פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
התבגרות מינית -  עוצמה, בילוי ומבוכההתבגרות מינית -  עוצמה, בילוי ומבוכה
התבגרות מינית - עוצמה, בילוי ומבוכה

התבגרות מינית - עוצמה, בילוי ומבוכה

ספרים | 31/8/2020 | 1,228

גיל ההתבגרות הוא גיל שבו בני העשרה מתמודדים עם שינויים גופניים והתעוררות מינית. כיום ההורמונים האופייניים של גיל ההתבגרות מעוצבים על ידי האפשרויות שמזמנת הטכנולוגיה ופוגשים יותר חירות אך גם סכנות מבעבר, כאשר בני ובנות העשרה ממשיכים להיות מלווים בחששות ומבוכה במסלולם זה. עבור הורים ההתבגרות המינית של ילדם היא אספקט מביך שצריך לעכלו, משום שאין הורה שרוצה ילד שעצמאותו והבשלתו יעצרו, אלא שהוא עצמו גדל על בושה והסתרה. כך פוגשים בני העשרה קשת של מבוגרים נבוכים וצדקניים שלרוב מגיבים להתנסויות שלהם במושגי קצה. בפרק זה ברצוני להאיר את ביטויי הפעילות המינית של מתבגרים כיום, ובמקביל — את השתקפות המבט מהעבר על המיניות שלהם מצד המבוגרים שסביבם, כדי לאפשר להם להתמודד עם מבוכה והימנעות מצדם בהתנהלות הבין־דורית ובליווי הורי/חינוכי ראויים.

התבגרות מינית - עוצמה, בילוי ומבוכה

מאת ניצה ירום

 

הפרק התשיעי מתוך הספר 'מצפן להורות ראויה - מדריך לשיח הבין-דורי' בהוצאת פרדס הוצאה לאור. הפרק מובא לפרסום באדיבות המחברת וההוצאה בעקבות הסחף של מיניות צעירים לאונס קבוצתי, ובמחשבה שכדאי לחזור ולחשוב על הנושא באופן הנורמטיבי הנדרש. 

 

נערה ונער מתוודעים לגופם ולמיניותם

גיל ההתבגרות הוא גיל שבו בני העשרה מתמודדים עם שינויים גופניים והתעוררות מינית. נערה שגופה מבשיל — זוכה למבטים מתפעלים וקולטת את כוחה החדש. נער שמתבגר פיזית — כבר לא נתפס כילד וגופה וקרבתה של בת (או גופו וקרבתו של בן) — מעוררים אותם. כיום ההורמונים האופייניים של גיל ההתבגרות מעוצבים על ידי האפשרויות שמזמנת הטכנולוגיה (והרשתות האינטרנטיות והחברתיות) ופוגשים יותר חירות אך גם סכנות מבעבר, כאשר בני ובנות העשרה ממשיכים להיות מלווים בחששות ומבוכה במסלולם זה. כיום אפשר לראות אצלם התפתחות בפערים בו־זמניים בהבנה ובהתנהגות המינית: כשברחוב בנות מראות גוף אך מתביישות ומסתירות את גופן במרחבים אחרים; כשכבר בגיל שש יודעים מה עושים ההורים בחדר השינה, אבל לא בהכרח מבינים/ות אחר־כך את הקשר בין מעשה ותוצאה, בין מראה ומגע, אפילו עד גיל מאוחר.

עבור הורים ההתבגרות המינית של ילדם היא אספקט מביך שצריך לעכלו, משום שאין הורה שרוצה ילד שעצמאותו והבשלתו יעצרו, אלא שהוא עצמו גדל על בושה והסתרה. כך פוגשים בני העשרה קשת של מבוגרים נבוכים וצדקניים שלרוב מגיבים להתנסויות שלהם במושגי קצה — של עבריינות (ברשת, בלחץ קבוצתי) וחוק, מול התעלמות. בעיקרון מדובר, ראשית לכול, בהדדיות ומשיכה בין בנים לבנות בגילאים אלה. בפרק זה ברצוני להאיר את ביטויי הפעילות המינית של מתבגרים כיום, ובמקביל — את השתקפות המבט מהעבר על המיניות שלהם מצד המבוגרים שסביבם, כדי לאפשר להם להתמודד עם מבוכה והימנעות מצדם בהתנהלות הבין־דורית ובליווי הורי/חינוכי ראויים.


- פרסומת -

בנות מראות את גופן: 'סלפי־גוף' בסמרטפון

נערה שזוכה למבטים מתפעלים מגלה שיש לה 'סחורה' מבוקשת, ויש לה כיום אמצעים להפגין את גופה היפה והחדש — לצלם אותו בסמרטפון, להציע תמונה או להיענות להזמנתה. העונג בחשיפה העצמית צריך להיתפס, אם כן, ראשית כהפגנה נורמטיבית של נערה את גופה הנשי המנץ, המזכה אותה בהתפעלות, כאשר הטכנולוגיה מספקת לה אמצעי ל'ראות' אותו ולהראותו. אולם חשוב גם ללוות נערות מפני תוצאות פוגעניות אפשריות של חשיפה שכזו, ולקחת בחשבון שכולם מצטלמים ומצלמים, ורבות נבוכות מגופן החשוף.

מתוך ניסיוני הקליני, בנות שצלמו עצמן בעירום והשתתפו בסקס בגיל מוקדם (בסביבות גיל 12) היו זקוקות באופן מיוחד לתשומת לב עקב חולשת התא המשפחתי שלהן. אולם גם במשקי בית רגילים יותר, כשההורה — נאמר האם — הייתה עסוקה בענייניה (בחבר החדש שלה, לדוגמא), אך לא בהכרח, בנות וגם בנים גילו עירנות מינית מוקדמת שכללה את התופעה שמתוארת. אבל ילדה־נערה בת 12 המצלמת עצמה בעירום בסמרטפון ושולחת את תמונתה למישהו (שמעלה אותה ברשת) — היא מציאות שמתרחשת במרחב גילי, מדווחת לא פעם בהדרכות לאנשי מקצוע ועולה מכתבות שונות בתקשורת למיניה.

בכתבה עיתונאית נערות מספרות על לחץ שהופעל עליהן מצד בנים להעלות תמונה חושפנית שלהן ('מוסף הארץ', 4/4/2014). הבנים מוצגים כלוחצים והבנות — כנכנעות. הבנות נענות כי הן רוצות לקבל 'לייקים' ובנים מפעילים עליהן לחץ — 'שלחי תמונה'. בתופעה זו אפשר לראות לכאורה 'מוסר מיני כפול' לגבי בנות: כשהן משתפות פעולה ונענות הן אכן זוכות באהדה — ב 'לייקים', אך גם בגינוי — בכינוי 'שרמוטה' (או בהתפארות הבנים בינם לבין עצמם: 'תראו את מי זיינתי', בין אם התמונה היא אכן הוכחה למעשה ובין אם לא בהכרח, שכן גם הבנים נבוכים בגילוי מיניותם).

