמו בילדות, אובייקטים של מעבר הם בו בזמן אמצעים של אחיזה ושל עזיבת האחיזה (גיבסון, 2004, עמ' 288)5.

בראיונות שקיימה גיבסון היא חקרה את הערך הסמלי, הרגשי ואת ערך הזיכרון של האובייקטים עבור האבלים. המרואיינים של גיבסון הזכירו קשת רחבה של אובייקטים; ברשימת החפצים שהיו שייכים לנפטרים ונעשו לחפצי מעבר לאלו שמתגעגעים אליהם, אפשר למצוא פריטים כמו חולצות, בגדי נשף, פיג'מות, טבעות, ספרים, מכתבים, אוכפים, משקפיים, צעצועים רכים כמו ארנבים, מחבטי טניס, או למעשה כל דבר. האם מזוזה היא אובייקט מלנכוליה? נדמה שכאשר גיבסון משתמשת במושג מלנכוליה היא מצביעה על שלב בתהליך עיבוד האובדן שבו הסובייקט אינו מעוניין עדיין להתנתק מאבלו. לעומת זאת, מטרת טקס הבדיקה של המזוזה הוא לגדור את האבל כדי שלא יפרוץ לאבל הפתולוגי, המלנכוליה (פרויד, 2008).

 

טקס בדיקת המזוזה והופעתו של הקומיוניטס

בניגוד לאובייקט מעבר אישי, המזוזה היא מסמן כללי, תרבותי; המזוזה מציינת את הגבוליות עצמה, את עצם קיומו של הסף, ולכן – מאז שתשומת הלב הופנתה אל מושג זה כקטגוריה תרבותית – נישוק המזוזה נתפס כטקס לימינלי6. עם זאת, ניסיוננו הפנה אותנו לבחון זווית נוספת: תפקיד טקס בדיקת המזוזה בהשבת הסדר על כנו.

את הרעיון של טקסי מעבר כפתרון למצבי היסוס ואי-ודאות ניסח לראשונה האנתרופולוג ארנולד ואן גנפ בספרו
(Rite de Passage (1907. ואן גנפ ראה במעברים משלב חיים אחד לשלב חיים אחר תולדה של מעשה חברתי. הוא מצא שלכל הטקסים שעוסקים בשינוי במחזור החיים של האדם או הטבע, מבנה קבוע בן שלושה שלבים:

השלב הראשון מורכב מסדרה של פעולות ריטואליות העוסקות בהפרדה [...] השלב השני הוא השלב הלימינלי, שבו ממש מתחוללת התמורה ואשר במהלכה האדם מוצב סמלית מחוץ לחברה [...] ולבסוף, מתנהל השלב הפוסט-לימינלי, שבמהלכו מתבצעים טקסים של אינקורפורציה, של שילוב מחדש, אשר משלימים את המעבר לסטטוס החדש (לוי, 2009, עמ' 257).

