יוזף ברויאר
העלמה אנה אוֹ (1895)
מתוך 'מחקרים בהיסטריה' מאת זיגמונד פרויד ויוזף ברויאר
תרגום: מרים קראוס
עורך: דרור גרין
בעת שחלתה (בשנת 1880) היתה העלמה אנה אוֹ בת עשרים־ואחת. נראה היה שהיא סובלת ממורשת נוירופתית כבדה למדי בשל כמה מקרי פסיכוזה במשפחה המורחבת. ההורים בריאים מבחינת העצבים. היא עצמה היתה בריאה בעבר ללא שום בעיה עצבית במהלך התפתחותה, בעלת אינטליגנציה בולטת, יכולת לקשר בין פרטים בודדים ולהסיק מהם מסקנות, ואינטואיציה מרחיקת ראות. היא היתה בעלת אינטלקט חזק המסוגל לעכל מזון רוחני רציני ואף זקוק לו, אבל חדל לקבל אותו אחרי סיום הלימודים. בעלת כשרון פיוטי ודמיון עשיר, שנשלט על־ידי תבונה חריפה וביקורתית. התבונה הזאת הפכה אותה לבלתי ניתנת לסוגסטיה. קביעות לא השפיעו עליה, אלא רק טיעונים. הרצון שלה היה עתיר אנרגיה, נחוש ובעל כוח התמדה. לעיתים הגיע לדרגה של עיקשות, וויתר על המטרה שלו לטובת רצונם של האחרים אך ורק מתוך טוב-לב.
אחת מתכונותיה היתה החמלה. דאגה וטיפול בכמה עניים וחולים שירתו אותה היטב בעת מחלתה, משום שהדבר אפשר לה לספק דחף עז שהיה לה. מצבי הרוח שלה נטו תמיד להגזמה כלשהי, הן בעליזות והן באבל. מכאן גם הנטיה למצבי-רוח. היסוד המיני היה בלתי מפותח בצורה מפתיעה. החולה, שחייה היו שקופים לפני, במידה שרק לעיתים רחוקות חייו של אדם עשויים להיות שקופים לפני אדם אחר, מעולם לא חוותה אהבה, ובהזיות הרבות שפקדו אותה בשעת מחלתה המרכיב הזה של חיי הנפש לא עלה מעולם.
הצעירה הזאת, בעלת החיוניות הרוחנית השופעת, חיתה חיים מונוטוניים ביותר במשפחתה הפוריטנית, חיים שנהגה ליפות בצורה העשויה להיות משמעותית לגבי מחלתה. היא טיפחה באופן שיטתי את החלומות בהקיץ, שקראה להם בשם 'התיאטרון הפרטי' שלה. בעוד האנשים סביבה חשבו שהיא נוכחת ביניהם, היא היתה שקועה בסיפורי אגדות, אבל כשפנו אליה תמיד היתה נוכחת ואיש לא הבחין בכך. לצד עבודות הבית, שביצעה למופת, התנהלה הפעילות הרוחנית הזאת ללא הפסק. בהמשך אדווח באיזו צורה בלתי-אמצעית השתנתה החלימה בהקיץ של הבחורה הבריאה ונהפכה לחולנית.
מהלך המחלה מתפצל לכמה שלבים נפרדים זה מזה:
-
הדגירה (האינקובציה) הסמויה. אמצע יולי 1880 עד לעשרה בדצמבר לערך. בשלב הזה, שברוב המקרים איננו מצליחים לפענח אותו, תפסה המוזרות של המקרה את כל תשומת־הלב, עד שאני נוטה שלא לזלזל בערכו הפתולוגי. אתאר את הקטע הזה של הסיפור בשלב יותר מאוחר.
-
ההתפרצות הגלויה של המחלה. פסיכוזה יוצאת דופן, פרפזיה, שיתוקים והתכווצויות, פזילה והפרעות ראיה קשות, שיתוק מלא של הגפה הימנית העליונה ושתי הגפים התחתונות ושיתוק חלקי בגפה השמאלית העליונה, שיתוק של שרירי העורף, הצטמצמות הדרגתית של ההתכווצויות בגפיים הימניות. שיפור מסוים שנקטע כתוצאה מטראומה נפשית קשה (מות האב) באפריל שבעקבותיו נכנסה לתקופה של סהרוריות מתמשכת, שאחר-כך התחלפה במצבים נורמליים לסירוגין. שורה של סימפטומים מתמשכים הופיעו עד דצמבר 1881.
-
התרה הדרגתית של המצבים והתופעות עד יוני 1882.
בחודש יוני 1880 חלה אביה של החולה, שאותו אהבה אהבה עזה, במורסה שלא החלים ממנה ואשר גרמה למותו באפריל 1881. במהלך חודשי המחלה הראשונים התמסרה אנה לטיפול בחולה בכל האנרגיה האצורה בה, ואיש לא התפלא על כך שמצב בריאותה התדרדר. איש, כנראה גם החולה עצמה, לא ידע מה מתרחש בקרבה. אולם בהדרגה החמיר מצבה יותר ויותר מבחינת החולשה, האנמיה והבחילה מאוכל, עד כדי כך שלמגינת לבה הורחקה מהטיפול בחולה. הגורם הישיר למצבה היה שיעול אינטנסיבי, שבמהלכו בדקתי אותה לראשונה. זה היה מקרה טיפוסי של שיעול עצבני. עד מהרה הופיע צורך עז למנוחה בשעות אחר-הצהרים, אליו התלווה בשעות הערב מצב דמוי שינה ואחר-כך התרגשות עזה.
בתחילת דצמבר הופיעה פזילה מתכנסת. רופא עיניים אבחן (בטעות) שהדבר נגרם על-ידי שיתוק של אחד מעצבי המוח. באחד-עשר בדצמבר נעשתה החולה מרותקת למיטתה ונותרה במצב הזה עד לאחד באפריל.
מיד לאחר מכן התפתחה במהירות שורה של הפרעות קשות, כנראה חדשות:
כאב בחלק האחורי השמאלי של הראש. פזילה מתכנסת (ראיה כפולה) שהחמירה מאד במצבים של התרגשות. תלונות על כך שהקיר נופל עליה. הפרעות ראיה קשות לפענוח. שיתוק של שרירי הצוואר הקדמיים כך שהנעת הראש התאפשרה רק כשהחולה לחצה אותו לאחור בין כתפיה המורמות והניעה את הגב כולו. התכווצות וחוסר-־תחושה בגפה הימנית העליונה, וכעבר כמה זמן גם בגפה הימנית התחתונה. גם הגפה הזאת היתה מתוחה לחלוטין ומסובבת כלפי פנים. אחר־כך הופיעה אותה ההפרעה גם בגפה השמאלית התחתונה ולבסוף בזרוע השמאלית, אך האצבעות היו מסוגלות לנוע פחות או יותר. גם פרקי הכתף בשני צדי הגוף לא היו נוקשים לחלוטין. ההתכווצויות החזקות ביותר נמצאו בשרירי הזרוע העליונה וגם אחר-כך, כאשר התאפשרה בדיקה יותר מדויקת של חוסר-התחושה התברר שבסביבות המרפק הרגישות היתה הכי נמוכה. בתחילת המחלה בדיקת חוסר־התחושה היתה בלתי־מספקת, בשל התנגדות החולה שנבעה מפחדים.