המוסר הכפול לכאורה מבטא את הבלבול בנושאי מין של הצעירים משני המינים ובשני הדורות — של בני העשרה ושל הוריהם כאחד. כשנערה בעניין של לעשות סקס תכתוב בהודעת טקסט שיש לה בית ריק ותשלח תמונות שלה — זה יכול להיות ביטוי של חירות שהיא חשה, להפגין את איבריה הנשיים ולקבוע את המיניות בתנאים שלה, אבל צעד זה יכול גם לבטא חוסר ניסיון מספיק מצידה לחשוב על התוצאות בעתיד. בהמשך התבגרותה יתעורר בה הבלבול המובנה הגלום ב'גורל הנשי' — להיות אישה שהיא גם יוזמת וגם נחדרת, שהיא אקטיבית ביוזמות שלה ופסיבית באנטומיה שלה. את הבלבול הנשי הזה היא צריכה ללמוד לראות כנתון בזהות וככוח שלה, לא כעלבון.

במקביל, הנער יכול להתפעל מגופה של הבת ולהמשך אליו, אבל הוא יכול גם להיבהל מן הנשיות שלפניו, בעיקר כשהיא מופגנת מצדה של בת נועזת. הוא יכול, בהצטרפות לקבוצת הבנים ומתוך המבוכה שלו — גם להתפעל ממנה, אך גם ללעוג לה. כשבנות מתחזקות, הן לומדות גם ללעוג בחזרה.

ההורים יכולים למצוא עצמם מבולבלים ונבוכים מבתם או מבנם המיניים, כשמה שקשור לסקס שלהם מלחיץ אותם ופוגש את העכבות שלהם. הם יזדהו (אוטומטית) עם החשש לגינוי ולשם רע לבתם 'הזולה'. אלא שרצוי שיחתרו ללוות ולסמוך על בן או בת העשרה שלהם, וגם לדאוג להם דרך ביטוי אפקטיבי של דאגתם.

את התופעות האלו המתחוללות כיום בצל שחרור יצרי־גופני וקידמה טכנולוגית של צעירים, אשר אותן עולם המבוגרים מפרש לרוב דרך נקודת המבט 'של פעם' — חשוב להאיר. הבנות לא רק נכנעות ללחץ — הן מגלות את כוחן; הנשיות המניצה שלהן, האיברים המיניים וקימורים שלהן הם כוח לא נורמאלי בהשגת תשומת לב. היו אלו הבנות עצמן שנאבקו וזכו שיאפשרו להן ללבוש מכנסיים קצרים לבית־הספר, ולא להשלים עם תלבושת אחידה שתצניע אותן. חוקרים פסיכואנליטיים של מיניות ונשיות (כמו שסגה־סמירג'ל, 1970) דנו בכוח וב'הזדמנות השנייה' שניתנת לבנות עם התבגרותן. גילוי הכוח שלהן בגיל העשרה, מציינת חוקרת זו, חשוב להן בעיקר בגלל שמלכתחילה האם מחנכת את בתה, הדומה לה — לכניעות, ואילו גילויי נשיותן בגיל ההתבגרות היא הזדמנות הבת לזקיפת ראש. 'ההזדמנות השנייה' בגיל ההתבגרות מחלצת את הבת מכניעה לאם כדי לחגוג באמצעות המבט של המין השני. הבן והגבר השונים מן האם — הם בעלי ייחוד וכוח מעצם הנבדלות שלהם. כיום גילויי הנשיות בגיל העשרה הם בעיקרם בחזקת חגיגה.


- פרסומת -

יש לראות את ההתענגות של בנות מן הכוח נשי שלהן בזמננו כמשחק לגיטימי בין המינים. אפשר לראות את העונג והטבעיות במודעות הבנות לכוחן הנשי להפעיל את האחר — הן מראות את גופן, ואילו את ההדדיות בין המינים — צריך לפתח. המושג 'שרמוטה' שבו עלולה לזכות נערה שנענית מינית אינו נתפס בהכרח על ידי הנערה כפי שנתפס על ידי הוריה; הוא יכול להיות נקודות זכות במשחק בין המינים, למרות שהוא יכול להיות גם מקור לפגיעה ובידול. אך חשוב שנבין את הערך הנרקיסיסטי ההתבגרותי של הפגנת גופה היפה של הבת הזוכה כך בהתפעלות ושיקוף ערך, כדי שאפשר יהיה לא להיבהל באופן אוטומטי מחשיפתו, כולל באינסטגרם. כדאי אולי לאפשר לעצמנו נשימה שנייה לפני הזעקה, וטעויות של בנות אינן קטסטרופות. אפשר ללמוד לתקן אותן, וצריך לשמור את הדאגה וההגנה ההוריות זמינות, אך לא להיסחף לעידוד הבנות הצעירות לחשיפה בשם צרכיהם של האחרים. כיום גם מורות חושפות ומצטלמות וגם שחקניות וסלאביות עושות זאת. אלא שבעוד שחשיפה גופנית והתנסות מינית מצד מודלים זמינים בתרבות שלנו זוכות להרשאה (וגם לגינוי פומבי), הרי שהזדהותן של בנות אתם דורשת התערבות מתווכת: מה שנראה טוב במדיה, לא בהכרח טוב בחיים. אולם את הגוף הנגלה של הנשים החדשות — גם המשפחה וגם החברה צריכות כנראה להשכיל לקבל.

אפשרי שנערה שחשה בדיעבד שחשיפת גופה 'הייתה שטות' — יכולה ללמוד מן השטות שלה לגבי העתיד. זאת בתנאי שההורה לא נכנס מיד לעמדת פאניקה — שילדתו אכן 'שרמוטה', והפעיל את החוק לפני ששמע את הבת וליווה אותה. הפנייה למשטרה יכולה בהחלט להתבקש, אך היא יכולה להיות גם ביטוי לפאניקה של ההורה המחצין את הדאגה ההורית בגלל מצוקתו, כשאפשר אולי להפגין אותה תחילה באופן יותר משתתף. בכתבה המדווחת לעיל נערה שתמונתה בעירום עלתה ברשתות, מספרת על כך בדיעבד: "האשמתי את עצמי שהסכמתי לעשות את זה, שדפקתי לעצמי את החיים. היום אני יודעת שלא דפקתי לעצמי כלום. ואחרי שגמרתי לבכות, התחלתי לצחוק על כל העניין. אמרתי חלאס, אין לי כוח לזה. אני יפה גם בעירום, וזה ממילא כבר בחוץ". המסקנות שבנות הגיעו אליהן, אחרי שנרגעו, היו שהן כן תשלחנה תמונות אינטימיות של עצמן, אבל בלי שיראו להן את הפנים, והן גם לומדות לדעת למי לשלוח.

