לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
"מוזיקה של מחלה, מוזיקה של גיהינום": דיכאון, מאניה והחיים בי"מוזיקה של מחלה, מוזיקה של גיהינום": דיכאון, מאניה והחיים בי
"מוזיקה של מחלה, מוזיקה של גיהינום": דיכאון, מאניה והחיים בין הקצוות במוזיקה של גבריאל בלחסן

"מוזיקה של מחלה, מוזיקה של גיהינום": דיכאון, מאניה והחיים בין הקצוות במוזיקה של גבריאל בלחסן

מאמרים | 20/8/2020 | 3,622

היום (20.8.2020) מלאו שבע שנים למותו בטרם עת של גבריאל בלחסן, מוזיקאי-יוצר וחבר להקת "אלג'יר". בלחסן, שסבל ממחלת המאניה-דיפרסיה, היטיב לתאר בשיריו את האשפוזים הפסיכיאטריים, ההתמודדות עם המחלה והסבל הנפשי העצום שכרוך בה. עבור בלחסן, נראה שלא היתה הפרדה בין החיים ליצירה, בין המחלה ליצירה, ובינו לבין הדובר בשיר: תמיד חשוף, בלי פילטרים, אגרוף לבטן, חץ ישיר ללב. כמו במאניה-דיפרסיה, חייו ויצירתו, נעו בין הקטבים: בין פסגות של אנרגיות ויצירה, לבין תהומות של דיכאון; בין האמונה לבין היעדרו של האל; בין הפריפריה למרכז; בין העיסוק הבלתי פוסק במוות ואף בכמיהה אליו, לבין הרצון העז להיאחז בחיים, למרות הכל.

"מוזיקה של מחלה, מוזיקה של גיהינום"

דיכאון, מאניה והחיים בין הקצוות במוזיקה של גבריאל בלחסן

מאת נטע עמית

 

 

לא מזמן, בקבוצה סגורה של פסיכולוגים, מישהו ביקש המלצות ליצירות תרבות ואמנות בנושאי פסיכולוגיה ונפש, או בניסוח מדויק יותר: "כל דבר ששמעתם פעם והרטיט אצלכם משהו וגרם לכם לחשוב על מה שאנחנו עושים במקצוע הזה". בתגובה כתבתי לו: "כל השירים של גבריאל בלחסן".

אבל האמת היא, שבאופן אישי, לקח לי לא מעט זמן עם גבריאל בלחסן. למרות שהכרתי אותו כחבר להקת אלג'יר והקשבתי גם לאלבומים המוקדמים שלו כבר לפני כמעט 15 שנה, במשך הרבה שנים היה לי איזשהו מחסום פסיכולוגי עם השירים שלו. כאילו שאם אתמסר למוזיקה הזאת, "מוזיקה של מחלה, מוזיקה של גיהנום", כפי שהוא עצמו תיאר אותה בשיר "בתוך הצינורות" – הוא ייקח אותי איתו למטה, אל התהום. אולי בתת-מודע שלי פחדתי מה"שיגעון" הזה, מלהביט פנימה וליפול אל התהום הפעורה שבשירים שלו; כאילו שיש דיכוטומיה בין "שפוי" ל"משוגע", בין "בריא" ל"חולה", ושצריך לבחור צד – את לא יכולה גם לרצות להיות פסיכולוגית, ו"נורמלית", וגם להזדהות עד כדי כך עם השירים האלו.

אבל זה לא מדויק; כולנו נמצאים על איזשהו רצף בין ה"נורמלי" ל"לא נורמלי". זה לא אומר שאין דבר כזה אבחנה של מאניה-דיפרסיה, וזה ממש לא אומר שכל מצברוח רע או יום מבאס הם דיכאון קליני. אבל בכולנו יש גם חלקים מאניים, דיכאוניים וחרדתיים (אפשר גם לדבר על ההגדרות האלו, על ה-DSM ועל הצורך שלנו, כבני אדם בכלל וכפסיכולוגים בפרט, לתייג ולסווג). המרחק שבו אנו נמצאים מהקצוות האלו הוא לא פעם ההבדל בין אשפוז במחלקה, לבין אדם בריא ומתפקד.