במצב הזה קיבלתי את החולה לטיפולי, ויכולתי לראות במו עיני את השינויים הנפשיים החמורים שהתרחשו אצלה. היא היתה שרויה בשני מצבי תודעה שונים, נפרדים זה מזה, שהתחלפו באורח פתאומי ואובחנו זה מזה ביתר חדות במהלך המחלה. במצב האחד הכירה את סביבתה, היתה עצובה ומפוחדת אבל נורמלית למדי. במצב האחר היתה שקועה בהזיות והתנהגה בפראות, כלומר קיללה, זרקה כריות על אנשים, כל אימת שההתכווצויות הרשו זאת, קרעה באצבעותיה הלא משותקות את הכפתורים מן השמיכות והכביסה וכיוצא באלה. אם במהלך השלב הזה השתנה משהו בחדר, או אם מישהו נכנס אליו או יצא ממנו, היתה מתלוננת שאבד לה זמן והבחינה בפער בהשתלשלות הדימויים המודעים שלה. הואיל ובני-הבית הכחישו זאת כל אימת שהיתה אפשרות לכך, וכשהתלוננה שהיא מאבדת את שפיותה ניסו להרגיעה, הרי אחרי כל אירוע של השלכת כריות וכיוצא באלה נשמעו מפיה תלונות שמתעללים בה ומשאירים אותה באי-סדר נורא וכדומה.
ההיעדרויות הללו עוררו תשומת-לב עוד בטרם היתה מרותקת למיטה. היא היתה נתקעת באמצע הדיבור, חוזרת על המלים האחרונות שאמרה, וכעבור זמן קצר ממשיכה בדבריה. המחלה התפתחה בהדרגה לממדים שתוארו לעיל ובשיאה, כאשר השיתוק תקף גם את הצד השמאלי, היתה נורמלית רק לשעה קלה במהלך היום. אפילו ברגעי התודעה הצלולה יחסית גברו אצלה ההפרעות. מצבי־הרוח שלה התחלפו במהירות מקיצוניות לקיצוניות, ממצב חולף של עליצות לרגשות פחד עזים, התנגדות עיקשת לכל האמצעים הטיפוליים, הזיות מתוך פחד, שבהן נראו לה שערותיה וכל החוטים בסביבתה בדמות נחשים שחורים וכיוצא באלה. עם זאת, ניסתה לשכנע את עצמה שלא תהיה טיפשה, שהרי מדובר בשערות שלה. ברגעי צלילות התלוננה על האפלה השוררת בראשה, שאינה מסוגלת לחשוב כראוי, שהיא הולכת ומתעוורת ומתחרשת, שיש לה שני 'אני', האמיתי והרע, המאלץ אותה לעשות מעשים רעים, וכדומה.
אחר-הצהרים היתה שוכבת במצב של תרדמה, שנמשכה עד שעה לאחר שקיעת השמש, וכשהתעוררה התלוננה שמשהו מציק לה, ויותר מזה חזרה שוב ושוב על המלה: "עינויים, עינויים".
אחר-כך, יחד עם התגבשות השיתוקים וההתכווצויות, אירע שיבוש תפקודי עמוק בשפה שלה. בהתחלה הבחינו שחסרות לה מלים ובהמשך גברה התופעה. אחר-כך נעלמו מן הדיבור שלה כל דקדוק, מבנה משפט, הטיית הפעלים ובסופו של דבר השתמשה רק בצורות מקור קצרות שיצרה בזמן הווה. בהמשך אבדו לה המלים כמעט לגמרי. היא ליקטה אותן במאמץ עילאי מתוך ארבע או חמש שפות, והגיעה למצב שכמעט לא הבינו את דבריה. כשניסתה לכתוב (בהתחלה, עד שהשיתוק מנע זאת ממנה לחלוטין), חזרה תמיד על אותה עגה. במשך שבועיים היתה שרויה באלם מוחלט, בניסיונות חוזרים ונשנים לדבר, ולא הצליחה להוציא הגה מפיה. כאן התברר לראשונה המנגנון הנפשי של ההפרעה. כפי שידעתי, היא נפגעה קשות ממשהו והחליטה לא לומר מלה על כך. כשניחשתי זאת ואילצתי אותה לדבר על זה נעלמה העכבה, שקודם לכן מנעה גם כל דיבור אחר.
זה קרה בעת ובעונה אחת עם החזרה של כושר התנועה בגפיים השמאליות במרץ 1881. ההפרעות בדיבור נסוגו אבל עכשיו דיברה אנגלית בלבד, כנראה מבלי שידעה זאת. היא התקוטטה עם המטפלת שלה, שכמובן לא הבינה את דבריה. רק כעבור כמה חודשים עלה בידי לשכנע אותה שהיא אכן מדברת אנגלית, אבל עדיין הבינה את דוברי הגרמנית שבסביבתה. רק ברגעי אימה גדולים נאלמה לגמרי או ערבבה יחד ניבים מכל מיני סוגים. בשעות הטובות והמשוחררות ביותר שלה דיברה צרפתית או איטלקית. בין הזמנים הללו לבין אלה שבהם דיברה אנגלית שררה אמנזיה מוחלטת. עכשיו פחתה גם הפזילה והופיעה אך ורק בשעות של התרגשות עזה, והיא היתה מסוגלת שוב להרים את ראשה. באחד באפריל ירדה לראשונה מן המיטה.
ואז, בחמישה באפריל, נפטר אביה שהעריצה כל־כך, ואשר אותו ראתה במהלך מחלתה רק לעיתים נדירות ולזמן קצר בלבד. זו היתה הטראומה הנפשית הקשה ביותר שעשויה היתה לפגוע בה. אחרי סערת־נפש עזה היא נכנסה למצב של ערפול חושים למשך יומיים לערך, ויצאה ממנו במצב שונה לחלוטין. בהתחלה היתה הרבה יותר שקטה, ותחושות החרדה שלה פחתו. ההתכווצויות ביד וברגל הימניים נמשכו, וכן חוסר־התחושה, השטחי למדי, של הגפיים הללו. כמו־כן היה צמצום רב של שדה הראיה. כשקיבלה זר פרחים, ששימח אותה מאד, ראתה רק פרח אחד בכל פעם. היא התלוננה שאינה מכירה את האנשים. קודם הכירה אותם לפי מראה פניהם מבלי להשקיע בכך מאמץ, ואילו עכשיו נאלצה לעשות 'עבודת הכרות' רצינית, לומר לעצמה "האף הוא כזה וכזה, השערות כאלה וכאלה ועל־כן זה כנראה האדם המסוים הזה." כל בני-האדם נדמו בעיניה לדמויות שעווה ללא כל קשר אליה. נוכחותם של כמה קרובי משפחה מדרגה ראשונה היתה עליה לטורח ו'האינסטינקט השלילי' הזה הלך וגבר בהתמדה. אם נכנס לחדרה אדם שבדרך-כלל שמחה לראותו, היא הכירה אותו, היתה נוכחת לזמן קצר, ואחר-כך שוקעת שוב ב'מצב הדגירה' שלה והאדם נעלם מעיניה. רק אותי תמיד הכירה כשנכנסתי, היתה נוכחת וערה כל הזמן, כל עוד דיברתי איתה עד שבאופן פתאומי הופיעו הזיות ההיעדרות שלה.