ייתכן שהערך החברתי ותשומת הלב הנרקיסיסטית עולים בגיל הנידון על התשוקה המינית, וגם כשהבת אומרת "מה הבעיה?" לגבי עניינים אלה — יש בכך יותר תחושת עוצמה שלה כנערה מאשר תשוקה יצרית ממש. אבל בהחלט צריך לקחת בחשבון את האפשרות שבנטילת בעלות מצידה גם על התשוקה שלה — היא רואה במיניות שלה משהו טבעי, שאיננו בהכרח בעיה ומקנה תחושת עוצמה לא מבוטלת. כשהיא מדברת על כך שהיא שוכבת עם בנים כשמתחשק לה — יש או צריך שתהיה לה היכולת לבחור, להגן על עצמה מפגיעה, להעדיף אינטימיות עם מישהו 'נחמד'. זוהי אופציה שחשוב להקשיב לה בנרטיב של הבת, או להציע לה כשמלווים אותה תוך גיבוי ודאגה (הורית או אחרת). חשוב שהיא תוכל לשקול התנסות מינית כשהיא מבינה וכשהיא לא נפגעת בעטיה.

את הפעילות המינית של מתבגרים צעירים מפרשים אנשי מקצוע לעיתים קרובות כלחץ לקונפורמיות יותר מאשר יצריות ממש. אולם העובדה היא שהגיל יורד ואפשר לראות התחלתה של פעילות מינית כבר בגלאי 12 ומטה — יותר מוקדם מאשר בעבר. משמע, בטווח המיניות של גיל ההתבגרות נמצא ניצנים של עניין מיני ותשוקה מתפתחת וטבעית, וגם היענות דרך מין ללחצים חברתיים ואישור לערך וחשיבות. טווח הפעילות המינית יכול לכלול צילום עצמי בעירום (סלפי גוף) והצגתו למתעניין כחלק מהתעניינות בגוף הילדותי שהופך לנשי ובמבט הגברי המתפעל ממנו, אך יכולה להיות גם הפגנת גוף המעורבת בביישנות גופנית אצל אותה בת עצמה. מה שהבוגר צריך לעכל הוא קיומם של פערים אצל הצעיר. אבל, מעל הכול, בנות כיום מקבלות ומציגות את גופן בטבעיות, כשדור הבוגרים גדל על בושה והסתרה של הגוף הנשי וגינוי בגין חשיפתו.

ביטויים יותר בסיסיים של בגרות מינית נינוחה, ולא דווקא מתריסה אצל נוער כיום, אפשר לראות אפילו ביחס אל הופעת הוסת. אם יכולה לדמיין לעצמה שבשיחה עקיפה היא 'תכין' את בתה לקראת הופעתה של הוסת תוך ציפייה שהבת תפנה אליה להדרכה כשהנושא יהיה אקטואלי. בינתיים האב יכול להופיע עם שקית של מוצרים שקנה לבקשת הבת בסופר־פארם הקרוב, ביניהם טמפונים. האם תשתומם: "מה, את כבר משתמשת בטמפונים ולא אמרת לי?!" והבת תאמר: "מה הבעיה, אמרתי לאבא, הוא יותר רגוע". הציפייה האנכרוניסטית ל־'שיח נשים' היא כנראה יותר קלישאה ממציאות, וגבר/אב יכול להיות יותר משוחרר בנושאים מיניים ונשיים, והבת המתבגרת תתייחס יותר בטבעיות לגופה ונשיותה מאשר אמה. יחד עם זאת, אפשרי שבנות ובנים בזמננו עדיין יתייחסו ברתיעה למילים כמו וסת או מחזור חודשי, וכך ההתייחסות הטבעית לגוף הנשי, הגברי וליחסים בין המינים מתקיימת בצד העדר שפה עבורם; אלה ואלה יימצאו להם בכפיפה אחת.


- פרסומת -

בינתיים החוק התאים עצמו למציאות ומגדיר חשיפת חומר אינטימי במרחב הויראלי־אינטרנטי שלא בהסכמת או ידיעת הפרט המעורב — כעבירה. דרך החקיקה העדכנית הופכים הבנים הצעירים מסקרנים בחברותא — לעבריינים. במקביל, הטכנולוגיה מתפתחת בקצב מהיר ונוצרות אפליקציות שמפוגגות את המצולם תוך זמן קצר, שבני הנוער פונים אליהן מכיוון שהם רוצים כן לצלם את עצמם. אלא שהטכנולוגיה והחוק אינם הכלי היחידי בידי המבוגרים להגן או לתקשר עם הבנות והבנים. האחריות החינוכית היא, למשל, לדאוג למודעותם של הבנים לגבי פעילות המפלילה אותם וגם להבנה כיצד בן בוגד באמון הבת כאדם, כשהוא מוכן לחשוף משהו אישי שלה שלא בהסכמה. טעות גדולה היא להפוך סקרנות נורמטיבית לעבירה פלילית ללא תווך.

הלמידה והטעות: 'חשבנו שככה נראה סקס, כמו פורנו'

גם את חיפוש הדרך של בנים לגלות ולממש את המיניות שלהם — כיצד לאונן, כיצד לאותת לבת, כיצד להתנהל עם בת שכבר משתפת פעולה — צריך לקחת בחשבון. גם הבן נבוך ומגשש את דרכו, ואולי בחסות 'החבר'ה' או בחשכת המסכים הוא מתנסה באופן היחידי שהוא חש שפתוח בפניו, בעניין שהוא כל־כולו מתנקז אליו בהתבגרותו, כשההורמונים משתלטים. מטופל בוגר התוודה, במבוכה רבה, ברגע שזכור לו כמשהו שלעולם לא יסלח לעצמו לגביו — כשבגיל ההתבגרות שלו מצא עצמו נדחף יחד עם חבריו לשכב עם ילדה מסוימת בשכבה. הוא זכר את הלחץ ואת המתח שהיה נתון בהם, ואת ההקלה שהייתה לו כמבוגר שהצליח אז, למרות הכול, לא להשתתף באונס. בשיח מבוגרים על מיניות בין מתבגרים — בנים מוצגים לרוב כמנצלים, בשעה שגם הם חשופים ללחצים חברתיים, שקשה להם לעמוד מולם. גם להם לא ברור עד הסוף שמין קשור ליחסים, לכיבוד האחר ולשיח.

