אורנה קסטל
וידויים והזיות בכפר
ספר טוב ורע על אהבה
סטימצקי הוצאה לאור
פסיכואנליטיקאית נוסעת לבית מבודד ומלא קסם כדי להתייחד עם הכתיבה שתומכת בנפשה. שם, על הדף, היא עורכת לעצמה אנליזה עצמאית והופכת את דיבורה לשורות כתובות. מדובר בפגישות קצרות שבהן שוטחת רעיונות, דעות נוקבות וקרעי זכרונות ומקשטת הכל בסגנון פואטי. היא מספרת על אהבותיה בגוף שלישי ובכך מעידה כי הקורות הן קורות הרישום של הדברים בנפשה ולא בהכרח נאמנים למקור ממשי שהוא.
הספר הוא כעין נקודת מבט לעולמה האספני של אנליטיקאית המתכנס לכתיבה אשר בפעולתה בוחשת את מחשבותיה על מה שנמצא ומה שהומצא בקו של אסוציאציות מהטיב של שיח פסיכואנליטי. שם הספר מרפרר לספריו של ז׳אן ז׳אק רוסו והספר כולו משובץ בציטוטים של פילוסופים וסופרים שונים. עם זאת, יש חוט נרטיבי השוזר את המקטעים למעין רומן פרוזאי אודות מקרה עם התנאים הייחודיים והאינטימיים של האהבה.
על הקורא בספר זה לגלות סבלנות ופתיחות לתחביר חריג ויוצא דופן ואם יצלח אותו יוכל ליטול לדרכו אי אלו תפיסות עולם, ניחוח אשה וזיקוק של חירות.
אורנה קסטל עוסקת בפסיכואנליזה לאקאניאנית. זהו ספרה השלישי מתוך טרילוגיה. הראשון "קולנוע כאחר (פסיכו)אנליטי", הוצאת רסלינג, השני "אמא-חור-אני", הוצאת גוונים.
לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:
22
ומה זה אהבת חיי, את מי לשים שם? והנכון הוא את מה לשים שם? מה שנמשך ועמיד, מה שתמיד פה, מה שהשותפים הופכים בו לאמתיים וחפים מתנאי של אינטרס סמוי ששריר וקיים אך אינו מתנה. אהבת העבודה הפנימית ואהבת העיסוק הגשמי והמנטלי. אהבת המחשבה ואהבת הלמידה. אהבה שבטיול משפחתי מסתודדים איתה במעמקי הקרוון בקריאה שוקקת. אהבה שבמיטה עם התינוק הראשון שנולד, עוד בבית חולים האצבעות לא נוטשות. אהבה שמביאה לכתיבה, לאומנות חובקת יצירה. אהבה שלא מפנה לך גב ולא משנה פניה, לא מאכזבת ולא בוגדת. משאירה סימנים ומפושטת בגוף. היא אלמותית, אינסופית ורק מרעיבה. היא בוערת באש התמיד בעצמות ובלב החי. היא אינה מתחלפת, אלא קבועה, משעשעת ומרהיבה. אין אדם מאחוריה, היא כולה שלך. והפרקטיקה שלה באטליה התחתון שם אתה מורה להם איך לדבר כדי לומר דבר מה ולא לשפוך, כדי להקשיב הם עצמם לדברם ולהיעשותו חיוני, חי, מוליך למעשה. ואינך זוכרת מה אמרת כי שום דבר שאמרת לא ישמש עוד כי הוא נועד לרגע ההשראה. כי כולם מוזות למחשבה היוצרת וגוף המילים שלהם מפיח רעיונות שהם חד פעמיים אך אלמותיים. וכל נושא וכל אובייקט זוכים לעומק מחודש, ציור חדש. וכבר נצטברו במרתף אלפי יצירות של מפגש שאינם רק משיכת מכחול אקראית אלא יצירות אומנות שנמדדות בהיקף ופיצול של המהות וההוויה. אהבת חייה היא הדרך בה מצאה להשתמש במקצועה כאומנות והיא מברכת על האוצר הזה שקיבלה במאור עיניה ואורך אפרכסת השמיעה וחוש עורה הפרוש ובתוליות זיכרונה על שהעלו את העולם לדרגת ציור פנורמי נעלה.