עתה דיברה רק אנגלית, ולא הבינה כלל מה שנאמר לה בגרמנית. האנשים בסביבתה דיברו איתה באנגלית, ואפילו המטפלת למדה להסתדר איתה פחות או יותר. היא קראה צרפתית ואיטלקית, ואם הזדמן לה לקרוא בקול רם קראה בשטף תרגום מעולה לאנגלית של הכתוב, הישר מן הדף.
היא התחילה שוב לכתוב, אבל בצורה מוזרה. היא כתבה בידה השמאלית הגמישה, באותיות דפוס עתיקות, שאיתרה מתוך כתבי שיקספיר ויצרה מהם אלף־בית.
אם קודם לכן אכלה רק כזית, עכשיו סירבה לחלוטין לאכול, אבל הניחה לי להאכיל אותה וכך ניזונה. עם זאת, תמיד סירבה לאכול לחם. אחרי ההאכלה מעולם לא ויתרה על רחיצת הפה, וכך עשתה גם כאשר, מסיבה כלשהי, לא אכלה מאומה. זה העיד עד כמה לא היתה נוכחת בשעת מעשה.
מצב הנמנום בשעות אחר-הצהרים והשינה העמוקה בשעת השקיעה נמשכו. כשאמרה את אשר על ליבה (בהמשך יהיה עלי לחזור על כך ביתר פירוט) היתה צלולה, שקטה וערנית.
המצב הזה, הנסבל יחסית, לא נמשך זמן רב. כעשרה ימים אחרי מות אביה, כפי שנהגה בכל אדם זר. "זה כמו במבחן", אמרה בצחוק כאשר ביקשתי ממנה לקרוא טקסט צרפתי באנגלית. הרופא הזר התערב בדברים וניסה לעורר את תשומת-ליבה אליו. זו היתה 'ההזיה השלילית' האמיתית, שמאז הצליחו לעורר אותה לעיתים קרובות בניסויים. לבסוף עלה בידו לשבור את ההזיה על-ידי נשיפת עשן לתוך פניה. פתאום ראתה אדם זר, התפרצה אל הדלת כדי למשוך את המפתח ונפלה ארצה מעולפת. אחר-כך הופיע התקף זעם קצר והתקף פחד חמור, שבקושי רב הצלחתי להרגיעו. לרוע המזל נאלצתי לעזוב את העיר באותו ערב, וכאשר חזרתי, כעבור ימים אחדים, מצאתי שמצבה של החולה החמיר מאד. במשך כל הזמן הזה התנזרה לחלוטין ממזון, היתה משופעת ברגשות אשמה וההיעדרויות ההזייתיות שלה התמלאו בדמויות מאיימות, גולגולות של מתים ושלדים. הואיל וכאשר חוותה את הדברים הללו דיברה עליהם בנימה טרגית, הכירו הסובבים אותה את תוכן ההזיות שלה. אחרי־הצהרים פקדה אותה תרדמה ובשעת השקיעה היפנוזה עמוקה, שהמציאה לה שם טכני: 'עננים'. אם עלה בידה לספר את ההזיות שפקדו אותה במשך היום היא התעוררה צלולה, רגועה ועליזה וניגשה לעבודה, ציירה או כתבה כל הלילה, והיתה פיכחת לגמרי. בערך בשעה ארבע הלכה לישון, ובבוקר שוב חזרה הסצינה הזאת על עצמה כמו בימים הקודמים. הניגוד בין החולה הלא שפויה, רדופת הסיוטים במשך היום, לבין הבחורה הצלולה בלילה, היה תמוה מאד.
על אף האופוריה הלילית הזאת הורע מצבה הנפשי של החולה. התעוררו בה דחפים אובדניים עזים, שגרמו לכך שהמגורים בקומה שלישית של בניין היוו סיכון עבורה, ועל-כן הובאה, בניגוד לרצונה, לבית כפרי מחוץ לווינה (שבעה ביוני, 1881). אני מעולם לא איימתי עליה בהרחקה הזאת מן הבית, שאותה חזתה מראש וחרדה מפניה, אך מתברר שהיא עצמה ציפתה לה בחשאי. גם לגבי העילה הזאת התברר שוב עד כמה שלטו רגשות הפחד בהפרעה הנפשית שלה. בדיוק כפי שנכנסה למצב של רגיעה אחרי מות אביה כך נרגעה גם עתה, לאחר שמה שיראה מפניו, התגשם. אף על פי כן עברו עליה, בעקבות המעבר, שלושה ימים ולילות ללא שינה וללא מזון כלשהו, מלווים במספר גדול של ניסיונות התאבדות (בגינה, ועל-כן לא מסוכנים), מכות בחלונות וכדומה, הזיות ללא הפוגה, שהיא עצמה הבחינה היטב ביניהן לבין ההיעדרויות האחרות. אחר-כך נרגעה, נטלה מזון מידי המטפלת ואפילו הסכימה ליטול תרופה בערב.
לפני שאמשיך בתיאור המחלה עלי לשוב לאחור ולתאר פן ייחודי של המקרה, שעד כה נגעתי בו רק בדרך-אגב.
