פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
מחשבות על הספר ״כמה שזה לוקח״ מאת יורם מלצרמחשבות על הספר ״כמה שזה לוקח״ מאת יורם מלצר
מחשבות על הספר ״כמה שזה לוקח״ מאת יורם מלצר

מחשבות על הספר ״כמה שזה לוקח״ מאת יורם מלצר

סקירות ספרים | 10/9/2020 | 470

בספר ״כמה שזה לוקח״ (מאת יורם מלצר, הוצאת ״פרדס״, 2020) נשלח הגיבור אורי שפירא, מרצה לעברית באוניברסיטה סקנדינבית, לחפש את אביו, שנעלם בארץ דרום-אמריקאית בה חיו בילדותו. זהו מסעו הראשון של אורי לארץ זו, ממנה נעקר בין-לילה בגיל שלוש-עשרה לאחר התרסקות מטוס אחיו בתאונת אימונים בצבא. האב, דמות נעדרת רגשית – בדומה גם לאם – נטש את אורי ואמו שנותרו בישראל. השיבה לארץ ילדותו מקנה לאורי הזדמנות מחודשת לאיחוי חלקים רגשיים שנותקו בהשפעת ההגירה והנטישה, ומסייעת לו לפנות כוחות מחודשים להתמודדות עם משימות התפתחותיות שנדחו. לצד דיון במשאבים שעמדו לרשות אורי בילדות ובמסע השיבה בהווה, נעשה שימוש במושגי הסזורה ומיתוס הנסירה.

מחשבות על הספר ״כמה שזה לוקח״ מאת יורם מלצר

מאת יעלה ורטהיים

 

 

אורי שפירא, מרצה לבלשנות עברית באוניברסיטה סקנדינבית, מוזעק לארץ ילדותו בדרום אמריקה, שם אבדו לאחרונה עקבות אביו. נסיעתו משמשת כציר גיאוגרפי וכרונולוגי לסיפור, שנפרש דרך הרהורים וזיכרונות מאותה ארץ ממנה נעקר באחת, ומחיפה, לשם הועבר כשאחיו הבכור נהרג בתאונת אימונים בצבא. כעת הוא שב לראשונה לארץ הזו, כשמחשבותיו מחברות בין הווה לעבר.

בעקבות נפילת אחיו נסוגו הוריו איש איש לעולמו: אביו שב לבדו לארץ ממנה באו, ואמו, שנותרת עמו בחיפה, הולכת ומתעטפת בעולם פנימי מנותק ועכור. זמן קצר לפני האסון תוכננה נסיעה לחיפה בדיוק לעת הזו כדי לחגוג בארץ את בר-המצווה שלו. תחתיה באו אובדן ופירוק וילדותו של אורי נקטעה, או נחצתה. וכמו כדי להדגיש את השבר שמפריד בין ילדות רציפה ותמה לימים הקשים שנכונו, פורצת מלחמת יום כיפור בסמוך לאסונו הפרטי.

ההורים, רחל ועמוס, מתוארים במרוחק ובמשורה, מכונים בשמם הפרטי ולא ״אימא״ ו״אבא״. גם האח גידי מצויר בקונטורות מועטות, אך מובלטות: נער משכמו ומעלה, מנהיג נערץ של חוג הסיירים בקהילה הישראלית בעיר הדרום אמריקאית, שמתקבל לקורס טייס בצבא ועושה חייל עד שמטוסו פוגע בצלע הר ומתרסק.

לצידם ליוותה את אורי מילדותו דמות מורכבת, אניגמטית וברורה, נוכחת ומרפרפת, של ספק ידיד משפחה ספק דוד, המכונה איזי. איזידור קסטן, ניצול שואה מווינה, פטריוט ואיש ביון ישראלי, נמצא תמיד בחייו של אורי: רואה, מכוון ומחזיק, למרות שאת מרבית זמנו עשה במקומות עלומים. ״בחתולית אלגנטית שצילה אינו מתפורר לעולם״ איזי הולך וחוזר, נעדר וזמין, נוכח ודואג, מבלי לומר מתי ילך ומתי ישוב.

