פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
"של מי הקבוצה הזאת, לעזאזל?": ההעברה הנגדית של מטפלת בגישת האנליזה הקבוצתית והשפעתן של טראומות אישיות על תהליכי הלידה של הקבוצה"של מי הקבוצה הזאת, לעזאזל?": ההעברה הנגדית של מטפלת בגישת האנליזה הקבוצתית והשפעתן של טראומות אישיות על תהליכי הלידה של הקבוצה
"של מי הקבוצה הזאת, לעזאזל?": ההעברה הנגדית של מטפלת בגישת האנליזה הקבוצתית והשפעתן של טראומות אישיות על תהליכי הלידה של הקבוצה

"של מי הקבוצה הזאת, לעזאזל?": ההעברה הנגדית של מטפלת בגישת האנליזה הקבוצתית והשפעתן של טראומות אישיות על תהליכי הלידה של הקבוצה

מאמרים | 17/11/2020 | 1,475

בספרות על טיפול קבוצתי אפשר למצוא התייחסויות רבות להשפעת ההעברה בין חברי הקבוצה לבין עצמם ובין חברי הקבוצה לבין המנחה, אך הרבה פחות נכתב על ההעברה הנגדית של המנחה. מאמר זה עוסק בהשלכות הלא מודעות של טראומות אישיות מההיסטוריה של המנחה על התהליכים הקבוצתיים, תוך התמקדות בהשפעת ההעברה הנגדית של המנחה על השלבים הראשוניים והרחמיים של הקמת קבוצה ועל מצבים שבהם הקבוצה כמו "לא רוצה להיוולד" ולגדול. המאמר מבקש להקצות מקום לחשיבה אמפתית ביחס לחולשותיו של המנחה, מתוך הנחה שמתן רשות לעיסוק כזה עשוי להאיר נקודות עיוורון חשובות ולסייע בעיבוד תכנים לא מודעים.

"של מי הקבוצה הזאת, לעזאזל?"

ההעברה הנגדית של מטפלת בגישת האנליזה הקבוצתית והשפעתן של טראומות אישיות על תהליכי הלידה של הקבוצה

מאת יפי שפירר

 

 

 

TAKE l: הקבוצה שנשמטה

"ראשית הקבוצה – בחזון על ההרכב", כותבים בר והרסט (2010: 29) ומזמינים את המנחה להתחיל את התהליך באמצעות דמיון של "חדר ובו שבעה או שמונה בני-אדם". אני דמיינתי מעגל עם חמישה או שישה כיסאות. שישה, כי חשתי שזה מספר המשתתפים שאהיה מסוגלת להכיל ולאפשר להם להרגיש בטוחים, ושהמאבקים על המקום ועל "זמן הקבוצה" יהיו "נסבלים" עבורם וכנראה גם עבורי. דאגתי שבקליניקה אוכל להכניס שישה כיסאות זהים על מנת לייצר מעגל שווה, לפחות בדמיון שבין הכיסאות שיאפשר לאנשים השונים למצוא את מקומם ולהתמסר לאט לאט לתהליך הקבוצתי. קניתי מחברת מיוחדת לכתיבת המחשבות בעקבות כל פגישה, פרסמתי המון, והתחלתי לראיין אנשים.

יופי, זה התחיל מבפנים, התגלגל, ויצא החוצה, למרחב המציאותי. יש כיסאות, יש שעה, יש מנחה, ויש מתעניינים שמגיעים דרך הפרסומים. על פי ההנחיות של המורים בתכנית ההכשרה של המכון לאנליזה קבוצתית, אני נפגשת עם כל מתעניין/ת בקבוצה שתי פגישות פרטניות לצורך היכרות והבנת הרקע שלו/ה.

הפאזה הראשונה של הקבוצה הורכבה ממשתתפים שהמאפיין החברתי או הסימפטום העיקרי שלהם לפי ההמשגה של רובי פרידמן הוא "הפרעת חוסר חברתי" (Friedman, 2013). חברי הקבוצה בפאזה הזאת עסוקים מאוד בלהשתייך לקבוצות, להתקבל למערכים חברתיים, להבין מה קורה כשהם פוגשים קבוצה של אנשים ואיך זה שהם בדרך כלל נפלטים או לא מצליחים להשתלב או להרגיש שייכים. הם אנשים אינטליגנטיים, רגישים ואכפתיים, אבל משהו במפגש עם האחר משובש.

הגיוני שאנשים כאלה יגיעו לטיפול קבוצתי, זהו המרחב הטיפולי האידיאלי עבורם. עם זאת, נראה שהקבוצה הייתה מורכבת מאנשים דומים מדי בקשיים שלהם, ועל כן האפשרות למירורינג או להיחלצות מתקיעויות בתקשורת הבינאישית הייתה כמעט בלתי אפשרית, או עברה בעיקר דרכי. חברי הקבוצה לא היו מסוגלים לעבוד בינם לבין עצמם, וכך קרה שהקבוצה עבדה כמעט אך ורק בעזרתי כמתווכת העיקרית, ולא הצליחה להתחיל לצעוד לבדה בדרכה. בדיעבד נראה שלא ייחסתי מספיק חשיבות לאדמיניסטרציה הדינמית הכרוכה במיון המשתתפים והרכבת הקבוצה, ולא הייתי ערה לעובדה שהקבוצה לא מאוזנת מספיק.


- פרסומת -

כבר לאחר הפגרה הראשונה הקבוצה התפרקה, לאחר תשעה חודשי פעילות. היא לא הצליחה לעבור את השלב הראשון, וכל אחד מצא את הסיבות למה "אובייקטיבית" הוא לא יכול להמשיך, למרות שהיה רוצה.

הקבוצה עברה "הפלה".

*

חלק משמעותי מתהליכי הקמת קבוצה, בעיקר כשמדובר בקליניקה פרטית שאליה מגיעים מטופלים מכל חלקי האוכלוסייה, קשורים לאבחנה הראשונית שעורכת המטפלת. האינטייק שהמטפלת מבצעת מיועד להכיר באופן בסיסי וראשוני את המטופלים, כך שאם ישנן הפרעות נפשיות קלות הן לא יפרו את התפקוד הבסיסי של הקבוצה. על מנת ליצוק יסודות איתנים לקבוצה, על המנחה מוטלת המשימה של מיון או הרכבת הקבוצה היסודית, ובחירה מי יהיו חברי הקבוצה הראשונים שסביבם תתחיל להתפתח הקבוצה ולהיכתב ההיסטוריה של הקבוצה.

