ליאור גרנות
כיצד מרפאת הביבליותרפיה?
כתיבה, ילדוּת, שיר
פרדס הוצאה לאור
מדוע כאשר אנחנו קוראים שיר אנו מרגישים לעתים שהוא מדבר את הרגשות הכמוסים ביותר שלנו, אלו שלא ידענו אולי לקרוא להם בשם בעצמנו? ובקריאת סיפור ילדים אנחנו כמו חוזרים למצבים רגשיים שחווינו בילדוּת, אבל הפעם מעמדה רגשית אחרת, כזאת שמחזיקה בתוכה גם את הילדים שהיינו וגם את המבוגרים שהפכנו להיות? וכאשר אנחנו כותבים — נוצר חיבור לחלקים האותנטיים והראשוניים ביותר של נפשנו?
שאלות אלו זוכות למחקר פסיכואנליטי־ספרותי מעמיק בספר חלוצי זה בתחום הביבליותרפיה המציע לראשונה התבוננות על כוחה המרפא של הספרות לפי חלוקה ז'אנרית.
הספר מתחקה אחר הדרכים השונות שבהן פועלות על הנפש שפת השירה, ספרות ילדים המשמשת לטיפול במבוגרים וכתיבה יצירתית במסגרת הטיפול, תוך קישור כל אחת מהקטגוריות הללו למבנה עומק פסיכולוגי אשר עומד, לטענת המחברת, בבסיסן. אפיון חדשני זה, המבוסס על הגותם של אנליטיקאים ופילוסופים, כגון ויניקוט, ביון, אוגדן, לאקאן, קריסטבה, ויטגנשטיין ואחרים, מחדד את איכויותיה הטיפוליות הייחודיות של כל אחת מהקטגוריות הנידונות בספר, ומאפשר למטפלים בחירה מושכלת ביניהן. התנועה בין הקטגוריות הללו עשויה לתרום למגע עם חלקי נפש שונים אצל מטופלים, לתהליכי שינוי ולשיח טיפולי חי ויצירתי.
יצירות משל דליה רביקוביץ, תרצה אתר, חדוה הרכבי, נורית זרחי, אלחנדרה פיסארניק ועוד זוכות לניתוח מרתק לאור ההמשגות שמציעה המחברת באשר למפגש עם שירה ועם ספרות ילדים במצבים נפשיים שונים. ניתוח הראיונות שקיימה עם סופרים ומשוררים ישראלים — וביניהם יהודית קציר, אסתי ג. חיים, רוני סומק ונורית זרחי — מאפשר הבנה ייחודית ונדירה של התהליכים הרגשיים שמכוננת הכתיבה. הספר הנו חגיגה של ממש לאוהבי הספרות, לאנשי טיפול ולמבקשים לפענח את נפלאות השפעותיה המרפאות של ספרות על הנפש.
ד"ר ליאור גרנות היא ביבליותרפיסטית ומשוררת. את עבודת הדוקטורט שעליה מבוסס ספר זה כתבה בתוכנית ללימודי פרשנות ותרבות – מסלול פסיכואנליזה ופרשנות – באוניברסיטת בר אילן. מלמדת קורסי ביבליותרפיה למטפלים, מנחה קבוצות ביבליותרפיה וסדנאות כתיבה ומטפלת בקליניקה פרטית בתל-אביב. פרסמה שני ספרי שירה: "והשמש-שמש" (הליקון, 2010), "שֹמה והולכת" (קשב לשירה, 2012) וספר בפרוזה פיוטית: "נַנִּינָה" (אבן חושן, 2015).
לפניכם פתח דבר וחלק מהפרק השני מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:
פתח דבר
בֵּין אָדָם לְבֵין חַלוֹנוֹ עוֹמֵד סֵפֶר קָדוֹשׁ, מֵאֲחוֹרָיו/ הַר עָלָיו יוֹרְדִים עָלִים בְּשֶׁקֶט. הַיָּד הַמְבַקֶּשֶׁת/ לְהַגִּיעַ עָדָיו הִיא יָד מַחְלִיטָה. הָאֶצְבַּע/ הַיּוֹדַעַת לִמְצֹא מָקוֹם בַּסֵּפֶר הִיא אֶצְבַּע-אוֹר/ אַמִּיצָה. הַלָּשׁוֹן הַמְגַלְגֶּלֶת אֶת תִּמְהוֹן הַמִּלִּים/ ("תָּמִיד עוֹד חָסֵר מַשֶּׁהוּ") מְקַפֶּלֶת חֹמֶר אֶל תּוֹךְ/ גַּחֶלֶת אַחַת הַזּוֹחֶלֶת מִתַּחַת מִצְחֲךָ, זֶה הַיָּם הָאֱלֹהִי/ הַגּוֹאֶה בִּבְכִי אֵלֶיךּ מִן הַזְּכוּכִית כְּאִלּוּ אַתָּה הַבָּבוּאָה./ הַאִם אֶפְשָׁר אַחֶרֶת? לֹא הַכּל כַּשֹּוּרָה. הַזְּמַן מְבַעֵר שְׁאֵלוֹת/ וְאַתָּה, כִּבְאוֹתָם יָמִים, פּוֹטְרוֹ גַּם הַיּוֹם בַּהֲנָפַת כָּתֵף
(ישראל אלירז, 2010, עמ' 43)
כאשר הררי אתגרי החיים מקיפים אותנו, יש שהנפש פותחת חלון אל הספרים ואל המילים הכתובות: למצוא בתוכם את בבואתה, לזכות בהד צלול המדייק את אשר רוחש בה, למצוא מילים עבור מה שנדמה שאין מילים עבורו.
תנועת פתיחת החלון מתרחשת לעתים בבלי דעת: אנחנו מבקשים לקרוא בספר זה ולא באחר, מאזינים לשיר מסוים דווקא עכשיו, אך לא עוצרים לשאול מדוע; זה מצב הרוח שלנו עכשיו, זה מה שהתחשק. והנה – אצבעה האמיצה של הנפש פוגשת בטקסט. המפגש מחולל תנועה: פתאום דברים שהיו מעורפלים או בלתי מובנים – מתבהרים, התחושות שלנו זוכות לניסוח מדויק, להד עמוק, אנחנו מפליגים בין אירועי חיים שונים בזיכרוננו, הטקסט הופך לבעל בריתנו בעולם.
הן כאדם קורא וכותב והן כמטפלת המשלבת בעבודה הטיפולית פרקטיקות של קריאה וכתיבה אני עדה לקסם שבמפגש עם טקסטים ספרותיים ולתהליכי שינוי נפשיים המתרחשים במסגרתם ובהשפעתם. בעבודתי הקלינית בטיפול במבוגרים אני משלבת קריאה בשירה ובספרות ילדים וכן אפשרויות כתיבה שונות בין בדיאלוג עם טקסטים ובין בכתיבה עצמאית.
בדיאלוגים הרגשיים שיוצרים מטופלים עם טקסטים ובתהליכי כתיבה במסגרת הטיפול אני נוכחת בהשפעות הרגשיות הדקות של הפרקטיקות הספרותיות-טיפוליות השונות: טקסטים מתחום השירה שמונכחים בשיח הטיפולי תורמים, פעמים רבות, לדיוק ולהבעת אזורים נפשיים שלא תמיד יש מילים עבורם. הם מעשירים את האסוציאציות הרגשיות, יוצרים תנועה נפשית ותנועה בשפה גם באזורים שנראה היה שהתנועה בהם קפאה, למשל במצבים של דיכאון. טקסטים מתחום ספרות הילדים בטיפול במבוגרים מאפשרים תנועות נפשיות בין ילדוּת לבגרות. הם מאפשרים להביע ובה בעת להבין ולעבד חלקים ילדיים שבזמן הילדוּת לא תמיד ניתנה להם רשות או אפשרות להתקיים, וזאת מתוך עמדה נפשית של בגרות בהווה. אפשרויות כתיבה שונות יוצרות מגע עם אזורי נפש ראשוניים, בלתי מודעים לעתים, חבויים, מתקפות את קיומם ומאפשרות להם להתגלות.