בשנים האחרונות המחסום הפסיכולוגי שהיה לי אל מול המוזיקה של גבריאל בלחסן הלך ונשבר; מרגע שהפסקתי לפחד ואפשרתי לעצמי להתמסר אליהם, למדתי להכיר ולהתאהב מחדש בשירים שלו. אני לא מכירה עוד מוזיקאי שהצליח לתאר בשפה העברית סבל נפשי כמו בלחסן. הוא לא כתב על דיכאון, הוא כתב את הדיכאון. הוא הצליח למצוא מילים לכאב שאין לו מילים, ולחבר מוזיקה לעצב שאין לו סוף. למרות שהוא עצמו לא בהכרח היה מסכים איתי: "אין לי מילים בכלל לתאר את התחושה/ הכל חמוץ וסמיך איך אפשר לתאר סבל נפשי כזה/ הכל מת, מת/ הכל שונה/ אני זה לא אני/ אטום ודביק/ כוס אוחתו על הכל", הוא שר ב"עץ אגוז", שכל כולו תיאור של דיכאון קליני ואובדנות, של חיים בעולם נטול צבע, טעם או משמעות.


- פרסומת -

לא פעם עושים רומנטיזציה למוות של מוזיקאים בטרם עת; מאדירים את הסבל הנפשי שלהם, הופכים אותם למיתוס. גם בלחסן לא חמק מהגורל הזה, עוד בחייו, ואף ביתר שאת לאחר מותו. גם אני חוטאת בכך כנראה, כשאני כותבת כאן בעיקר על המאניה-דיפרסיה וההתמודדות איתה, כפי שבאה לידי ביטוי בשירים שלו. אבל האמת היא שאין שום דבר רומנטי בסבל או בהתמודדות עם מחלת נפש, והשירים שלו מתארים את המציאות הזאת כמו שהיא: את הדיכאון והמחלה והכדורים והאישפוזים החוזרים ונשנים במחלקה הפסיכיאטרית, באופן הכי מוחשי וארצי ומלוכלך ומסריח שיש. בלי רחמים עצמיים, אבל הרבה פעמים גם בלי חמלה עצמית. בדרך כלל גם בלי מטאפורות ובלי דימויים. בלי רומנטיזציה. בלחסן לא עושה הנחות, לא לעצמו ולא למאזינים ולמאזינות שלו. תמיד ישר לפרצוף, בלי לתת לך את האפשרות להסיט את המבט או לברוח. וכמה מהשירים שלו באמת גורמים לך לרצות לברוח, להפסיק את זה, לא לשמוע את האמת ואת הכאב הזה יותר. ואם ככה מרגישים כשרק מקשיבים למוזיקה, אז תתארו לכם איך זה בוודאי הרגיש להיות בתוך הראש שלו; כשאין לך את האפשרות לכבות את השיר ולברוח מהתחושות האלו.

כך למשל, בשיר "מחיאות כפיים" הוא מספק לנו מעין "יומן אשפוז" הכולל תיאורים גרפיים של המראות במחלקה הסגורה: "אני זוכר את השלשול הכהה הזה מרוח על הרצפה במקלחות של המטורפים/ ואת התחתונים הלבנים הענקיים שקיבלתי מהאחות השמנה./ את האישה שצורחת לטלפון שהיא תשרוף את הבית שלה./ את היונים שמחרבנות בגשם את הסלע בחזה והפלורסנטים בשמיים". את המילים הוא שר/מדקלם בקול רגוע, מונוטוני משהו, אך לא אדיש או מנותק, בליווי מוזיקה שקטה. את התיאור המצמרר הזה של כל מה שהיה שם, הוא חותם במילים שמתארות דווקא את מה שלא היה: "אני לא זוכר ששמעתי שם מחיאות כפיים", ונותן לנו, המאזינים והמאזינות, כאפה רצינית. בשורה האחרונה של השיר הוא בעצם מזכיר לנו את הפער העצום הזה, שבין ההופעות על הבמה, עם ההערצה ומחיאות הכפיים להן זכה מהקהל, לבין ההתמודדות המלוכלכת, הסיזיפית והקשה עם המחלה והאשפוזים החוזרים ונשנים במחלקה הפסיכיאטרית.