כבר ציינתי, שבמהלך המחלה עד כה פקדה את החולה בכל יום בשעות אחר־הצהרים תרדמה, אשר נהפכה בשעת השקיעה לשינה עמוקה (עננים). (מתקבל על הדעת, שהמחזוריות הזאת נבעה פשוט מנסיבות הטיפול באב החולה, שבו עסקה במשך חודשים ארוכים. בלילות ישבה ליד מיטת החולה או שכבה ערה במיטתה, מאזינה בחשש לכל רחש, עד הבוקר. אחר־הצהרים שכבה לנוח לזמן מה, כפי שמקובל אצל מטפלות. והסגנון הזה של משמרת לילה ושינה אחר־הצהרים הועבר אחר-כך אל מחלתה, והתמיד גם כשמצב היפנוטי בא להחליף את מצב השינה.) אם השינה העמוקה נמשכה למעלה משעה, החולה היתה נעשית חסרת מנוחה, מתגלגלת מצד לצד וקוראת שוב ושוב: "עינויים, עינויים", תמיד בעיניים עצומות. מאידך שמנו לב לכך שבהיעדרויות שלה במהלך היום היא ממציאה איזה מצב או סיפור שעל טיבו העידו כמה מלים שמלמלה. והנה קרה, בהתחלה במקרה, ואחר-כך מתוך כוונה, שמישהו מן הנוכחים פלט איזו מלת-מפתח בשעה שהחולה התלוננה על "עינויים". עד מהרה נכנסה החולה לתמונה והחלה לתאר מצב או לספר סיפור, בהתחלה בעגה בדיבור המקוטע, וככל שהעניין נמשך נעשה דיבורה שוטף יותר עד שבסוף דיברה כבר גרמנית תקינה. (זה היה בתקופה הראשונה, בטרם עברה כליל לדיבור באנגלית.) הסיפורים, שתמיד היו עצובים, היו בחלקם נחמדים, בסגנון של אגדות אנדרסן בספרו 'ספר תמונות ללא תמונות' וכנראה בהשפעת אותו דגם. על פי רוב היתה נקודת המוצא או המרכז של הסיפור מצבה של נערה, היושבת אחוזת פחד ליד מיטתו של חולה. אחר-כך הופיעו גם מוטיבים אחרים לעיבוד. – כמה רגעים אחרי השלמת הסיפור התעוררה, היתה רגועה, או, כפי שהגדירה זאת, 'בינוחה'. בלילות שוב נעשתה חסרת מנוחה ובבוקר, אחרי שינה בת שעתיים, עברה, ללא ספק, למעגל דימויים אחר. - אם לא הצליחה לספר לי, במהלך ההיפנוזה של הערב, את הסיפור, לא זכתה לרגיעה בשעת הערב ולמחרת היתה צריכה לספר לי שני סיפורים, כדי להגיע לרגיעה כזאת.
מה שהיה אופייני לתופעה שתוארה לעיל, הצטברות והתעבות ההיעדרויות שלה בשעת ההיפנוזה של הערב, השפעת התוצרים הפנטסטיים כגירוי נפשי וההקלה במצב הגירוי ואף הסרתו כליל באמצעות הדיבור בשעת ההיפנוזה, נותרו בעינם במהלך שנה וחצי של תצפיות.
לאחר מות האב נעשו הסיפורים, כמובן, טרגיים יותר, אבל רק עם החרפת מצבה הנפשי בעקבות הפסקת התופעות הסהרוריות שעליהן דיווחנו לעיל, איבדו הדיווחים שלה בשעות הערב את האופי הפיוטי היצירתי שלהם ונהפכו להזיות איומות ומבהילות, שאפשר היה להבחין בהן עוד במהלך היום על־פי התנהגותה של החולה. כבר תיארתי עד כמה השתחררה הנפש שלה, לאחר ששחזרה, בהיותה שרויה במצב של פחד וזוועה, את כל תמונות האימה הללו, ונתנה להן ביטוי מילולי.
בכפר, שם לא יכולתי לבקר את החולה מדי יום ביומו, התפתחו העניינים כדלקמן: באתי בערב, כשידעתי שהיא נתונה במצב של היפנוזה, ונטלתי ממנה את כל מאגר הפנטזיות שצברה בזמן שעבר מאז ביקורי האחרון. השחרור היה חייב להיות מלא, כדי להשיג תוצאה טובה. לאחר מכן היתה רגועה לגמרי. ביום המחרת היתה חביבה, סתגלנית, חרוצה ושרויה במצב־רוח טוב. ביום השני היתה כבר מצוברחת, לא נעימה ומופרעת, תופעות שהחמירו ביום השלישי. במצב-רוח כזה, אפילו בשעת ההיפנוזה, לא היה קל להניע אותה לדבר, הליך שהיא המציאה לו את הכינוי ההולם והרציני 'ריפוי בדיבור' והכינוי ההומוריסטי 'ניקוי ארובות'. היא ידעה שאחרי הדיבור תאבד את כל ההפרעות ו'האנרגיה' שלה, ואם (לאחר הפסקה ארוכה) היתה שרויה במצב-רוח רע נרתעה מן הדיבור ונאלצתי לדחוק בה ולבקש ממנה וגם להשתמש בכמה תחבולות, כמו, למשל, שימוש בנוסחת פתיחה סטריאוטיפית, כדי שתתחיל לדבר. אבל תמיד פתחה בדיבור רק לאחר שמיששה בזהירות את ידי כדי להיות משוכנעת שאכן אני הוא הפונה אליה. בלילות שבהם לא באה רגיעה בעקבות הדיבור נאלצנו להיעזר בכלורל. כבר ניסיתי זאת כמה פעמים בעבר, והייתי צריך לתת לה מנה של 5 גרם. לשינה קדם שכרון חושים שנמשך כמה שעות, אשר בנוכחותי ביטא שמחה, אבל בהיעדרי הופיע כמצב של התרגשות לא נעימה המלווה בפחד. (דרך אגב, ההתרגשות הקשה לא שינתה מאומה בהתכווצויות). באותו זמן יכולתי להימנע מהשימוש בתרופות הרדמה, משום שהדיבור הביא לפחות לרגיעה, אם לא לשינה. בכפר היו הלילות שבין המצבים ההיפנוטיים המקלים, בלתי־נסבלים עד כדי כך שנאלצנו להיעזר בכלורל. במרוצת הזמן נזקקה לכמויות קטנות יותר.
הסהרוריות המתמשכת נעלמה אמנם, אך לעומת זאת נמשכו ההתחלפויות של שני מצבי התודעה. באמצע השיחה שקעה בהזיות, ברחה, ניסתה לטפס על עץ וכדומה. כאשר החזיקו בה בחזקה המשיכה כעבור זמן קצר לדבר במשפטים ללא הפסקה, מבלי לדעת מאומה על מה שאירע בינתיים, אבל בהיפנוזה היא דיווחה על כל ההזיות הללו.
באופן כללי ניתן לומר שמצבה השתפר. ההזנה היתה קלה, והיא הניחה למטפלת להכניס את המזון לפיה. היא דרשה רק לחם, אבל ברגע שהלחם נגע בשפתיה סירבה לאוכלו. השיתוק תוך התכווצויות של רגלה ירד במידה ניכרת. היא גם רחשה הערכה רבה לידידי ד"ר ב', הרופא שביקר אצלה, ופיתחה בו תלות. כלב מסוג ניופאונדלנד, שקיבלה במתנה ואהבה בכל מאודה, היה לה לעזר רב. עם זאת, היה זה מחזה מלבב לראות איך, כשמחמל ליבה התנפל על חתול, הבחורה החלשה תפסה שוט והיכתה בו את הכלב הענק כדי להציל את טרפו מידו. אחר-כך טיפלה בכמה חולים עניים, דבר שגם סייע לה רבות.