את כתיבת עבודת המחקר שעליה מבוסס ספר זה הניעה התשוקה לחקור את היסודות המרפאים הקיימים בקריאה ובכתיבה מתוך בקשה להמשיגם מנקודת מבט פסיכואנליטית על פי חלוקה קטגוריאלית לפרקטיקות הספרותיות-טיפוליות הללו, בדגש על האיכויות התרפויטיות הייחודיות לכל אחת מהן. ביקשתי לחקור כיצד פועלת על הנפש שפת השירה ועם אילו אזורים נפשיים בתוכנו היא מאפשרת מגע; כיצד נעה הנפש במנהרת הזמן בין ילדוּת לבגרות בקריאה של ספרי ילדים בבגרות, ומהי התנועה הנפשית שמאפשרת קריאה בספרות ילדים כמבוגרים; מה מחוללת בנו הכתיבה, ואילו חלקי נפש היא מאפשרת להביע.
הספר נע בין המשגות תיאורטיות פסיכולוגיות של האיכויות התרפויטיות הייחודיות העומדות בבסיסן של הפרקטיקות הספרותיות-טיפוליות שהזכרתי ובין קריאה צמודה – לאורן של המשגות אלו – בשירה ובסיפורי ילדים וכן בראיונות עם סופרים ומשוררים על אודות כתיבתם ומשמעותה הרגשית עבורם.
בפרק שעוסק בשפת השירה אני קוראת בטקסטים פואטיים תוך קישורם למושג "הבלתי ניתן לתמלול" במטרה להראות כיצד מבטאת שפת השירה את מה שלא ניתן לתמלול וכיצד עבודה טיפולית באמצעות טקסטים פואטיים עשויה לאפשר למטופלים מפגש עם חלקים בלתי ניתנים לתמלול בתוכם ועיבודם. אני מדגימה את טענתי באמצעות קריאה בשירתן של חדוה הרכבי, דליה רביקוביץ, אלחנדרה פיסארניק ותרצה אתר, כאשר שירתה של הרכבי משמשת להדגמת אופן ביטויו של העולה על גדותיו בשירה; בדיון בשיריהן של רביקוביץ ופיסארניק אני מראה כיצד הן מבטאות את עולמו הפנימי של הסובייקט הדיכאוני ובכך הופכות את שפתו משפה פרטית לשפה שיכולה להיות מובנת על ידי הכלל; ושירתה של אתר נקראת הן כמתמללת חוויה פנימית של חרדה והן כמציעה מזור עבורה.
בפרק שעוסק בספרות ילדים בטיפול במבוגרים אני דנה בסיפורי ילדים המתאימים לטיפול נפשי במבוגרים ומראה כיצד מתאפשר הן במסגרתם והן בעבודה טיפולית באמצעותם מרחב פוטנציאלי המחזיק בתוכו בה בעת את העמדה הילדית ואת העמדה הבוגרת באופן שעשוי לתרום לתהליכי שינוי נפשיים. אני מדגימה את טענתי תוך דיון בשלוש תמות: תמת ביטויי מחאה כנגד תביעות ריצוי בילדוּת, באמצעות קריאה בשלושה סיפורים מאת נורית זרחי: "אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי – מי כבר בעולם כולו יצליח בזה?", "זוגות וזאת" ו"אַמְבַּטְיָם"; תמת נראוּת והיעדר-נראוּת שנדונה באמצעות הסיפורים "מיליגרם" ו"נינה בורחת" מאת נורית זרחי והסיפור "דרקון – אין דבר כזה" מאת ג'ק קֶנְט; ותמת התנועה בין תלות לנפרדות שנדונה באמצעות הסיפורים "התרנגולת שהלכה אחורה" ו"עוד נמשכת השלשלת" מאת נורית זרחי והסיפור "חיבוק" מאת דויד גרוסמן.
בפרק שעוסק בכתיבה בטיפול נדון המושג הוויניקוטיאני "עצמי אמיתי" ומקושר לכתיבה באמצעות דיון וניתוח הראיונות עם הסופרים והמשוררים שנערכו במיוחד לצורך מחקר זה. בניתוח הראיונות אני מבקשת להראות כיצד ניתן באמצעות שימוש בתהליכי כתיבה בטיפול לאפשר את ביטויו של העצמי האמיתי, גילויו ובריאתו, וזאת תוך התייחסות לשלוש תמות מרכזיות שעלו מן הראיונות: הכתיבה כאפשרות מגע עם היסוד הלא מְתקשר של העצמי האמיתי, הכתיבה כבית וכמסע והכתיבה כמאפשרת בריאה.
אני מקווה כי תנועת הקריאה בספר תאפשר לקוראים לחוש את הקסם והעושר שבמפגש בין העולם הנפשי לעולם הספרות, ותסייע לכוון את היד הנשלחת מנפש האדם אל חלון הטקסט כשהיא מבקשת שיר, סיפור או מילים. בתוך תימהון המילים ומורכבות המצבים הרגשיים המרובדים הפוקדים את האדם – שתהא האצבע המחפשת ובוחרת עבור הנפש מילים – אצבע-אוֹר; שבחירותיה יעוררו תהליכי הבנה, יצירת משמעות, הד ונראוּת, תנועה וריפוי.
* * *
ראשיתו של ספר זה בדוקטורט שכתבתי במסגרת התכנית ללימודי פרשנות ותרבות באוניברסיטת בר-אילן, במסלול "פסיכואנליזה ופרשנות". התכנית סיפקה לי מצע ידע עשיר ומגוון, עוררה בי צמיחת רעיונות ומחשבות והיוותה בית חם, פתוח ומפרה לחשיבה יצירתית בין-תחומית.
ברצוני להודות מעומק ליבי למנחת עבודתי, ד"ר דורית למברגר, שהנחתה אותי במסירות, בנדיבות, בהקפדה ומתוך עניין עמוק, ואשר השיח המתמשך עימה בנוגע ל"בלתי ניתן לתמלול" העשיר רבות את ידיעותיי, הרחיב את עולמי ותרם לעיבודם ותמלולם של רעיונות ומחשבות בתוכי.
תודה לד"ר ענר גוברין, אשר תרם מחשיבתו החדה והביקורתית לגיבושה הראשוני של הצעת המחקר ולחבריי לתכנית – אליס קינן, ד"ר עירית חגי, ד"ר רועי ששון ושירה פטינקין – על שותפות הדרך ועל כך שתרמו מהערותיהם ומחשבותיהם בשלבי העבודה ההתחלתיים.
תודה חמה לפרופ' עמנואל ברמן על הערותיו החשובות ומאירות העיניים.
תודה לטל נאמן אשר תרמה בדיוקֵי מחשבה ולשון, למי-טל נדלר על הפניות ביבליוגרפיות שונות בנוגע לשפת השירה, לגיא פרל וליעל לוי-חזן היקרה, זִכרה לברכה, על הפניות נוספות.
תודה לאוניברסיטת בר-אילן שהעניקה לי את מלגת הנשיא במהלך שנות כתיבת הדוקטורט.
תודה חמה לד"ר עמית פכלר על קריאתו המעמיקה בכתב היד ועל הערותיו המחכימות.
תודה להוצאת פרדס ולהוצאת אוניברסיטת בר-אילן על הבית שבו הספר רואה אור. תודה מיוחדת לדוד גוטסמן מהוצאת פרדס על בחירתו הנלהבת להוציא לאור את כתב היד של ספרי ולענת גל מהוצאת אוניברסיטת בר-אילן על העריכה הלשונית המוקפדת.
רוב תודות לגופים שתמכו בהוצאת הספר: התכנית ללימודי פרשנות ותרבות באוניברסיטת בר-אילן, קרן יצחק לייב ורחל גולדברג ומרכז הספר והספריות.
תודה עמוקה לסופרים ולמשוררים שהשתתפו במחקר והשיבו בפתיחות הלב על שאלותיי בנוגע לכתיבתם ולהשפעתה הרגשית עליהם: איריס אליה כהן, אסתי ג. חיים, גיא פרל, דורית ויסמן, דנה לובינסקי, טל ניצן, יהודית קציר, יערה שחורי, לילך גליל, נורית זרחי, ענת לוין, ערן צלגוב ורוני סומק.