נער מספר על שיעור בחינוך מיני שהוא וחבריו עברו בכתה ו', לאחר שהם כבר צברו מספר מכובד של 'שעות חינוך מיני' מסרטי פורנו. הוא אמר: "דיברנו על קרי לילה, על התבגרות גופנית, אבל לא על סקס. בואי נגיד שיכולנו כבר להעביר שיעור למורה", יכולה להיות פה תחרות בין־דורית, אבל אפשרי גם שזהו תיאור עובדתי. אכן, בנים מתבגרים החל מכתה ג' ואילך מדווחים שהם לומדים על סקס דרך סרטי הפורנו הזמינים להם באינטרנט למיניו. ממצאים של המועצה לשלום הילד הם כי 78% מבני 15-17 נחשפו לחומרים פורנוגראפיים כמה פעמים בשבוע. יותר בנים, אבל גם בנות. אלא שהממצאים גם מנחמים: מין ממשי בקרב בני 15 ומטה הוא פחות שכיח בארץ מאשר בעולם.

בפועל הפכו סרטי הפורנו זמינים עבור המתבגר כסובייקט טכנולוגי, זהו מקור הלימוד המרכזי על סקס ומקור בלוי, לא רק לצעירים. תמיד שימשו 'חומרים אסורים' כמורה המיני של צעירים, ומסתבר שגם כיום, ובנגישות רבה. בסרטו של אורי זוהר 'מציצים' נער מציץ בחיזורים המיניים של גברים מבוגרים, עד שבזכותם הוא מגלה את 'האוצר' שלו ונוטל לעצמו את הבחורות שלהם. הספרות 'הזולה' שהוסתרה מתחת למזרון לימדה בעבר את הצעירים מה יש לבחורות ומה עושים אתן. כיום מקור הלימוד הוא סרטי הפורנוגרפיה הזמינים. מה בכל זאת ההבדל בין פורנו ומציאות? הבעייתיות הגלומה בסרטי הפורנו כ'מורה מיני' היא שהמיניות המוצגת בהם אינה דומה לסקס בין אנשים חיים: האלימות בוטה, כי כך היא 'עוברת' טוב במדיום שכולו ויזואלי, ואין השתתפות בחוויות חושיות ורגשיות אחרות: של ליטוף ומגע, של מבט עין האחר השותף, אין הדדיות.

היום מדברים על 'התמכרות' לסרטי פורנו גם בקרב צעירים וגם בקרב מבוגרים, עד כדי הבנייתה במוח — נעשים מכורים לזה. ועל פי דגם זה נבנית תפיסת העולם לגבי היחסים בין המינים: מהו הגוף של אישה — מועצמת חזה, מבליטת איבר מינה, מביימת אורגזמה, וגוף הגבר — אורך איבר מינו, מספר הפעמים בלילה ומשך הזמן לאורגזמה מינית, ואיך מתנהלים היחסים ביניהם — בכוח, בכניעה ובאלימות. המודלים המבוימים הללו מקבעים עיוות, והפער בין המציאות ובין הפורנו הופך לבלתי ניתן לגישור. אבל מסתבר שחלקם של הצעירים הוא, בכל זאת בעל הבחנה: נער בן 17 סיפר שאחרי ציפייה ממושכת בסרטי פורנו נעשה משעמם וצפוי, כל הזמן אותו דבר. סרטי פורנו שהוא וחבריו ראו בכתה ג' כבר לא 'מזיזים' להם. מסתבר שבכתה ז', כשהבנים כבר מתחילים לאונן — לראות פורנו ביחד כבר מביך אותם. בכל זאת, המסקנה היא שסקס שלומדים מתוך האינטרנט מלמד את הנוער כיצד סקס אמור להיראות ומבנה לו עולם מושגים מעוות לגבי הסקס הממשי. סרטי הפורנו הפכו למדריכו של הצעיר, מדריך המעוות את המציאות ומפצל את פרטנר ואת הקשר; הוא מפצל בין הגוף המצולם והגוף הממשי, בין הגוף והאדם, בין המראה לשאר החושים (כולל המגע).

בתרבותנו הפיצול האנושי שכיח לא רק במיניות אלא הפך לרחב ובעייתי בתחומים רבים. למשל, בתקשורת הבינאישית מסמסים ולא מדברים. בבית הספר יכול להיקבע כלל — לדבר עם חבר פנים אל פנים ולא רק דרך המכשירים, אלא שכלל זה עשוי לשמש ככותרת ולא בהכרח יילקח ברצינות. פיצול האדם השלם נוכח כיום ביחסים בין המינים: בוגרים צעירים ייצרו קשר עם פרטנרים לסקס באינטרנט ואחר כך יתקשו למצוא בן־זוג, כשצריך להוסיף מראה, שם ושיח לאקט המיני. כשמדובר בפעולות חינוכיות לגבי 'סכנת הפורנו' — עולה הנושא של ציפייה מבוקרת, של עידוד היכולת הביקורתית של הצעירים לגבי מה מבוים או 'משוחק' ומה אמיתי. כשמדובר על ציפייה מבוקרת — מדובר על האפשרות שהורה או מורה יצפו יחד עם הצעירים שלהם בסרט פורנו ויתווכו. אלא שהורים מתקשים לדבר עם ילדיהם על מיניות, ובעצמם משדרים מסר כפול — שזה מעשה 'נורא' אבל זה גם מקדם חברתי. כאשר אפשרו הסברה מינית בסקנדינביה והראו מין מפורש — תמיד נמצאו לכך 'פנים פורנוגראפיים'.


- פרסומת -

בכל זאת, הבוגרים כיום צריכים למצוא דרך לראות בצפיית ילדיהם בפורנו עובדה מוגמרת. צריך לאזכר אותה בשיח עם ילדיהם, כולל את עניין העיוות הכרוך בה. לגבר שבסרט היה איבר קולוסאלי והוא 'גמר' חמש פעמים בלילה, אבל גבר נורמאלי לפעמים חרד ולא 'עומד' לו, וליחסים ולגישושים שלו עם בת הזוג אי אפשר לתת נוסחה — הגישוש המיני עצמו מקנה ביטחון והוא נכון. ומספיק שהורה או מורה יראו פעם אחת סרט פורנו כלשהו כדי שיוכלו לשוחח בנוחיות יחסית על הדומה והשונה בינו לבין החיים. גם כאן צקצוקי לשון ושיח במושגי 'סרטים אסורים' ו 'התמכרות' מצד הדור הבוגר — ישאירו את המתבגר המיני מבודד וחסר יכולת להבנת המציאות, כשהסקרנות הבסיסית שלו ידועה מאז ומעולם, ורק הטכנולוגיה הוסיפה לה ממד שצריך להתמודד אתו. יתרה מזאת, אצל צעירים כיום מין הפך לצורה של בילוי (סקס מזדמן כבילוי מקובל בקרב תלמידי קולג' , דווח, למשל, במחקרים על־ידי Gracia, 2013).

