הורים טובים / הילי כוכבי

הילי כוכבי

הורים טובים

מדריך תיאורטי ומעשי להורים לילדים בכל גיל

כנרת זמורה הוצאה לאור

כולנו רוצים שילדינו יגדלו ויהפכו לאנשים שמחים, בטוחים בעצמם, תקשורתיים, סקרנים, יצירתיים, ערכיים, תורמים לחברה. אבל איך עושים את כל זה?
הספר הורים טובים מכַוון זרקור לחלק שלנו, ההורים, בעיצוב האישיות של ילדינו. הוא עושה זאת מתוך אמונה בהשפעתנו המיטיבה על הילדים שלנו, מתוך כבוד לאינטואיציות ההוריות, ובלי לעורר רגשות אשם מיותרים.
הספר פונה להורים לילדים בני כל הגילים — קטנים וגדולים, מתבגרים ובני נוער. הוא מתייחס לסוגיות רבות שמעסיקות את כולנו:

• איך נגדל ילדים שיאמינו בעצמם וביכולות שלהם?
• כיצד נסייע לילדינו להכיר תודה ולהעריך את מה שיש להם?
• איך לנתק את הילדים מהמסכים?
• כיצד נבסס תקשורת טובה ואמיתית עם המתבגרים שלנו?
• מה נוכל לעשות כדי שההורות לא תשתלט על הזוגיות שלנו?
• איך נוכל להיפרד מהביקורת העצמית, ולהיות הורים נינוחים ורגועים יותר?

ד"ר הילי כוכבי היא פסיכולוגית חינוכית מומחית, בוגרת המגמה הקלינית של הילד ובעלת דוקטורט בפסיכולוגיה מאוניברסיטת תל־אביב. עוסקת זה שנים רבות בעבודה טיפולית עם הורים בקליניקה פרטית, ובעבר גם בשירות הציבורי. חברת סגל בפקולטה לפסיכולוגיה במרכז האקדמי למשפט ולעסקים, ומרצה בכמה תוכניות הכשרה לתואר שני בפסיכולוגיה. אמא לארבעה.

לרכישת הספר ביריד

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

לפניכם שני פרקים מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:

לראות את האחר מבפנים – לראות את עצמי מבחוץ: תפקידה החשוב של מנטליזציה בהורות ובהתפתחות הילדים

אהבה... ביטחון עצמי... דימוי עצמי חיובי... תקשורת... אמפתיה... מֵנְטָלִיזָצְיָה...!

"מ-נ-ט-ל-י-ז-צ-י-ה?!"

אין זה עניין שגרתי שמושג חדש חודר במהירות ללקסיקון המקצועי, ותופס מעמד של כבוד, לצד מילים שגורות ומוכרות, כמו אהבה, ביטחון, דימוי עצמי, תקשורת בין-אישית ואמפתיה. כך בדיוק קרה למושג "מנטליזציה". הפסיכולוג והחוקר הבריטי פיטר פונָגי (Peter Fonagy), הוא שטבע את המושג לראשונה, בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת. והנה, שנים ספורות בלבד לאחר מכן, המושג "מנטליזציה" הפך לאחד המושגים ה"חמים" ביותר בפסיכולוגיה של ההורות, ובטיפול נפשי בכלל. שורה ארוכה של מחקרים מוכיחים שזהו אחד היסודות החשובים ביותר לבריאות הנפשית של האדם – מרכיב שאי אפשר בלעדיו.

וגם אם אתם נחשפים אליו כאן לראשונה – יש להניח שלאחר קריאת הפרק הזה תשתכנעו עד כמה מושג המנטליזציה אכן חשוב ומרכזי – בגידול ילדים ובכלל. אז מהי בעצם מנטליזציה? מדוע היא חשובה כל כך? ואיך אנחנו יכולים לפתח אותה בילדינו? כבר נצא לדרך ונבין; ומכיוון שטרם נמצא למושג זה תרגום ראוי לעברית, אשתמש בלית-ברירה במונח הלועזי.

מנטליזציה – נעים להכיר!

לא פשוט להגדיר מהי מנטליזציה. באופן רשמי מנטליזציה מוגדרת כיכולת שלנו לייחס משמעות (רגשות, כוונות, מחשבות), להתנהגויות גלויות של אחרים ושל עצמנו. אך גם אם ההגדרה הרשמית נשמעת מסובכת ומורכבת, הדוגמאות פשוטות וקלות להבנה.

• "הבן שלי שוב נכנס להתקף זעם – אולי הוא רעב?"
• "הבת שלי הפכה להיות עצבנית לאחרונה. נראה שהפרידה מהמחנכת האהובה משפיעה עליה"
• "הוא רק בן 12 וכבר טורק דלתות – כנראה נכנסנו לגיל ההתבגרות..."

כהורים אנחנו מבקשים לשער מה מניע את ילדינו, מה מסתתר בעולמם הפנימי: על מה הם חושבים, מה הם מרגישים, מה "מפעיל" אותם, ומה גורם להם להתנהג כפי שהם מתנהגים. ההבנה שלנו שלכל אחד יש עולם פנימי ייחודי משלו ומכלול שלם של צרכים, יחד עם הסקרנות שלנו ביחס לעולמם הפנימי של ילדינו, והרצון שלנו להבין את עולמם הפנימי – זוהי מנטליזציה.

במקביל, אנחנו מהרהרים ובודקים גם את המניעים שלנו-עצמנו:

• "למה צעקתי עליה? נדמה לי שהגזמתי... היא לא אשמה בכך שהיה לי יום גרוע בעבודה."
• "בזמן האחרון אני טרוד, ומוציא את כל הכעס שלי על אשתי ועל הילדים."

גם זו מנטליזציה.

במילים אחרות, מנטליזציה מתייחסת להבנה שלנו שמאחורי כל התנהגות גלויה נמצאים מניעים פנימיים, שלעתים איננו יודעים ומכירים אותם "עד הסוף". בנוסף, זוהי עצם הסקרנות שלנו – לגבי עולמם הפנימי של אחרים, ושל עצמנו. באופן ציורי ומקסים ניתן להתייחס למנטליזציה כיכולת שלנו "לראות את האחר מבפנים; לראות את עצמי מבחוץ".