תודה מיוחדת למטופליי לאורך השנים שחולקים איתי את מסעם בנתיבי הנפש והמילים.
לחברתי היקרה, שירי לוי – על שפת השירה ושפת הלב ועל נדיבות אין קץ.
למירב – על המבט הרואה ועל דרך הלב רבת השנים, שבתוכה הבלתי ניתן לתמלול שלי זכה למילים וממשיך לזכות להד ולנוכחות נפש איתנה ובת-קיימא.
לאורלי – על הושטת הלב אליי, על הקשב הרגיש והחם ועל הדיאלוג המצמיח עם כוחות הנפש.
לשירי – על הנגיעה במעמקי ליבי ועל האמונה אשר ביססה והעמיקה את יכולתי לעוף.
לאמי ואבי – על אהבתם, תמיכתם וגאוותם ועל היֵש שמהווים עבורי.
לטלי – על השותפות לשפת הילדוּת, המשחק והלב.
לסבתי האהובה בֶּלוּ – על שפת האהבה הראשונית והקדומה, זו שטרם מילים.
ליְעֵלָה, בתי אהובתי – תמצית האושר.
פרק שני:
"וְהַיֶּלֶד הַזֶּה הוּא אֲנִי": ייחודיות השימוש בספרות ילדים בטיפול במבוגרים ואיכויותיה התרפויטיות
3. ספרות ילדים בטיפול במבוגרים כמרחב פוטנציאלי בעולמו של המטופל – טענה והדגמות
א. המפגש עם ספרות ילדים כמאפשר ביטויי מחאה כנגד תביעות ריצוי בילדוּת
אוגדן הציג את חדר הטיפול כמקום שבו עשוי המטופל למצוא קול שיספר את סיפורו. קול זה, אמר אוגדן, הוא צליל מחשבותיו שייתכן שמעולם לא שמע לפני כן. עוד מוסיף אוגדן כי המטופל עשוי לגלות שכלל אין לו קול שנשמע כשלו (אוגדן, 1989/2001, עמ' 129).
לעתים קולו האותנטי של המטופל נבלע ברבות השנים בקולותיהם של הדמויות הראשוניות המשמעותיות בחייו ובקולות חברתיים המשתיקים את קולו או רותמים אותו לצורכיהם. בתהליך הטיפולי אנחנו מנסים לעשות סדר בקולות שממלאים את החלל. הקולות הרשמיים-הגלויים שנשמעים הם קולו של המטופל וקולו של המטפל, אבל מאחוריהם חבויים מגוון הקולות של האחרים; של דמויות מסוימות שהופנמו, או קולות רחבים יותר: של צווי החברה, של ציפיות, של מוסכמות, של תיאוריות פסיכואנליטיות ואחרות.
אט-אט אנחנו מנסים להפריד, לגרד את השכבות העליונות של הקולות הרמים, להגיע אל שכבות המעמקים, שם מסתתר לו – לפעמים כפוף ושקט או תשוש ומגומגם – הקול האותנטי, זה שאוצר בתוכו את הכמיהות העמוקות ביותר, התשוקות, החלומות.
בספרו "תקווה ופחד בפסיכואנליזה" טוען מיטשל כי רוב האנליטיקאים המודרניים עוסקים בסוג פתולוגיות הניכר בקרב אנשים אשר הסתגלו היטב לחברתם והם מתפקדים בה כיאות אלא שהם חסרים דבר-מה מהותי בחוויית חייהם, בעצם הדרך שבה הם מייצרים את חוויותיהם ומייחסים להן משמעות. הסובייקטיביות של מטופלים אלו, אומר מיטשל, נתפסת בעיניהם כפגומה (מיטשל, 1993/2003, עמ' 43). במונחיו של ויניקוט אפשר לומר כי העצמי האמיתי של מטופלים אלו חבוי ומוסתר על ידי עצמי כוזב. ויניקוט הגדיר את "העצמי האמיתי" כמקור המחווה הספונטנית, הרעיון האישי והיצירתיות. המחווה הספונטנית היא העצמי האמיתי בפעולה, אומר ויניקוט. רק העצמי האמיתי יכול להיות יצירתי ולהרגיש ממשי, בעוד שעצמי כוזב מוביל לתחושה של חוסר עצמיות וחוסר תוחלת (ויניקוט, b1960/2009, עמ' 209). ויניקוט קושר את מושג העצמי האמיתי ואת התפתחותו עם ביטויי מחווה ספונטנית ועם מימוש ביטויי אומניפוטנציה של התינוק ומתן משמעות להם על ידי האֵם בתהליך ההתפתחות (ויניקוט, שם, עמ' 207-206). כשהאם "טובה דיה" התינוק מאמין ביכולותיו האומניפוטנטיות וביכולתו לברוא. לעומת זאת, אֵם שאינה טובה דיה אינה מקדמת בברכה את מחוותיו הספונטניות של התינוק אלא מחליפה אותן במחוות שלה עצמה, המקבלות משמעות על ידי היענות מְרצָה של התינוק (ויניקוט, שם, שם). כלומר, התפתחותו של עצמי אמיתי, יצירתי, ספונטני וכזה החווה את עצמו כממשי תלויה ביכולתה של הסביבה הראשונית להכיר בביטויי ספונטניות ויצירתיות באופן כזה המחזק את אמונותיו של התינוק ביכולותיו ליצור ולכן תורם לגיבוש תחושת העצמי האותנטי שלו.
תהליך הגילוי ההדרגתי של קולו החבוי של המטופל מערב בתוכו לא אחת ביטויי מחאה כלפי הגורמים שתרמו להשתקתו, ובמסגרתם מתאפשר למבוגר להביע את קול המחאה שנבצר ממנו להביעו בשעתו כילד. מתוך ביטויי המחאה – בין שהם תוך-נפשיים ובין שהם מתבטאים בפעולה בעולם – מזדקק קולו של המטופל, קול שהולך ונחשף לפניו.
תהליך גילוי קולו של המטופל יכול להיעשות באמצעות הגברת חוזק קולות אותנטיים שעולים בטיפול ומתן הד מועצם עבורם, ובה בעת עידוד ביטויי מחאה של המטופל כלפי גורמים משתיקים שהופנמו בנפשו. המפגש עם טקסטים ספרותיים מתאימים יכול לענות על שתי מטרות אלו: כך למשל, מטופל שמתגלים בו ניצני מחאה כלפי הורים מסרסים לדוגמה יכול למצוא הד למחאתו בטקסט שבו הדמויות מוחות או מורדות, ולחוש העצמה באמצעותן; כך ניתן להגביר את קול מחאתו ולחזקה. עם זה, אם אותו מטופל יפגוש בְּטקסט שהדמויות בו מְרַצות וצייתניות דווקא, עשויה מחאתו להתעורר כלפי דמויות אלו, ולפיכך כלפי אותם חלקים מְרַצים בנפשו המיוצגים על ידיהן, ובכך עשוי טקסט שכזה לענות על מטרת עידוד ביטויי מחאה של המטופל (כמובן שמטרתו של תהליך המחאה כלפי החלקים המְרַצים איננה גינוי והוקעה שלהם מן הנפש. המחאה כנגדם היא שלב זמני והכרחי בדרך לשינוי, שבסופו – זו התקווה – יוכלו להשתלב בנפש באופן אינטגרטיבי בתהליך של סינתזה).
אם כך, אילו סוגי טקסטים עשויים להוות הד לניצני מחאה שמתעוררים במטופל כלפי קולות משתיקים ואילו טקסטים עשויים לעורר את מחאתו? אני רוצה להציע הבחנה בין טקסטים שבהם המחאה נוכחת בתוך הטקסט עצמו – ומתבטאת למשל באמצעות דמויות המגלות התנגדות – ובין טקסטים המציגים דמויות צייתניות ומְרצוֹת, ולפיכך אינם כוללים בתוכם את המחאה אך דווקא משום כך עשויים להפקידה אצל הקורא או המטופל עצמו ולעורר בו תחושות של מחאה המתעוררות עקב המפגש עם דמויות כנועות. טקסטים מסוג זה מצויים בתחום המרחב הפוטנציאלי הייחודי שבין ילדוּת – שבה הושתקו קולות אותנטיים אל מול התביעה לְרַצוֹת – ובין בגרות – שבמסגרתה ובתוך התהליך הטיפולי מתאפשר מבט מחודש על ההשתקה ונוצרת אפשרות התמרתה למחאה.