ערמומי ואֵתי כאחד, איזי קורא אנשים ומצבים בין השורות, מחבר בין הנקודות, קולט את הסמוי והגלוי. ללא מילים הוא יודע את צפונותיו של אורי ומקנה לו הרגשה שתמיד צופים בו, תחושה מיטיבה וחשופה בו זמנית. הוא מציע לאורי נוכחות משגיחה ושומרת שמכוונת אותו בשקט, קצת מלמעלה וקצת מהצד, בדומה לתנועת הפרש בשחמט. גם לאחר האסון איזי נוכח כעוגן תומך ואובייקט מעברי. עם השנים הוא מזדקן ונחלש. לאחר מותו ניכר חסרונו, ואורי שמתגעגע אליו מתרפק על הזיכרונות שהותיר.


- פרסומת -

כעוגן ואובייקט מעברי נוסף, מוצק וחמקמק אף הוא, משמשת השפה. ליתר דיוק, השפות, שהיו חלק חשוב מהתפתחותו של אורי, כמעט דמות או אובייקט בפני עצמן. הן שימשו לו משאב התמודדות ומקור לעוצמה ולימים אף היו למקצועו. הוא משחק במילים, זוכר כיצד נגלו לו בילדותו הרב-לשונית, נע בין השפות ועסוק בשיוכן להקשרים בלשניים ותרבותיים.

קטעי מסעו לארץ הולדתו מתוארים כמהלך טרנספורמטיבי בשפה. בעלותו לטיסה הוא מדמה את השפה לישות פיזיקלית שמתפרקת לרכיביה בכוח תנועת המטוס במרחב. ״אולי כבר החלו להתפרק כל השפות שאני יודע, שאף אחת מהן אינה שלי״, חושב אורי ומרגיש כיצד רכיבי השפה ״נושרים ומתפוררים ומתערבלים ומתמזגים ומתנתקים ועפים״. בנחיתה הוא מתעורר וסביבו צפים רסיסי שפה ״כמו קונפטי לשוני״ עד שהם מתארגנים מחדש לשפות מובחנות, שאת מרביתן הוא מזהה ומבין.

מה ה-“lengua maternal” שלך? נשאל תדיר בילדותו. העברית שהוקנתה לו במאוחר בידי אמו ומורה במושבה הישראלית נהפכה ל״שפת אם תותבת״ לצד השפה הספרדית. במהרה נוספה אליהן האנגלית ולימים גם היידיש, הערבית, ושפות אירופאיות שונות.

אורי מגיע לעיר ילדותו, שם הוא פוגש במקומות מוכרים שנותרו כשהיו וגם באנשים מוכרים, למרות השנים הרבות שחלפו. השסע שנפער בתוכו כשנקרע משם מקבל הזדמנות להיות לרצף. בהדרגה, פתרון היעלמות אביו הולך ומתקרב, ואורי, שתמיד חוזר לשפה, נזכר שבארץ הזו קיים ביטוי למה שמתרחש: ״המתנה ל-desenlace״ – המתנה לפתרון, להיפרמות, לפרימה של התעלומה.

השסע, האיחוי והפרימה הזכירו לי את מושג הסזורה של ביון (1989). לפי אהרוני וברגשטיין (2012) משמעות המושג היא קטיעה חדה ברצף שלאחריה באה המשכיות, בדומה לגיא או לנקיק שנפער בין שני חלקי שטח, שבו-זמנית גם מפריד ביניהם וגם מחבר אותם. ״תרגום הוא מהלך סזוריאלי״ הם כותבים, כי תרגום הוא המאמץ לצליחת השסע המובנה במעבר בין השפות. בתרגום מאמרו של ביון בחרו שלא לתרגם לעברית את המילה ״סזורה״, כדי שתנכח במצלול הזר שלה ותפעיל את הקורא לעצור לרגע בין הזר למוכר ובין הרציף למנותק, לפני שימשיך בקריאה.