בעקבות ואן גנפ, התמקד גם האנתרופולוג ויקטור טרנר בטקסי המעבר קבועים (כמו טקסי בגרות של נערות) וטקסי מעבר על רקע של משבר7. הוא מתאר את התהליך בארבעה שלבים: הפרת סדר, משבר, פעולת תיקון ואינטגרציה מחדש. את הפרקים, שטרנר איתר בשבט הנדמבו בזמביה, נוכל ליישם על חברה עירונית בזמננו: הפרת הסדר היא המוות הפתאומי שבו נתקלו דיירי ההוסטל ואנשי הצוות; המשבר – אבֵל מלווה בחרדה, שלא ניתן היה להתגבר עליו ללא התערבות כלשהי. כפעולת התיקון נדרשה ובוצעה בדיקת המזוזות, ולאחר מכן הסתמנה רגיעה. חלל הלימינליות – תקופת המשבר – היא לדעת טרנר שטח הפקר, תחום ביניים: "לימינליות מושווית לעתים קרובות למוות, לשהייה ברחם, לבלתי נראות, לחושך, לדו-מיניות, לישימון ולליקוי חמה או לליקוי ירח" (טרנר, 2009, עמ' 126). מצבים אלו טעונים בדרמה אישית וחברתית. טקסים מהווים לדברי טרנר אירוע חברתי סדור, המפעיל דרמה חברתית וגדוש בסמלים רב-משמעיים: "חלק ממשימתי יהיה להראות", כותב טרנר, "עד כמה עשירה ומורכבת יכולה להיות הסמליות של טקס שבטי" (שם, 31); ובמקום אחר הוא כותב: "סמלים כאלה חושפים תכונות של עיבוי, איחוד רפרנטים שונים וקיטוב של משמעות. סמל אחד, למעשה, מייצג דברים רבים בעת ובעונה אחת. הוא רב-קולי לא חד-קולי" (שם, 84). המשמעות הסמלית של הטקס שנערך בהוסטל, באה לידי ביטוי בעובדה שהבדיקה בוצעה בבניין ההוסטל בלבד. כאמור, שניים מבין הנפטרים היו דיירי דירות בבניינים סמוכים, ועדיין, בדיקת המזוזות לא התפשטה לדירות הלוויין. בניין ההוסטל, לב המסגרת, הוא שהעניק לטקס את משמעותו, בהיותו מייצג את המוסד ואת כל אלו שמשתייכים אליו אפילו אם אינם מתגוררים בו.

אחד המרכיבים המאפיינים את הלימינליות לדעת טרנר הוא היווצרותה של תחושת הקומיוניטס (communitas). המונח שטבע טרנר מצביע על מצב קהילתי, התאגדות על בסיס עמדה קיומית משותפת. כפי שנוכחנו, הדרישה לקיום טקס בדיקת המזוזות אכן עומדת בזיקה אף למושג זה. חברי הצוות שלמזוזה תפקיד בעולמם, התאחדו לקבוצה ששמרה על סודיות, והיוו במשך זמן מה קומיוניטס; אם בדרך כלל ההוסטל מתחלק לדיירים אל מול אנשי צוות ובצוות נשמרים הבדלי דרגה וסטטוס, הרי שבהתמודדות עם מקרה המוות השלישי, התחלק הצוות על פי יחסו לבדיקת המזוזות.

על פי טרנר, קומיוניטס של משבר עומד בניגוד למבנה החברתי שמתקיים בדרך כלל. טרנר רואה בפעילות הקומיוניטס פעילות של מיעוט כנגד ההתנהלות הרגילה: "התאגדויות אלה חוצות לרוחב מרכיבים חשובים של המערכת הפוליטית החילונית, כגון שושלות, כפרים, ראשויות שבט משניות וראשויות שבט" (שם, 142). על פניו נראה שאפשר להקביל זאת למה שהתרחש בהוסטל. הדרישה לבדיקת מזוזה, שהייתה בעלת אופי ספונטני וקונקרטי, עומדת בניגוד לנורמות של המבנה החברתי כמו הוראות משרד הבריאות, נהלי העבודה של ההוסטל, או דיון מנומק על שיקום של נפגעי נפש. עם זאת, על רקע התחזקות הפנייה אל המסורת בחברה הישראלית בעשורים האחרונים ושינוי של האוכלוסייה בירושלים, דווקא אלו שהתנגדו לבדיקת המזוזות נתפסו בעיני עצמם כמיעוט.


- פרסומת -

היחס למזוזה חילק במרץ 2015 את החברה הישראלית לשניים. בעצרת הבחירות לכנסת העשרים, מעל הבמה, הפריד הצייר יאיר גרבוז בין הנוכחים בכיכר רבין לבין רשימה ארוכה של "אחרים" שבה כלל את "מנשקי הקמעות ומשתטחים על קברי קדושים". קשה היה שלא לראות בדבריו השתלחות כנגד תרבות שמזוהה עם מה שכונה בזמנו "עדות המזרח" ועתה קיבל את המיתוג "ישראל השנייה". דבריו של גרבוז צוטטו, ונעשה בהם שימוש רחב בהמשך מערכת הבחירות (בנימין נתניהו, והמפלגות ש"ס והבית היהודי). כך שגם מתוך פרספקטיבה זו ניתן לקבוע שהדרישה לבדיקת המזוזות הציבה את מנהל ההוסטל נוכח דילמה רב-תרבותית.