גם העולם שמחוץ למחלקה, שאינו קשור ישירות למחלה, הוא עולם קשוח ואכזרי. בלחסן מתאר את המציאות בדיוק כפי שהיא, באופן בהיר ו"שפוי" כל כך: על הזוועות שבה, על הרוע, הגועל והלכלוך. כך למשל, בשיר "כדורי הרגעה בדבש", במשך 15 דקות שלמות הוא מעביר אותנו ביחד איתו שבעת מדורי גיהינום, דרך שבע תחנות שונות: משוטף כלים סיני שמתאבד בקפיצה מהבניין של עזריאלי, לסצנה של אוננות על חוברת פורנו בשירותים של התחנה המרכזית החדשה בתל אביב, כשמהחלון הוא צופה באישה בזנות שמקבלת קליינטים אחד אחרי השנים מחוץ לחלון, ועוד. דויד פרץ, מוזיקאי וחוקר תרבות, שעבודת התזה שלו עוסקת במוזיקה של בלחסן, כתב על השיר: "השיר הארוך מתאר שיטוט ארוך טווח בערב ראש השנה, כאשר לאורך כל השיטוט כמו בזרם תודעה מתאר בלחסן כמה וכמה התרחשויות שונות הנעות בין האבסורדי לגרוטסקי וכלה במבעית. כל ההתרחשויות האלו מתחוללות במונומנטים שונים ברחבי תל אביב. כך מקבלים המאזינים הצצה אל העולם כפי שהוא נראה דרך עיניו של בלחסן" (פרץ, 2017).

העולם שמתאר בלחסן בשירים שלו מלא ברוע ובכיעור, בריקבון מוסרי, אלימות, אונס וכיבוש. כך הוא מתבונן בעולם, בלי פילטרים ובעיניים פקוחות, של מי שהדיכאון הסיר ממנו את המשקפיים הוורודים והטיות האופטימיוּת, ואת כל ההגנות הבריאות והאדפטיביות שמאפשרות לנו להתהלך בעולם ולהאמין שאיכשהו יהיה בסדר. בהיעדר ההגנות שמאפשרות לנו להסיט את המבט ולעטות עלינו שיריון מסוים – הוא בעצם מתהלך בעולם בלי עור בכלל, בלי שום שכבה שתפריד בין הפְנים לבין החוץ, שתבודד ותגן עליו מהקור, מהחום או מהכאב. אז איך אפשר שלא להשתגע, שלא "ליפול, לקרוס אל תוך תהום ולאבד הכל..?" ("דם על הים"). והוא אכן שוקע לתהומות הדיכאון: "היד שאוחזת בעט מפחידה אותי/ כמו התהום הגדולה שלתוכה נפל עולמי שהוא קטן וצר/ כמו סמטה חשוכה", הוא ממשיך לתאר את הדיכאון ב"עץ אגוז", ולוקח אותנו איתו, "אל תוך הצינורות", אל המחלה והגיהנום הפרטי, במונולוג הזה שנמשך 5 דקות ונצח.


- פרסומת -

 

"חושב שאני עף אבל בעצם על הרצפה"

"אולי אני איבדתי כל תחושה, חושב שאני עף אבל בעצם על הרצפה", הוא שר ב"בתוך הצינורות" (משפט שחוזר גם בשיר "דם על הים", מאותו אלבום של להקת אלג'יר), ואפשר לראות בכך מטאפורה להתרסקות הבלתי נמנעת מהמאניה אל הדיפרסיה. מאניה-דיפרסיה היא תנודתיות בין קצוות: בין פסגות של אופוריה והתפוצצות של אנרגיה, לבין תהומות של דיכאון. בשיר "שטן", שכולו וידוי ארוך, גרפי וקשה בצורת זרם תודעה, הוא מתאר את מעשיו ואת "חטאיו", חלקם תוצאה ישירה של המחלה: "רצתי ברחובות תל אביב אכול פסיכוזה. הייתי מוקף בקופי אדם. הייתי עליון הייתי עליון הייתי אלוהים", כך הוא מתאר אפיזודה מאנית, ומיד לאחריה: "וזה נעלם וכבה האור/ והשתרר השקט המקפיא/ והחושך הגיע", הוא שוב חוזר את הנפילה הבלתי נמנעת בחזרה אל אפלת הדיכאון. "אבל הראש הזה... הראש הזה מתעלל בי. הוא עושה בי כבשלו", מהמילים עולה תחושת חוסר האונים שלו אל מול הקול הפנימי של "השטן" הזה שבתוכו.