הוכחה חותכת להשפעה הפתוגנית, המגרה, של הדימויים שיצרה בזמן ההיעדרויות שלה, בהיותה שרויה ב'מצב השני', ולפתרונם באמצעות דיבורים במצב של היפנוזה, קיבלתי בשובי מחופשה בת כמה שבועות. במהלך התקופה הזאת לא בוצע שום 'ריפוי בדיבור', משום שלא ניתן היה להשפיע על החולה לספר את סיפוריה לאיש זולתי, אפילו לא לד"ר ב', שאליו נקשרה מאד. מצאתי אותה במצב ירוד, חסרת אנרגיה, לא מסתגלת לנסיבות, מצוברחת, אפילו זדונית. בשעת הסיפורים בערב התברר שהמעיין הפיוטי־פנטסטי שלה הלך ויבש. כמות הדיווחים על ההזיות שלה ועל מה שהרגיז אותה בימים שחלפו גדלה, אבל עכשיו נוסחו הדברים בלבוש פנטסטי ובוטאו יותר ויותר בנוסחאות פנטסטיות קבועות מאשר במבנים פיוטיים. אולם המצב נעשה נסבל רק כאשר הנחתי לחולה לבוא העירה למשך שבוע ומדי ערב הוצאתי ממנה בין שלושה לחמשה סיפורים. אחרי שסיימתי זאת עובד כל החומר שהצטבר אצלה במשך השבועות שנעדרתי. רק עכשיו הוחזר על כנו הקצב הרגיל של מצבה הנפשי, כשביום שאחרי השיחה היתה חביבה וערנית, ביום השני יותר רגישה לגירויים ופחות נעימה, וביום השלישי – 'דווקאית'. המורל שלה היה פונקציה של הזמן שחלף מאז הדיבור האחרון שלה, משום שכל תוצר ספונטני של הפנטסיה שלה וכל אירוע שנתפס כגירוי נפשי על־ידי החלק החולה של נפשה פעל את פעולתו עד שסופר בהיפנוזה, ואז סולקה השפעתו לחלוטין.
כאשר חזרה החולה בסתיו העירה (לדירה אחרת מזו שבה חלתה) נעשה מצבה נסבל, מבחינה גופנית ונפשית כאחד. זאת משום שרק אירועים מעטים, בעצם רק הבולטים שבהם, עברו עיבוד חולני ונהפכו לגירויים נפשיים. אני קיוויתי לשיפור הולך וגדל בתנאי שיעלה בידי, באמצעות השיחות הסדירות, למנוע את העומס הנפשי הקבוע המוטל עליה על-ידי גירויים חדשים. בהתחלה התאכזבתי. בדצמבר החמיר מצבה הנפשי במידה ניכרת. שוב היתה נסערת, עצובה, רגישה לגירויים וכמעט לא היו לה עוד "ימים טובים למדי", גם אם לא נותר בה משהו 'תקוע', שאפשר היה להצביע עליו. בסוף דצמבר, בעונת חג-המולד, היתה לא שקטה במיוחד ולא סיפרה שום דבר חדש בערבים במשך שבוע שלם, אלא את הפנטסיות שעיבדה מדי יום ביומו תחת השפעת רגשות פחד עזים במהלך החג בשנת 1880. לאחר סיום הסדרה הופיעה הקלה גדולה.
בינתיים עברה שנה מאז נעשתה מרותקת למיטה לאחר הפרידה מאביה, ומאז התבהר מצבה באורח שיטתי ומיוחד במינו. שני מצבי התודעה הופיעו לסירוגין באופן שהחל מן הבוקר ובהמשך היום ההיעדרויות, כלומר המצב השני, הופיעו בתדירות גדלה והולכת, ובערבים נותרו רק הן לבדן – שני המצבים הללו נבדלו לא רק בכך, שכמו בעבר, בראשון היתה נורמלית, ובשני מנוכרת, אלא בכך שבמצב הראשון חיתה כמו כולנו בחורף של שנת 1881-82, ואילו במצב השני חיתה בחורף של שנת 1880-81 - וכל מה שקרה מאז נשכח כליל. רק ההכרה במות אביה נותרה בכל זאת. החזרה לשנה הקודמת הייתה אינטנסיבית כל כך שבדירה החדשה הזתה את חדרה הקודם וכאשר רצתה לגשת לדלת, רצה אל התנור שעמד ליד החלון, כמו הדלת בחדרה הקודם. המעבר ממצב אחד למשנהו אירע באופן ספונטני, ועם זאת ניתן היה לעורר אותו בקלות יתרה באמצעות רושם חושי שהזכיר לה את השנה הקודמת. די היה להושיט לה תפוז (המזון העיקרי שלה בתקופה הראשונה של מחלתה) כדי 'לזרוק' אותה משנת 1882 לשנת 1881. אבל החזרה הזאת לזמן עבר לא התרחשה בצורה כללית, בלתי מוגדרת, אלא היא חוותה את החורף של השנה הקודמת מדי יום ביומו. זאת לא יכולתי לשער אלמלא ביטאה, בדיבורים בהיפנוזה של הערב, את מה שהסעיר אותה באותו יום בשנת 1881, ואלמלא העיד יומן סודי של אמה משנת 1881 על האמיתות הבלתי־מעורערת של העובדות המונחות ביסוד הדברים. החוויות החוזרות הללו של השנים שחלפו נמשכו כל הזמן עד לסיומה המוחלט של המחלה ביוני 1882.
עם זאת היה מעניין לראות כיצד השפעתם של הגירויים הנפשיים הללו, שקמו לתחיה, פעלה במעבר ממצב-התודעה השני למצב הראשון, הנורמלי לכאורה. לעיתים היתה החולה אומרת לי בשעות הבוקר, בצחוק, שאינה יודעת מה יש לה, אבל היא כועסת עלי. הודות ליומן ידעתי במה מדובר ומה עובד בהיפנוזה של הערב. באותו ערב של שנת 1881 הרגזתי את החולה מאד. במקרה אחר אמרה שמשהו לא בסדר עם העיניים שלה, היא לא רואה נכון את הצבעים. היא יודעת שהשמלה שלה חומה, ואף על פי כן היא רואה אותה כחולה. עד מהרה התברר שהיא מבחינה היטב בין כל הצבעים בניירות המבחן ושההפרעה נוגעת אך ורק לאריג של שמלתה. הסיבה לכך נבעה מכך שבאותם ימים, בשנת 1881, היתה עסוקה מאד בחלוק עבור אביה, שנתפר מאותו בד, אבל בצבע כחול. לעיתים קרובות ניכרה השפעה מוקדמת של אותם זיכרונות שעלו במוחה, בכך שההפרעה למצב הנורמלי הקדימה את הזיכרון, שהתעורר רק בהדרגה במצב התודעה השני.