 

פתרון: טקס ממודר

הפתרון של מנהל ההוסטל היה בסופו של דבר מבריק. בדיעבד הסתבר, שאחד מאנשי הקומיוניטס הזמין רב שבדק את המזוזות והחליף מספר מזוזות פגומות. הבדיקה התבצעה בצנעה, אם לא בחשאיות. הידיעה אודות הבדיקה הובאה לידיעתם של אלו שהיו מעוניינים בכך וסיפקה את דרישתם, והוצנעה מן האחרים, שהיו עלולים להתקומם ולהסעיר את הרוחות. הבדיקה נערכה בשעות הבוקר כאשר ההוסטל ריק למדי (כמעט כל הדיירים נמצאים בעבודה), ואכן לא נתקלנו בהדים לפעולה זו מאף לא אחד מהדיירים. מכאן אפשר להבין כי גם אלו שהיו מעוניינים בבדיקה הסכימו ביניהם שחשאיות מסוימת היא מהלך נחוץ ובריא. לכותבות, שנמנות עם אלו שמגלות אדישות לכוחה של המזוזה, נודע הדבר רק מבירור שנעשה מאוחר יותר עם המנהל. אז גם נודע לנו שמזוזה הפוכה התגלתה בחדר של דייר שנוהג לקנות מעדנים בחנות לא כשרה.

יותר מכל מודל לקבלת החלטות תוך רגישות לשונות תרבותית, נדמה לנו שמנהל ההוסטל פעל לפי האינטואיציה של נילס בוהר: מסופר כי עיתונאית הגיעה לבקר את אחד הפיזיקאים הגדולים של המאה העשרים בביתו בדנמרק ולתדהמתה ראתה פרסה קבועה מעל משקוף הדלת. לשאלתה אם הוא מאמין באמונות טפלות כגון זו שפרסה מעל הדלת מביאה מזל הוא ענה: "אמרו לי שזה עובד גם אם לא מאמינים".

 

השבת הסדר על כנו

הפתרון הממודר שחשף לעיני כל את הפער העמוק בין שתי הקבוצות בכל הנוגע למזוזה, התגלה כיעיל. נוכח הדרישה לבדיקת מזוזות, הקבוצות הסתגרו בעולמן התרבותי והאידאי וקשה היה לגשר ביניהן. אך שכשנודע לנו שהבדיקה הוצנעה מידיעתנו, צחקנו. גם לנו זה נראה פתרון טוב מאד. על פניו נראה כאילו זה היה פתרון שנתן לכל קבוצה את "שלה". אך לדעתנו לא היה די בכך. מה שחילץ את הצוות מהשסע היה מה שקראנו לו עמדת נילס בוהר8. כשהמנהל התמקם בעמדה זו, כפי שעשה לדעתנו – עמדה שהיא פרדוקסלית וגם בסופו של דבר משעשעת – הוא התחמק ממלכודת הפטרונות שאליו נקלעת התרבות שמכונה "הגמונית". את המלכודת הזו אפשר לנסח באופן הבא: נעבוד עם תיאוריות פסיכואנליטיות אבל נעשה טובה (או במילים יפות: ניתן לגיטימציה) לאלו שאוהבים טקסים (או: זקוקים לטקסים). העמדה הפרדוקסלית, לעומת זאת, מיקמה את המנהל כבן ברית של שתי הקבוצות. עמדה זו אופיינה בעמימות שהרחיבה את תחום החלל הלימינאלי ובמהלכו ניתן היה גם למתנגדים לטקס, להכיר במשמעויות וביתרונות שנלוות אליו.