קריצ׳מן (2019) מהרהר, שלוּ תורגמה המילה סזורה לעברית ניתן היה לכנותה ״נסירה״, שגם צלילה משמר משהו ממהותה. הוא מזכיר את ״מיתוס הנסירה״ בסיפור בריאת האדם, שנמסר בשתי גרסאות, לכאורה אלטרנטיביות זו לזו: הגרסה המוּכרת מבראשית ב׳ לפיה נבראה האישה מצלע האיש, והפחות שגורה מבראשית א׳, לפיה ברא אלוהים את האדם בצלמו ״זכר ונקבה ברא אותם״ כמעין יצור אנדרוגיני, שרק אם יֵיחֲצה יוכלו חלקיו להתחבר זה לזה כאנשים נפרדים. כדי שיוכל הזכר לתקשר עם הנקבה נגזר על היצור האנדרוגיני להיפרם, לעבור סזורה, בדרך לרצף מסוג חדש.

קריצ׳מן מזכיר את עבודתה של פדיה על ״מיתוס הנסירה״, שרואה בשני סיפורי הבריאה שלבים במהלך התפתחותי רציף. לפי פדיה (2015), בסיפור הבריאה הראשון נברא האדם כשניים הדבוקים גב לגב בחיבור סימביוטי נטול מובחנות, נתונים ב״הסתר פנים״ זה מזה. קריצ׳מן אומר שבמצב הזה כל אחד סותם את פגמיו וצרכיו של האחר עד שאינם חשים בהם כלל ואינם נדרשים להתמודד עם מי שהם, עם עצמיותם, אלא שרויים בהלימה טוטלית ובנינוחות סטאטית מובַנות מאליהן. מכאן נגזרות תפיסות מוחלטות לגבי עצמך והעולם בהיותן נעדרות מתח בין ניגודים, ולכן חסרות עומק בינוקולרי שיכול להיווצר רק משילובן של שתי נקודות ראות שונות (ביון, 1962).

כשמגיע (בפרק ב׳) הניסור בין גב לגב, אותו מכנה פדיה שלב ה״התנכרות״, נחצה האורגניזם הרציף אך העמום לשני אינדיבידואלים מובחנים שיכולים להתבונן זה בזה ולראות את עצמם דרך עיני האחר, ה-“non-me” במושגיו של ויניקוט (1959).

פדיה כותבת שהעצמי יכול להתפתח רק מתוך התמודדות עם חסר ומתוך קשר דינמי עם האחר, מתוך מתח סיזוריאלי שאינו נסתם בהידבקות למובן מאליו, מצב שקריצ׳מן מכנה ״ההתמכרות למוּכַּר״. לפיה, הרווח שיוצרת הנסירה הוא שמאפשר לכל אחד לעבור את האינדיבידואציה שלו, הוא הבסיס לגעגוע, להתכווננות, להתפתחות התודעה ולכינון העצמי. אך הרווח שעשוי להוות מקפצה להתפתחות ולהתקדמות, עלול להוות גם שסע טראומטי, חוסם ומשתק.


- פרסומת -

בעמקי הקיום של כל אדם, כותבת פדיה, מצויים הגירה שנשכחה, נדודים שהוסוו, ואין כל דרך לעקוף את המהלך ההתפתחותי הזה. ככל שהשבר גדול יותר יִגבר המאמץ להתנכר אליו כדי ששני החלקים יוסיפו להתקיים זה לצד זה, גב לגב, במצב ״אחור באחור״. במצב הזה, מתוך הפחד שעימות בין שתי ההכרות יוביל להתפוררות האישיות, בוחר האדם לחיות רק בחלק קטן של עצמו תוך צמצום מרחב המחייה שלו. הנתק בין חלקי האישיות שומר על השפיות במחיר צמצום וחלקיות, כמו בפיצול האנכי שמתאר קוהוט (1977); כמו בשיר ״אוטוטומיה״ של שימבורסקה, שמתאר את תגובתו ההגנתית של מלפפון הים לסכנה: הוא נחלק לשניים... למה שהיה ולמה שיהיה... למות במידה ההכרחית, בלי להגזים, לגדול כמה שאפשר מן השארית שניצלה״. לפי פרנצי (1930) מתפקדת הפרגמנטציה כצורת הגנה והסתגלות ״בדומה להתפצלות של בעלי חיים נחותים שעוברים להתקיים בחלקים״.