לאחר התנסות בהנחיית קבוצות פסיכודרמה קצובות בזמן (בנות 25 מפגשים) במסגרת המכון, פניתי לראשונה להקים קבוצה טיפולית בקליניקה הפרטית. כחלק מהתהליך שאלתי רבות התעוררו אצלי: איך אבחר את המטופלים? האם בכלל יש לי "זכות " כזאת? מי ירצה לבוא אליי לטיפול קבוצתי? מי יבחר אותי? איך אשכנע אותם שכדאי להם לבוא לקבוצה שלי? המשתתפים הפוטנציאליים רצו לדעת האם הקבוצה טובה מספיק, טובה כמוהם, מתאימה להם בדיוק, תטפל בהם. ואני, מה אני יודעת? האם האינטואיציה שלי, המבוססת על שנות ניסיון רבות בהנחיית קבוצות פסיכודרמה והנחיית סדנאות ממוקדות תועיל גם כאן?

הייתה בי אמונה שאדע לבחור, אבל יותר מכך הייתה בי אמונה שאוכל לקבל את כולם. בדיעבד, אמונה זאת נבעה גם מחוסר ביטחון בעצמי שהוביל אותי לעמדה לפיה כל מי שירצה אותי אני ארצה אותו יותר. ברקע עמדה ההבחנה של יאלום ולשץ (2005), שלפיה "טיפול קבוצתי טוב מתחיל עם בחירה טובה של המטופלים. מטופלים המשובצים לקבוצה טיפולית לא מתאימה לא יפיקו בדרך כלל תועלת מהתנסות הטיפולית". הם מוסיפים כי "קבוצה שהורכבה שלא כהלכה עלולה לסיים את דרכה כוולד מת".

*

אני יודעת מה זה וולד מת. לפני שהיה לזה שם, לפני שהתחילו לתת הכרה וזכויות, הייתה לי לידה שקטה. זה היה ההיריון הראשון שלי, הניסיון הראשון שלי ליצור את היצירה האולטימטיבית. הכול היה נראה על פניו תקין, רגיל, עד שאובחן שהוולד לא מתפתח כמצופה. היה זה אחרי שמונה חודשים שבהם ראיתי את הבטן צומחת וגדלה לה ושבהם חוויתי בתוכי תנועות, חיים, ציפיות, פנטזיות והכנות לתפקיד האולטימטיבי. האמונה שאדע מה לעשות, שמגיע לי להיות אימא, שאדע להיות אימא, הייתה חלק מכל תא ותא בגופי ומכל רגע במחשבותיי.

הלידה השקטה, והפלה נוספת שעברתי בחודש השלישי להיריון אחר, הן טראומות מכוננות עבורי, המגדירות אותי כאישה. האם הן השפיעו על היציאה שלי לדרך בבניית הקבוצה? האם האובדנים האלה, אובדנים קשים עבור האישה הצעירה שהייתי, הכתיבו בצורה בלתי מודעת את הגישה שלי בבחירת המטופלים, בבניית הקבוצה הראשונה שלי? בדיעבד, נראה שהם השפיעו גם השפיעו.

על פניו נראה היה שאני יוצאת לדרך עם המון ביטחון: אני מטפלת בפסיכודרמה זה יותר מ-15 שנה, מלמדת ומדריכה, מאחוריי ניסיון רב בארץ ובעולם, אני מעבירה סדנאות באירופה ובדרום אמריקה, ומשקיעה כסף ומשאבים רבים נוספים ב"שיווק", בחשיפה ופרסום. שכנעתי את עצמי שאני יודעת מה אני עושה, שאני יכולה להחזיק את היצור הזה חי ולגדל אותו בתוכי ומחוצה לי.

בזמנו חשבתי שהטיפול הפסיכולוגי שבו הייתי בעקבות האובדנים "טיפל וסידר הכול", ושהאובדנים עובדו. סך הכול, היום יש לי שלושה בנים בריאים, משפחה והמשכיות בריאה. עם זאת, נראה שלא הייתי ערה מספיק לעובדה שבתוכי נשברה האמונה שאני מסוגלת ליצור משהו שיחזיק מעמד, והתקבע הרעיון שבניסיון הראשון או השני אני לא מייצרת מוצרים עמידים, טובים, שורדים, שאני לא מחזיקה.


- פרסומת -

עד הפנייה שלי להקמת קבוצה בקליניקה הפרטית, מישהו אחר היה שותף שלי ליצירת קבוצות הפסיכותרפיה שהנחתי. יתכן שהשינוי הזה, יחד עם המעבר לטריטוריה חדשה עבורי, מהפעולה לדיבור, ערערו את האמונה בעצמי, ביכולותיי היוצרות, מחזיקות חיים. בראייה רטרוספקטיבית, נראה שלא באמת האמנתי שאצליח הפעם לייצר משהו חי, להחזיק משהו חי ומתפתח שיקום על הרגליים ויהתהלך בכוחות עצמו בעולם הזה.המתח הזה, בין חוויות הצלחה קודמות בקבוצות קצרות מועד בפסיכודרמה לבין קבוצה טיפולית בגישת האנליזה הקבוצתית, ייצר אצלי בור של חרדה וחוסר אמון בסיסי במסוגלות שלי כמטפלת בכלל.

הפעם הראשונה שבה התחוור לי הקשר בין הלידה השקטה וההפלה שהיו לי לבין לידת הקבוצה הייתה בהדרכה קבוצתית במהלך שנת הלימודים השנייה במכון. החיבור נעשה על ידי חברי הקבוצה, והשיקוף היה עוצמתי כל כך עד שפרצתי בבכי בלתי נשלט, בכי שסימן עד כמה השיקוף היה מדויק. זכור לי שקט עוצמתי, חוויית בושה שעטפה אותי. בושה שקשורה לתחושת "ניפוץ" הדימוי העצמי בעיני החברים: למרות כל מה שהם חושבים עליי, למרות מה שסיפרתי להם עליי, אני בעצם חסרת ביטחון וחסרת יכולת ליצור יצירה ולשמור עליה בחיים. הפער הזה כאב גם הוא. גם הוא קשור לפערים בחוויות העצמי ובמסוגלות שלי.