היכולת להבין אי-הבנות

דמיינו את עצמכם עומדים בסבלנות בפקק ארוך בכניסה לנתיבי איילון, כאשר לפתע מישהו עוקף אתכם בפראות, "חותך" את הפקק, ומתמקם עם רכבו לפניכם. באופן אוטומטי יתעורר בכם זעם רב כלפי הנהג החצוף. אך מה אם תגלו שבמושב שליד הנהג יושבת אישה בהיריון מתקדם, כורעת ללדת? הרי מיד תעשו כל שביכולתכם לפנות את הדרך עבורם, ולאפשר לנהג להגיע בהקדם ליעדו ("שיהיה בשעה טובה, ושיעבור בקלות!").

חשבו כמה ריבים ומאבקים יכולים להיפתר אם נהיה מודעים יותר לקיומן של אי-הבנות בינינו לבין הסובבים אותנו, ולכך שאיננו יודעים בדיוק מה הם המניעים של האדם האחר.

והנה דוגמה שגרתית מעולם ההורות: נניח שבתכם הזמינה חברה לישון אצלה, אלא שבאמצע הלילה החברה פרצה בבכי וביקשה לחזור לישון בביתה. בִּתכם – בתגובה – נעלבה עד עמקי נשמתה ("היא לא רוצה להיות אצלי... לא כיף לה איתי... אני לא אהיה חברה שלה יותר"). אלא שכאן נכנס התפקיד שלכם – להרחיב את האפשרויות, לדמיין את תחושותיה של האורחת, ולהסביר לבתכם שהחברה כנראה התגעגעה הביתה, היא עדיין לא רגילה לישון מחוץ לבית, ואין בזה כדי להעיד דבר על החברות ביניהן.

גם זו מנטליזציה. זוהי ההבנה שאיננו יכולים לשפוט מצבים רק לפי מה שנראה לעין, ושלעולם לא תהיה לנו גישה ישירה למה שמתחולל בעולמם הפנימי של אחרים. אנחנו יכולים רק לנחש מה קורה שם, ולנסות להבין. אם כך, עלינו להניח שאיננו יודעים הכול, ושכל התנהגות של אחרים – וגם של עצמנו – יכולה לנבוע ממניעים פנימיים שונים.

מבקש.ת לעצמך טיפול?
כאן תוכל.י לשלוח פניה לטיפול ולקבל התייחסויות ממטפלות.ים חברי פסיכולוגיה עברית

"אמא חושבת אותי – משמע אני קיים"

כיום אנחנו יודעים שפיתוח יכולות מנטליזציה אצל הילדים זו בראש ובראשונה משימה הורית. בעצם העובדה שאנחנו מתייחסים לילדינו כאנשים בעלי עולם פנימי משלהם, עם מחשבות, רגשות ומשאלות משלהם, אנשים נפרדים ש"שווה להכיר אותם", אנחנו מסייעים לילדים לתפוס את עצמם ככאלה, ותורמים ליכולת שלהם להתייחס באופן דומה לאחרים. נשמע עמום? בואו נסביר.

התהליך מתחיל כבר בראשית החיים:

• "תינוקת מקסימה שלי, איזה כיף לראות אותך שמחה!"
• "אויש... למה אתה בוכה, חמוד, כואבת לך הבטן?"

כאשר תינוק גדל מגיל אפס עם הורה המכוּון אליו ומתייחס אליו כאל אדם בעל צרכים משלו ובעל עולם פנימי משלו, התינוק אכן מפתח תפיסה של עצמו כאדם בעל עולם פנימי שכזה. התהליך הזה מתחיל אצלנו, בעצם ההכרה שלנו כהורים, שהתינוק שלנו הוא אדם נפרד, בעל עולם שלם של צרכים, תחושות ורגשות; עולם פנימי שאותו אנחנו סקרנים להכיר. הסקרנות שלנו לגבי ילדינו היא בעלת ערך התפתחותי רב עבורם.

במילים אחרות, כהורים אנו משתדלים "להחזיק" בתודעה שלנו את עולם הרגשות והמחשבות של ילדינו הרכים, ובכך אנו מאפשרים לעולם הפנימי הזה להתקיים. תינוק שהוריו מכווּנים אליו בדרך שכזו, יהפוך לילד שיודע לזהות את המתרחש בעולמו הפנימי – "אני עייפה... אני רעב... אני מקנאה... אני עצבנית עכשיו". וגם אם כהורים לא תמיד נוח לנו לדעת מה בדיוק הם מרגישים, כדאי לזכור שהיכולת של ילד לזהות את תחושותיו הפנימיות יוצרת אצלו תשתית נפשית שתשרת אותו היטב בהמשך חייו הבוגרים. ילד שכזה יצליח לווסת את רגשותיו בצורה טובה יותר, ויהפוך למבוגר המכיר בקיומם של רגשות ומחשבות אצל עצמו, אצל הסובבים אותו, ובבוא היום – גם אצל ילדיו שלו.

כמה עקרונות כלליים יסייעו לכם לקדם את יכולות המנטליזציה של ילדיכם.

לעזור לילדינו להבין מה הם מרגישים

האם שמתם לב מה הדבר הראשון שעושה ילד קטן שרץ, נופל ומקבל מכה? ברוב המקרים, ילדים קטנים שנופלים ומקבלים מכה מרימים את עיניהם להוריהם, כדי להבין דרכם ולהעריך "מה בדיוק קרה". אם הילד רואה את ההורה שלו אחוז פאניקה ובהלה ("הצילו! אמבולנס!"), הילד יתחיל מיד לבכות בכי מר, והמכה ה"לא-נעימה" תהפוך לכואבת במיוחד. לעומת זאת, אם ההורה משדר לילד – "קיבלת מכה? ראיתי, לא נורא, נשטוף במים וזה יעבור" – סביר להניח שהילד יצליח לנגב את הדמעות, להתגבר ולהמשיך במשחק. ובכן, כהורים אנחנו מהווים עבור ילדינו מקור חשוב למידע – מידע לגבי הרגשות והתחושות שלהם-עצמם.

המכה היא רק דוגמה, כמובן. תפקידנו ההורי – לעזור לילדינו לזהות מה הם מרגישים – ממשיך להיות חשוב ורלוונטי גם כשמדובר בילדים גדולים יותר. נניח למשל שילדנו חוזר סוער מבית הספר ומכריז: "זה היה היום הכי גרוע בחיים שלי!" אם נגיב אוטומטית בבהלה רבה – נתקשר למורה, למנהלת, למי שרק אפשר – הסערה הגדולה של הילד רק תתעצם. במקום זאת, מוטב שנחליף את סימן הקריאה ("היום הכי גרוע בחיים שלי!") בסימני שאלה: מה קרה? מתי זה קרה? בוא נבין יחד מה הרגשת כשזה קרה? ומה תוכל לעשות במצב כזה בפעם הבאה?