כדי לעבור מיחס מפוצל תודעתית של גב לגב אל חיבור תקשורתי בין החלקים ביחס ״פנים אל פנים״ יש לעבור את שלב הנסירה. לפי קריצ׳מן, יחס זה מאפשר חיבור גבוה מתוך ראיית האחר (או ראיית החלק הפנימי האחר) והכרה בו, ועם זה מגיעה אפשרות הבחירה: האם להתקרב לאחר או להתרחק ממנו? האם תהיה בכלל הכרה באחרוּת או שתתרחש נסיגה ליחס אחור באחור? האם יוביל שלב הנסירה (או ההתנכרות) לניכור או להדדיות? והאם יהיה האחר לנֵכַר או למכוֹרה?

מילדות תוהה אורי מהי שפת אמו, מהו הנכר ומהי המכורה. בספר ״חיבת ציון״ (2002) שכתב מלצר קודם לכן, מתואר מהלך דומה של ילד המגיע ארצה לפני מלחמת יום-כיפור, הפעם בנימה אוטוביוגרפית: בגיל תשע הוא מגיע מדרום אמריקה (הפעם מארץ ידועה, הונדורס) ועושה את הקיץ בבית סבו וסבתו במושב חיבת ציון ליד חדרה, טרם שיתמקם בארץ עם הוריו בחיפה כשתיפתח שנת הלימודים.

הם עדיין לא יודעים אך יהיה זה הקיץ האחרון של סבתו. עיני הילד פתוחות לרווחה, קולטות חידושים וניגודים: את פריחת ההדרים, ריחות הגויאבה והאקליפטוס, טווסים ופניניות, השמש, חופים פיניקיים בוהקים וסברס; את בית הכנסת, בית העם ואנדרטת השואה. הוא קשוב לשפות, למילים, לפערים ולאורחות המבוגרים, חי בהווה מתמשך של ימים בהירים וקיץ נצחי. לאחריו, כך יסתבר, יבואו ימים של חורף קודר, ימים בלי סבתא, שמעט לאחר שריפדה בשבילו את המעבר ארצה והתקינה עבורו שביל מסביר-פנים בנקיק הסזוריאלי, תלך לעולמה ממחלה. ידיעת הבדיעבד של מותה הקרב שוזרת בספר נימה אבלה של פרידה לצד קווים רעננים של גילוי ופליאה.

בספר ״כמה שזה לוקח״ פחות מורגש העצב ולעומתו בולט החסר. בניגוד לילד מ״חיבת ציון״, אורי לא זכה לנוכחות יום-יומית של דמות מבוגר תומכת שתאחז בידו ותסייע לו לצלוח את המעבר. הוא אמנם לא נותר לגמרי לבדו, איזי עמד לצידו, אך לא כנוכחות הורית רציפה וקבועה: כל שיכול היה לעשות הוא למתוח עבורו גשר חבלים מעל פני הנקיק. איזי לא יכול היה להתקין לאורי שביל מעברי כפי שאמורות היו לעשות הדמויות ההוריות, שנכחו בהיעדרן.

יותר משרציתי לדעת מה עלה בגורל אביו של אורי – שהיעלמותו הניעה את העלילה, עקרה את אורי מתנומת החורף הרגשית שלו באוניברסיטה הסקנדינבית ושלחה אותו לשוב לראשונה לארץ ילדותו – ביקשתי להבין מדוע נעדר האב רגשית מחיי בנו.