יחד עם זאת, בנטייתי האישית, גם כשאני חוששת או לא מאמינה באמת שאצליח אני יוצאת לדרך ולא נותנת לפסימיזם הדיכאוני שלי להשתלט עליי. אני נאבקת בכל הקולות האלה ומנסה, "כאילו" הבטחת ההצלחה קיימת. כך נדחפתי לקבל אל הקבוצה את כל מי שהיה מוכן לתת לי הזדמנות, וחשתי שחובת ההוכחה עלי. כאשר החלו הביטולים, הדחיות של מתעניינים, המשכתי לפרסם ולראיין כל מי שרק רוצה להגיע אלי, ולא עצרתי להתאבל על כך. התנהלתי באופן כמעט אוטומטי, כאישה בתפקיד אימהי, ובמונחיה של יעל דורון אפשר לומר שהמושקעות האימהית שלי פעלה ללא הרף כדי להדחיק את חרדת הכיליון שמלווה את ההיריון של הקבוצה (Doron, 2014). השקעתי מאמצים אדירים בניסיון להקסים ולפתות את המועמדים לבחור בי. ממש כפי שהמשכתי לנסות להרות ולהביא ילד לעולם לאחר האובדן שחוויתי.

 

מתי ואיך לנתק את חבל הטבור?

בזמנו שאלתי את הפרופסור הגינקולוג: " אני בטיפול פסיכולוגי, אז מה עוד אני צריכה לעשות כדי להצליח להיכנס להיריון ולהישאר בהריון תקין?", והוא השיב: "תמשיכי עם הטיפול הנפשי אצל הפסיכולוגית, אני אעשה את היתר". באותו רגע הפקדתי את הצלחת המהות הנשית שלי בידי המומחה. הוא בא להציל אותי, הוא יודע את הסודות, והוא יעשה זאת בשבילי. נדמה לי שהנחת יסוד זאת מלווה אותי מאז: עליי להגיע למומחה, והוא כבר יעשה את העבודה שלי למעני. רק אז תהיה הצלחה, כי ללא התערבות חיצונית של מומחה אני לבד או לא אצליח. עובדה!

מי יהיה ה"מומחה לענייני החזקת הקבוצה" שלא תמות או תתפרק? קבוצת ההדרכה שלי? המדריכות שלי? הרי בעולם הגינקולוגי הרופא אכן מתמקם בעמדה של מומחה – הוא מאבחן, הוא מוצא פתרון, הוא מבצע פעולה והוא דואג שההיריון יישאר. לעומת זאת, כאשר מדובר בהנחיית הקבוצה, הכול למעשה עליי: אני מתייעצת, הקבוצה והמדריכות משקפים, מעלים אסוציאציות, מהדהדים חוויות – אבל הכול נשאר באחריותי המלאה. ומי יודע אם אני מסוגלת בכלל?!

גם כעת, כשאני כותבת-קוראת שורות אלו, אני – אישה רציונלית, משכילה, מטופלת זה שנים רבות בסוגים שונים ומגוונים של פסיכותרפיה, מטפלת באחרים שנים רבות – לא מאמינה עד כמה הפגיעה ביכולות היצירה ושמירה על הבריאה שלי הייתה כה עמוקה ופרימורדיאלית. גם הפגיעות הנרציסטית שלי כאן נכנסה לפעולה, והייתה בי כמיהה ל"מומחה" מקצועי שיעשה את העבודה במקומי-בשבילי. אבל אף מומחה לא יעשה זאת במקומי. כל מה שהמומחה יכול לעשות זה לחזקת את הביטחון העצמי המקצועי ולסמן לי מהן הטעויות שעלי לתקן בפעם הבאה.

עם הזמן הבנתי שאפשר לזהות תהליך מקביל: בדיוק כפי שאני הפקדתי את ההצלחה של הריון בידי הפרופסור, כך חלק מהמטופלים תלו את הצלחת התהליך הטיפולי בקבוצה עליי וראו בו את האחראית לכך שהם "יבריאו", שכל אחד יישאר ולא ינטוש את האחרים.

*

בספרו "התנסויות בקבוצות", ביון (Bion, 1961) הראה איך חברי קבוצה עשויים להישבות "הנחה בסיסית" לא מודעת המבטאת חיפוש אשלייתי וחוסר התמודדות עם האמת. "הנחת העבודה של תלות" עיקרה חיפוש אחר מנהיג מושיע שיודע, "הנחת העבודה של מאבק/בריחה" עיקרה הרס של הניסיון לדעת וציפייה למשיח, כלומר למושיע חיצוני, כאשר המטפל לא מספק את הציפייה. כל אלה מאפשרים לקבוצה לברוח ממצב של אי ידיעה, חיפוש ותסכול אל הנחות יסוד המבוססות על ניסיון קודם ועל כן עוצרות למידה חדשה.


- פרסומת -

ביון (1961) היה גם הראשון להציג את רעיון ההתפתחות השלבית של קבוצות בתחילת שנות ה-40' של המאה הקודמת. בעקבותיו הראו כותבים רבים כי משאלה או פנטזיה לא מודעת בעלת השפעה רבה מאחדת את החברים בקבוצה בכל שלב נתון ומשפיעה על התנהגותם. כל חבר לוקח תפקיד ביחס לפנטזיה הלא מודעת, בהתאם למבנה האישיות שלו. בכל שלב כזה, חברי הקבוצה רואים במנחה אובייקט העברה המייצר התנגדות משותפת.

לפי תפיסה זאת אפשר לראות בשלב הקמת הקבוצה והיווצרותה שלב אוראלי-תלותי (Saravay, 1978). בשלב זה החברים נסוגים לעמדה וגישה פסיבית תלותית כלפי המנחה, הנתפס באופן לא מודע כדמות האם של חצי השנה הראשונה לחיים. הם מתאחדים סביב המשאלה האוראלית התלותית הלא מודעת לקבל סיפוק מדמות אם, דרך התמזגות סימביוטית עם המנחה. התהליך הקבוצתי הראשוני הזה מייצג פשרה שבה כל חבר מוותר על משאלתו האישית להתאחדות אישית, בלעדית, עם המנחה על ידי הצטרפות לשאר חברי הקבוצה ושאיפה להשגת מטרה זו ביחד. בשלב זה, הקבוצה מתפקדת ברמה רגרסיבית, מתחת ליכולת הממוצעת של חבריה, וחסרה את היוזמה, יצירתיות ואנרגיה הנצפות בשלבים מאוחרים יותר. החברים נוטים להתעלם מתפקידיהם, ובאופן חסר אונים פונים למנהיג שיספק את הפתרונות לבעיותיהם. הקבוצה מאפשרת לחבר עם הבעיות התלותיות הבלתי פתורות לשלוט ולהחזיק במונופול הזמן.