לא תמיד זה קל. במקרים רבים ילדינו אינם יודעים מה בדיוק הם מרגישים. כהורים יש לנו תפקיד לעזור להם להפוך את התחושות הכלליות שלהם ("טוב לי" / "רע לי") לברורות יותר עבורם. כדי לעשות זאת, עלינו לגלות עניין ונכונות להקשיב לחוויות שלהם, לסייע להם לתרגם את הרגשות למילים, ולדייק את תחושותיהם:

• "יצאתי להפסקה ולא היה לי עם מי לשחק..."
• הורים: "זה בטח היה לא נעים... הרגשת לבד? היית עצובה? ומה קרה אז...?"
   
• "המורה שלחה אותי להביא טוש מחיק מהמזכירות ולא מצאתי את הדרך חזרה לכיתה..."
• הורים: "אויש, איזו הרגשה לא נעימה! זה היה מביך? מלחיץ? מה עשית? מה עוד יכולת לעשות?"
  ​​​​​​​
• "אני לא יכול יותר עם המבחנים האלה! אני קורס מהעומס!"
• הורים: "זו באמת תקופה עמוסה מאוד ומלחיצה, אתה עמוס אבל אתה לא קורֵס, והלחץ יעבור עוד כמה שבועות. אם תארגן את הזמן תהיה לחוץ פחות... בוא נחשוב יחד – מה עוד עשוי לעזור?"

מחקרים מגלים שילדים (ומבוגרים) הלומדים לזהות נכונה את הרגשות שלהם ולתת להם שֵם, מצליחים להתמודד טוב יותר עם מצבי תסכול ולווסת את תחושותיהם הלא-נעימות. במקרים רבים יש חשיבות רבה לעצם התהליך של העברת הרגש למילים; ומעבר לזה, כשאנחנו מצליחים לתרגם את רגשותינו הסוערים למילים, קל לנו יותר לחשוב מה נוכל לעשות בפעם הבאה שבה נתמודד עם מצבים דומים. הנוכחות ההורית שלכם מסייעת לילדיכם לעשות זאת. אם כך, עיקר תפקידנו – "להיות שָם" עבור ילדינו, להקשיב, להתעניין, לעזור להם לזהות את התחושות שלהם, לסייע להם לעבד ולווסת אותן, אך זאת – בלי לבטל את התחושות הלא-נעימות או להתכחש אליהן. לא תמיד זה קל.

מטפל בשיטות NLP,CBT,EMP
מטפל בדכאון,חרדות,OCD,טראומות

"לא כן (!) קרה כלום!" – לתת תוקף לתחושות של הילדים

החיים מלאים במצבי תסכול. נניח, למשל, שילדכם גילה שחברו הטוב ביטל מפגש איתו, ובמקומו – הזמין אליו אחר הצהריים ילד אחר לשחק איתו, מצב שהותיר את בנכם פגוע ונעלב. לא נעים בכלל. ובדוגמה אחרת: נניח שבתכם התמודדה משך זמן רב על תפקיד חשוב בתנועת הנוער שלה, אך בסופו של דבר מי שנבחרה לתפקיד זו חברתה הטובה. אכזבה גדולה (מהולה בקנאה...) ואז ילדינו מגיעים אלינו – כועסים, פגועים, נעלבים, מאוכזבים, מקנאים, וכדומה – ואנחנו, מלאי כוונות טובות, רוצים בכל מאודנו לבטל את חווייתם הקשה ולשמח אותם: "שטויות, יהיה לךָ כיף יותר להיות בבית לבד", או: "מי בכלל רצה את התפקיד הזה? עכשיו יהיה לךְ זמן להשקיע בלימודים". ובכן, טעות. כשאנחנו מבטלים את תחושותיהם הקשות של ילדינו, ופוטרים אותם ב-"לא קרה כלום", אנחנו עלולים להפסיק להוות מקור "מידע" עבורם לגבי רגשותיהם ("אמא, אבא, אין לכם מושג מה עובר עליי!"), שהרי מבחינתם "כן (!) קרה כלום". בנוסף, ילדים שבאופן עקבי לא מקבלים התייחסות והכרה ברגשות שלהם – עלולים לחוש מבולבלים, ולא לתת אמון במה שהם עצמם מרגישים. במילים אחרות, כדי שילדים יצליחו להתמודד בהצלחה עם מצבי חיים שונים, ועם שלל הרגשות המתעוררים בהם, הם זקוקים למבוגר שיהיה קשוב להם, ושייתן הכרה ותוקף לתחושות שלהם, ולא יבטל אותן. דווקא ההכרה שלנו בתחושות הקשות של הילדים, והיכולת שלנו לתת להן מקום ולא לבטל אותן, היא שמאפשרת לילדים להירגע, ומפנה מקום לתחושות אחרות, נעימות יותר.

אלא שבנקודה הזו הדברים מסתבכים מעט. נכון, חשוב לתת מקום ותוקף לתחושות של הילדים; עם זאת, תגובה רגשית חזקה מדי מצדכם, אף היא בעייתית.

להימנע מתגובת-יתר ומהזדהות-יתר עם הילדים

נחזור לדוגמה של החבר שביטל מפגש עם ילדכם, ובחר להיפגש עם ילד אחר. מצבים חברתיים לא נעימים כגון אלה, עלולים לגרום לנו להיזכר בהתמודדויות חברתיות קשות שלנו עצמנו, כילדים, או "סתם" להטריף אותנו ולגרום לנו "לאבד את זה", ובכך לעורר אצלנו תגובה סוערת או טעונה מדי למצב: "מסכן! זה נורא ואיום! תתרחק ממנו! אל תהיה חבר שלו יותר לעולם – שלא יפגע בך שוב." אלא שתגובה שכזו היא הדבר האחרון שילדכם צריך. במצב זה, במקום שבנכם יוכל להכיר ולזהות את תחושת העלבון שהוא חש, ולהתמודד איתה באופן שירגיע אותו, הוא עלול להיות מוצף ברגשות הקשים והסוערים שלכם, ההורים. וכך, במקום שהשיחה עם ההורה תוביל להקלה בכאב, המפגש עם ההורה הנסער עלול דווקא להגביר את הכאב, התסכול והטראומה.