האב, עמוס, איש סגפן ויבשושי שחייו הם שגרת מילוי חובות מדודה והוא מתואר כבעל חיוּת פונקציונלית וסחוסית, הגיע הביתה פעם בשבועיים ממפעל העץ בו עבד בהרים, ונטש את משפחתו כשאורי היה בן שלוש עשרה. אמו, רחל, מתוארת כדמות סתגלנית וכבויה שתשוקתה המועטה מושקעת ברכישת אומנות כפרית, ואולי רק צמתה הנצחית, שכמו ניחנה בחיים משל עצמה, מאותתת לעולם כי בדומה לראפונזל, גם רחל ממתינה שיפיחו בה חיים.

האִם רצה בכלל האב להימצא בידי בנו, עמו לא היה בקשר שנים ארוכות? נזכרתי באמירתו של ויניקוט (1963): ״זהו אושר להיות חבוי, אך אסון לא להימצא״. אורי, שלמד מאיזי את רזי החמקמקות והמעקב המודיעיניים, מנסה לפתור את חידת אביו שהתנתק ממנו, בעזרת חבר ילדות מקומי והשגרירות הישראלית. במקביל, הוא מנסה לפתור את חידות ילדותו: האם שררה אהבה בין הוריו? האם אהבו אותו? מה היה טיב יחסיו של איזי עמם? ועם כל אחד מהם בנפרד? מי רצה להיחבא ממי ומי רצה להימצא, ובידי מי?

מסעו הכפוי של אורי לארץ הולדתו מציע לו הזדמנות לכבוש ברגליו שלו את השביל המעברי, לאחות שברים ולחבר חלקים מנותקים. ליבת הספר מוקדשת לחיבור בין עולמות ולטווייתם של מקטעים ביוגרפיים לרצף בר חשיבה ועיכול. יופיו טמון בשזירת חוויות, דמויות, אסוציאציות וחוויות לרצף סיפורי מגוון ולכיד. מלצר, עורך כתב העת ״אלכסון״ שמציע מיזוג וחיבור אינטרדיסציפלינריים בין עולמות דעת שונים (גילוי נאות: התפרסמו בו מספר מאמרים שלי), מנסה בספר לשזור מחדש את מה שנחצה לשניים – לפרגמנטים של מה שהיה ושל מה שיהיה – אל פסיפס חדש רציף, דינמי ועשיר.


- פרסומת -

פתרונה המפתיע של תעלומת האב משמר את ההזרה שעוררה דמותו וניחן בגרוטסקיות, שהזכירה לי פתרונות ספרותיים מסוג נדיבותו הגרנדיוזית של הגינקולוג סקרטה ב״מחול אחרון ופרידה״ (מילן קונדרה, 2003) או גילויים של יקומים בזעיר אנפין, מדויקים ומבעיתים כאחד, כמו ״עיר עולם״ שגילו פוצי ונאש ב״מוסיקת המקרה״ (פול אוסטר, 1992) או דגם בית המקדש שהתגלה בדירת הרוסי אחוז הכמיהה המשיחית בבתי זאכר ב״אתה שוטר בירושלים״ (בן פול, 2016). מתחת חזות דיקט העץ של עמוס הסתתרה, מסתבר, ערמומיות מיטיבה שאולי אף עלתה על ערמומיותו האלגנטיות של איזי, ואולי גם מסבירה את נוכחותו הנעדרת כאב.

אורי מתמודד עם חלל נוסף שלא התאחה: אהבת נעורים לא ממומשת, שנותרת דמות אידילית ופנטזמטית, נעדרת-נוכחת, בדומה לאמו ובשונה ממנה. ב״ספר הצחוק והשכחה״ (1981) כותב קונדרה על ההיסטוריה הכפולה והמשולשת של גברים עם נשים, זו שקרתה וזו שלא, על ״כל הנשים שאיתן לא יכולנו ולא ידענו איך להתחיל, שהבינונו מיד שאינן בהישג ידינו משום שאיתן אנו מצויים בצד האחר של הגבול״. בולאס (2000) כותב שלצד הוויכוח הפסיכואנליטי הבסיסי על טראומה מציאותית או פנטזיונית קיימת גם טראומת האירוע שלא קרה, טראומת היעדר הפיתוי לחיים ולחיוּת. בכוחות מחודשים, לאחר היפרמויות ואיחויים, מחליט אורי לשים פעמיו לחיפה: אולי הפעם, לאחר שהישיר מבט לחלקים נעדרים ושכוחים בתוכו ומתוך כוחות חיות מחודשים, תימצא גם מכורתו.