אצל גבריאל בלחסן נראה שלא היתה הפרדה בין החיים ליצירה, בין המחלה ליצירה, ובינו לבין הדובר בשיר; "זה לא שיר, אלה החיים האמיתיים שלי!", הוא צעק פעם בייאוש מעל במת הבארבי באמצע ביצוע מעורער ומערער במיוחד של "בתוך הצינורות", מה שרק העצים את המיתוס שנבנה לאחר מכן סביב דמותו. תמיד חשוף, בלי פילטרים, אגרוף לבטן, חץ ישיר ללב. חייו – ויצירתו – נעו בין הקטבים: בין המאניה לבין הדיפרסיה; בין האמונה לבין היעדרו של האל; בין הגיהינום וכף הקלע לבין התקווה לנסים וגאולה; בין הפריפריה למרכז, ובין הפריפריה הגאוגרפית של תלמי אליהו והנגב המערבי לפריפריה החברתית של התחנה המרכזית בתל אביב; בין העיסוק הבלתי פוסק במוות ואף בכמיהה אליו, לבין הרצון העז להיאחז בחיים, למרות הכל.

בשיר "גם כשעיניי פקוחות" הוא מייחל למוות, או יותר נכון, למשאלה להפסיק את הסבל ולזכות בקצת שקט, גם במחיר הסופי והנורא של פרידה מהחיים: "שום דבר לא ממלא אותי/ אולי בשר אולי שדיים כבדים/ אולי שינה נצחית ודי/ ודי". עם זאת, בשיר שמגיע מיד אחריו באלבום, "כל הסודות שלי נשרפים בשמש", אחד השירים האופטימיים הבודדים שלו, הוא דווקא נאחז בחיים, דרך רגעי אור ונחמה קטנים ויומיומיים: "זה נס באמצע מדבר ללכת עם חלוק אפור/ ולצחוק עם אחיך הקטן אני יפה היום/ הכורסה נוחה לגיטרה יש צליל ענוג/ המאפרה קורצת לי הסיגריות טעימות". אני לא רואה סתירה בין שני השירים, ואולי לא במקרה הם באים זה אחר זה. כי בין הדיכאון לבין המאניה, למרות הייאוש ומשאלת המוות, הוא עדיין הצליח למצוא רגעים של שקט, להיאחז בהם ולהעריך אותם. אולי מי שחווה את התהומות ואת חוסר היכולת למצוא טעם או משמעות – יידע יותר מכולם להעריך את הדברים הפשוטים, את הטעם של הסיגריות והקפה, כשפתאום הוא שוב מצליח להרגיש אותו: "זה לא אושר, זה סתם יום רגיל", הוא שר שם, ומתכתב עם המשפט "זה לא אושר, זה סתם דיכאון", משירו המוקדם "בתוך הצינורות". גם אם אין בשירים שלו אושר, לפעמים יש בהם תקווה לשקט, לקיום מאוזן ורגוע יותר. וגם אם התקווה בשירים שלו היא תמיד רגעית ושברירית – היא עדיין קיימת.

גם חוש הומור היה לו, כך כל מי שהכירו אותו מספרים, בחיים עצמם ואפילו במוזיקה: למשל במשפט "אני מעשן רק כשאני צריך אף פעם לא יותר ממה שאני צריך" שפותח את "בתוך הצינורות" הוא בעצם מסתלבט על עצמו, כי כולם הרי ידעו שגבריאל היה מעשן כל הזמן, הרבה יותר ממה שצריך. השיר הזה, שהוא אולי השיר שהכי מזוהה עם יצירתו של בלחסן, ראוי לדעתי להילמד במחלקות לפסיכולוגיה. במאמר קודם באתר זה שעסק במוזיקה של להקת אלג'יר, כתבתי עליו: "הדיסוננס בין המילים הקשות לבין הקול השקט, הטון המתון, השפוי כל כך, והגיטרות שמלוות את השיר עד לסולו שמתפוצץ בעוצמה בסופו, כמעין תרגום מוזיקלי לכאב הנפשי שלא ניתן לתאר במילים, הופכים את השיר הזה לאחד השירים המטלטלים והעצובים ביותר שאני מכירה".