כוחה של המזוזה כאובייקט מעבר ובדיקת המזוזה כטקס לימינלי התבררו לנו בעת משבר. בכל מה שקשור למזוזה, רגילים לחשוב כאילו פעולת הנישוק מבטאת את משמעות המזוזה כטקס בין פנים לחוץ ובין חוץ לפנים. אך בעוד נישוק המזוזה נעשה על פי רוב באורח אוטומטי, הרי שבדיקת המזוזה היא אירוע חריג שמתקיים על רקע של כישלונות או חרדה. כך שההיתקלות עם המוות הציבה לפנינו דווקא את טקס הבדיקה – טקס שעומד ביחס ישיר לטקס קביעת המזוזה – כטקס לימינלי מרכזי. תוך כדי בחינתו באמצעות המושגים של אובייקט המעבר וטקסי מעבר התברר לנו שייתכן שיש צורך בפעולה, משהו שחייב להיעשות – ולא להסתפק בהבעת צער ומחשבות – כדי להשיב את הסדר על כנו.

 

מזוזה
משה טרקה, המזוזה הגדולה
​​​​​​​מתוך התערוכה זיכרונות ארוגים, אוצרת: סמדר מסינג. בית האומנים תל אביב. סתיו 2020 

​​​​​​​

​​​​​​​

הערות

  1. הרעיון למאמר התגבש בקורס: האתגר במפגש בין דת, אתיקה ועבודה סוציאלית בחברה הישראלית, ד"ר סימה זלצברג, החוג לעבודה סוציאלית, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
  2. משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק ו הלכה יג.
  3. כך הלשון ב"תו תקן חב"ד" למזוזה.
  4. שם: "המזוזה הקבועה בפתח הבית שומרת על הבית ועל יושביו, גם כשהם שוהים מחוץ לבית. מי שמקפיד לקיים את מצוות מזוזה זוכה לאריכות ימים, כמו שנאמר בתורה: 'וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך, למען ירבו ימיכם וימי בניכם'. ויש לכך גם צד שלילי, שבעוון אי-קיום מצוות מזוזה, הבנים והבנות עלולים למות כשהם קטנים [ההדגשה של הכותבות].
  5. מחברות המאמר מודות לד"ר יהודה גודמן על ההפניה למאמר זה.
  6. ראו בוויקיפדיה, הערך "ארנולד ואן גנפ".
  7. טרנר מתאר בהרחבה טקס התמודדות עם משבר סביב לידת תאומים, בתרבות שבה מיוחסת לפוריות חשיבות רבה אבל עודף פוריות גורם למצוקה פיזית וכלכלית.
  8. כשסיפרנו לאחרונה לאחת הנשים שצידדה בהזמנת רב לבדוק את המזוזות על "מודל" נילס בוהר שאנו מייחסות למנהל המסגרת היא צחקה ואמרה: "לגמרי, לגמרי", ואחר כך הוסיפה: "להתעסק עם המזוזה היה הסחת דעת ממקרי המוות".

 


- פרסומת -

מקורות

ויניקוט, ד"ו (1995). אובייקטים של מעבר ותופעות של מעבר מתוך: משחק ומציאות. עם עובד, תל אביב.

טרנר, ו' (2009). התהליך הטקסי מבנה ואנטי מבנה. רסלינג, תל אביב.

לוי, א' (2009). אחרית דבר, בתוך: התהליך הטקסי מבנה ואנטי מבנה. רסלינג, תל אביב.

נתן, ג' (2018). "מישה" מוסף תרבות וספרות, עיתון הארץ. https://www.haaret...31377 (נסקר בתאריך 24 לנובמבר, 2020).

פרויד, ז' (2008). פעולות כפייתיות וטקסים דתיים. רסלינג, תל אביב

פרויד, ז' (2008). אבל ומלנכוליה. רסלינג, תל אביב

שולחן ערוך, יורה דעה, הלכות מזוזה סימן רצ"א סעיף א'

תלמוד ירושלמי, ברכות פ"א

Gibson, M. (2004). Melancholy Objects. Mortality, 9 (4), 200-285.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

לוטן, ט. , צפרוני, נ. (2021). מזוזה כחפץ שיקום: התמודדות צוות טיפול בהוסטל לפגועי נפש עם מצב משבר. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4091

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.