כפי שנראה בהמשך, הנוער מוכן להיעזר בהתחבטויותיו המיניות בליווי בוגר המתאפשר לו, וכפי שראינו, הוא אינו חסר שיפוט בהתייחסותו לסרטי הפורנו. הוא מבין שהם מתחילים לשעמם אותו ולחזור על עצמם, והוא בעל שיפוט עם הגיל להבחין מתי לצפות בהם עם החבר'ה ומתי כליווי לתרגול פעילות מינית ביחידות. יחד עם הציפייה הזמינה בסרטי הפורנו — בני הנוער זקוקים להכוונה להתנסות הדדית שבה יש פרטנר או פרטנרית ממשיים, מצד מבוגר שאינו נבהל ויכול ללוות לבטים מבלי לבייש או לגעור; הוא יכול לספק הבנה ושפה לתהליך הגישוש המיני הפתלתל, גם כשהמבוגרים לא לגמרי 'שוחים' בו.

כיצד יכולים הורים ללוות את בני העשרה שלהם המגששים דרכם ביחסים בין המינים?

מול עיני הוריהם ומוריהם הופכים נערים ונערות לסובייקטים של מיניות מנצה בעולם שבו יש להם אוריינות וסמכות טכנולוגית, השיח הוא דמוקרטי והמדיה רווייה מיניות, וקשה וגם אין כל צורך להתנזר. אלא שהמתבגר כישות מינית פוגש הורים ומורים המתקשים לדבר על מיניות בשפה פשוטה וטבעית, מבלי להיות ללעג לילדיהם/תלמידיהם ש'שולטים במדיום' אולי יותר טוב מהם. נערה בת 14, המתנסה במיניות שהיא יוזמת, יכולה להיות יותר מנוסה בנושא זה מאמה, חרף שנותיה. ההתייחסויות הרווחות של עולם המבוגרים להתנסויות המיניות של מתבגרים הן במושגים המוקצנים של או...או: התעלמות או הפניה אל החוק (למשטרה). הורים, מורים ופסיכולוגים נראים פוריטאניים — חסרי שפה לעומת הנערים היצריים והנערות המועצמות — שגם חוששים, נבוכים ומחפשי דרך; הם מודעים להתעוררות מיניותם — אבל לא בהכרח לסכנות ולתנאים הרצויים למימושה. לנערה שזו ההזדמנות שלה לתשומת לב ולשינוי במעמדה — גופה הוא עכשוו קלף מנצח; חשיפת גופה במכנסונים, במחשוף או בחזיות גוף שכבתיות היא כיום טבעית לה.

מולן אמהות לא מועטות יכולות להיזכר כיצד בהתבגרותן גופן והפוטנציאל המיני שלהן עבור גברים היו מה שאמהותיהן חינכו אותן לנפנף בו אבל לא 'לתת' עד שמתחתנים אתן או כדי שיתחתנו אתן. זה היה הקלף המנצח ההיסטורי של נשים כתמורה לנישואין, לדאגה כלכלית למחסורן ולמעמדן החברתי. ההורים כיום מצוידים בדמויות הנשיות או הגבריות שהם הפנימו: ההתבגרות המינית של האם כאישה התקיימה כשאמה ואפילו סבתה עיצבו אותה לזהירות ושימוש נכון, ואב שסימן עם חבריו את 'הנשים השוות', לא את זוגתו קשת־היום. אלה הן דמויות מופנמות שהיא תקרין לבתה המועצמת. כשאב עומד כיום מול אישה ובת יוזמות, ובן מתנסה אך חושש ותר את דרכו — הוא יחווה ויאותת לא ביודעין את האם והאב שהוא הפנים: אם שנבגדה או נכנעה וקבלה את תפקידה המיני ולא יזמה אותו, ואב שמימש את חלקו או את חירותו, לרוב ללא התחשבות.

הגיוני היה להתחנך לעובדה שמיניות טבעית היא חלק אינטגראלי מחיי אדם ומיחסיו הקרובים. אולם מסתבר שה'טבעי' הוא 'אוטופי'. במציאות של זמננו, כשיש הפגזה של גירויים מיניים בפרסום ובתקשורת — אין פירוש הדבר שאנשים, כולל הורים, הם משוחררים או מכירים בפן זה של עצמם. ואפילו להפך — המבוכות והעכבות הישנות עדיין מחלחלות ומשפיעות על ההתנהלות. אלא שאפשר להתקרב למיניות האישית ולהתיידד אתה בכל גיל, דרך יצירת אמון בהתנסות עם בן הזוג. ההורה יכול לתקן את העכבות, הפיצולים והפיצויים המיניים שאימץ לעצמו. הוא יכול ללמוד ליצור לעצמו נינוחות ומנטליזציה — שפה לדבר על מיניות, במקום להימנע ולהיבהל מביטוייה, להחצין אותם או לעודד את החצנתם אצל ילדו, באופן מנותק. הם עלולים באופן לא מודע לעודד הרשאות אצל המתבגר או המתבגרת שלהם, יותר מתוך הצרכים והסקרנות שלהם מאשר מיכולותיו הנפשיות של ילדם. אלא שרק הורה שיוכל להודות במבוכתו אך לא ייסוג בגללה — יוכל ללוות את המתבגר המיני של היום, ורק אם הוא מודע דיו לצרכים המיניים שלו ומפתח שפה לתחום זה של חייו, הוא לא ייבהל מהם או יעתיק אותם לבנו או בתו כדי שיממשו או יתקפו אותם עבורו.


- פרסומת -

אכן, מול המתבגרים של היום ההורים עומדים לרוב חסרי אונים — מבוישים בחוסר הניסיון שלהם, מצוידים בעכבות שעליהן חינכו אותם, בקנאה (בילדיהם המתבגרים) ובאידיאליזציה (שלהם). אם מודעת לנערה מתבגרת יכולה לומר: "אני רבה אתה בגלל המחשופים שלה, אבל בעצם אני מקנאה שהיא מרשה לעצמה". מיניותה של הבת מדהימה את האם שעד היום לא כל כך מרשה לעצמה לחשוף את גופה או להתייחס בטבעיות למיניותה, והיא מוצאת עצמה דוחה את הבת ('הזולה') או נכנעת לה. הבת מצידה יכולה לזלזל בניסיונה המיני המצומצם של אמה. ואולי אפילו, מתוך תחרות אדיפאלית וצורך להעצים את עצמאותה וערכה כמתבגרת נפרדת שכבר איננה ילדה תלויה — תתגאה בגלוי ביתרונה.