ניתן לדמות זאת לאדם הטובע בים סוער. האם אותו אדם זקוק למישהו שיקפוץ למים הסוערים ויטבע שם לצדו, ביחד איתו? ודאי שלא. האדם הטובע זקוק לאדם אחר, העומד יציב על החוף, מבחין במצוקה שלו, ומושיט לעברו יד שתעזור לו לצאת מהמים (>>ראו גם בפרק 7 העוסק בוויסות רגשי).

במילים אחרות, כשילדינו נקלעים לסערה רגשית, הם זקוקים לנו – יציבים ובטוחים, ולא סוערים וחרדתיים. הם זקוקים ליכולת שלנו להבחין במצוקה שלהם, להיות אמפתיים כלפיה, אך רק במידה מתונה ("אני מבינה – זה באמת מעליב, אך סביר להניח שהחבר שלך כלל לא רצה לפגוע בך... וביום אחר ודאי תוכלו להיפגש"). יתרה מזאת, ברוב המקרים הילדים שלנו לא זקוקים לנו כדי שניתן להם עצות מפורשות, או כדי שנאמר להם "מה עליהם לעשות". כשילדינו סוערים, הם זקוקים מעל לכול להכרה שלנו ברגשות שלהם, ולהבנה שקיימים הבדלים בין הרגשות שלהם לרגשות שלנו. נקודת המוצא הזו היא שתאפשר לנו לעזור להם למתן ולווסת את תחושותיהם הקשות, בלי להישאב בעצמנו למצב הרגשי שבו הם נמצאים, ובלי להיכנס להזדהות-יתר איתם.

אמנות המינונים – להתבונן בילדינו ממרחק מתאים

הצורך לשמור על מינון מתאים ממשיך ללוות אותנו. כולנו יודעים שכדי להיטיב לראות את דמותנו בראי, עלינו לעמוד במרחק מתאים ממנו – לא רחוק מדי, אך גם לא קרוב מדי. אם נהיה רחוקים מדי מהראי – נראה במטושטש, אך אם נהיה קרובים מדי – בעצם לא נראה דבר.

אנליזה בתעריף מיוחד
אנו מציעים טיפולים פסיכואנליטיים למבוגרים, ילדים ונוער. הטיפולים ניתנים בדרום ומרכז הארץ

מטאפורת הראי רלוונטית גם ליחסינו עם ילדינו: כדי שניטיב לראות אותם, וכדי שהם יוכלו לראות אותנו (!) – עלינו למצוא את המרחק האופטימלי בינינו: לא רחוק מדי, אך גם לא קרוב מדי. באופן מרתק, הורות לילדים היא במידה רבה מפגש אמיתי בין שני אנשים – הורה וילד; שני אנשים שביניהם מתקיים מרחב, מרחב של יחסים בין-אישיים. היחסים שאנו מבססים עם ילדינו מהווים הזדמנות מצוינת עבורם ללמוד על הדדיות ביחסים בין-אישיים: על השונות המתקיימת בין אנשים, ועל אנושיות האחר.

למידה מסוג זה לא תתרחש אם נציב את עצמנו "קרוב מדי" לילדינו. ואכן, ישנם הורים שעושים הכול כדי להיות מכוּונים לילדיהם בכל רגע נתון, ולא משנה מה גילם של הילדים (>>ראו גם בפרק 3, בהתייחס ל"הורות הליקופטר"). הורים מסוג זה לעתים "עוצרים את חייהם", כדי להיענות באופן "מושלם" לצורכי ילדם, או ליתר דיוק – למה שנדמה להם לגבי צרכיו. הם לא יֵצאו לבלות בערב, כדי שלא להשאיר את הילד בהשגחת אדם אחר; לא יתקדמו בעבודה ולא יפתחו תחביבים משלהם, כדי שלא לעשות דבר שעלול לפגוע בילדם. במקרים קיצוניים הם בוחרים שלא להביא לעולם ילדים נוספים, כדי שילדם לא ייפגע.

ואולם, ילד שהוריו עומדים "קרוב מדי" אליו עלול להרגיש שהעולם כולו מתנהל סביבו. ילדים אלה עלולים להתקשות להתמודד עם מצבי חיים רבים, הם עלולים להתקשות להכיר את עצמם, ועלולים להתקשות גם להכיר את האחר ולפתח יחסי הדדיות עם הסובבים אותם, שכן הם הורגלו לכך שאחרים נועדו לשרת את צורכיהם. לילדים אלה חסרות הזדמנויות לגלות שלאנשים אחרים יש עולם פנימי משלהם – עולם מעניין ומרתק ששווה להכיר.

בקצה השני נמצאים ילדים שהוריהם ניצבים רחוק מדי מהם – ילדים שהוריהם לא מספיק מתבוננים בהם: לא מספיק משוחחים איתם ומתעניינים בחייהם. במקרים רבים הורים אלה לא חושפים בפני ילדיהם את העולם הפנימי שלהם-עצמם. גם ילדים אלה עלולים להתקשות לפתח הדדיות ביחסים בין-אישיים.

כהורים, מוטב אפוא שנמקם את עצמנו במקום טוב באמצע, בין שני הקצוות הבעייתיים: מוטב שנתבונן בילדינו ממרחק מתאים, נתעניין בהם, נגלה סקרנות רבה ביחס אליהם, ונשמח על ההזדמנות המדהימה להכיר אותם, על שלל תכונותיהם.

לאפשר לילדים שלנו להכיר אותנו כבני אדם

כשהורים הופכים להיות מכוּונים כלפי ילדיהם יתר על המידה, הם עלולים לפגוע בילדים בדרך נוספת. לא זאת בלבד שהילד לא מצליח "להכיר את עצמו" ולהתבונן פנימה לתוכו, הוא גם לא מצליח להכיר את הוריו כבני אדם.