אדגים דברים אלו על שלושה סיפורים מאת נורית זרחי: "אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי – מי כבר בעולם כולו יצליח בזה?", "זוגות וזאת" ו"אַמְבַּטְיָם".
א1. "אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי – מי כבר בעולם כולו יצליח בזה?" – נורית זרחי
הסיפור מספר את סיפורה של החתולה הקטנה פטוניה, ש"איבדה את חתולאמא שלה בחצר בחושך". החתולה בכתה עד ש"לא שמעה עוד את הקול של עצמה, וחשבה: בטח אני כבר מתה, כי אם אמא שלי שילדה אותי לא יכולה לשמור עלי – מי כבר בעולם כולו יצליח בזה?" (זרחי, 2010 א, עמ' 46). שֵׁם התואר "קטנה" שב וחוזר בסיפור ומבליט את תלותה של החתולה באמה. היעדר הנפרדות בין החתולה לאמה והיות קיומה תלוי לחלוטין בקיומה של האֵם בולטים כבר מן השורות הראשונות: כאשר היא מאבדת את אמה, תחושותיה הן שגם היא עצמה אובדת ומתה וגם הקול שלה מאבד את מובחנותו עד כי אפילו היא עצמה לא יכולה לשמוע אותו עוד. לעזרתה של פטוניה נחלץ חתול-יועץ. "טפשונת", הוא אומר לה, "מה את בוכה?! לא צריך לוותר על אהבה כל כך מהר!". וכשפטוניה שואלת מה עליה לעשות, הוא מציע לה להיות יותר גדולה, כי "קל לאהוב את מי שרואים אותו ברור". החתולה הקטנה מגדילה את עצמה והולכת לחפש את אמה.
מעניין להתעכב על הנקודה הזאת השבה וחוזרת לאורך כל הסיפור: פטוניה היא שמחפשת את חתולאמא ולא להפך. בכל פעם שהיא חוזרת הביתה אמה מקבלת את פניה במשפט הקבוע: "הו, תראו מי בא, פטוניה חזרה אלינו", וקוראת לה לאכול, לשתות או לישון. לכאורה האֵם מספקת את צרכיה של בתה, לפחות אלו החומריים, אבל פטוניה, שמחפשת אותה, תרה אחריה גם קונקרטית וגם רגשית – והאֵם למעשה לא רואה אותה.
פטוניה שְׁמחה, אבל השמחה נמשכת רק להרף עין, משום שהאם אומרת מיד: "בדרך כלל אני אוהבת לראות ילדים אוכלים, אבל, פטוניה, למה את צריכה לאכול כל כך הרבה?". וכך שוב הולכת פטוניה ובוכה, חושבת לעצמה: "אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי – מי בעולם כולו יצליח בזה?", ושוב היא פוגשת את חתול-יועץ ששוב אומר לה ש"לא צריך לוותר על אהבה כל כך מהר!". כשפטוניה מתריסה כנגדו: "אבל אמרת לי שקל לאהוב חתולה גדולה!", עונה חתול-יועץ: "יש כאלה שקל להם לאהוב חתולה גדולה, אבל יש כאלה שקל להם לאהוב חתולה קטנה". פטוניה שומעת בעצתו, מקטינה את עצמה ושבה לאמה. כעת כועסת אמה של פטוניה על כך שהיא מתיזה מים מן הקערה: "בדרך כלל אני אוהבת לשתות בחברה", היא אומרת, "אבל זה כל כך דוחה לשתות עם אלה שאין להם נימוסי שולחן טובים!", ולקינוח מטיחה בפטוניה: "איזו מין חתולה את? למה את צריכה להיות תמיד גדולה מדי או קטנה מדי?".
ויניקוט דיבר על "תפקיד הראי של האם" בהתפתחותו של הילד, וטען כי כשהתינוק מסתכל בפני האם בדרך כלל הוא רואה שם את עצמו: מראֶה פניה של האֵם משקף לתינוק את מה שהיא רואה בפניו וגם את מה שהיא מרגישה ביחס אליו, את האופן שבו היא רואה אותו, כלומר את דמותו כפי שהיא משתקפת בה ובתחושותיה (ויניקוט, 1971/1995, עמ' 129). ההתבוננות בפניה של האם, אומר ויניקוט, מאששת את עצם קיומו של התינוק: "כשאני מסתכל אני נראה, משמע אני קיים" (שם, עמ' 130).
ויניקוט מעלה את השאלה מה קורה כאשר פניה של האֵם משקפות את מצב רוחה שלה, וטוען שבמצב כזה התינוק ינסה לנבא ללא הרף את מצב רוחה של אמו ולהתאים את עצמו אליו. מצב זה, אומר ויניקוט, נושא עימו סכנה של תוהו-ובוהו. וזה אכן מה שקורה לפטוניה. כאשר היא מסתכלת בפניה של אמה – היא לא רואה שם את עצמה אלא את דרישותיה של אמה ממנה, ולכן היא עוברת למצב תמידי של חיפוש, שבו היא מנסה לאתר את דרישותיה של האֵם ולהתאים את עצמה אליהן. פטוניה אינה זוכה לחוויה של נראוּת כשהיא מתבוננת בפניה של אמה, ולכן תחושת הקיום שלה אינה מאוּששת והיא חווה את עצמה כמתה, בדיוק כמו התינוק או הילד שאינו זוכה מסביבתו הראשונית למבט משקף ורואה ולכן אין הוא חווה את קיומו כממשי ותחת זאת מפתח עצמי כוזב.
וכך ממשיכה פטוניה בניסיונותיה להתאים את עצמה לגחמותיה של אמה, ועל פי עצותיו של חתול-יועץ היא הופכת לחתולה שמשמיעה קולות ולחתולה שותקת, אבל שום דבר מאלו אינו מניח את דעתה של אמה.
הדרישה התמידית של האֵם מפטוניה להשתנות ללא הרף ותגובתה הצייתנית של פטוניה מאפשרות לקוראים ולמטופלים – המזדהים עם חוויית ילדוּת של ריצוי וצייתנות – שהות במרחב פוטנציאלי שבין הילדות לבגרות: מחד, דמותה של האם בסיפור ודרישותיה מבתה להשתנות לפי גחמותיה שלה הן מעין כפתור הפעלה שמחזיר את הקוראים לילדותם שלהם וכך הם חווים מחדש משהו ממנה ומתאפשרת להם ההזדהות עם התגובה המְרָצה המוּכּרת להם מילדותם. מאידך, מתאפשר להם כעת לחוש כעס כלפי דמותה של האֵם בסיפור: קל ובטוח יותר לכעוס על דמות האֵם בסיפור מאשר לכעוס על הורה ממשי, וכן בבגרות קל יותר לתת ביטוי פנימי לכעס שלא יכול היה להתפתח בילדות משום שברגש כזה טמון פוטנציאל אִיוּם על הקשר עם הדמויות ההוריות. המפגש באמצעות הסיפור עם דמות ההורה המסרסת מאפשר, אם כן, פיתוח קול פנימי של מחאה: בתחילה כלפי דמות האֵם בסיפור, ובהמשך כלפי דמויות מסרסות מופנמות.
בפעם החמישית שעובר בסביבה חתול-יועץ ורואה אותה בוכה מסרבת פטוניה להקשיב לו, כי "היתה כבר חתולה גדולה וחתולה קטנה וחתולה מדברת וחתולה שותקת, ולא זה ולא זה ולא זה ולא זה לא גרם לכך שיאהבו אותה". מסקנתה של פטוניה היא: "זה לא שחתולאמא לא אוהבת חתולה גדולה או קטנה או מדברת או שותקת; זה שחתולאמא לא אוהבת אותי", והיא בוכה ובוכה עד שנמסה, נעשית שקופה ואומרת בקול שקוף: "זה לא נורא שאף אחד לא יכול לראות אותי, כי ממילא אף אחד לא רוצה לראות אותי, כי אם חתולאמא שלי לא יכולה לאהוב אותי – מי בעולם כולו יצליח בזה?", ואז היא נעלמת, ורק שתי הדמעות שלה נשארו תלויות באוויר.