הקושי של האם ושל האב לעמוד מול התפתחות של סממנים גופניים והתעניינות מינית אצל ילדם אכן משקף מבוכה אישית. האיסורים וההפחדות מ'לתת' את גופה טבועים באם כילדה טובה שבעבר ציפו שתדע להשתמש בנשיותה בתבונה כדי ל'תפוס חתן', גם כאשר בבגרותה היא משוחררת לכאורה ומדברת בשפה רפואית־מינית (למשל, תגיד 'פות' ו'פין'). או כאשר היא מקיימת מין בזוגיותה — אבל יותר כחובה שצריך לתחום אותה (על ידי בילוי עם בנות־חברות, עם משפחת המוצא או בדרכים אחרות). האבות שגדלו על פיצול בין ה'מלוכלך' ל'מצ'ואיסטי' במין יכולים למצוא עצמם מבולבלים ונמנעים מול מיניותם המתעוררת של בנם או בתם.

הורים רבים המגלים שתצלום חושפני של בתם עלה ברשת, מתמלאים בעתה ואפילו גועל. פנייה שלהם אל החוק היא פעילות הורית מגוננת. אלא שמיניותם של הבת או הבן היא המביכה אותם, והיכולת להתייחס בהבנה לניסיונותיהם לעורר התפעלות, להפעיל ולפעול בגינה — אינה קלה עבור הורה. בעצם, מיניותם של שני הדורות מביכה זה את זה. אולם חרף מבוכתו, כל הורה רוצה שילדו יתפתח, כשבמקביל חשוב שיפגין את דאגתו. הוא דואג כי הוא מבין שיכולות להיות תוצאות פוגעניות בצד ה'כיף'. אם יכולה לאסור על בתה לצאת בבגד צמוד או חושפני מן הבית, אבל היא אינה יכולה להבטיח שבתה לא תחליף לבגד צמוד או חושפני בצאתה. לא מילות האיסור הן ההגנה אלא היכולת לראות את ההתנסות כמאתגרת עבור הבן או הבת, כשההורה מלווה ומבין זאת: הוא מחזיק ומשדר את אספקט הדאגה, הוא שם גבול, מציע לדחות בגיל או מתייצב במקום שנראה לו מסוכן מדי. ה'גועל' שהורים מבטאים כשהם מגלים את תצלומי בתם ה'מופקרת' הוא עדות לתגובת המרה של יחס שהוא בין מבוכה לקנאה — שהצעירים מעיזים לעשות משהו שהוא נועז עבור המבוגר שגדל לבושה, אבל הם זקוקים לליווי של התפעלות ודאגה כאחד. לפיכך חייבים המבוגרים של היום לפתח שפה של קשר ורגש להיבט אנושי זה.

ההמלצה של משרד החינוך להורים היא לקיים עם ילדיהם שיח על מיניות בריאה. אולם כמה בני זוג מקיימים 'מיניות בריאה' — מסוגלים לשוחח באופן אינטימי על המיניות ביניהם ודרך המיניות להתקרב ולתקשר זה עם זו? גם הם, אולי קצת פחות מהוריהם, לוקים בבורות והימנעות; הם לרוב חסרי מילים ויכולת להמשיג לעצמם את מיניותם ומיניות בכלל. אין הכוונה לשיח־גברים מופגן, או לשיח נשים־חברות מופגן — אלה משמשים לעיתים קרובות כדרכי התנהלות ושיח מפוצלים ומוחצנים מרגשות אישיים ואינטימיים, למרות שעבור המקיימים או המקיימות אותם הם עדיפים על הימנעות ושתיקה. מסתבר שגם ההורים וגם ילדיהם רוצים 'לישר קו' עם מודלים חיצוניים. אלא שביחסים בין המינים במציאות, בניגוד למין מוקרן — הגודל וההתנהלות הם אחרים; צעירים כמו בוגרים המתבדרים בסרטי סקס צריכים להכיר בהבדל וללמוד שהדגמים החיצוניים יכולים לספק אולי גירוי והשראה, אבל רק פרטנר חי יכול להיות נעים ומחזק וגם מתסכל, ומאפשר או מחייב התאמה אליו.

חשוב שהורים יתעניינו בחיי ילדיהם במידת יכולתם, ויודו במבוכה שלהם. חשוב שהם יבהירו את עמדותיהם במקום למצוא למבוכה שלהם פיצוי או ביטויים שונים בפעולה: למשל, לאפשר לבת להתייחד בחדרה עם החבר שלה (שתתפוס חבר/חתן?), אבל לגעור ולנסות למשטר את הבן שמדווח שיש לו חברה — ש 'יהיה בבית בעשר', כאיזון. גם כיום יש אב הרואה עצמו כמי שחייב לדרבן את בנו לגבריות; אם המממשת דרך בתה סוגי מיניות כולל מיניות לסבית שהיא מנעה מעצמה; אב שחש מגורה על ידי בתו ואינו יודע כיצד לגונן על עצמו חוץ מאשר להעליב אותה ולהתרחק ממנה או מן המשפחה. נמצא אם שמלטפת באופן מוגבר את בנה המתבגר כניסיון לשמור על קרבה אתו, כשהוא חדל להיות הילד הקטן שלה, כאשר מול התבגרותו והתבדלותו אפשרי שהיא מרגישה עצמה פחות נשית ואולי יותר ערנית למין בעצמה, אלא שמבנה היא תצפה באופן לא מודע לקרבה ופיצוי על מה שאינה מרגישה בנוח לגביו עם בן זוגה. להורים יהיה קשה לפגוש את המבוכות המיניות שלהם אם הם עצמם מקיימים פרקטיקות מיניות שהם לא אוהבים — (מין בכללותו, מין אורלי), כשאפשר להפוך את הסקס לתקשורת אינטימית שאפשר לנהל.

הערות כביכול היתוליות של הורים בסגנון: "כשתתחילי — תיידעי אותי, לא?" כשבעצם הם נבוכים ולא רוצים לדעת — הן יציאת ידי חובה מצד הורים וגם מצד מורים, שעדיפות אולי על שתיקה כללית בנושא, כשהסברים מיניים במושגי הדבורים והפרפרים מגחכים כיום את ילדיהם. אולם התבגרות מינית של הצעירים יכולה לפתוח סוגיות לא פתורות אצל ההורים, ולהוות הזדמנות להתיר אותן כהתחלה חדשה גם בשבילם. שיח בין הדורות שהוא מתעניין ודואג כאחד — יכול 'להכיל' מבוכה וצריך לשמר אמון.