כל השנים התקשה להשתקע, להטיל עוגן, להסביר את חלקיו הדרום אמריקאיים האקזוטיים לחברים בארץ, ולהיפך. תמיד תהה ״איך להביא עולם אל עולם, איך לתרגם חיים אחרים״, כשלכל מקום הוא מגיע ״מכמה סוגים של מרחקים״. מהגרת נוספת שמתוארת בחיבה ב״חיבת ציון״ הייתה הסבתא, שבגיל עשר, בדומה לילד מ״חיבת ציון״ ולילד אורי מ״כמה שזה לוקח״, נשלחה מבית הוריה בגליציה לדודהּ בדרום אמריקה. גם לה שימשו השפות בית, עוגן ואובייקט מעברי בדרך לרצף מסוג חדש. ספון בשפותיו ממתין כעת אורי להכות שורש. כמו בימי הגירת ילדותו וכמו בהגירת הילדות של הסבתא, גם עכשיו פורצים סביב אירועי עולם הרי גורל ודרמטיים, אך הוא ממתין לטוב שיבוא: יום, יומיים, יותר – כמה שזה לוקח.

 

 

מקורות

אוסטר, פ. (1992). מוסיקת המקרה. הוצאת עם עובד.

בולאס, כ. (2000). היסטריה. תולעת ספרים 2009, עמ׳ 155-167.

ביון, ר. (1989). סזורה, תרגום מוער ומאמרים נוספים, אהרוני, ח. וברגשטיין, א. 2012, תולעת ספרים.

ביון, ו. (1962). ללמוד מן הניסיון, עמ׳ 74-75. תולעת ספרים, 2004.

ויניקוט, ד.ו. (1951). אובייקטים של מעבר ותופעות מעבר. בתוך משחק ומציאות, עמ׳ 35-55. עם עובד, 1995.

ויניקוט, ד.ו. (1963). לתקשר ולא לתקשר, ובהמשך – עיון בהפכים מסוימים. בתוך עצמי אמיתי, עצמי כוזב ;0עמ׳ 235-249). עם עובד, 2009.

מלצר, י. (2002). חיבת ציון. הוצאת מודן.

מלצר, י. (2020). כמה שזה לוקח. הוצאת פרדס.

פדיה, ח. (2015). גוף הנסירה ואינדיבידואציה, בתוך ״אל העצמי – תהליכי אינדיבידואציה ומעברי חיים״, דבורה נוב וברוך כהנא (עורכים), הוצאת ראובן מס׳ 2015, עמ׳ 297-332.

פרנצי, ש. (1930). טראומה והשאיפה להחלמה. בתוך ״רשימות ופרגמנטים״ ב״בלבול השפות בין המבוגרים לילד״, עם עובד, 2003, עמ׳ 208-210.

קוהוט, ה. (1977). העצמי הדו קוטבי. בתוך השבתו של העצמי, תל אביב, תולעת ספרים, 2014. עמ' 144-177.

קונדרה, מ. (1981). ספר הצחוק והשכחה. הוצאת זמורה ביתן.

קונדרה, מ. (2003). מחול אחרון ופרידה. הוצאת כנרת זמורה-דביר.

קריצ׳מן, י. (2019). קורס מקוון על ״אי ידיעה בפסיכותרפיה – ביון, עיקרים והרחבות״ .

שימבורסקה, ו. אוטוטומיה (מהרשת, בתרגום רפי וייכרט).

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

ורטהיים, י. (2020). מחשבות על הספר ״כמה שזה לוקח״ מאת יורם מלצר. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4028

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.