ההיפנוזה של הערב סבלה מעומס יתר, בשל הצורך לשחרר בדיבור לא רק את הפנטסיות שנוצרו זה עתה אלא גם את החוויות ו'ההתרגזויות' משנת 1881 (למזלי פטרתי אותה מן הפנטסיות של 1881 כבר אז), ועל כן נוספה על המעמסה של העבודה, שהחולה והרופא היו צריכים להתגבר עליה, מעמסה גדולה נוספת בדמות שורה שלישית של פרטים, שגם אותם צריך היה לפתור באותה דרך. היו אלו האירועים הנפשיים של דגירת המחלה, מיולי ועד דצמבר 1880, אשר חוללו את כל התופעות ההיסטריות, ואשר הדיבור עליהם סילק את כל הסימפטומים.
כאשר לראשונה נעלמה אחת ההפרעות, שהתקיימה מזה זמן מה בעקבות דיבור מקרי בשעת ההיפנוזה של שעת ערבית, מבלי שהיתה כוונה כלשהי לעורר את הנושא, הייתי מופתע לחלוטין. היה זה בקיץ בתקופה חמה מאד, והחולה סבלה מאוד מצימאון. והנה פתאום לא יכלה לשתות מאומה, מבלי שתהיה מסוגלת לציין את הסיבה לכך. היא נטלה בידה את כוס המים המיוחלת, אבל ברגע ששפתיה נגעו בה דחפה אותה הצידה כמו אדם הידרופובי. אין ספק שבאותן שניות ספורות היתה במצב של היעדרות. היא התקיימה רק על פירות, מילונים וכיוצא באלה, כדי לרוות את הצימאון המציק. לאחר שהמצב הזה נמשך שישה שבועות היא השמיצה פעם בהיפנוזה את בת-הלוויה האנגליה שלה, שלא רחשה לה חיבה, וסיפרה אחר־כך בליווי כל סממני הגועל, איך נכנסה פעם לחדרה של אותה אשה וראתה שם את הכלב הקטן שלה, החיה המגעילה הזאת, שותה מים מתוך כוס. היא לא אמרה כלום, כי רצתה להיות מנומסת. עתה, לאחר שביטאה בצורה נמרצת את הכעס האצור בה, ביקשה לשתות ושתתה ללא שום עכבה כמות גדולה של מים והתעוררה מן ההיפנוזה כשכוס צמודה לשפתיה. בכך נעלמה ההפרעה אחת ולתמיד. באורח דומה נעלמו גם כמה גחמות עיקשות וחריגות לאחר שסיפרה את האירוע שהיווה את העילה להופעתן. צעד גדול קדימה נעשה לאחר שבאותה צורה נעלם לראשונה הסימפטום המתמשך של ההתכווצות ברגל הימנית, אשר אמנם כבר נחלש קודם לכן בצורה ניכרת. מתוך ההתנסויות הללו, שמהן למדנו שהתופעות ההיסטריות אצל החולה הזאת נעלמו מיד לאחר ששחזרנו בהיפנוזה את האירוע שהיווה את העילה לכך התפתח נוהל תרפויטי-טכני, שלא הותיר מקום לספקות מבחינת העקביות ההגיונית והביצוע השיטתי. כל סימפטום בודד של תמונת המחלה טופל בנפרד. כל העילות שגרמו להופעתו סופרו בסדר הפוך, החל מן הימים לפני שהחולה נעשתה מרותקת למיטתה ואחורה עד לעילה של הופעתה לראשונה. לאחר שהדברים סופרו נעלם הסימפטום באופן סופי ומוחלט.
כך 'סופרו וסולקו' ההתכווצויות והשיתוקים, חוסר-התחושה, הפרעות הראיה והשמיעה, הנוירלגיות, השיעולים, הרעידות וכדומה, ולבסוף גם הפרעות הדיבור. הפרעות הראיה, למשל, נפתרו אחת לאחת. הפזילה והראיה הכפולה. הסטת שתי העיניים ימינה באופן שהיד, המושטת לתפוס אובייקט מסוים, תמיד תופסת שמאלה מהאובייקט. הצרת שדה הראיה. ערפול מרכז הראיה. תחושת הראיה המוגדלת ראיית גולגולת של מת במקום האב. אי-יכולת לקרוא. רק תופעות ספורות, שהתפתחו בתקופה שהחולה היתה מרותקת למיטה, נותרו מחוץ לטווח ההשפעה של האנליזה, כדוגמת התפשטות ההתכווצויות והשיתוק לצד שמאל, שכנראה באמת לא היתה להם עילה נפשית ישירה.
התברר שקיצור ההליכים, על־ידי ניסיון לעורר בזיכרון שלה את העילה הראשונית לסימפטומים, אינו מועיל כלל וכלל. היא לא מצאה אותה, נעשתה מבולבלת, והעניינים התנהלו יותר לאט מאשר כשהנחנו לה להתקדם לאחור, בהשקט ובביטחה, בחוט הזיכרון שאחזה בו. ברם, הואיל וההתקדמות בהיפנוזה של שעת הערבית היתה איטית מדי, משום שהחולה היתה מותשת ומפוזרת מחמת המאמץ לדבר על שתי הסדרות האחרות, וגם משום שהזיכרונות תבעו זמן כדי להתפתח ולהגיע למלוא החיוניות שלהם, התפתח ההליך הבא. בבוקר ביקרתי אצלה, היפנטתי אותה (בדרך ניסויית מצאנו הליכי היפנוט פשוטים) ושאלתי אותה, במצב של ריכוז המחשבות על הסימפטום שטיפלנו בו לאחרונה, על ההזדמנויות שבהן הופיע. החולה תיארה במהירות, בעזרת מלות מפתח קצרות, את העילות החיצוניות הללו, שאותן רשמתי לפני. בדוגמה הבאה אראה באיזו יסודיות, מכל הבחינות, התרחש הדבר הזה. לעיתים מזומנות קרה שהחולה לא שמעה כשדיברו אליה. ה'לא־לשמוע' החולף הזה נחלק לכמה סוגים, כדלקמן:
-
לא לשמוע, מתוך פיזור דעת, כשמישהו נכנס. פירוט של מאה ושמונה מקרים כאלו: דיווח על האנשים והנסיבות, לעיתים גם התאריכים. בפעם הראשונה זה קרה כשלא שמעה את אביה נכנס לחדר.
-
לא להבין את הנאמר, כשכמה אנשים מדברים יחד. עשרים ושבע פעמים. בפעם הראשונה היו הדוברים אביה ואחד ממכריהם.
-
לא לשמוע כשדיברו אליה ישירות בעת שהיתה לבדה. חמישים פעמים. המקור לכך היה פניה של אביה אליה, בקשר ליין, שלא נענתה.
-
להתחרש בגלל טלטלות (בעגלה וכדומה). חמש־עשרה פעמים. המקור לכך - שאחיה הצעיר טלטל אותה בשעת מריבה, כשתפס אותה בלילה מאזינה ליד דלת חדר החולה.
-
להתחרש מבהלה בגלל רעש. שלושים-ושבע פעמים. המקור לכך - מקרה חנק של האב על-ידי הקדמת קנה לוושט.