תסכולו של המנחה מדרישות הקבוצה בשלב זה מסית חזרה את חברי הקבוצה לפנות אלה נגד אלה, אך שיתוף הפעולה והתפקוד הלא אפקטיבי שלהם מספקים צידוק מזויף להמשך דרישת הקבוצה לעזרה מהמנחה, ויוצרת אידיאליזציה ותפיסה של המנחה כמושיע. תהליך האידיאליזציה שוב מאחד את החברים בעמדה תלותית מול המנהיג, והיחסים עם המנחה מתאפיינים בנסיגה לגבולות עצמי-אובייקט לא מובחנים. בהקשר זה רלבנטית הבחנתם של בר והרסט (2010: 30) לפיה "במוחו של המטפל מסתתרות פנטזיות של אומניפוטנציה וחסינות, כפי שהן מסתתרות גם בקרב מטופליו".

תובנות אלה מסייעים להבין כיצד נלכדתי בדרך כמעט ללא מוצא, שיצרנו יחד – הקבוצה ואני. משתתפי הקבוצה – הן בפאזה הראשונה והן בפאזה השנייה שלה – רצו לקבל ממני סיפוק מיידי כאם/מנחה שממלאה אחר הצרכים הראשוניים שלהם כקבוצה וכיחידים, ומאפשרת להם תלות שמשחררת אותם מכל אחריות על התפתחותם של עצמם כיחידים וכקבוצה. מנגד, ובאופן משלים, אני לא האמנתי שביכולתי ליצור יצור (קבוצה) שיהיה מסוגל לשרוד, להיוולד ולהתחיל להתפתח בעצמו, שיהיו לו חיים אוטונומיים ממני, ושחבל הטבור הדינמי-קיומי יכול להתנתק על מנת לחיות חיים של ספרציה-אינדיבידואציה המאפשרים התפתחות. במקום לשאת את התסכול של חברי הקבוצה כבודדים ושל הקבוצה כשלם, מיהרתי להרגיע ולנסות לספק להם מייד תחליף לאחריות ולעצמאות, והמשכתי לחשוב את חברי הקבוצה כבלתי מסוגלים לחיות בלעדי ההזנה התמידית והמלאה שלי. ככל הנראה משהו בתהליכי העיבוד של האובדנים שלי, בהריונות ולידות שלא הסתיימו בלידת ילד/ה בריא/ה ושלמ/ה, הביאו אותי לפתח דפוס הנחיה שלא מאמין במסוגלות ההורית שלי.

בהדרגה הבנתי, בזכות ההדרכה, שחלק מהסיבה לכך שנפער אצלי "בולען" כזה נעוצה בכך שאינני מאמינה ואינני מתנהלת על פי האמונה שהקבוצה שייכת לחברי הקבוצה באותה מידה פי שהיא שייכת לי. התחלתי לזהות את החשיבה ה"משיחית" שתיאר ביון גם אצלי כמנחה, ומצאתי עצמי שותפה להנחה שהקבוצה היא "שלי": כשחברי הקבוצה תולים את העבודה וההחלמה שלהם בעבודתו של המנחה (בי), קיומה של הקבוצה תלוי רק במנחה (בי), עזיבתם את הקבוצה קשורה למנחה (אליי) ואל הקומפטנטיות של המנחה (שלי).

התחושה שרק לי הכוח להבריא את הקבוצה ורק בגללי המשתתפים עוזבים את הקבוצה "שלי" שיקפה תלות שחיבלה בכל ניסיון של התפתחות ונפרדות הנחוצים כל כך בתהליך טיפולי קבוצתי. אפשר לומר שהמשכתי להאמין שכל רגע אני עלולה "להפיל" (abort) את הקבוצה ושהיא לא תיוולד כישות בריאה שמתמודדת עם החיים, כלומר כקבוצה טיפולית ששייכת לחברי הקבוצה ולי במידות שוות. כך הקשתה העמדה שלי כמנחה על המשתתפים לפתח אחריות ושותפות אמיתית למה שקורה בקבוצה.

נראה שהשילוב של הפרדיספוזיציה שלי של "גוננות יתר וחרדת הפלה" עם משתתפים ראשונים בעלי אישיות שברירית או מתקשים בתהליכי ספרציה-איניבידואציה או בקביעות והפנמת אובייקט, היה לנבואה שהגשימה את עצמה.

 

Take ll: מתי הקבוצה "מתחילה ללכת לבד"?

בפאזה הזאת הקבוצה עוברת את שלב ה"לידה" וממשיכה לעבוד. בשלב מוקדם של עבודתה מצטרפות שתי משתתפות חדשות. הן מציגות את עצמן, ולאט לאט משתלבות. בפגישה זאת, א' (משתתף, רווק בן 55) פורץ במונולוג כועס על "השמאלנים האשכנזים הצבועים" והופך לתוקפני מאוד. אני והקבוצה לא מצליחים לעצור אותו, עד אשר הוא מחליט, לאחר כ-15 דקות, שהשלים את הטענה שלו. כולם מסתכלים עליי ומבקשים ממני "ישועה". יש תחושה של חוסר אונים של חברי הקבוצה, וגם אני בתחושת חוסר אונים גדולה וחוסר קומפטנטיות, מרגישה שא' "עושה בושות" דווקא כשמצטרפות שתי נשים חדשות לקבוצה. מה עושים? איך מכילים ומתמודדים עם התוקפנות וחוסר המותאמות שלו לסביבה?

גם בפגישות הבאות א' המשיך לשחזר בקבוצה את תפקידו ההרסני בחיים, במשפחה. המחשבות הרודפניות שלו והנוקשות לא אפשרו תקשורת, אך אני לא ויתרתי עליו. לא הבנתי את המחיר היקר, מחיר כמעט קיומי, שהקבוצה תשלם על כך שחשבתי שאצליח להציל אותו מעצמו: פעילות שכללה מספר מצומצם מאוד של משתתפים למשך תקופה. נראה שהשקעתי יותר מדי אנרגיות ומשאבים בא', וכנראה הזנחתי חברים אחרים. כשזאת התחושה של חבר בקבוצה, הוא מתנהג את ההתנגדות ועוזב.