ההורים הם אכן אובדי עצות ונבוכים: מין הוא נושא מביך כאמור בעיקר בגלל ההפנמות הקשורות למיניותם של הוריהם ושל עצמם כמתבגרים, הפנמות שאותן הטמיעו ומתרכזות באיסורים ובחרדות — שמין הוא זול, שאפשר לנצל באמצעותו, שאפשר להסתבך דרכו. על כך מעידות השאלות שהורים שואלים במדורי יעוץ שונים: האם הגיע זמן לדבר על יחסי מין עם בתם בת ה־15? האם תהיה זו האם או יהיה זה האב שידברו עם בן־העשרה שלהם על כך? האם להחרים קלטות פורנו שנמצאו בחדרו של בן ה־14? איך יגנו על בתם, הסגורה בפניהם, 'שלא תסתבך'? נדמה להם שבנם כבר קיים יחסי מין, והם דואגים 'שלא יתסבך', איך להעלות את הנושא מבלי 'להביך' אותו?


- פרסומת -

מסתבר שהורים, מורים וגם פסיכולוגים זקוקים שירגיעו אותם לגבי התנהלות מינית; הם יכולים לסמוך על המתבגר שלהם, ולפתח מידה סבירה של נוכחות והתעניינות. לשוחח עם אדם מתבגר על יחסי המין שלו או שלה, על אוננות ואפילו על וסת — צריך אמון ונינוחות, המתאפשרת כשמדברים ב'קול אישי קטן' ולא בהצהרות. הורים יכולים לומר שיחסי מין הם נעימים ויכולים להיות גם מתסכלים, שנכון לאונן בפרטיות; הם לא צריכים לשדר 'סמכות' מינית, אלא היכרות כללית עם הנושא. כדי להשתחרר מן המבוכה חשוב שהורים ינסו להתחבר לאיסורים שאסרו עליהם ולמתחים שליוו ומלווים אותם בכך.

להשתלב עם המתבגר אין פירוש הדבר 'להזמין לשיחה', כפי שלא מזמינים שיחות בענייניים אחרים; עדיף להשתלב בראיית סרט רגיל או אפילו פרסומת; אין צורך לעודד ראיית סרטי פורנו ביחד, זה שייך להווי של בני העשרה; המבוגרים צריכים רק לאותת שהם מעלים בדעתם אפשרות שכזו. כשרואים יחד בטלוויזיה סרט שיש בו סצנה אינטימית — לא מתחייב להעביר ערוץ או להגיד שזה לא לילדים. דרכי ההימנעות של ההורים ממילא מפותחות דיין, וזוהי דווקא הזדמנות תקשורתית מצוינת להכיר בכך שמבוגרים מקיימים יחסי מין ומתנשקים. השיקום ההורי — מחשבה ושיח בוגר לגבי חייהם המיניים הם ערובה שהורים יוכלו להיות לוויינים רלבנטיים בדרך ההתבגרות המינית של ילדיהם.

הדיון הציבורי לגבי התבגרות מינית צמצם עצמו לפנייה לחוק, בין אם מדובר בסינון תכנים בערוצים הדיגיטליים ובין אם מדובר בלחץ חברתי. ריבוי הקולות והאינטרסים סביב מיניות בציבור אינו צריך לבלוע את אחריות חינוכית שרואה בצעירים את אלה שרוצים שידברו אתם, ולא רק כעבריינים שצריך להתגונן בפניהם.

ללמוד מן העבודה הטיפולית ולעדכן את ההתייחסות המערכתית

תמיר הפסיכולוג מוצא עצמו מדבר עם רז, המטופל המתבגר שלו, על פורקן ואוננות, ביוזמתו של רז המעורר שאלות בענייניים אלה. כאשר תמיר מעלה בשעת ההדרכה במבוכה את הדיאלוג בינו ובין רז ('האם זה בסדר?') הוא זוכה לעידוד על העובדה שהוא מאפשר לרז להבין שיש לו דחפים מיניים וכיצד אפשר להיענות להם; תמיר נענה לרז בעדינות ולא יוזם, הוא חושב אתו. מסתבר שהיכולת להכיר בדחפיו וכיצד מתעלים אותם עוזרת לרז בטיפול ומחוצה לו להתפנות גם להיבטים אחרים של עצמו. הוא נרגע והופך פחות אובססיבי בענייני המין שלו.

אביתר בן הארבע עשרה הדהים את יעל, הפסיכולוגית שלו, כאשר התעקש לדבר על הניסיונות המיניים שלו עם ילדה בכתה שלו, ולהתלבט בשעה הטיפולית שלו כיצד עליו לנהוג. בהדרכה חשבנו תחילה שהוא מאתגר את הסמכות הטיפולית שלה ומראה לה שהוא בוגר מספיק ויכול להביך או להתקיל אותה. אולם די מהר הובן שהוא פשוט מתייעץ אתה — יעל הפסיכולוגית היא כתובת אולי יחידה לחיפוש דרך זה. למרות שהייתה אישה צעירה, היא מצאה עצמה נבוכה מישירות ההתייעצות שלו: הוא שאל אם לדחוף את הפין שלו כשהוא מעלה את התחתונים של הבת או מוריד אותם. כשהציעה לו לשאול את הבת, אמר: "אנחנו לא מדברים, אנחנו רק מסמסים". לדבר הוא יכול היה עם דמות יותר בוגרת, מחוץ למעגל המשפחתי הקרוב, שהייתה שם בשבילו. המחשבה והשיח שהתבקשו היו קשורים לא רק לביצועים המיניים בין בנים ובנות צעירים, אלא גם לדרכי התקשורת ביניהם: צעירים כיום צריכים ללמוד לדבר פנים אל פנים, ולא רק לסמס. באופן דומה — רז, בן אותו גיל, בקש את עזרתו של תמיר, הפסיכולוג שלו, לדעת איך מאוננים, מה שמעיד על אפשרות קיומו של שיח מגשש.

מכיוון שמדובר כיום בנוער מתוחכם, שאי אפשר לתת לו חינוך מיני כפי שנתפס בעבר, יש מקום להנגיש שיח על מין, על צרכים, על תחושות גופניות ונפשיות, על ההתכוונות למושא מיני — שיעשה על ידי סוכני חברות צעירים, אולי פסיכולוגים צעירים, שיתייחסו לנושאים אלה באופן פחות 'רפואי' ויותר ידידותי מסוכנים בוגרים יותר. מניסיוני ראיתי שפסיכולוגים גברים קצת יותר משוחררים, אבל לא בהכרח. פסיכולוגית צעירה הגיבה למטופל צעיר שהציע לה לשכב אתו כבר באחת הפגישות הראשונות של הטיפול שלו, כהרגלו 'להפוך עצמו לשימושי' בקשריו עם אנשים; כשהוא רצה קרבה הוא מיד הפך עצמו לאובייקט מיני. היא אמרה לו: "אתה מראה לי את הצד החזק שלך", במקום להביך או למשטר אותו. כך היא הפכה את המיניות שהמטופל גייס כדי לתקף את ערכו ונחיצותו לאחר — לביטוי עצמי של יכולת, והמטופל הגיב באמון כלפיה ופסק לנסות לרצות.

