ידיעת העתיד מול תועלת הבורות
מאת רונן יעקובסון
בסרט מטריקס, ניאו נשלח אל האורקל יודעת העתיד כדי להבין ממנה האם הוא ״האחד״. הוא עומד בפתח המטבח כשהאורקל מכינה עוגיות. בגבה אליו, היא אומרת לו שהייתה מבקשת ממנו לשבת אך היא יודעת שבכל מקרה יסרב, ״ואל תדאג לגבי האגרטל״ היא מוסיפה, ״איזה?״ שואל ניאו המופתע ומפנה את גופו בתנועת חיפוש ותוך כדי מפיל את האגרטל על השידה שלידו. ״הזה״ מחייכת האורקל. ״איך ידעת?״ שואל ניאו, והאורקל מספרת לו שמה שבאמת יטריד את מנוחתו לאחר פגישתם תהיה שאלה אחרת לגמרי: האם הוא היה שובר את האגרטל אם היא לא הייתה מזכירה כלל את קיומו?
השאיפה לניבוי העתיד היא בבסיס חייו של האדם
אינטואיטיבית, אנחנו מאמינים שטוב היה אם היינו יודעים לצפות את העתיד. זה נראה ברור כשמש שתזרח בוודאות מחר. כל תכניותינו, מעשינו ופעילותינו, חיפוש המידע, העובדות והנתונים מכוונים לחיזוי העתיד. תכניות קצרות טווח, תכניות חומש, עסקיות ואישיות, נבנות על הנחותינו לגבי העתיד להתרחש, כדי שרק לא נאמר לאחר מעשה שמה שתכננו היה ״נכון לשעתו״, ביטוי שלצערנו הפך שגור לאחרונה בפי טועים בעלי סמכא.
אם נדע את העתיד להתרחש, אנו סבורים, נהיה מדויקים יותר, לא נבזבז זמן בחיפושים מיותרים ונקבל החלטות טובות ומושכלות. בזמן העתיק, בתקופת התנ״ך למשל, אחד מהעיסוקים המרכזיים היה למצוא את נביא האמת הקרוב למקום מגוריך, או במידה והייתם יוונים, ללכת לאורקל בדלפי כדי לקבל דרכו אפילו תשובה מעורפלת על גורלך. פופולאריות האסטרולוגיה בימינו מוכיחה שהאמונה הזאת לא פגה. המסקנה מכך היא, שיכולת ניבוי העתיד, או היעדרה, הינה יסוד משמעותי מאד בחיינו.
מחקר קלאסי (Rosenblum et al., 1984) שערך ניסוי על גורי קופים מאשש את מרכזיות השאיפה לניבוי העתיד עבור האורגניזם החי. הקופים חולקו לשלוש קבוצות. הקבוצה הראשונה קיבלה מזון תקין בצורה סדירה. הקבוצה השנייה קיבלה בצורה סדירה מעט מאוד מזון ואילו הקבוצה השלישית קיבלה מזון באופן אקראי – בחלק מן הימים מזון בכמות מספקת ובחלק מהימים מזון בכמות מועטה (אין בדברינו משום הסכמה למוסריות שבניסוי זה). החוקרים בדקו את בריאותם הנפשית של גורי הקופים לאחר תקופת הניסוי (על פי מדדים של עצבנות, קושי בכינון קשרים חברתיים וכד׳) ומצאו שהקבוצה שבה הגורים היו הכי פחות בריאים נפשית הייתה הקבוצה עם חלוקת המזון הלא סדירה, בעוד שבקבוצה שבה קיבלו מעט מאוד מזון, הרווחה הנפשית של הגורים הייתה קרובה יותר לקבוצת השפע מאשר לקבוצת המזון האקראי. כלומר, הקופים שחוו ודאות כלשהי, גם אם מזונם היה מוקצב וחסר, גילו בריאות נפשית תקינה לעומת אלו שחוו חוסר ודאות לגבי אספקת המזון שלהם.