- פרסומת -

*

כשבני בכורי נולד, אחרי הלידה השקטה ואחרי ההפלה, בבדיקות שערכו לו נמצא ציון אפגר נמוך, שהעלה חשש שהוא נתון במצוקה. שוב הרגשתי וחשבתי על עצמי כמי שאיננה מסוגלת ללדת ילד ללא סיבוכים. בדומה, בפאזה השנייה, ה"לידה" של הקבוצה עברה בשלום: הוקמה קבוצה, יש בה משתתפים. אך האם היא יצאה מכלל סכנה? האם אפשר להגדיר אותה כ"קבוצה עובדת"? עבורי, אפשר לחוש בביטחון הקיומי של הקבוצה לא בלידתה אלא כשהיא כבר מצליחה להחזיק את עצמה, "הולכת לבדה". קבוצה נולדת "כמו תינוק", וכמו בשירו של יהונתן גפן, "בהתחלה זה כואב, אחר כך יוצא החוצה, וכולם שמחים ופתאום – איזה יופי, הוא הולך לבד". במצב הזה מתחיל להיווצר המטריקס הקבוצתי, השיקופים, ההשלכות, ההדהודים והחילופין (Exchange) מתקיימים ללא הרף, וללא תיווך מתמיד של המנחה. לפי פוקס (אצל Thornton, 2004), במצב זה היחסים בין חברי הקבוצה מחזיקים את התהליך כולו, הרבה יותר מאשר הצורך של כל אחד מהמשתתפים בהכרה של המנחה – הסמכות ההורית המופנמת – עם המודלים וההשלכות שאיתם כל אחד מהם הגיע לקבוצה.

למה לא הצלחתי להביא את הקבוצה בשתי הפאזות הראשונות שלה למצב הזה? מה לא זיהיתי? בדיעבד אני מבינה שבכל אחת מהן ניסיתי להגיב לתביעות הבלתי פוסקות של מטופלים ונפלתי בפח שהם טמנו לי באופן לא מודע. הם לא זכו בילדותם ליחסי אם-תינוק מיטיבים, דרשו אותם ממני, ואני בתגובה "הנקתי" אותם בלי סוף. במקום לתת לקבוצה לטפל בהם, להניק אותם, אני נשארתי המקור היחיד לסיפוק.

למה פעלתי כך? ככל הנראה חרדת הקיום של הקבוצה הפעילה אצלי את כל מנגנוני ההגנה והחשיבה המגלומנית של "פנטזיית ההצלה". בפאזה הראשונה, כאמור, טעיתי לחשוב שאני מסוגלת להכניס לקבוצה כל מי שרוצה טיפול ובעיקר כל מי שזקוק לטיפול, מבלי לבדוק האם הוא מסוגל לשאת את מורכבות העבודה הקבוצתית; בפאזה השנייה שגיתי באשליה שאני מסוגלת "להבריא אותו" או " להחזיק אותו" בקבוצה במקום שאחרים, בעיקר ההורים, לא הצליחו. הצניעות הנדרשת בשלביה הראשונים של הקבוצה, ושלי כמטפלת בגישת האנליזה הקבוצתית בראשית דרכי, לא באה לידי ביטוי. הסתנוורתי: המטופלים בחרו בי, הם שמו את כל אמונם בי, רצו שאני אטפל בהם. וכך אותם מטופלים הזינו את הפגיעות הנרציסטית שלי כאימא שלא תמיד מצליחה להחזיק את עובריה בחיים.

במילים אחרות, אפשר לאמר שלא טיפלתי נכון מספיק בביטויי ה"אנטי-גרופ" (Nitsun, 1996), שהתפתחו בכל אחד מהפאזות של הקבוצה. "קבוצת האנטי-גרופ" מוגדרת כקבוצה שעוצמת ההתנגדות וההרס שיש בה גבוהה ממה שאפשר למצוא באופן רגיל בקבוצות, ומכוונת לפירוק הקבוצה ומופנית ליסודותיה – הסטינג, הלכידות. ההתנגדות פוגעת בהתפתחות הקבוצה, ולעתים בעצם קיומה. ניצון מונה מאפיינים שונים של קבוצה שמעוררים התנגדות ועלולים לעכב את התפתחותה: חרדת הזר, פחדים מחשיפה, העדר מבנה ברור, גריית יתר כתוצאה מנוכחותם של אחרים וקשיים בינאישיים והנחיה לא מספקת מצד המנחה.

בפאזה השנייה, הרגשתי לעתים קרובות כעס ותסכול אל מול ההשקעה שלי בכל אחד מהמשתתפים ובקבוצה כולה, אל מול ה"ראש קטן" של המשתתפים. לעתים שמעתי אותם אומרים משהו כמו:" את אמורה לדעת איך לתקן את מה שאנחנו עוברים כאן עכשיו, למה את שואלת אותנו?" או אמירות שמתארות את הניתוק הרגשי שמלווה אותם: "לא זוכר כלום על פגישה הקודמת", "למה זה חשוב שנמשיך לחשוב על מה שהיה בקבוצה אחרי שיצאנו מכאן?". כל אלה היו ביטויים לא מודעים להעדר מחויבות לטיפול והתנגדות לתהליך כולו.

לכוחות האחרים בקבוצה, המתנגדים ל"אנטי-גרופ" היה קשה לצאת מאזור הנוחות של ריצוי, וחלק מהמשתתפים חוו את עצמם חסרי אונים אל מול ההתקפות של הבודדים על התהליך ועל הקבוצה. חלקם האמינו שנטרול ההתקפות הוא תפקיד הבלעדי של המנחה. אותם מטופלים התקשו מאוד להתמודד עם קונפליקטים, וכמו שנהגו מחוץ לקבוצה, גם בתוכה הם נמנעו מכל עימות ישיר או מרומז. לא פעם המבטים שלהם ביקשו ממני התערבות, והרגישו מתוסכלים ומאוכזבים אם לא התערבתי במקומם. הם ציפו ממני מה שציפו מכל אחד אחר בחייהם, "שמישהו כבר יציל אותם מעצמם". כך התקבע אנטי-גרופ בקבוצה.