-
להתחרש במצב של היעדרות עמוקה. שתים-עשרה פעמים.
-
להתחרש לאחר שארבה והאזינה זמן ממושך, עד כדי־כך שכאשר פנו אליה לאחר מכן לא שמעה. חמישים-וארבע פעמים.
מובן שכל ההתרחשויות הללו זהות בחלקן הגדול, שכן ניתן לזקוף אותן לחובת פיזור הדעת - היעדרות או רגש של בהלה. אבל בזיכרון של החולה הן היו נפרדות עד כדי-כך, שאם קרה שטעתה בסדר ההתרחשויות היה צורך לתקן את הטעות ולחזור לסדר הנכון, שאם לא כן נתקע הדיווח. האירועים שסופרו, בשל חוסר העניין והמשמעות שלהם ובשל הדיוק של הדיווח, לא העלו כלל חשד שמא הומצאו. רבים מהם, שהיו חוויות פנימיות טהורות, לא ניתנו לאימות ואילו אחרים, או הנסיבות הקשורות אליהם, נחרתו בזיכרון של האנשים בסביבתה של החולה.
גם כאן הופיע מאפיין שחזר על עצמו תמיד בשעה ש'נפטרנו בדיבור' מסימפטום כלשהו: אותו סימפטום הופיע באינטנסיביות מוגברת בשעה שסיפרה עליו. לפיכך, היתה החולה, בזמן האנליזה של ה'לא-לשמוע' שלה, חרשת עד כדי-כך שלעיתים נאלצתי לתקשר איתה בכתב. באופן קבוע היתה העילה הראשונה איזו בהלה שחוותה בעת הטיפול באביה, למשל חוסר תשומת־לב מצידה.
לא תמיד התקדמו ההיזכרויות בקלות, ולעיתים נדרש מן החולה מאמץ אדיר. פעם נתקע כל התהליך לתקופת מה, משום שזיכרון אחד מאן לעלות. העניין נגע באחת ההזיות האיומות של החולה, שבה ראתה את אביה, שטיפלה בו, בדמות גולגולת של מת. היא והאנשים בסביבתה נזכרו שפעם, עוד במצב של בריאות, לכאורה, ערכה ביקור אצל קרובת משפחה, פתחה את הדלת ומיד צנחה ארצה לאחר שאיבדה את הכרתה. על מנת להתגבר על העכבה הזאת חזרה עכשיו לשם, ובכניסה לחדר שוב צנחה מעולפת על הארץ. בהיפנוזה של שעת הערבית התגברנו על העכבה. התברר שבכניסה ראתה בראי שמול הדלת את פניה החוורות, אבל לא את פניה ראתה, אלא את אביה עם גולגולת של מת. - פעמים רבות שמנו לב לכך שהפחד מפני זיכרון כלשהו, כפי שהדבר אירע כאן, מעכב את עלייתו למודעות, והחולה או הרופא נאלצו לכפות עליו לעלות.
עד כמה חזק היה ההגיון של הנסיבות התברר, בין השאר, במקרה הבא: הבחנו שבתקופה זו היתה החולה שרויה בקביעות ב'מצב השני' בשעות הלילה, כלומר בשנת 1881. פעם התעוררה בלילה במצב של התרגשות חמורה והבהילה את כל בני־הבית כאשר טענה ששוב נלקחה מן הבית. הסיבה היתה פשוטה בתכלית. בערב הקודם נעלמה הפרעת הראיה שלה באמצעות ה'ריפוי בדיבור', אפילו בשעה שהיתה שרויה במצב השני. כאשר התעוררה עכשיו בלילה מצאה את עצמה בחדר לא מוכר, משום שהמשפחה עברה דירה באביב של שנת 1881. מנענו את הופעת המקרים הבלתי-נעימים הללו לאחר שבכל ערב עצמתי את עיניה (לפי בקשתה) בלוויית הסוגסטיה שלא תוכל לפקוח אותן עד שבעצמי אעשה זאת בבוקר. רק פעם אחת חזרה ההפרעה לאחר שהחולה בכתה בחלום, וכשהתעוררה פקחה את עיניה.
הואיל והאנליזה המייגעת הזאת של הסימפטומים התייחסה לחודשי הקיץ של שנת 1880, שבמהלכם נזרעו זרעי מחלתה, זכיתי להביט אל תוך נבכי הדגירה וההתפתחות הפתוגנית של ההיסטריה הזאת שברצוני לתאר עתה בקצרה.
בחודש יולי 1880 חלה אבי החולה במחלה קשה של מורסה מתחת לקרום הריאה. אנה ואמה חלקו ביניהן את הטיפול בו. פעם התעוררה בלילה מתוך פחד גדול לשלומו של החולה, שחומו עלה מאד, והיתה מתוחה משום שציפו לבואו של כירורג מווינה. האם יצאה לזמן מה, ואנה ישבה ליד מיטת החולה כשזרועה הימנית נשענת על משענת הכורסה. היא שקעה בחלימה בהקיץ וראתה כיצד נחש שחור מתקרב מן הקיר אל החולה על מנת לנשוך אותו (סביר להניח שבשדה מאחורי הבית באמת הופיעו כמה נחשים שכבר הבהילו את הנערה בעבר, ועתה סיפקו את החומר להזיה.) היא רצתה להדוף את החיה, אבל היתה משותקת. זרועה הימנית, שהיתה תלויה מעל למשענת הכורסה, 'נרדמה' ונעשתה משותקת וחסרת כל תחושה, וכשהתבוננה בנחש נהפכו אצבעותיה לנחשים קטנים ובקצותיהן גולגלות של מת (הציפורנים). נראה שעשתה ניסיונות לגרש את הנחש בידה הימנית, המשותקת, וכך נקשרו חוסר־התחושה והשיתוק של היד באסוציאציה עם הזיית הנחש. - לאחר שזו נעלמה, רצתה להתפלל מתוך פחד, אבל כל השפות שידעה בגדו בה. היא לא היתה מסוגלת לדבר באף אחת מהן עד שמצאה לבסוף חרוזי ילדים ומאז יכלה להמשיך לחשוב ולהתפלל בשפה זו.
שריקת הקטר, שהביא את הרופא שציפו לו, קטעה את ההזיה. כשבאחד הימים ניסתה להוציא גלגל שנזרק אל תוך השיחים תוך כדי משחק שוב עורר בה ענף כפוף את הזיית הנחש, ובו־זמנית נמתחה זרועה הימנית ונהפכה לנוקשה. התופעה חזרה על עצמה כל אימת שאובייקט דמוי נחש במידה זו או אחרת עורר את ההזיה. אבל הזיות אלה, בדומה להתכווצות של היד, הופיעו רק בתוך ההיעדרויות הקצרות, שהלכו ותכפו מאז אותו לילה (ההתכווצות התקבעה רק בדצמבר לאחר שהחולה, שהתמוטטה כליל, כבר לא היתה מסוגלת לרדת מן המיטה). כתוצאה מעילה שאיני מוצא את הרישום שלה, וגם איני זוכר אותה, הצטרפה להתכווצות של הזרוע גם התכווצות של הרגל הימנית.