מילים אלו שזרחי שמה בפיה של החתולה פטוניה מביעות את התחושה האיומה של היות בלתי-נאהב שעלולה להתעורר בילד שסביבתו דורשת ממנו להשתנות ללא הרף. המסקנה שהוא מסיק היא, שאם הדרישה הנשנית ממנו היא להיות אחר – אז כנראה אופן היותו איננו רצוי ואיננו אהוב, ולא זו בלבד אלא שהאשם הוא בו: הוא זה שפגום ולכן לא רק שסביבתו אינה אוהבת אותו אלא שהוא אינו ראוי לאהבה.
עבור מטופל המתמודד עם תחושות מעין אלו – יכול הטקסט להציע ניסוח לתחושות הקשות שליוו אותו אולי מילדוּת ובכך לתת ביטוי לקול הילד החרד והחש עצמו בלתי ראוי, אך בה בעת להציע אפשרות התבוננות אחרת על הדברים: בזכות רגשות הכעס המתעוררים כלפי דמותה של האֵם בסיפור ניתן לפתח ראייה ביקורתית כלפיה, ולראות את התנהגותה כמחוללת את תחושת אי-הניתנות לאהבה שחווה המטופל, תחת חוויית תחושה זו כ"אמת אובייקטיבית בעולם". באופן זה החוויה הרגשית של פגימות שמובילה להפניית רגשות של כעס ואכזבה כלפי העצמי עשויה להיות מותמרת לכעס כלפי הדמויות הראשוניות המסרסות ו/או המנוכרות.
ברגע שבו נעלמת פטוניה עוברת במקום חתולאמא. היא רואה את דמעותיה של פטוניה ומלקקת אותן. "הו! הו!", היא אומרת, "יש פה משהו שרוצה לצאת לאור". וכך, כל חלק מגופה של פטוניה שמלקקת חתולאמא חוזר להתקיים. "הנה הילדה שלי!", היא קוראת, "הילדה שחיפשתי וחיפשתי. איזה מזל שליקקתי מן האויר את הילדה האבודה שלי, החתולה הקטנה הכי מתוקה בעולם". "אבל חשבתי שאת לא אוהבת אותי!", אומרת פטוניה. "איזה מחשבות מוזרות יש לך, פטוניה!" אומרת חתולאמא, ובמילים אלו מסתיים הסיפור.
האמירה "איזה מחשבות מוזרות יש לך" יכולה להשתמע לשתי פנים: אפשרות אחת היא שהאֵם אכן מאמינה שמדובר ב"מחשבות מוזרות", וכוונתה לומר שהיא כן אוהבת את בתה; האפשרות השנייה היא שאמירה זו היא מעין המשך של חוסר המסוגלות לראות באמת את בתה, שכן אמירה זו גם מבטלת: הלוא מחשבותיה של פטוניה אינן נעדרות בסיס מבחינתה, ואפשר לומר שתחושותיה שאמה אינה אוהבת אותה אינן בלתי סבירות, בהתחשב בכך שאף פעם אמה אינה מרוצה ממנה אלא דורשת ממנה להשתנות כל העת. אם כך, גם באמירה הזאת יש מאותו ביטול שמאפיין את יחסה של חתולאמא לבתה.
מעניין להתמקד בתגובותיה של פטוניה ובדרכי פעולתה לאורך הסיפור: אפשר לומר כי פטוניה היא אבטיפוס של ילדה שפיתחה דפוס של היענות מְרָצה כדי לזכות באהבת האם, שהיא צורך בסיסי בעבור כל ילד. פעולותיה אינן פעולות של מחאה אלא הן פעולות שנענות לגחמותיה של אמה, בעצתו של חתול-יועץ. כך, היא גדלה וקטנה, משמיעה קולות ושותקת, וכל אלו באופן מוחלט ומוקצן, באופן שבו היא חושבת שתנוח דעתה של אמה והיא תזכה באהבתה. אפשר להסתכל על חתול-יועץ כעל ייצוג נפשי של אותו חלק מְרָצֶה בפטוניה, שעצותיו תואמות את דרישות הסביבה החיצונית, ובמקרה זה – דרישותיה של האֵם. הרגע היחיד בסיפור שבו מתגלים בפטוניה ניצנים של סירוב כלשהו הוא הרגע שבו היא מסרבת להקשיב לחתול-יועץ, לאחר שניסתה את כל האפשרויות שהציע לה. אולם, מחאה זו היא מחאה פנימית ואינה מתבטאת בפעולה בעולם: פטוניה אינה קמה ועושה מעשה אלא פשוט נמוגה: נמסה, נעשית שקופה ונעלמת.
היעלמות זו מייצגת אולי את דעיכתו של העצמי האמיתי ואימוץ עצמי כוזב אצל ילדים שמורגלים לְרַצות כדי לזכות באהבה. עבור ילדים אלו זו אולי ההגנה הטובה ביותר שנפשם יכולה לאמץ כדי לזכות באהבה ולהתקיים, אלא שבטווח הארוך דווקא דפוס זה שנועד להגן עליהם תוקף אותם מבפנים ופועל להכחדתו של העצמי האותנטי שלהם.
חוסר האונים של פטוניה, תלותה באמה וצייתנותה, וכן ניסיונותיה של האֵם לעצב את בתה בהתאם לרצונותיה שלה, עשויים לעורר בקוראים תחושות רבות, ובכללן חמלה ואמפתיה כלפי פטוניה אך גם כעס, אִם כלפי היעדר המחאה של פטוניה עצמה ואִם כלפי אמה שאינה רואה אותה. כאשר מציעים טקסט שכזה למטופל שנוטה לְרַצוֹת ועדיין לא מצליח למחות כנגד הגורמים המשתיקים את קולו, בין אלו שהופנמו בתוכו ובין אלו הממשיים – צייתנותן של הדמויות בסיפור עשויה להוות עבורו שיקוף – גם אִם מוקצן – לצייתנותו שלו ואף לעורר בו רגשות של כעס ותגובות של מחאה, אם כלפי הדמות המְרצה המהווה ייצוג שלו עצמו ואם כלפי הדמויות המסרסות בסיפור, המהוות ייצוג של דמויות אלו בחייו שלו. כאמור, קל הרבה יותר לכעוס ולמחות כנגד חתולאמא בסיפור מאשר מול הורה מציאותי, ולכן מחאה כזאת – מול דמות בטקסט – יכולה להוות את הצעד הראשון בדרך להתגבשות תהליך מחאה רחב יותר שיחשוף קול אותנטי פנימי ויבססו.
בשלבים שבהם הקול המוחה של המטופל עדיין חבוי – יש אפוא יתרון בהפגשתו עם טקסטים שבהם הדמויות מביעות צייתנות וריצוי. טקסטים כאלו יכולים כאמור לעורר את תחושות המחאה כנגד קולות משתיקים, ויתרונם בכך שאינם מציבים רף מחאתי גבוה מדי בשלב ראשוני זה: אם בשלב הראשוני של מציאת הקול הפנימי וגיבושו, היה המטופל נפגש עם טקסט שהמחאה בו גלויה, ברורה ועוצמתית – סביר להניח שהיה דווקא נאטם מולו, משום שהיה מרגיש שהוא עדיין רחוק מרחק רב מביטויי מחאה כאלו וייתכן שאף היה חווה אותם כשיפוטיים כלפיו, מה שעלול היה לשחזר – באופן אירוני ומכאיב – את תחושותיו מול הדמויות הראשוניות השופטות והמסרסות בחייו. לעומת זאת, טקסט שמבטא סיטואציות שמפעילות רגש פנימי של מחאה אך אינו מבטא בגלוי את המחאה עצמה, עשוי להוות מצע בטוח להתפתחות ניצני מחאה אצל המטופל.