לפי עקרונות האנליזה הקבוצתית, כשמנחה נתקל בהתנגדות של משתתף מסוים רצוי שינסה לא להתמלכד בתגובה אישית כלפיו: לא להישאב לניתוח פסיכולוגי פרטני שלו המסביר את מקורות ההתנהגות הבעייתית שלו. נכון, יתכן שהוא תוקפני בגלל מודלים שלמד במשפחה שלו; יתכן והוא בעל רגשי נחיתות בגלל פגיעות שעבר בחייו; יתכן והוא מנסה להשתלט, מתקשה לקבל ביקורת, מוצף חרדה, ובכלל – טיפוס בעייתי. בשיטות עבודה אחרות, המנחה יכול להיכנס לדיאלוג אישי עם משתתף כזה, להוביל אותו לתובנות אישיות ולשינוי דפוסים. אך בגישה הקבוצתית המנחה מוזמן לבדוק כיצד אותו משתתף מבטא בהתנהגותו בקבוצה את הקול קבוצתי, כיצד הוא אומר משהו בשם התהליכים הקבוצתיים הלא מודעים של כולם. המנחה אמור לשאול את עצמו מה אותה אמירה או התנהגות יכולה ללמד על הקבוצה ככלל – על מה שמעורר בה חרדה, כעס, ייאוש. ניסוח ההתערבויות יכול להשתנות, אך צריך לשמור שהכיוון שלהן יהיה לקבוצה ולא ליחיד, ושהמטרה שלהן תהיה לחקור את התמות הקבוצתיות, את המסרים של הקבוצה ולא של היחיד. גם עם התנגדויות יש לעבוד בגישת "הקבוצה כשלם" ולחפש באמצעותן את "הקול הקבוצתי". ההנחה היא שהתנגדויות בקבוצה מבוטאות בדרך כלל דרך אחד המשתתפים, ולכן היחיד המדבר את ההתנגדות הוא קול קבוצתי המדבר בשם כל הקבוצה. ההתנגדות "יוצאת דרכו" בגלל רגישות שלו – רגישות שביון מכנה valency (Bion, 1961). היחיד שמבטא את ההתנגדות של עצמו לתהליך הקבוצתי, גם מבטא את ההתנגדות של הקבוצה לתהליך של שינוי מהמצב המוכר הקיים עד כה.


- פרסומת -

האם הייתי פנויה להקשיב למה שקולות האנטי-גרופ הקבוצתיים אמרו לי? כיצד הגבתי ל"השפרצות" של אקטינג-אאוט בקבוצה? אולי מיהרתי להציע פרשנות שפוטרת את המשתתפים מלקיחת אחריות על עצמם? אולי לא התעקשתי מספיק לפזר את הקולות ההרסניים על פני כל הקבוצה, ותרמתי כך להתמלכדות של א' בתפקיד השעיר לעזאזל?

כדי להבין כיצד הייתי יכולה לסייע יותר לקבוצה לעבור לשלב האוראלי-אגרסיבי שחיוני להתפתחותה לקראת "הליכה עצמאית", אני פונה שוב לספרות על ההתפתחות השלבית של קבוצות. לפי סרבאי, השלב האוראלי-אגרסיבי מאופיין ביחסי אובייקט אמביוולנטיים עם המנהיג (Saravay, 1978). תחילתו מאופיינת בהפנמת דמותו של המנחה כשנוא ומתסכל (כמו האם בינקות) – הפנמה המשמשת כהגנה על החלק החיובי שבמנחה ביחסים האמביוולנטיים. הפניית הכעס של המשתתפים כלפי הדמות המופנמת מופגנת באמצעות הפחתת ערך של המנחה, אך גם בהערכה נמוכה של הקבוצה והתקוטטות עמה. לקראת סיום שלב זה, החברים משליכים בחזרה את הכעס המופנם בתוספת העוינות חזרה למנהיג, ורואים עצמם כמותקפים ונפגעים על ידו. הכרה בחששות והרגשות ההדדיים מובילה להתחלת הזדהות ויחסי תלות הדדיים בין החברים לעצמם. בהתנהגות זו כלולה הזדהות חיובית מוקדמת כאשר חברי הקבוצה מנסים באופן פעיל להגן על המנחה מזעמם על ידי החלפתו בתפיסת התפקיד, ומספקים אלה לאלה מה שהוא, בשקט שלו, מסרב לתת להם. כאשר הקבוצה נעה לסיום השלב האוראלי, ניתן להבחין בתהליכי סובלימציה אוראלית. כך למשל, נשנוש, אם קיים, מופסק, ודיבור למילוי החלל מתחלף בתקשורת אמיתית.

בדיעבד אני סוברת שלו הייתי מתסכלת את א' ואת הקבוצה הרבה יותר, לא מגיבה לכל אחת מה "גחמות" או התפרצויות שלו, ומאפשרת לקבוצה לעבוד דרכן על ההתנגדויות שלהם עצמם ועל הקולות המושתקים בתוכם, אולי הקבוצה הייתה לומדת "ללכת בעצמה" ומפתחת עצמאות ובעלות על עצמה. אך באותה עת לא הצלחתי להתאפק, לא הצלחתי לסמוך עליהם – בדיוק כפי שבחיים הפרטיים של כל אחד מחברי הקבוצה, דמויות הסמכות לא סמכו על יכולותם להחליט, שפטו את הבחירות שעשו בחיים והקטינו אותם. אמנם, לא היו ביטויי כעס כלפיי, כי התחושות האלה לא פוענחו באותה עת; אך כיום, בראייה לאחור, אני מבינה שזה מה שעשיתי, באופן לא מודע. התמלכדתי בתפקיד האם שמזינה בלי סוף, מאכילה כל הזמן, מבלי לשאול "האם אתה רעב, תינוק? האם אתה יכול להאכיל את עצמך, לדאוג לעצמך למזון?". במקום זאת, הנחנתי שרק אני מסוגלת להזין את התינוק חסר הישע ולדאוג לו.

 

TAKE III: כר פורה לעבודה

הקבוצה שוב קופצת וגדלה, היום מצטרפות עוד שתי נשים. מהיום יהיו בקבוצה שישה משתתפים. אני מסדרת את החדר, סופרת שלוש פעמים את מספר הכיסאות ואת מספר המשתתפים: שישה משתתפים + מנחה. זה מספר שכבר היה בקבוצה, שלוש נשים ושלושה גברים. זה כבר היה. אני יודעת לעבוד במרחב הזה, זה המעגל שאני אוהבת. יש איזון מגדרי, יש זוגות של דומים, יש השתקפויות ברורות בין סיפורי החיים. יש כפתורים יותר "חזקים", וכולם ביחד מצליחים לייצר, לפחות בינתיים אצלי בראש.