הכמיהה לניבוי ככוח החזק ביותר בעולם החי
קרל פריסטון, מחוקרי המוח והתאורטיקנים המוערכים בעולם, טוען כי הכמיהה לניבוי מדויק של העתיד היא הכוח החזק ביותר המניע יצורים חיים לפעולה (לא פחות!) (Friston, 2010). פריסטון מגדיר את תפקידו העיקרי של המוח כ״מכונת ניבוי״ משוכללת וסובר שמערכי התפיסה, הקוגניציה והרגש נבנו כדי לתמוך ביכולת זו. כחלק מהתאוריה המקיפה שלו, ״עקרון האנרגיה החופשית״, גורס פריסטון כי כל יצור חי שואף למזער את צריכת משאבי האנרגיה כדי שאנרגיה לא ״תתבזבז״ על פעילות לפי ניבויים שגויים. ״הפתעות״ צורכות אנרגיה, כלומר כאשר המציאות אינה תואמת את הניבוי, נוצרת "אנרגיה חופשית", כזו שאינה מתועלת בצורה אופטימלית לקיומו של האורגניזם.
"אנרגיה חופשית״ במושגים של פריסטון, היא בשפה פשוטה "אנרגיה מבוזבזת". יתרה מכך, במצב של חוסר ודאות המוח נמצא בעוררות גבוהה וצורך אנרגיה רבה. כדי להפחית את צריכת האנרגיה, על המוח לגייס משאבים זמינים בגוף כדי להפיק ניבויים נכונים על העתיד ובכך להפחית את אי הוודאות לטווח הארוך ולצמצם בהוצאות. ואכן, מודלים סטטיסטיים שפריסטון מצטט במאמרו מראים שלאורך זמן יצורים חיים מגיבים לסביבה באופן שיצריך מהם את מינימום האנרגיה האפשרי, על ידי ביסוס ניבוי אופטימלי.
מארק סולמס, מייסד החברה העולמית לנוירופסיכואנליזה, טוען שניבוי העתיד הוא המטרה (בה״א הידיעה) האבולוציונית של המודעות (Solms, 2019). רוב מערכות הגוף, כולל המערכות הקוגניטיביות, הרי עובדות באופן אוטומטי, לא מודע (כולל קריאה ופעולות אריתמטיות). מדוע, אפוא, התפתח מנגנון המודעות? תשובתו היא, שתפקידה של המודעות לזהות מקרים שבהם הניבוי האוטומטי כשל ולהגיב בהתאם, על ידי השקעה נוספת של אנרגיה והנעת המערכת הקוגניטיבית לטיפול בבעיה וללמידה מחודשת.
כלומר, ניבוי העתיד בשלל תחומים אינו רק תוספת פיקנטית בשיחות חבריות ב״פרלמנט״ השכונתי או לחלופין נושא להרצאות בכנסים של מכוני מחקר. השאיפה לניבוי העתיד נעוצה כבר בבסיס החיים ובעומק התודעה.
מודל שלושת הקופים – מתי נעדיף לא לדעת?
לא פלא אפוא, שמתחילת תקופת הקורונה ועד עתה, פסיכולוגים ומומחי בריאות נפש רבים שמו דגש על עננת חוסר הוודאות המרחפת מעל כולנו כאשם המרכזי בסטרס ובמצוקה הנפשית שרבים מדווחים עליהם. אותם מומחים קוראים לתעל את חוסר הוודאות לטובתנו, ללמוד ממנה ולצמוח גם מהמצב הזה.
אך האם אי ודאות, או הקושי בניבוי העתיד, הם הגורמים לנו לתחושת דחק? מחקרים מראים כי התשובה לכך היא לכל הפחות מורכבת.