אם כך, האזור שבו מתאפשרת ההתמרה של תגובות הריצוי מן הילדוּת לביטויי מחאה בבגרות הוא קו התפר של המרחב הפוטנציאלי המחזיק בתוכו את הילד המְרָצה ואת ההורה התובע ריצוי ובה בעת פונה הטקסט אל המטופל המבוגר הנפגש עם הטקסט כיום, ומאפשר לו התבוננות על הילד שהיה; אין מדובר בהתבוננות ממבט-על חיצוני אלא בהתבוננות מעורבת שמאפשר המרחב הפוטנציאלי הסיפורי: הקורא הוא בעת ובעונה אחת הילד המרְצֶה שעשה את כל שביכולתו כדי לזכות באהבת הוריו, הילד שהחניק בתוכו את כמיהותיו שלו ואולי הילד שלא התאפשר לו כלל לגלות מה הן כמיהותיו שלו, והוא גם המבוגר המביט על האֵם שבסיפור ועל הוריו שלו באופן ביקורתי, ואולי הוא מביט על הילד שהיה במבט של חמלה מעורבת בביקורת כלפי הדמויות ההוריות – ויכול להרשות לעצמו עתה גם הבעת כעס כלפיהם.
הסיפור מעורר מנעד רחב של חוויות רגשיות ובכך מאפשר התמרה של קולות מושתקים לקולות מוחים, בתהליך שמתחיל בשחזור החוויה הרגשית של ריצוי בעת עמידה מול הורה התובע זאת – וזאת באמצעות הזדהות עם דמותה של החתולה המְרָצה – וממשיך באפשרות לפתח מחאה פנימית כלפי דמות האֵם בסיפור וכלפי התנהגותה המרצָה של החתולה – וזאת באמצעות הביטויים המוקצנים הן של התנהגותה המסרסת של האַם בסיפור והן של ביטולה העצמי של החתולה. כך, יכול המטופל המבוגר לאפשר לילד שהיה לא רק לשחזר את חוויית ילדותו אלא לאחוז בידו של הילד ההוא ולאפשר לו להגיב כעת – גם אם בתוכו – בתגובה סרבנית ומוחה, באופן שנמנע ממנו בילדותו.
א2. "זוגות וזאת" – נורית זרחי
לאחר שכבר החל תהליך המחאה הפנימי – ניתן להביא לטיפול טקסט שמהדהד את תהליך המחאה באמצעות דמויות שמביעות ביטויי מחאה בעצמן ובאמצעות טקסט שהביקורת והאירוניה שמובעות בו כלפי מוסכמות חברתיות וקונפורמיוּת הן גלויות. כזה הוא סיפורה של נורית זרחי "זוגות וזאת" (זרחי, 1999), שמתבססת על הסיפור המקראי של תיבת נח ומתמקדת בציווי להכניס לתוכה זוגות-זוגות, ובביקורת ומחאה כלפי ציווי זה. המחאה מיוצגת בראש ובראשונה באמצעות דמותה של חד-קרן, שהיא אחת-בודדה, בניגוד לחיות האחרות המתנהלות לפי הציווי: זוגות-זוגות. הסיפור מתחיל בוויכוח ראשון בין נוח וגברת נוח – אחד מכמה ויכוחים המאפיינים את הזוגיות ביניהם בסיפור – בשאלה היכן נמצאת רשימת החיות שאמורות לעלות אל התיבה, ומי משניהם היה אחראי להביא אותה. כשהם שואלים מי חסר, הם מפנים את מבטם לכיוון קול שאומר "אני" ומביטים בתימהון בחד-קרן שעומדת שם לבדה. "את לבד פה?", פונָה אליה גברת נוח, "את לא מתאימה, את לא עומדת בתנאים. איפה בעלךְ?". "אין לי", עונה לה בפשטות חד-קרן, ומוסיפה: "כל אחד יודע שלחד-קרן אין בעל ושמתאים לה להסתובב תמיד לבד". הטבעיות שבה חד-קרן מתייחסת ללבדיותה לא מרשימה את נוח שאוחז בציווי האלוהי: "אני מצטער", הוא אומר לה, "את לא יכולה להיכנס כי אלוהים אמר רק זוגות זוגות".
בחוץ הרוח משתוללת ומבול עומד לרדת, ונוח עומד לסגור את דלת התיבה ולהותיר את חד-קרן בחוץ. נוכחותה של חד-קרן העומדת בפתח התיבה ומונעת ממנה להפליג לדרכה מאיימת למעשה להטביע את הסדר החברתי המושתת על קיום זוגי. כשנוח עומד לסגור את הדלת, חד-קרן לא מוותרת ופונה אליו שוב: "מה, מי שאין לו בן זוג צריך לטבוע במבול?". בשאלה זו היא בעצם מביעה בקול רם את תוצאותיו ההרסניות של הסדר החברתי הקיים, שכנגדו היא מוחה מעצם נוכחותה שאינה תואמת את הכללים של הסדר הזה; לשיטתכם, כך עולה מדבריה, מי שלא מתאים את עצמו לסדר החברתי שלכם, אין לו מקום בתוכו ואין לו מקום בכלל; דינו לטבוע במבול. לעומת החתולה פטוניה, שישבה ובכתה ושינתה את עצמה באופן חוזר ונשנה כדי להתאים את עצמה לסדר ההורי שנדרש ממנה, חד-קרן אינה מתנצלת על מי שהיא ומשמיעה את קולה ובכך חושפת את פניו של הסדר החברתי המקובל ואת ההשלכות הממיתות שהוא מזמן למי שאינו נכלל בתוכו. חד-קרן מוחה כנגד הסדר החברתי בהשתמשה בכלים ובשפה שלו לצורך מחאתה: כאשר נוח וגברת נוח עומדים לסגור את דלת התיבה ולהשאירה בחוץ, היא פונה אליהם ואומרת: "רגע, רגע, קפטן, לפני שאתה סוגר, תסתכל במים, הנה יש מאיתנו שניים", והיא מצביעה אל המים שבהם משתקפים פניה: "הנה אנחנו זוג. אני והבבואה שלי." למעשה, אפשר לפרש את האמירה הזאת כהצבעה על כך שיש כל מיני סוגי זוגות ושמבחינתה היא עצמה – ההשתקפות של עצמה – עונה על פונקציית הזוגיוּת שאחרים מוצאים באחר. אפשר לפרש את אמירתה גם כאמירה אירונית; כאומרת: 'אִם אתם יכולים להביט על העולם רק כזוגות-זוגות, אז הנה – גם אני זוג'. כך או כך, חד-קרן אינה מוותרת על עצמה, ובניגוד לפטוניה שהלכה ונעלמה, ולא שמעה את קולה שלה, וכמעט מתה – חד-קרן רואה את השתקפותה באופן ברור לגמרי, ולא נראה כי היא עומדת להיעלם. על אף שגברת נוח אומרת: "זה לא בסדר, לא מתכוונים לזוג כזה", נוח דוחף את חד-קרן פנימה יחד עם גברת נוח וסוגר את הדלת. למעשה, חד-קרן בנוכחותה המוחה והעיקשת הצליחה לשנות את הסדר החברתי הקיים; כעת במקום זוגות-זוגות יש בתיבת נוח זוגות-זוגות וחד-קרן אחת.