ילדים בהחלט זקוקים למבוגרים שיהיו מכוּונים אליהם ויענו על צורכיהם במידה מתונה ("טובה דיה"). ואולם, כיום אנו יודעים שילדים מרוויחים גם מכך שהוריהם מאפשרים לעצמם "לחיות את חייהם", ולהמשיך לעסוק בעיסוקים רבים נוספים – מעניינים ומשמעותיים – שאינם קשורים ישירות להיותם הורים. ילדים מרוויחים מכך שההורים שלהם ממלאים תפקידים משמעותיים ומעניינים בעבודה; ילדים מרוויחים מכך שהוריהם מפתחים לעצמם תחביבים ותחומי עניין שונים; ילדים מרוויחים מכך שהוריהם מקיימים ביניהם יחסי זוגיות טובים, העומדים בפני עצמם, ואינם קשורים ישירות להורות שלהם; ילדים מרוויחים גם מכך שלהוריהם יש יחסים חברתיים משל עצמם. כאשר כל אלה אכן מתקיימים, ילדינו מרוויחים את ההזדמנות המרגשת להכיר אותנו, כבני אדם, מעבר להיותנו ההורים שלהם. ממש כפי שאנחנו רוצים להכיר אותם, כך כדאי שנאפשר להם להכיר אותנו.

נוכל לסייע למפגש הבין-אישי המרגש הזה להתרחש, על ידי כך שנשתף את ילדינו בחוויות שונות מעולמנו – מה קרה לי היום בעבודה, לאן יצאנו לבלות אתמול בערב, איך נפגעתי כשהחברות שלי יצאו לבלות בלעדיי, ואיך סלחתי להן כשהן התנצלו. במקביל, אפשר לספר לילדים סיפורים הקשורים להיותנו ילדים, בגיל שלהם. ילדים תמיד שמחים לגלות שההורים שלהם לא נולדו "מבוגרים" ו"הוריים".

כשאנחנו משקיעים במפגש הבין-אישי בינינו לבין ילדינו, אנחנו מסייעים להם ליצור מערכות יחסים משמעותיות עם ילדים ועם מבוגרים נוספים, ותורמים ליכולת שלהם ליהנות ממפגשים אלה.

ובאופן מעשי – מה נוכל לעשות כדי לקדם יכולות מנטליזציה אצל ילדינו?

• תנו שמות לתחושות, לרגשות ולמצבים פנימיים: "את ממש נרגשת!", "אתה נראה מאוכזב", "אתה מתוסכל, ואפשר להבין למה".
   
• אל "תקרסו" לנוכח תחושותיהם הקשות של הילדים, אך גם אל תבטלו אותן. התייחסו אליהן במינון המתאים: מינון שיאפשר הכרה ברגש, הכלה שלו וויסות שמביא להקלה.
   
• שחקו עם הילדים. אין כמו משחק משותף מכל סוג שהוא, להתפתחות יכולת המנטליזציה.
   
• שתפו את ילדיכם בחוויות מתוך עולמכם – הפנימי והחיצוני. בכך תוכלו לעזור להם להכיר אתכם כבני אדם, ובכך תפתחו גם את יכולתם להכיר אנשים אחרים ולהיות סקרנים לגביהם.
   
• היו ערניים לקיומן של אי-הבנות. בקשו סליחה כשצריך. זכרו שילדים לומדים יותר מכול דרך חיקוי. כאשר אנחנו מספקים להם דוגמה אישית של אנשים המתבוננים פנימה, גם הם לומדים להתבונן לתוך עצמם.
   
• זכרו שילדיכם שונים מכם, ושונים מכפי שהייתם אתם כילדים. יש ערך רב להכרה בשונות הזו, ולסקרנות שלנו לגבי עולמם הפנימי הייחודי של ילדינו.
  ​​​​​​​
• כשילדכם מתנהג באופן שמכעיס אתכם – נכנס להתקף זעם, משקר, טורק דלת – עצרו לרגע, נשמו עמוק, אל תגיבו אוטומטית. נסו לזהות את הכוונות והמחשבות שמסתתרות מאחורי אותה התנהגות; נסו להבין אותה בדרך אחרת. במקרים רבים עצם העצירה וההתבוננות במצב הקשה ב"עיניים חדשות" מהווה את המפתח ליציאה ממנו.

אמת זוהרת מכתביו של ביון ומאישיותו
קורסי אונליין על חשיבתו של ביון בהנחיית דר' יקיר קריצ'מן - 50% הנחה על הקורס השני

בשורה התחתונה

מנטליזציה היא אחת מאבני היסוד החשובות ביותר לבריאות הנפשית. היא מתפתחת מתוך היחסים בין הורים לילדיהם, ויש לנו הרבה מה לעשות כדי לאפשר לתהליך הזה להתרחש. כאשר אנחנו מתייחסים לילד שלנו "מגיל אפס" כאדם שלם בעל עולם פנימי ייחודי משלו, אנחנו תורמים ליכולת של הילד לתפוס את עצמו ככזה, ובהמשך – להתייחס כך גם לאחרים. חשוב לשמור על סקרנות ביחס לעולמם הפנימי של ילדינו, ולדעת שלא תמיד נוכל להבין אותו "עד הסוף".

כשילדינו משתפים אותנו בחוויותיהם חשוב ש"נהיה שָם" עבורם, אך במינון המתאים: לא יותר מדי (בהזדהות-יתר איתם), אך גם לא פחות מדי ("לא קרה כלום"). בנוסף, חשוב שנכיר את ילדינו, כבני אדם, ונאפשר להם להכיר אותנו. התהליך הזה קורה מתוך שיחה עם הילדים, שיתוף הדדי בחוויות, וגם מתוך משחק משותף עם הילדים. והכי חשוב לזכור ליהנות מהדרך המשותפת, ליהנות ממערכת היחסים שאנחנו יוצרים עם ילדינו.  

לדעת לספר לעצמנו את סיפור חיינו: איך נוכל להשתחרר מ"שֵדים" לא רצויים מעַבָרנו

"מי שאינם זוכרים את העבר – נידונים לחזור עליו".

ג'ורג' סאנטיאנה

בפרק הקודם התייחסתי למצבים שבהם הורים חשים שהם משחזרים עם ילדיהם, לעתים בעל-כורחם, דפוסי התנהגות, מצבים וחוויות שהם עצמם חוו כילדים.

אם גדלתם באווירה חיובית, וחוויתם בעיקר חוויות ילדות טובות ומיטיבות – מצב זה ודאי אינו מטריד אתכם. אך מה קורה להורים שחוויות הילדות שלהם כללו גם חוויות קשות? מה קורה להורים שהוריהם התייחסו אליהם בביקורתיות-יתר, באדישות, ואולי אף באופן פוגעני וטראומטי? איך נוכל להימנע מלהעביר לילדינו את החלקים הפחות-טובים של ההורות שחווינו בעצמנו?