מחקר מקיף (Gigerenzeret al, 2017) שנערך על למעלה מתשע מאות נבדקים בגרמניה ובספרד (כדי לנטרל השפעות תרבותיות אפשריות) רצה לבדוק האם ישנם תחומים בהם אנשים יעדיפו שלא לדעת את העתיד – גם אם המידע יהיה נגיש להם. התוצאות היו מפליאות: 89% מהאנשים לא היו רוצים לדעת מתי בן זוגם ילך לעולמו ו-90% לא ירצו לדעת את סיבת המוות העתידית של בן הזוג. 87% יסרבו לדעת אף את יום מותם שלהם, 86.5% לא ירצו לדעת האם נישואיהם יסתיימו בגירושין וכן הלאה. מעניין היה לגלות שככל שהאדם מבוגר יותר, כלומר שהאירועים המתוארים לעיל רלוונטיים יותר עבורו, כך הוא פחות רצה לדעת את העתיד. בניגוד לרצון לוודאות שתואר לעיל, ישנם מקרים שבהם האדם בוחר בצורה מובהקת פשוט לא לדעת.
גם מחוץ למעבדות המחקר נגלה תופעות דומות: בדיקה בקנדה העלתה שכ-10% מהבוגרים שבמשפחתם יש היסטוריה של מחלת הנטינגטון אינם מנצלים את האפשרות הרפואית לדעת אם נישואיהם עלולים להוביל לצאצאים הנושאים את המחלה. במלאווי שבאפריקה הסתבר ש-20% מהגברים שעשו בדיקת HIV לא חוזרים לקחת את תוצאות הבדיקה, גם כאשר המעבדה מציעה תשלום עבור קבלת התוצאות.
בפן החיובי, התמונה שונה אך לא הפוכה: כ-77% לא ירצו לדעת את סופו של משחק כדורגל, כ-60% לא ירצו לדעת איזו מתנה יקבלו לחג המולד. כ-57% לא מעוניינים לדעת האם יש חיים אחרי המוות (!) ו-40% לא ירצו לדעת את מין התינוק, מידע שנגיש גם היום.
לכאורה אין בכך שום היגיון. הידיעה מתי בן הזוג ימות תאפשר הכנה מראש של התנהלות פיננסית מתאימה או לחלופין תסייע בתכנון פעילויות עבור הזוג בזמן שנותר. במקרה שנדע, למשל, האם ישנם חיים אחרי המוות, הפילוסוף בלז פסקל היה מוותר על ההימור המפורסם שלו להאמין באלוהים (״אם אלוהים אינו קיים, אינך מפסיד דבר אם אתה מאמין בו, אך אם אלוהים קיים ואינך מאמין בו, אתה עלול להפסיד הפסד אינסופי״) וחייו היו משתנים לאחד מהכיוונים של חזרה בתשובה או יציאה בשאלה. אך עדיין מסתבר, שעובדתית מרבית האנשים מעדיפים את חוסר הידיעה.
אי ידיעת העתיד הרע משחררת אותנו מנוכחותו
ניתן להסיק, כי כאשר אנו יודעים שצפוי לנו עתיד ״רע״, במקרים רבים נעדיף להיות במצב של ״בורות מהכרה״ (Deliberate Ignorance), מונח השאול מתחום המשפט (המונח ״עיוורון או בורות מרצון״, willful blindness/ignorance, מתאר אדם המנסה להיחלץ מחובה פלילית ע״י אי ידיעה ״מכוונת״ של העובדות). נכון, כך סובר תת המודע שלנו, על אי ידיעה נשלם מחיר כבד של חוסר תכנון ראוי מחד, אך מאידך מפציע יתרון גדול אחר: התעלמות מהעתיד הרע תאפשר לנו לחיות את חיינו כאילו העתיד הרע... אינו קיים. בעימות שבין האמירות ״ממנטו מורי״ (״זכור את המוות!״) לבין ״קרפה דיאם״ (״קטוף את הרגע״), השנייה מנצחת בגדול.