לאחר שחד-קרן מצליחה להיכנס אל התיבה, הסיפור ממשיך בכך שבכל פעם נמנעת התקדמותה של התיבה בגלל סיבה אחרת המונעת את הציות לכללי הקונפורמיוּת: פעם אחת זו אשתו של הזמרור היתושי המצוי שנעלמה, ובלעדיה הוא כמובן לא נוסע, וגם נוח אומר שמוכרחים לחפשה ו"אין ברירה, אלוהים אמר שצריך רק זוגות-זוגות"; ובפעם אחרת מדובר בהיעלמותם של הזוג היפו שנצמדו אל קיר התיבה, וכשנמצאו אמרו: "הרגשנו כל כך צפופים ומגושמים, לא היה לנו נוח להתבלט, אז נצמדנו לקיר עד שנבלענו פנימה". נוח לא מבין את דבריהם, וגברת נוח מסבירה: "מה אתה לא מבין, יש כאלה שכל כך רוצים להתמזג בסביבה שאי אפשר להבדיל עוד בינם לבין הסביבה". הדברים הללו של גברת נוח אינם נאמרים כמחאה אלא כתיאור של מצב טבעי, אך כמובן מחאתה של המחברת מובלעת בהם, והיא מתבטאת ברובד הסיפורי בהתעקשות שלא להפליג ללא הזוג היפו המייצג את ההתמזגות וההיטמעות בסביבה. בניגוד לדמויותיהם המתמזגות – או אולי מוטב לומר 'דמותם', שכן דמויותיהם מתמזגות לישות זוגית אחת – ניצבת בודדה דמותה של חד-קרן, שלא מתמזגת בקיר או בסביבה אלא עומדת בצד ושרה את השיר הבא: "מי מקבל עוגות,/ זוגות./ מי מטפס במדרגות,/ זוגות./ ומי בחגיגות,/ זוגות./ כי אלוהים אוהב זוגות./ זוגות מימין, זוגות משמאל,/ זוגות באמצע ובצד –/ למרות שהוא/ אחד לבד". בשיר זה מובעת המחאה באופן ברור, חד וצלול, והיא מגיעה לשיאה בסיום הסיפור כאשר יורדים פני המים, ונוח מכריז: "קיבלנו הוראה לשלוח את היונה להביא עלה זית, לבדוק אִם נשאר עולם בעולם". היונה בתגובה אומרת: "רגע, רגע, אני הולכת להתקשר לבעלי", וחד-קרן מכריזה לעומתה: "אני לא צריכה להתקשר לאף אחד, אני יכולה לעוף מיד", והיא פורשת כנפיים ועפה. המעוף שלה מייצג כמובן את השחרור שישנו בדמותה של חד-קרן, את היותה בלתי כבולה לחוקים חברתיים ולמוסכמות. בניגוד לפטוניה שנזקקה לאמה כדי שתלקק אותה מן האוויר, חד-קרן לא זקוקה לכך שימצאו אותה או שיִצרו אותה; קיומה ברור לה ואין היא תלויה באחר כדי לעוף.
אם כך, הטקסט הזה – שיש בו ביטויי מחאה ברורים ברבדים רבים שלו – עשוי לחזק ביטויי מחאה שכבר החלו להתעורר אצל המטופל ולסייע לביסוסם בתוך הנפש. המחאה, כך אומר לנו הטקסט, מאפשרת הרבה יותר מקיום, מהיוולדות מן האוויר – היא מאפשרת מעוף. ביסוסה כמנגנון בתוך הנפש מאפשר לא רק קיום סטטי אלא קיום עף, כזה שיש בו אופק, תקווה ואפשרויות רבות; קיום שלא תחום בגבולות תיבה כשמחוצה לה מֵי-מבול שמאיימים להטביע, אלא קיום שמסוגל להמריא מעל הגבולות התוחמים והמסרסים של קולות משתיקים שהופנמו בנפש ואומצו על ידיה.
מהו המרחב הפוטנציאלי שבתוכו מתקיים הסיפור? – הסיפור אינו מכיל דמויות הוריות שמולן יכולה להתעורר מחאה, אבל הטקסט כולו מביא למעשה קול הורי נוקשה שמיוצג באמצעות דמויותיהם של נוח וגברת נוח השומרים על הסדר החברתי הקיים ומביעים זעזוע מכל אפשרות הפרה שלו; במובן זה מייצגות דמויותיהם קוטב של בגרות נוקשה. דמותה של חד-קרן, המייצגת את פריעת הסדר החברתי וחוקיו, מביאה עימה קול ילדי, נטול מחויבויות, הפועל באותנטיות לפי צו ליבּו והווייתו. מרחב פוטנציאלי זה עשוי לעורר במטופל – שהתעוררה בו כבר ראשית מחאה – מפגש עם סדר חברתי נוקשה שעשוי לייצג דמויות ראשוניות מופנמות בחייו; מפגש ספרותי זה עשוי להעצים בתוכו תחושות של כעס ומחאה כלפי דמויות אלו. דמותה של חד-קרן, המבטאת בעצמה מחאה, עשויה להוות מעין רוח גבית לביטויי המחאה שמתחילים להתעורר בנפש, ובכך להפגיש את המטופל עם קול ילדי – שלא התאפשר לו להתקיים אצלו כילד אבל אולי השתוקק להתקיים – ולתת לו דרור.
אם כך, הקול הילדי שבמרחב הפוטנציאלי בסיפור זה איננו קול של שחזור חוויית ילדוּת של ריצוי (כמו בסיפור הקודם, שבו צייתנותה של פטוניה עשויה להוות שחזור – גם אם מוקצן – של חוויית ריצוי של המטופל), אלא הוא הקול שהושתק: הקול המורד והמוחה. כלומר, כאן הקול שמאפשר את ההתמרה מחוויית הילדות איננו קולו של המבוגר הנפגש עם הטקסט אלא דווקא קולו החבוי של הילד, הקול שלא ניתנה לו אפשרות להתקיים בילדוּת. הרשות שיש לקול זה להתקיים בסיפור עצמו מאפשרת למטופל הנפגש עימו אפשרות חשיפה לקול הילד המוחה השתוּק שלו, מגע עימו ואפשרות לביטויו, המהווה התמרה של דפוס הריצוי, שהתקיים בילדוּת, לביטוי הקול האישי.
באמצעות הדיון בשני הסיפורים ביקשתי להראות כי טקסטים המציגים מציאות שדורשת מחאה אך כוללים דמויות צייתניות ומְרָצוֹת, שאינן מסוגלות לפעול באופן מחאתי, עשויים להפעיל אצל הקורא והמטופל מחאה שהיתה רדומה בו ולעורר אותה באמצעות המפגש עם הדמויות המייצגות עבורו חלקים בנפשו שלו וכן קולות משתיקים שהופנמו בה. בנוסף, טקסטים כאלו מהווים הד – ואולי הד מועצם – עבור מטופל המתאפיין בדפוסים של ריצוי וצייתנות, ובכך הם משקפים לו את הדפוסים הללו בעצמו. לכן, טקסטים כאלו מתאימים לשלב הראשוני של הפניית מבטו של המטופל אל דפוסי הריצוי שלו, ליצירת דיאלוג נפשי עם חלקים אלו ולעירור רגשות וביטויי מחאה בתוכו. לאחר שמותנע תהליך של מחאה בתוך הנפש, מפגש עם טקסטים הכוללים דמויות מוחות וביטויי מחאה אחרים יכול להדהד למטופל את פעולת המחאה שהחלה בו, לבססה, להעמיקה ולאשרה.
"אַמְבַּטְיָם" – נורית זרחי
הסיפור "אמבטיָם" מספר את סיפורו של "מַר יַגִּידוּ", שיום אחד מוצא בת-ים יושבת לה בכורסה הכי טובה שלו (זרחי, 2010 ג, עמ' 54). הוא בורח מן הבית ובשובו הוא מגלה שבת-הים עודנה יושבת בכורסה, אלא שכעת הכורסה שטה באמצע החדר. תגובתו של מר יגידו היא: "חצי ממךְ דוקא מאוד נחמד,/ אבל אף פעם, אף פעם, לא אתחתן עם דג./ את מתארת לעצמךְ מה כולם יגידו".
דמותו של מר יגידו מייצגת כמובן דמות שהפנימה את הנורמות החברתיות באופן מוקצן עד כי כל הווייתה הופכת ל"מה (מר) יגידו" ומוּנעת מצווים חברתיים מופנמים. המפגש עם דמות פלואידית של בת-ים חופשייה, "זורמת" ומרדנית, שניצבת באמצע ביתו תורם לתהליך השינוי שעוברת דמותו. ניתן אפוא לומר שדמותו של מר יגידו מייצגת, במונחים פרוידיאניים, סופר-אגו נוקשה – קולות מחנכים של עולם המבוגרים – ואילו דמותה של בת הים המכונה גרגיר חול מייצגת חלקי איד ראשוניים, ילדיים, פרועים, חופשיים ממוסכמות.