עם פסיכולוגית צעירה אחרת עלה הנושא כיצד להציב גבולות לנערה פעילה מינית כביטוי של שמירה עליה. הפסיכולוגית שקפה לנערה מפעם לפעם שמה שנראה לה כמשחק ובעצם אין לה שליטה לגביו — יכול להזיק לה, ולכן שווה קצת להתאפק. כשנערה ספרה בטיפול שלה על צילומי ה'סלפי־גוף' שלה שהיא צילמה ומופצים, היא אמרה שהיא ממילא מנודה, ולא אכפת לה, היא שונה מהילדים האחרים, וכך היא מראה להם במה היא טובה, במה יש לה כוח — בכך שהיא 'כוסית'. בטיפול אתה היה צריך לעזור לה לראות את המחירים שהיא משלמת על ההנאה: נהנית ממעמד מיוחד (כ'כוסית'), אבל חוטפת פגיעות, נהנית כיפה ומושכת, אבל מסתבכת עם בנים מפוקפקים. התפקיד הטיפולי היה להגן עליה ולחשוב אתה על תוצאות מעשיה נוכח החופש המיני שלה, כשהיא אומרת שלא אכפת לה מגינוי חברתי. מחקרי מוח עדכניים לגבי מתבגרים מצביעים על כך שהשיפוט החברתי שלהם מגיע להבשלתו רק לקראת סוף גיל העשרה. לפיכך מעמד המבוגר הוא לדעת לנהל עם המתבגר דיאלוג הכולל את לבטיו ומעשיו המיניים, ללמוד מן המתבגר על הפתרונות והביטויים שהוא מוצא לעצמו, אך לדאוג לו ולהגן עליו. נכון עשתה המטפלת של נערה זו כשעבדה אתה על כך שמה שנראה לנערה כמשחק — אין לה שליטה עליו ויכול להזיק לה, ולכן שווה קצת להתאפק. סוגיית החופש המיני האישי וההעלאה של תמונות חושפניות באינסטגרם פוגשת דרך הטיפול את השיקול שאין שכחה ברשת; זוהי אחת מן הסכנות של הרשתות החברתיות עבור צעירים — ברגע מסוים זה נראה כיף ואולי מקור לתעוזה, כוח והשתייכות, אבל לאורך זמן זה יכול להזיק.

אופק, נערה אחרת בטיפול, הולכת לישון בארבע לפנות בוקר. היא מדברת בנייד ושולחת תמונות שלה באינסטגרם. הפסיכולוגית מדברת אתה על כך שהיא יכולה להיפגע. אבל אותה העיסוק הזה מאוד מעניין — "זה מעניין אותי", והיא מצפה לאישור על כך מן הפסיכולוגית. אבל תוך כדי הדיון ביניהן מסתבר שהבנים שאופק פגשה ושוכבת אתם — לא מסבים לה חוויות טובות ומסבכים אותה. בהדרכה הדיון מתמקד בחוויית העונג שבמין אשר עבור אופק היא בעצם חוויה של כוח — להיות חשובה למישהו, ועוד ל'גבר' (בהדרכה הוזכרו הבנות שסבבו את אייל גולן ושכבו עם אביו, כשהן מצדן רצו להתחכך בתהילה ולקבל מתנות). מכיוון שהתא המשפחתי שממנו אופק באה היה חלש ומפורק, היה צורך להיות בקשר עם גורמים נוספים בקהילה שיתמכו וילוו את אופק; להחזיר אותה לתלם, למצוא לה מסגרת מחזיקה כדי שלא תפסיק ללמוד ולא תדרדר.

מודרך הביא להדרכה מטופל חדש, נער בכתה י"א (בן 17) שהתחבר עם נער צעיר ממנו (בן 14), ושניהם צלמו זה לזה את אברי המין. הצעיר ביניהם נבהל ודווח על כך בלחץ משפחתו למשטרה. המטופל היה מבוהל מתיוגו כעבריין. תפקידו של הפסיכולוג במקרים אלה ודומיהם (כמו השתתפות בלחץ קבוצתי של בנים לשכב עם בת מסוימת) הוא להיות בחזקת משתתף־מתבונן, שבני העשרה מגלים כלפיו אמון ומשתפים אותו, וגם בחזקת שומר — זה שמשקף אספקטים מדאיגים בהתנהגות המתבגר (שעל אלה וגם על אלה יש למצוא דרך לשתף את ההורה, כאשר הדרכת הורים בעיקרה תושתת על תחושות ההורים עצמם ופחות כיצד לנהוג בילדיהם).

באופן כללי, בעיתה של המערכת החברתית הרחבה היא כיצד ללוות ילדים ומתבגרים במיניותם החדשה. אצל הנוער חשוב לעזור לפתח חשיבה ושיח ולא רק מעשה, כדוגמת הנער אביתר שרצה לספר לפסיכולוגית שלו ולהתייעץ אתה לגבי יחסי המין שלו עם ילדה, כשביניהם, הוא אמר, הם מסמסים אבל לא מדברים. הורים ומורים זקוקים לתיווך — לבנות שפה בנושאים מיניים; למרות ההחצנה והפרובוקטיביות בנושאים אלה — רווחים לגביהם בורות, הימנעות ומבוכה. בתי הספר אינם יכולים לנער עצמם מהאחריות להתייחס לעולמם של הצעירים, ולטפל בנושאים אלה באופן טכני (למשל, "יש רק 50 בתי ספר בארץ המשתתפים בתוכניות על פורנו", אמרה נציגת משרד החינוך לגבי הסוגיות שלפנינו), כשנערים ונערות יכולים להיות חלק מצוותי חשיבה ודיון שיתוגמלו ויוערכו.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

ירום, נ. (2020). התבגרות מינית - עוצמה, בילוי ומבוכה. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4031

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

הדס אגלמזהדס אגלמז16/9/2020

טקסט חשוב ומכונן על נושאים שלא תמיד קל לעסוק בהם. ניצה יקרה, תודה לך על טקסט חשוב ומכונן בנושאים שלא קל בהכרח לעסוק בהם או לדבר עליהם.