במצבים שבהם הבעיה אינה פתירה או שהיא בלתי נמנעת, כמו מוות למשל, אף סולמס, שהוזכר לעיל, מודה שאין משמעות לניבוי, וזהו המקום בו נכנסת גיבורה נוספת לסצנת המאבק הפנימי במוחנו – ההדחקה. שכן גם אם נוכל לשפר את ההתמודדות שלנו עם מותו של אהובנו, את החלק החשוב ביותר, את מותו, עדיין לא נצליח לפתור. פריסטון, מצידו, מראה כי כאשר המוח אינו יכול להפחית את הפער בין הניבוי לבין המציאות בשטח – עלול להתפתח משבר אנרגטי אשר יגרום לעומס יתר על המוח ולתפקוד מערכתי פגום. הדבר ימצא את ביטויו העגום במגוון של פתולוגיות, החל מבעיות זיכרון, סכרת וטרשת עורקים ועד לאירועים מוחיים ולבביים. אל מול ההצפה הרגשית האפשרית, המוח ״מכבה״ את השאיפה לניבוי בעזרת מנגנון ההדחקה.
לאור זאת נראה, שלמרות תחושתנו האינטואיטיבית שבוודאי היינו רוצים לצפות מראש את העתיד על מנת לבסס תחושת שליטה ולהתכונן מנטלית ומעשית לבאות, המציאות היא אחרת. אנו מגלים כי במיוחד בנוגע לעתיד ״רע״ הצפוי לנו, נוח לרובנו לא לדעת. בהשראת תקופת הקורונה, אם למשל היינו מנסחים שאלה כזו לציבור הרחב: עד כמה היית רוצה לדעת עכשיו שמגיפה עתידית, בסגנון הקורונה, עתידה בוודאות לגרום למותם של רוב בני משפחתך? – כנראה שרבים מאיתנו היו משיבים על השאלה הזו בשלילה.
יתכן שאחד הקשיים שאנו חווים בתקופת הקורונה אינו תחושת חוסר הוודאות האם יהיה רע או טוב, מכיוון שאם תוצאת הקורונה תהיה נוראה עבורנו, מוטב היה אילו היינו נמצאים מאחורי מסך הבערות הפרטי החמים והנוח שלנו (בהשאלה מג'ון רולס). נוכל לדייק, שתחושת אי הנוחות שחווינו נובעת ביסודה מחוסר הידיעה מתי יהיה טוב... מתי המצב ישתפר, מתי יתגלו חיסון או תרופה וכן הלאה. זהו טיבו של חוסר הידיעה אשר מעיק עלינו וגורם לנו לתחושת דחק.
היכולת לחיות בתחושת חוסר ודאות, כמו גם הדחקה ״בריאה״ של העתיד הרע, היא אבן יסוד בחיינו, ולא בכדי פסיכולוגים המטפלים בסטרס הנובע מחוסר ודאות מטפלים יותר באדם ופחות במצב. על פתח מקדש האורקל בדלפי הייתה חרוטה הכתובת ״דע את עצמך!״, כיוון שידיעת העתיד נובעת במידה רבה מאישיותו ותכונותיו של השואל (״אנו יוצרים את עתידנו וקוראים לזה גורל״, קבע בנג'מין ד'ישראלי). אם נחזור לסרט השני של המטריקס, כשניאו פוגש את האורקל בשנית היא מציעה לו ממתק. הוא אומר לה שכיוון שהיא כבר יודעת אם הוא ייקח את הממתק איך יתכן שיש לו בחירה? ״לא באת אלי כדי לבחור״, מחייכת לעומתו האורקל, ״כבר בחרת. באת אלי רק כדי לנסות להבין מדוע״.
מקורות
Friston, L. (2010). The free energy principle: A unified brain theory? Nature Reviews Neuroscience. 11:127-38.
Gigerenzer, G., & Garcia-Retamero, R. (2017). Cassandra's regret: the psychology of not wanting to know. Psychol. Rev. 124, 179-196.
Rosenblum L., & Paully G.(1984). The Effects of Varying Environmental Demands on Maternal and Infant Behavior. Child Development;55(1):305-314.
Solms, M. (2019). The hard problem of consciousness and the free energy principle. Front. Psychol. 9:2714