מטופל בוגר שהפנים קולות של דמויות הוריות תובעות-ריצוי שהופנו כלפיו בילדותו, ואימץ את מבטה של החברה ואת דרישותיה, עשוי להזדהות עם דמותו של מר יגידו, המבוגר שפועל לפי הכללים המוסכמים, ובה בעת להתוודע – באמצעות דמותה של גרגיר חול לחלקים ספונטניים, ילדיים וחופשיים מכבלים – חלקי אישיות ראשוניים שברבות השנים נטמנו תחת מעטה הדרישות והציפיות של החברה. גם בסיפור זה, כמו בסיפור הקודם שנדון, ההקצנה בדמותו של מר יגידו מאפשרת למטופל להתבונן על החלקים המְרצים והנוקשים שבתוכו מן הצד ולפתח מבט ביקורתי כלפיהם, מבט שיאפשר להם לעבור התמרה.
בעלילה הסיפורית נשארת גרגיר חול בביתו של מר יגידו בהתחלה בגלל חששו שיראו אותה יוצאת מביתו ו"מה יגידו", ובהמשך – בזכות עובדות שמתהוות בשטח וממחישות את ההשתנות ואת הגמישות שבחיים, וגם הוא מוצא עצמו באין ברירה מתגמש לתוכן. כך למשל, כאשר גרגיר חול ממתינה באמבטיה עד שיגיע הלילה שבו תוכל לצאת מבלי שיבחינו בה – הדירה נמלאת מים והאורות לא נדלקים והיא לא יכולה "לארוז בחושך". זה מאלץ את מר יגידו להסכין לתנאי המציאות המשתנים: "בסדר, אז תלכי מחר, מוקדם בבוקר", הוא אומר לה. אלא שאז שטים גם הרהיטים שבתוך הבית. "מה את עושה?", שואל מר יגידו את גרגיר חול והיא משיבה: "הכל זורם, אין טעם להעמיד פנים שלא". במשפט זה מצביעה דמותה של גרגיר חול על העמדת הפנים שבריצוי החברתי ועל הנוקשות המתפתחת כתוצאה מהפנמה מוקצנת של צווי החברה, כפי שמתבטא באישיותו של מר יגידו. כמי שהכללים החברתיים זרים להווייתה, גרגיר חול מבטלת את עיני החברה הביקורתיות המיוצגות באמצעות ה"שכנים": "אבל המים יטפטפו אל תוך דירות השכנים", אומר מר יגידו, והיא משיבה: "טוב שזה יגיע גם אליהם". "זה" טומן בחובו את הזרימה שבמים, את היותם בלתי צפויים, מערבלים, בניגוד לאסוציאציה של עיניים ביקורתיות ושופטות שעולה מן המילה "השכנים" בהקשר של צירופה למילים "מה יגידו", שיוצרות יחד ביטוי שהוא כמעט צירוף כבול: "מה יגידו השכנים."
וכך גרגיר חול נשארת בכיור של מר יגידו ושרה שירים על אוניות ועל אוצרות אבודים, על שודדי ים וספינות רפאים, שירה שמבטאת בתוכה עולמות של הרפתקה, סיכון ופלא. לבסוף היא מואסת בניסיונותיו של מר יגידו לסלקה ועוזבת. עזיבתה מעוררת במר יגידו געגוע לשירתה ולמים שהביאה עימה, וכאשר יורד גשם בחוץ אומר מר יגידו: "ממילא הכל רטוב", ויוצא עם מטרייה לחפש את גרגיר חול. משפט זה מעיד על תהליך ההתגמשות הפנימית שמתחיל לעבור מר יגידו: הלוא אם הכול רטוב בחוץ, היינו מצפים שישמור את הפְּנים יבש ובטוח, אבל זאת הנקודה שבה הוא מתחיל לקחת סיכון, ומר יגידו, שכל כך חשובות היו לו דעות האנשים ודבריהם, פונה לעוברים ושבים בשאלות שמזכות אותו במבטים מוזרים: "אולי ראיתם פה בחורה עם תלתל כחול?", "אולי ראיתם שעברה פה מישהי עם אמבטיה?", "אולי ראיתם בחורה עם זנב של דג?", ואז עומד מר יגידו על חרטום סירת דייגים ושר לגרגיר חול שיר, להשיבה אליו. כלומר, בנקודה הזאת בסיפור משהו בו נפתח והמחשבה "מה יגידו" מוסטת הצידה באופן שמאפשר לו לשיר בקול רם שיר געגועים וכמיהה. ואז, מתוך הגלים, בתוך האמבטיה שלו שאותה לקחה איתה, עולה אליו גרגיר חול ואומרת במילים החותמות את הסיפור: "שמרתי לך על הפקק, יקירי"; כמו לומר שגם אם "הכול זורם", עדיין יש גבולות וסייגים, ואין להיבהל מן הזרימה כי בסופה ישנה תחימה.
הסיפור מצוי, אם כן, במרחב הפוטנציאלי שבין ילדות לבגרות באמצעות דמויותיהם המנוגדות של גרגיר חול – המייצגת את הילדיות הספונטנית, המשחקית והפלאית, נעדרת החוקים – ושל מר יגידו המייצג את עולם המבוגרים, זה ששבוי בתכתיבים ומוסכמות חברתיים.
ילד שגדל בסביבה שמגבילה את תשוקותיו ומאווייו ומסלילה אותו לחיות לפי תכתיביה עלול עם הזמן להחניק את כמיהותיו וחלומותיו. הסיפור "אמבטיָם" – כמו כותרתו – מכיל את האמבטיה ואת הים גם יחד ואת שילובם של הסגירות והתחימה שבאמבטיה (דמותו של מר יגידו) עם החופש והמרחב שביָם (דמותה של גרגיר חול): מרחב פוטנציאלי של "אמבטים" שמאפשר את המגע הן עם החלקים החונקים – גם אלו שיוצגו על ידי המבוגרים בסביבתו של הילד וגם אלו שהופנמו על ידו כמבוגר – והן עם החלקים של החופש, הסיכון, פריצת הגבולות והאינדיבידואליות – שייתכן שהודחקו או הושתקו בנפשו. דמותה של גרגיר חול מאפשרת התוודעות עדינה אל חלקי הנפש הללו ומשחק עימם: אין היא דמות מסוכנת, ה"זרימה" שלה מכניסה חיוּת, שמחה ושירה לחייו של מר יגידו, ובנוסף לכך אין היא מאבדת לחלוטין את גבולותיה (לוקחת את האמבטיה לים ובכך משנה סדרי עולם, ועם זאת שומרת על הפקק שבאמבטיה). דמותו של מר יגידו – ששמו מרמז על פחד מפני מבטה של הסביבה – מאפשרת למטופל המבוגר הנפגש עם הטקסט ומתאפיין בדפוס של ריצוי הן את ההזדהות עם דמותו של מר יגידו ובאמצעותה את העיבוד של החלקים המרצים בנפשו ושל אלו החרדים מפריצת גבולות חברתיים והן – בזכות ההקצנה של דמותו – את המבט הביקורתי על החלקים הקונפורמיסטיים, הצייתנים והמְרָצים, אם בנפשו שלו כיום ואם כלפי הדמויות המופנמות שנטעו בו את החלקים הללו כילד.
אם כן, הסיפור מאפשר את התמרת החלקים הצייתניים והקונפורמיסטיים לחלקים של תעוזה ובחינת מאוויים אישיים הן באמצעות האפשרות שמציבה דמותה החופשייה של בת הים – גרגיר החול הנישא ברוח – והן באמצעות ההקצנה שבדמותו של מר יגידו ובאמצעות תהליך השינוי שעוברת דמותו בסיפור, דבר שעשוי לאפשר למטופל לבחון תהליך נפשי של שינוי כזה גם אצלו. סיום הסיפור ב"פקק" מציב את אפשרות השינוי כאפשרות שאינה מסוכנת ושניתן להתנסות בה, כי גם אם האמבטיה נישאת על פני מי-ים סוערים – יש בה פקק והיא עשויה להוות ביטחון. אם כך, השינוי האיטי שעוברת דמותו החוששת והמְרצה של מר יגידו מאפשר את המשחק עם אפשרויות השינוי אצל המטופל הנפגש עם סיפור זה והעשוי לפגוש בתוכו באמצעות המרחב הפוטנציאלי שמזמן הסיפור הן את הפחד שבמר יגידו, הן את הקול הביקורתי כלפי הקונפורמיזם המוקצן שלו והן את התשוקה, התעוזה ופריצת הגבולות שמיוצגים באמצעות דמותה של בת-הים.