ובכן, הבטחתי מענה לשאלה גדולה זו, והנה הוא לפניכם במשפט אחד: מדובר על היכולת שלנו להתבונן בפתיחות בעבר שלנו, ולספר לעצמנו את סיפור חיינו באופן שיש בו רצף והיגיון. בשפה המקצועית תהליך זה מכונה "יצירת סיפור חיים קוֹהֵרנְטי". נשמע עמום? קראו את הפרק ותבינו מדוע זה חשוב ואיך עושים זאת.

לספר לעצמנו את סיפור חיינו – למה זה חשוב?

הנטייה של הורים לשחזר עם ילדיהם דפוסים לא רצויים מעבָרם היא נטייה חזקה שלא קל להשתחרר ממנה. ובכל זאת, יש הורים שמצליחים לעשות זאת: הורים שגדלו כילדים בתנאים לא-אידיאליים, ומצליחים להפוך בעצמם להורים טובים ומסורים לילדיהם, לפעמים "כנגד כל הסיכויים".

חוקרים רבים ואנשי טיפול מבקשים לבדוק איך זה קורה: מה מאפשר לאותם הורים שלא לשחזר את הדפוסים הבעייתיים מְעברם. מסתבר שהמפתח לכך טמון ביכולת של ההורה לספר לעצמו את סיפור חייו כסיפור שיש בו היגיון והבנה: מה הוביל לְמה. מחקרים מגלים שהורים המצליחים לספר לעצמם את סיפור ילדותם כסיפור שלם ובעל היגיון פנימי, יכולים להשתחרר מ"שדים" מן העבר, ואינם נידונים לשחזר דפוסי התנהגות בעייתיים שהם חוו כילדים; זאת בהשוואה להורים שחוו חוויות ילדות קשות או טראומטיות, אך אינם מסוגלים "להתבונן" בהן, להיזכר בהן, להשליט בהן סדר והיגיון: להבין מה קרה, ומדוע הדברים קרו כפי שקרו.

בנקודה זו חשוב להבהיר שסיפור חיים שלם ורציף אינו סיפור דמיוני או מומצָא שהאדם בוחר לאמץ לעצמו. מדובר בסיפור חיים אמיתי, שאינו מתעלם מהעובדות, גם אם הן קשות, אך יש בו הבנה של הקֶשר בין העובדות. זהו סיפור שיש בו בדרך כלל מידה של חמלה של האדם כלפי הוריו, והבנה עמוקה של ה"מקומות" שמהם ההורים פעלו. זאת לעומת מצב שבו האדם נושא איתו סיפור חיים מקוטע, מלא בסתירות, סיפור שאין בו הבנה איך הדברים קרו, סיפור שיש בו אלמנטים טראומטיים, ללא עיבוד של הטראומה.

אבל אי אפשר לשנות את העבר

• "אבא שלי החטיף לי מכות בכל פעם שקיבלתי ציון נמוך במבחן"
• "אמא שלי היתה נעלמת מהבית כשהייתי מרגיזה אותה. אף פעם לא ידעתי מתי היא תחזור"

אם חוויתם כילדים חוויות ילדוּת קשות, ייתכן שאתם שואלים את עצמכם מה הטעם להיזכר בהן, הרי אי אפשר לשנות את העבר, וההיזכרות במאורעות הקשים עלולה רק לייאש ולדכא אותנו. ובכן, ייתכן שאתם צודקים. לא תמיד חייבים להיזכר בטראומות מהעבר הרחוק; לפעמים באמת מוטב לשכוח אותן (>ראו במסגרת). אך אם אתם מרגישים שמִטעני העבר משפיעים לרעה על ההורות שלכם כלפי ילדיכם – הדרך היעילה ביותר להשתחרר מכך היא להיזכר באותם מאורעות-עבר, להבין מה קרה, ולשלב את האירועים הקשים בסיפור חייכם. וזה עיקר המסר: בעוד שאת אירועי העבר עצמם אין דרך לשנות, היזכרות פתוחה בהם מאפשרת לנו לייצר הבנה חדשה של אירועים אלה, לשלב אותם בתובנות שיש לנו ביחס לחיינו, ובזכות כך למתן את ההשפעה המזיקה שלהם על ההווה שלנו.

אמת זוהרת מכתביו של ביון ומאישיותו
קורסי אונליין על חשיבתו של ביון בהנחיית דר' יקיר קריצ'מן - 50% הנחה על הקורס השני

כך למשל, אדם שנהג לחטוף מכות מאביו עשוי להיזכר באירועים קשים אלה, להרהר בהם, ועם הזמן להגיע לתובנה שכזו:

"אבא שלי לא היה אדם רע. אני חושב שהוא האמין בתוך-תוכו שכך יש לחנך ילדים. לקח לי שנים להבין שאבי, בהיותו יתום מאב מגיל חמש, לא הכיר כלל מודל של אבא טוב, שאפשר לדבר איתו, לשחק איתו ו'פשוט להיות איתו'. כיום כשאני חושב עליו – אני מאמין שהוא עשה הכול כמיטב יכולתו, וייתכן שאי אפשר היה לצפות ממנו ליותר מזה. בסך הכול היו לנו גם רגעים רבים טובים ושמחים יחד, ובזמן אמת כשהייתי זקוק לו – הוא עשה הכול כדי לעזור לי."

כשאנחנו מצליחים להיזכר במאורעות העבר, להבין אותם ולשלב אותם בסיפור חיינו, אנחנו מסוגלים "לשים אותם בצד" ולא לאפשר להם לחדור לחיינו ולחבֵּל בהורות שלנו. במילים אחרות, אף על פי שחוויות עבר קשות הן ללא ספק נקודת מוצא פחות טובה להורות, בהשוואה לחוויות הוריות מיטביות, עדיין הן אינן "גזירת גורל" והן לא קובעות את עתידנו. אם נצליח להשליט בהן היגיון, להבין את עברנו, להבין את המקום שממנו הורינו פעלו – האירועים הקשים מהעבר יפסיקו לחדור לחיינו ו"להפעיל אותנו" באופן שלילי, ובמקום זאת נוכל לשים אותם בצד, ולהפוך להיות ההורים הטובים שאנחנו רוצים להיות.