28
כשכתבה את עבודת הגמר המורה אמר לה "כשתהיי כמו יורם יובל תכתבי כמו שאת רוצה". אבל המשיכה לכתוב כך, רק כך היא יכולה, לא כמו שצריך או כדאי או כדי שייקרא. אחד אמר לה שזה הומאני לכתוב כך כי מסתכל על הקוראים כאינטליגנטים ונותן להם להתאמץ. אבל מבחינתה יש רק כותב, אין קורא, ולא תתכן כתיבה אחרת. כפי שבזה לסרטים שעושים כדי להצליח, שמחפשים נוסחאות תחת קריטריון הצלחה. הצלחה זה לא מושג עבורה, למרות שחשה מצליחה. מצליחה כי למרות שאין קורא ואין קהל יעד שמחפשים אחריו, הבחינה שאחריה בוחרים ללכת כמו אחרי האחד שלא מסתכל אחורה אם מישהו בא אתו. דווקא כי הולכת באים. אבל לא הולכת סתם, משאירה עקבות, אבני דרך שאם מישהו מוצא שייקח, לא חייב להמשיך לאבן הבאה – אולי משם ישים אבנים משלו. טרקובסקי או גודר לא בדקו אם הם כאלו ואחרים ולא השוו עצמם למצליחנים, עשו, כי זו הדרך היחידה שיכלו. לא שהיא בגדר גאון, אולי גם הם לא, הם פשוט לא משמאל ולא מימין, יותר גרוע, יש להם חשיבה עצמאית. מורה יקר, אהבת האחר רחוקה ממנה, גדולה עליה, היא לא מהארץ המובטחת הזו, היא תישאר בחוץ.
41
להיות לבד ולהיות לבד עם עצמך ליצור משהו, לבלות, לעשן, לחשוב מחשבות פורצות קיר, לטייל - - ההבדל בין בדידות ריקה להתבודדות פוריה. אני לבד או יש לי אותי - מעבר מחושך לאור מקטן לגדול ומפחד לאושר. כי עם לבדיות עצמה שלא עושה שניים עזה המצוקה ועמוקה המיותרות. מה קורה בין ערב סיום עבודה שאין לאחריו משהו מהפעילות המשותפת הזאת שחשים נזקקים לצרוך משהו מהחברתי, כי אחרת תחול נסיגה לבהלה שאין קיר לרשום עליו את היותך. בחוץ קורה, בחוץ השבילים המתפצלים אל מה שיחרוץ את ורידי הנפש. ומה לעשות עם מקרה שכולו במועקה, שאינו מתפתה כליל לפיתוי האהבה של חלום בהקיץ. המועקה הזאת, היא שבה ומנצחת על התזמורת ברגליים יחפות, בתוך הטבע שוחר הסכנות: "אני לא מוכן לאבד הכל, אני מוכן לסכן הכל.." כך אומר התסריטאי טראמבו. לסכן זה להישאר בבית ולהמר על החוץ. ואומר וולטר ווייט מסדרה עזה על שבירת שורות לאשתו כשזו תובעת תשובה למעשיו. היא אומרת לו "רק אל תגיד עוד פעם שעשית את זה בשבילי", הוא משיב: "לא, עשיתי את זה בשבילי..הרגשתי שאני חי". ולסוגיית הדחף המותי לאבד הכל הוא עונה: ״אני מסַַכן, אני חי״. הדחף המותי והחיי - מקור אחד להם אבל באחד זה עד הסוף ולא רוצים שום דבר אחר ובשני מוכנים להחלפה וגם לזכייה. כך בקליניקה, לאבד את הטיפול שונה מלסכן עם אמירה שלא ידוע להיכן תישא את המקרה. לא ידוע אינו כמו כלום. ומה קורה איתה עכשיו, שהיתה בטוחה שהיא כולה בתוך אבל כשנעלם קצת היא כבר לא וחושבת על האפשרויות שעוד ישנן והמעשים שעוד ייעשו בלי לומר עליהם ורק מי שנשאר, אז היא נשארת כי לא יודעת מה היא רוצה וכשיודעת שהוא רוצה אז יש עננים והמועקה מסתתרת מאחוריהם. וזה שנשאר הוא אובססיבי ומה עם זה שאינו? מה עם זה שתנאי האהבה שלו הוא שיש לה וזה התנאי היחיד ואז לא יודע את תנאי האהבה שלו כי אין תכנית ואין תבליט ותחריט לעקוב אחריו ולכן המיניות אבודה. רק אצל הפרוורט יש תנאי ספציפי מאוד שלאשה יש משהו גם אם לא פאלוס, ואת המשהו ניתן להשיג לבד. המיניות היא נטע זר בבני האדם, אבודה ותועה ונלכדת במפתיע ושוככת. הדחף מקדים אותה תמיד כי הוא כבר במקום אחר והמועקה נרתמת למלא את החלל.