- פרסומת -

אבל גבריאל בלחסן היה הרבה יותר מסך המאניה והדיפרסיה שלו. כי אדם הוא יותר ממחלת הנפש שלו – גם אם היא מערערת על היציבות והאיזון בחיים, גם אם היא לא תמיד מאפשרת תפקוד רציף, גם אם ההתמודדות איתה קשה מנשוא, יותר ממה שאני, או כל אדם בריא אחר, נוכל ככל הנראה להבין עד הסוף. והשירים שלו הם הרבה יותר מעוד "יומן מחלה". הם גם אוטוביוגרפיה של אדם, על כל החוויות והמחשבות והעולם הפנימי שלו, שהמחלה היא עוד חלק בהם, גם אם הרסני במיוחד. והם בעיקר יצירה לירית ומוזיקלית שלמה, בעלת ערך אמנותי, שעומדת בפני עצמה. יצירה שנקטעה בטרם עת, בגיל 37 בלבד. כי אין לסיפור הזה סוף טוב, אין בו קתרזיס או נחמה. ממש כמו בשירים שלו.

 

"אתה צריך להתעורר" שואג לו הקול. ואני מהסה אותו ומכסה את הפנים בשמיכת פוך,

"שלא תמצא את עצמך שוב מסתובב במסדרונות ארוכים של בתי חולים עם מוח קרוש ורצון עז למות".

מעלה אבק. נושן. נשכח. תופס טרמפים לקופת חולים,

כשמכוניות חדישות עם פנים שבעות ודשנות בוהות בי וחולפות ביעף. שיער שיבה. כרס גדולה.

"אל תוותר" שואג לו הקול. "תרוץ. סדר את הזקן שלך, תחייך, לך לטקסים, מסיבות.

תעמוד זקוף. נפח את שרירי החזה שלך. תשתול איזה דשא בחוץ. תסיים כבר את הצריף שלך".

אבל אני מפחד, מפחד לגווע ככה עם השנים ועם ימים בלי שמש וזכרונות של אהבות ישנות

אני בטח אלחם בקורי עכביש מצטברים, ערירי בלי שיניים טוחנות ואחכה מחוץ לבית

שיחלוף עוד יום, מבלי לדעת דבר

מבלי לדעת דבר״
 

("עתיד"/ גבריאל בלחסן)

 

 

מקורות

עמית, נ. (2018). "מנועים קדימה": מוזיקה על סף התהום. פסיכולוגיה עברית

פרץ, ד. (2017). "אדמה חרבה: פריפריית הזהות והמרחב ביצירתו של גבריאל בלחסן". עבודה לשם קבלת תואר מוסמך (M.A), אוניברסיטת בן גוריון בנגב.

 

השירים המצוטטים בטקסט:

"בתוך הצינורות". מילים ולחן: אביב גדג' וגבריאל בלחסן (מתוך האלבום: "מנועים קדימה"/ אלג'יר, 2004)

"דם על הים". מילים ולחן: אביב גדג' וגבריאל בלחסן (מתוך האלבום: "מנועים קדימה"/ אלג'יר, 2004)

"עץ אגוז". מילים ולחן: גבריאל בלחסן (מתוך האלבום: "בשדות"/ גבריאל בלחסן, 2006)

"מחיאות כפיים". מילים ולחן: גבריאל בלחסן (מתוך האלבום: "בשדות"/ גבריאל בלחסן, 2006)

"כדורי הרגעה בדבש". מילים ולחן: גבריאל בלחסן (מתוך האלבום: "עתיד"/ גבריאל בלחסן, 2010)

"עתיד". מילים ולחן: גבריאל בלחסן (מתוך האלבום: "עתיד"/ גבריאל בלחסן, 2010)

"שטן". מילים ולחן: גבריאל בלחסן (מתוך האלבום: "עתיד"/ גבריאל בלחסן, 2010)

"גם כשעיניי פקוחות" (מתוך האלבום: "גם כשעיני פקוחות", 2011)

"כל הסודות שלי נשרפים בשמש" (מתוך האלבום: "גם כשעיני פקוחות", 2011)

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

עמית, נ. (2020). "מוזיקה של מחלה, מוזיקה של גיהינום": דיכאון, מאניה והחיים בין הקצוות במוזיקה של גבריאל בלחסן. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4016


תבנית לציטוט ויקיפדיה:

* {{פסיכולוגיה עברית|עמית, נ.|"מוזיקה של מחלה, מוזיקה של גיהינום": דיכאון, מאניה והחיים בין הקצוות במוזיקה של גבריאל בלחסן|4016|2020}}

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.