היכולת להבין את הורינו "מבפנים"

בפרקי הספר הקודמים הכרנו את המנטליזציה ואת התפקיד המרכזי שיש לה בהורות. מנטליזציה מתייחסת בין היתר ליכולת שלנו להבין את האחר ולראותו "מבפנים". בהקשרים הוריים, היא מתייחסת בדרך כלל לסקרנות שלנו כלפי ילדינו, ולניסיונות שלנו להבין אותם: מה הם חושבים ואיך הם מרגישים.

כשמדובר בסיפור חיים שהאדם מגבש לעצמו לגבי חייו ולגבי ילדותו, מושג המנטליזציה לובש פנים חדשות. בהקשרים אלה אנו מתייחסים ליכולת שלנו, ההורים, להתבונן בהורים שלנו "מבפנים": להרהר בהם, ממקום פתוח ולא שיפוטי; להבין אותם, בלי להאשים אותם או לכעוס עליהם; להיות סקרנים לגביהם; להבין שגם ההורים הם בני אדם, וגם הם פעלו והגיבו מתוך נסיבות חייהם. הזכרתי זאת גם בפרק הקודם: ברוב המקרים אין טעם להאשים את ההורים. תחושות אלה לא יקדמו אותנו. במקום להאשים את הורינו, מוטב שנתבונן בהם מתוך חמלה, הבנה וקבלה. דווקא התבוננות שכזו עשויה לשחרר אותנו מכעס, ולאפשר לנו שלא לשחזר את הדפוסים ההוריים שאינם רצויים בעינינו.

חוויות עבר קשות וטראומטיות – להדחיק או לזכור?

כפי שאנו יודעים, טראומות שחווינו בילדותנו עוברות במקרים רבים הדחקה אל הלא-מודע. כיום אנשי המקצוע נוטים להסכים שהדחקה כשלעצמה אינה בהכרח שלילית, ובתנאי שהיא מתבצעת באופן שלם ומוחלט. כלומר, אם אדם מצליח לשכוח לחלוטין חלקים קשים מילדותו, והוא חי את חייו באופן מלא, בלי שטראומות העבר ישפיעו עליו, הרי שאין הכרח להיזכר באותן חוויות ילדות קשות. אלא שבמקרים רבים אירועי ילדות קשים ש"הודחקו" (לכאורה) ממשיכים להשפיע על התנהגותנו באופן שאנחנו לא מצליחים להסביר לעצמנו. אנחנו מוצאים את עצמנו מגיבים כלפי ילדינו בזעם, באדישות, בזלזול, או בעוצמות רגשיות שאינן ברורות לנו. במצבים אלה, נראה שאין מנוס אלא להיזכר בחוויות העבר, לנסות להבין אותן בדרך חדשה, לבחון כיצד הן משפיעות על התנהגותנו בהווה, ומה אנחנו יכולים לעשות כדי לצמצם את השפעתן המזיקה.

רעיונות אלה אינם בגדר "פסיכולוגיה בגרוש" – מדובר בגישה מבוססת מחקרית, הנשענת על ממצאים מרתקים מתחום מדעי המוח. מי שמרבה לעסוק בנושאים אלה הוא הפסיכיאטר האמריקאי, דניאל סיגל. בפרק 7 הזכרתי את ההבחנה שהוא עורך בין פעילות מוחית ב"מסלול הגבוה" לבין פעילות מוחית ב"מסלול הנמוך". סיגל גילה במחקריו שהתפרצויות זעם ותגובות הוריות לא-מווּסתות שאינן מובָנות לנו "עד הסוף" – נובעות בדרך כלל מפעילות מוחית ב"מסלול הנמוך". הן קשורות במקרים רבים לטראומות מילדותנו, שלא עברו עיבוד מספק. ואולם, אחת המטרות ההוריות שלנו – היא להשתדל לפעול רוב הזמן מ"המסלול הגבוה", ולא מהמסלול הנמוך. חוקרים ואנשי טיפול מאמינים שהיזכרות במאורעות מן העבר שלנו, והפיכתם ל"סיפור" שיש בו רצף והיגיון, בשילוב ההבנה כיצד מאורעות אלה משפיעים על ההווה שלנו – זו הדרך המרכזית להשתחרר מתגובות הוריות בעייתיות, ולפעול רוב הזמן מ"המסלול הגבוה".

כיצד יוצרים סיפור חיים שיש בו רצף והיגיון

ועכשיו ל"שאלת מיליון הדולר": איך עושים את זה? איך יוצרים סיפור חיים שיאפשר לנו להשתחרר מחוויות ילדות קשות או טראומטיות, ולהימנע משחזור שלהן עם ילדינו? ובכן, מדובר בתהליך מורכב, אבל אפשרי. כמה עקרונות פעולה עשויים לסייע לכם בכך. שימו לב שהעקרונות השונים נעים בין העבר שלכם (כילדים) לבין ההווה שלכם (כהורים).

הרשמה למפגשי היכרות וצפייה בהקלטות מפגשים
בואו לקבל טעימה ממגוון התחומים המרתקים הנלמדים אצלנו במרכז

שימו לב לנקודות הכשל ההוריות שלכם

התהליך מתחיל בחיי היומיום שלכם עם ילדיכם, כשאתם מזהים התנהגות כלשהי שלכם שאינכם מרוצים ממנה: נטייה לכעוס על הילדים יותר מדי, לנתק איתם מגע כשהם מרגיזים אתכם, הגנת-יתר על הילדים, ואולי אפילו דחף להרביץ להם כשהם מוציאים אתכם מדעתכם. כשאתם מזהים דפוס כזה – עצרו, סמנו לעצמכם ש"הנה שוב זה קורה", ובדקו עם עצמכם – מדוע זה קורה; מה היה שָם בעברכם, שמוביל אתכם להתנהגות כזו שאינכם גאים בה.

צרו "מרווח" בין הכעס על הילדים לבין ההתפרצות

חוויות קשות מילדותנו גורמות לנו במקרים רבים "לאבד את זה" ולהגיב לילדים באופן לא שקול ולא מווּסת. מצב זה אינו בריא, ועלינו לעשות הכול כדי להתגבר עליו. כדי שנצליח בכך, עלינו ללמוד לייצר "מרווח" בין הכעס או הזעם החזקים שמתעוררים בנו (מבפנים) לבין ההתפרצות על הילדים (כלפי חוץ). היכולת שלנו לעצור רגע לפני ההתפרצות, לקחת נשימה עמוקה, לשים לב למה שקורה לנו בגוף ברגעי הכעס – כל אלה עשויים לעזור לנו לעכב ולמתן תגובות לא-רצויות. כאשר אנחנו מצליחים לעצור את התגובה הלא-מווּסתת, ולהבין שהיא מגיעה ממקומות פרטיים שלנו, שלא קשורים ישירות לילדים שלנו, אנחנו מקדמים את היכולת שלנו להגיב כלפי הילדים ממקום רגוע ושקול יותר.