הקבוצה מתחילה. כל הנשים – כולל אותי – התיישבו ביחד, ומולן הגברים.
יש התרגשות של כולנו באוויר, אני פותחת עם כמה כללים ותזכורת: חיסיון וסודיות, סטינג קבוע, הזמנה להביא כל מחשבה, חלום, רגש, לקבוצה. אני מסבירה שאין לנו סדר דיבור, כל מי שרוצה לדבר יהיה צריך לקחת את זכות הדיבור מהקבוצה ואני כמנחה לא מחלקת זכות דיבור. מתייחסת למספר האנשים בקבוצה, שעלול להיחוות ככזה שמחייב את כולם ליזום שיתוף.

הקבוצה מתחילה לעבוד.
אני עסוקה כל הזמן בהתערבויות שלי, כיצד לאפשר לקבוצה החדשה הזאת להתחיל להצמיח את הרקמה שתחזיק אותם מבלי להפוך אותם לתלויים רק בי. איך לתרגם את הדיבור האישי שלהם לחשיבה על הקבוצה כשלם? איך לשקף מה קורה לקבוצה ואיך זה בא לידי ביטוי בקולות השונים כקולות קבוצתיים ולא רק אישיים? איך אני סומכת עליהם שיצליחו להתחיל לצעוד בכוחות עצמם?

 

תובנות, מסקנות וסיכום

בטיפול הקבוצתי מתרחשת "העברה מרובה" (Multiple Transference), שכן היא מוכפלת היא משפיעה על כל חברי הקבוצה – כולל המנחה – בעוצמות חזקות יותר (Foulkes, 1990). בספרות אפשר למצוא התייחסויות רבות להשפעת ההעברה בין חברי הקבוצה לבין עצמם ובין חברי הקבוצה לבין המנחה, אך הרבה פחות נכתב על ההעברה הנגדית של המנחה, ועל התהליכים שהמנחה עצמו עובר עם ומול הקבוצה. ייתכן שהסיבה לכך נעוצה בקושי של מטפלים לעסוק בפגיעוּת ובחולשות שלנו ולהציף אותן בפרהסיה. בהדרכה, מאחורי "דלתיים סגורות", העיסוק בקושי האישי נחשב לגיטימי ואפשרי; אך לחקור ולפרסם על כך? זה כבר סיפור אחר. ההתעקשות שלי על נקודת המבט הזאת מאפשרת להקצות מקום לחשיבה אמפתית ביחס לחולשותיו של המנחה.

במאמר זה עסקתי ב"מאחורי הקלעים" של תהליך הקמתה של קבוצה אנליטית, והתמקדתי בתהליכים מודעים ולא מודעים שהתרחשו אצלי כמטפלת קבוצתי ובהשלכות הלא מודעות של טראומות אישיות מההיסטוריה שלי כמנחה על התהליכים הקבוצתיים. התבוננתי בהשפעת ההעברה הנגדית שלי על השלבים הראשוניים של יצירה והקמתה של קבוצה טיפולית פרטית, במקרים שבהם "הקבוצה לא רוצה להיוולד" או שהייתה נטולת כוחות חיות להתקיים ולחיות.

במאמר יצאתי מתוך הנחה שהרקע והרגישות (ה-valency הביוניאני) של המטפל משפיעים על סגנון ההנחיה שלו ועל הנקודות העיוורון שלו. בהקשר זה, בילואו מזכיר את ראקר, אשר מתאר את האנליטיקאי כפרט מסובך (conflicted individual), שבדיוק כמו המטופלים, לא משוחרר מהשפעות לא מודעות (Billow, 2011). חוויית התלות של האנליטיקאי הקבוצתי, החרדות שלו וההגנות שלו, מגיבות לכל אחת מהאירועים בהתרחשויות בקבוצה.


- פרסומת -

לפי בילואו, אחד המחסומים הפחות מודעים של המטפל הוא תחושה שלילית של מסוגלות (Negative Capability) שתוארה על ידי ביון (Billow, 2003). בתהליך שתיארתי במאמר, השתקפה תפיסה עצמית בסיסית שלי כ"לא מסוגלת להוליד, ללדת ולהחזיק בחיים יצור חי", תפיסה שלילית שניהלה אותי והשפיעה עליי, במיוחד בשלב של "לידת" הקבוצה, בתהליכי הקמת הקבוצה ו"העמדתה על הרגליים". הטראומות המאוד אישיות שלי יצרו תהליכים מקבילים וצבעו חלקים גדולים מהתגובות המודעות ולא מודעות שלי כמנחה בשלבים הרחמיים הללו של הקבוצה. בשל נקודות הרגישות שלי, כל איום על קיום הקבוצה או עזיבה של חבר קבוצה התפרשו באופן לא מודע כפוטנציאל ללידה שקטה או הפלה חוזרת.

יתכן שההתמודדות שלי עצמי עם התחושה הזאת הייתה כל כך חבויה, שלא הצלחתי לזהות אותה בזמן על מנת לעבד אותה מחוץ לקבוצה ולאפשר כך לקבוצה להיוולד ולהתפתח בעצמה בצורה בריאה. יתכן גם שהתחושה זו תמשיך ללוות אותי, אך אולי היא לא תמיד תנהל אותי, תפעיל אותי. אולי אוכל להתארגן מראש כך שאהיה חשופה פחות ל"בולענים" האלה אם אתן את הדעת בכל שלב של התפתחות הקבוצה לסוגיות שהזכרתי כאן במאמר. השאלה "של מי הקבוצה הזאת? של המנחה או של המשתתפים?" מעסיקה מנחים רבים. במקרה שלי, הפרדיגמה ש"הקבוצה היא אני" התבררה כשגויה; אך היא עדיין חלק מהחומרים שמהם נוצקו היסודות שלי כמנחה של קבוצות אנליטיות.