מצאו דרכים להיזכר בעובדות הקשות באווירה תומכת ומכילה

נקודות הכשל ההוריות שלנו גורמות לנו להיזכר באירועים לא נעימים מהעבר שלנו. תהליך זה עלול להיות מכאיב ולא פשוט. כדי שנצליח לעשות זאת, חשוב שההיזכרות בעובדות המכאיבות תתקיים באווירה שיש בה פתיחות וקבלה: אווירה שתאפשר לנו לחשוב עליהן מחדש, ולשלב אותן בסיפור החיים שלנו. יש אנשים שיכולים לעשות זאת בעצמם; יש אנשים שיבחרו להיעזר בחבר קרוב, או בבן או בת הזוג. ואולם, אם אתם מרגישים שאתם סוחבים איתכם "מטענים כבדים" מילדותכם, ייתכן שמוטב לעשות את התהליך בעבודה טיפולית עם איש מקצוע.

היזכרו באנשים טובים ובחוויות טובות מילדותכם

בפרק הקודם התייחסתי ל"רוחות רפאים בחדר הילדים" – אותן חוויות עבר קשות ה"משתלטות" על חיי ההורים, וגורמות להם לשחזר עם ילדיהם דפוסים בעייתיים שהם חוו בעברם. כיום אנחנו יודעים שלא רק טראומות עוברות "מדור לדור", אלא גם חוויות טובות ונעימות, וכי קיימת השפעה חשובה גם לדמויות חיוביות מהעבר – "מלאכים בחדר הילדים" – אנשים שאהבו אותנו והביטו בנו בהתפעלות. לכן, אם היו לכם שלל חוויות ילדות קשות, כדאי להשקיע מאמץ ולהיזכר גם בחלקים הטובים מילדותכם: ברגעים נעימים ומרגשים עם הוריכם, וכן באנשים שהאמינו בכם והיו טובים אליכם (המחנכת האהובה מחטיבת הביניים, המדריך בתנועת הנוער, הסבתא הנהדרת שקיבלה אותי בדיוק כפי שאני, ואפילו המפקד בצבא, שהיה קשוח אך נתן לי הרגשה שאני שווה). תהליך ההיזכרות בדמויות החיוביות ובאותם רגעים טובים מילדותנו חשוב מאוד לגיבוש הסיפור השלם והרציף שלנו, ולשחרור מדפוסי עבר לא-רצויים.

זכרו שההורים שלכם אינם ההורים-שאתם

למרות מאמצינו הרבים – זה לא קל. במקרים רבים אנו תופסים את עצמנו משחזרים בכל זאת דפוסים לא-רצויים מילדותנו: מתייחסים לילדינו בתוקפנות, באדישות, בביקורת או בזלזול – "כמה פעמים הבטחנו לעצמנו שלא נעשה זאת!"

ברגעים אלה כדאי לזכור שעל אף הטעויות והמעידות – אינכם "זהים" להורים שלכם. אתם חיים בדור אחר, ופועלים ממקום אחר, ועצם היותכם מודעים לטעויות שאתם עושים – זהו חלק ניכר מהדרך להשתחרר מהן ולתקן אותן ("שוב צעקתי על הילדים סתם כך, כשהם השתוללו ונהנו. זה כנראה שֵד מהעבר שלי שלא מאפשר לי לשאת רעש בבית; אמא שלי היתה בדיוק כזו. אני חייבת לשחרר את השֵד הזה ולהתחיל ליהנות מכך שילדיי נהנים").

אל תגזימו ב"חפירה" וזכרו שאף אחד לא מושלם

בהמשך לסעיף הקודם – כדאי גם שלא נגזים. מודעות עצמית היא חשובה, אבל מודעות-יתר ועיסוק-יתר בהורות שלנו עלולים להזיק יותר מאשר להועיל. לכן, אם נדמה לכם שאתם מגזימים ב"חפירה" פנימה, בדקו עם עצמכם – אולי באמת מוטב לשחרר, לשים בצד את הספקות, רגשות האשם והביקורת העצמית, ולהיות הורים זורמים ורגועים יותר.

ולסיום, כדאי לזכור ולהזכיר לעצמנו שוב ושוב, שאף אחד לא מושלם. למרבה המזל, הילדים שלנו רק מרוויחים מכך שיש להם הורים אמיתיים (ולא מושלמים), שאוהבים אותם כל כך, וגם טועים לפעמים (צועקים מדי פעם, יוצאים משליטה, ביקורתיים, מגוננים יותר מדי, או מנתקים מגע כשכועסים). לכן, אם טעיתם, אם איזשהו שֵד מהעבר גרם לכם לעשות משהו שממש לא התכוונתם לעשות – החזירו אותו חזרה לבקבוק, התנצלו בפני הילדים כשצריך, סלחו לעצמכם, והמשיכו הלאה. חמלה עצמית – זוכרים?

בשורה התחתונה

ייתכן שקראתם את הפרק הזה וכלל לא הבנתם "על מה מדובר". יש הורים שהעיסוק בנושאים אלה אכן אינו רלוונטי לגביהם, ואם אתם נכללים בהם – מצוין, התמזל מזלכם.

לעומת זאת, אם קראתם את הפרק והרגשתם שהוא נכתב בדיוק עליכם – קראו אותו שוב, וזכרו את המסר המרכזי: על אף שחוויות ילדות קשות הן נקודת מוצא פחות טובה להורות, אנחנו יודעים כיום שהן אינן "גזירת גורל" לגבי ההורות שלנו בהווה ובעתיד. ניתן לצמצם את השפעתן המזיקה על ידי היזכרות פתוחה בהן, ויצירת סיפור חיים שלם, שיש בו היגיון, שיש בו רצף, שיש בו הבנה, קבלה וחמלה. ככל שתצליחו להכניס היגיון לתוך סיפור חייכם, כך תהיו משוחררים לשים אותו בצד, ולא בהכרח לשחזר אותו. זה חשוב עבורכם, וחשוב לא פחות עבור הילדים שלכם.