כתיבת המאמר שיקפה מסע שעברתי שחיבר, ריפא והאיר את נקודות העיוורן שלי עצמי, הן במובן המאוד אישי והן במובן ההעברתי ביחס לקבוצה. ההדרכה שקיבלתי סייעה לי להעז לראות הקשרים לא מודעים שהשפיעו על דרך העבודה שלי. זיהיתי מחדש את הכוחות האישיים והמקצועיים שלי, התמודדתי עם השדים מן העבר, ונעזרתי – כי בעבודה מהסוג הזה אפשר להיעזר, כדאי להיעזר, בקולגות ומדריכים. ההדרכה הפרטנית מיקדה אותי שוב ושוב בטראומות האישיות שעיצבו את הצעדים הראשונים כמנחה בגישת האנליזה הקבוצתית, וכך עזרה לי להשתחרר מדפוסים ישנים, לא יעילים ולא נחוצים יותר, ושיחררה אותי מאותו צל מכביד שלא איפשר לי לפרוש כנפיים ולעוף, להתחבר לכוחות החופש הפנימי המקצועי ולהנחות את הקבוצה כפי שהיא צריכה אותי.

*

בילואו כותב כי בדומה לאם, המטפל הקבוצתי צריך לשמור על רמת עניין רגועה אך אינטנסיבית, לסמוך על כך שחברי הקבוצה ימשיכו לחפש בעצמן אחר התשובות, להימנע ממעורבות בלי "לרדוף" אחריהם בדאגה (Billow, 2011). כמטפלת קבוצתית למדתי לסמוך על התהליך שיהיה מספיק איתן, ושחברי הקבוצה ירצו להחזיק בחיים הקבוצתיים לפחות באותה מידה כמוה. חברי הקבוצה – העובר, התינוק – הם בעלי הקבוצה לא פחות ממני, ה"אם". כדי לחיות גם אני וגם הם צריכים לרצות לחיות ולהתקדם יחד. המנחה לבד לא יכולה להצליח.

שנים של טיפול והדרכה היו נחוצים לי על מנת להבין ולהפנים הנחת עבודה בסיסית זו: על מנת שהקבוצה תשרת את משתתפיה, תהיה שלהם, על מנת שהם ייקחו אחריות על קיומה או מותה, ה"בעלות" חייבת להתחלק בין כולם. במובן זה, על מנת שהתהליך הטיפולי יצמיח כוחות אצל כל אחד מהמטופלים באופן אישי ואצל הקבוצה כשלם, נדרשת צניעות של המטפל. בעוד שבהיריון לעובר עצמו אין הרבה השפעה על עמידתו באתגרי ההיריון (לפחות באמונתי), יצירת הקבוצה והייצוב שלה תלויים במידות דומות בין המנחה למשתתפים. המשתתפים יגיעו, וגם אם יעזבו – יבואו אחרים שמחויבים לעצמם ולקבוצה, שרוצים – למרות הקושי – לצאת למסע המורכב של הטיפול הקבוצתי.

*

כיום הקבוצה עובדת, הקבוצה מעיזה לגעת בכאב של כל אחד מהמשתתפים וביחסים שביניהם, שמזכירים ומשקפים יחסים עם אחרים משמעותיים בחייהם האישים. אני שם, מתבוננת, שואלת, מאירה פינות שאינן מתחת לפנס. ובעיקר משתדלת מאוד לא להפריע להם לעשות את עבודתם.

כמטפלת בגישת האנליזה הקבוצתית, אני מאמינה כיום שהמנחה היא חלק מהקבוצה, עם אחריויות נוספת ותפקידים נוספים. הקבוצה לא מטפלת בה, אך היא נעזרת בכל מה שקורה לה כמשתתפת, כל מה שמהדהד בה, כל מה שהיא מרגישה על מנת לעבד את ההעברה הנגדית לטובת או לשירות התהליך הקבוצתי. המעשה הטיפולי מתרחש בעזרת הקבוצה, בתוך הקבוצה ולמען כל חברי הקבוצה – כולל המנחה.

פרקים חדשים יכתבו בספר הקבוצה, ואני? אני אמשיך ללמוד ולהאמין בכוח הריפוי של האנליזה הקבוצתית.

 

הערות

  1. אני מבקשת להודות למדריכה שבחרתי, אנקה דיטרוי.

 

מקורות

בר, הרולד והרסט, ליזל (2010), טיפול קבוצתי אנליטי: מפגש מוחות. אח.

Billow, R. (2003). Relational group psychotherapy: From basic assumptions to passion. Jessica Kingsley Publishers.

Billow, R. (2011). It’s all about ‘me’: On the group leader’s psychology. Group Analysis, 44(3), 296-314.

Bion, W. (1961). Experiences in Groups, and Other Papers. Tavistock Publications.

Doron, Y. (2014). Primary maternal preoccupation in the group analytic group. Group Analysis, 47(1), 17-29.‏

Foulkes, S. H. (1990). Selected Papers: Psychoanalysis and Group Analysis by SH Foulkes. London: Karnac.

Friedman, R. (2013). Individual or Group Therapy? Indications for Optimal Therapy. Group Analysis, 46: 164-170.

Nitsun, M. (1996). "The role of the conductor", ch. 8 in: The anti-group: Destructive forces in the group and their creative potential (pp. 133-150). Routledge.

Saravay, S.M. (1978). A Psychoanalytic Theory of Group Development. International Journal of Group Psychotherapy, 28, 481-507.

Thornton, C. (2004). Borrowing my self: An exploration of exchange as a group-specific therapeutic factor. Group Analysis, 37(2), 305-320.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

שפירר, י. (2020). "של מי הקבוצה הזאת, לעזאזל?": ההעברה הנגדית של מטפלת בגישת האנליזה הקבוצתית והשפעתן של טראומות אישיות על תהליכי הלידה של הקבוצה. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4060

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

לילי לב -וייסברגרלילי לב -וייסברגר22/11/2020

אומץ נחישות ותקווה. יפי יקרה,
אהבתי מאוד את הפתיחות האישית גילוי הלב והתובנות בעיקבות כל אלה !
זו ממש מלאכת מחשבת חיה נושמת רוטטת ורועדת, היכולת לבנות להקים ״להחזיק הריון״ וגדילה אחריו.
היכולת ללמוד ולהיות מודרכת ולהשאר עם תקווה זו ההצלחה.
בהערכה רבה
לילי

איתן טמיראיתן טמיר17/11/2020

איזה חיבור נוגע, יפי. חיברת מקסים בין בין האישי, ההנחייתי, התיאורטי והאנליטי.
ממש מרגישים את המסע הקבוצתי בין המלים והמשפטים.
תודה לך על זה, יפי.