עכשיו נולדה הנטיה להיעדרויות אוטו־היפנוטיות. ביום שאחרי הלילה ההוא שקעה, תוך כדי המתנה לכירורג, בהיעדרות כזאת עד כדי כך שהכירורג עמד בחדר מבלי ששמעה אותו נכנס. החרדה הבלתי-פוסקת הפריעה לה לאכול, ובהדרגה עוררה בה בחילה עזה. עם זאת, כל הסימפטומים ההיסטריים, פרט לזה, נוצרו בהקשר רגשי. לא ברור לגמרי אם בכל מקרה נכנסה מיד למצב של היעדרות מוחלטת, אבל זה סביר, משום שבהיותה ערה לא ידעה על כך כלום.
מקצת הסימפטומים לא הופיעו, כנראה, תוך כדי היעדרות, אלא דווקא בהקשר רגשי במצב של ערות, וגם הם חזרו על עצמם באותו אופן. כך ניתן היה לשוב ולקשר את כל הפרעות הראיה לכמה עילות פחות או יותר ברורות. לדוגמה, כאשר החולה, היושבת כשדמעות בעיניה, ליד מיטת החולה, נשאלת פתאום על-ידי האב מה השעה, היא אינה רואה בבהירות ומתאמצת מאד לקרב את השעון לעיניה, ואז נראה לוח השעות בגודל מופרז (מקרופסיה ופזילה). או, במקרה אחר, כשהיא מתאמצת לדכא את דמעותיה כדי שהחולה לא יראה אותן.
מריבה, שבמהלכה דיכאה את תשובתה, חוללה התכווצות בגרון שחזרה מעתה בכל פעם שהופיעה עילה דומה.
השפה בגדה בה בגלל א) פחד, מאז ההזיה הלילית הראשונה. ב) מאז שדיכאה שוב הבעה של רגש (עכבה פעילה). ג) מאז שגידפו אותה ללא הצדקה. ד) בכל ההזדמנויות המקבילות (בהן חשה פגועה). שיעול תקף אותה לראשונה לאחר שבשעת המשמרת ליד מיטת החולה שמעה מוסיקה לריקודים מבית שכן וחשה ברצון גובר להימצא שם, דבר שעורר בה האשמה־עצמית. מאז הגיבה בכל תקופת מחלתה על כל מוסיקה קצבית בשיעול עצבני.
אני מצטער צער רב על שאיני מסוגל, בגלל חוסר השלמות של הרשימות שלי, לקשר את כל הסימפטומים ההיסטריים אל העילה הראשונית שלהם. החולה עשתה זאת לגבי כל הסימפטומים, פרט ליוצא מן הכלל שהוזכר לעיל, ואכן כל סימפטום נעלם, כפי שכבר נאמר, מיד לאחר שהעילה הראשונית שלו סופרה.
בצורה זו הסתיימה גם ההיסטריה כולה. החולה הציבה לעצמה למטרה לסיים את כל העניין במלאת שנה להעברתה לכפר. לפיכך ניהלה בתחילת חודש יוני את 'הריפוי בדיבור' באנרגיה רבה ומתוך התרגשות. ביום האחרון שיחזרה, תוך שהיא מסתייעת בכך שסידרה את החדר כדי שייראה בדיוק כמו חדר-החולים של אביה, את הזיית הפחד שסופרה לעיל, שהיתה השורש לכל המחלה שלה, וכאשר היתה שקועה בה היתה יכולה לדבר ולהתפלל רק באנגלית. מיד אחרי כן דיברה גרמנית, ומעתה היתה משוחררת מכל ההפרעות הפרטניות שתיארה קודם לכן. לאחר מכן היא עזבה את וינה ויצאה למסע, אבל עדיין היתה זקוקה לזמן רב כדי להחזיר לעצמה את שיווי המשקל הנפשי. מאז היא נהנית מבריאות מלאה.
חרף העובדה שנמנעתי מלהציג פרטים לא מעניינים רבים נעשה בכל זאת סיפור תולדות מחלתה של אנה אוֹ ארוך ומקיף יותר ממה שמצופה במקרה כזה של מחלה היסטרית שאינה נדירה כלל. אבל תיאור-המקרה היה בלתי-אפשרי אלמלא נכנסנו לפרטים, ואכן נראה לי שמאפייניו הייחודיים הם בעלי חשיבות המצדיקה את הדיווח המפורט הזה. גם חשיבותן של חיות היום מכווצות העור לתורת־העובר אינה נובעת דווקא מן העובדה שקיפוד-הים הוא בעל-חיים מעניין במיוחד, אלא מכך שהפרוטופלסמה שלו שקופה, ועל כן ניתן לראות בביציות שלו דברים שלא ניתן לראותם בביציות בעלות פלסמה אטומה.
ואכן בשקיפות ובכושר ההסברה של היווצרות המחלה במקרה הזה טמונה, לדעתי, חשיבותו.
אצל הנערה הבריאה הזאת אנו מוצאים שתי תכונות נפשיות ייחודיות, היוצרות אצלה נטיה לחלות בהיסטריה:
-
חיי־המשפחה המונוטוניים והיעדר פעילות אינטלקטואלית מתאימה הותירו אותה עמוסה בעודף אנרגיה רגשית שלא נמצא לה כר נרחב לפעולה, ואשר חיפשה פורקן בפעילות של הדמיון והפנטסיה,
-
אשר יצרה את ההרגל לחלימה בהקיץ ('התיאטרון הפרטי') שלה, שהכשיר את הקרקע לניתוק. של האישיות הרוחנית. עם זאת היא נשארת בתוך גבולות הנורמליות. החלימה והשקיעה בהרהורים במהלך פעילות מכנית פחות או יותר, עדיין אין פירושה שקיים פיצול של המודעות משום שכל הפרעה בכך, כל פניה לאדם, למשל, מחזירה לו את האחדות הנורמלית וגם אינה כרוכה באמנזיה. ואף על פי כן, אצל אנה אוֹ נוצרו התנאים לביסוס רגשות הפחד וההמתנה, לאחר שאלה הפכו את החלימה הרגילה אצלה להיעדרות הזייתית. מפתיע באיזו שלמות הופיעו, כבר בגילויים הראשונים של המחלה, המאפיינים העיקריים שלה, שנותרו יציבים במשך קרוב לשנתיים. קיומו של מצב תודעה שני, שהופיע תחילה כהיעדרות חולפת, ואחר־כך התארגן למצפון כפול. העכבות בדיבור שנוצרו על־ידי החרדה, עם הפורקן המקרי באמצעות חרוזים לילדים באנגלית. אחר־כך הפרעת-דיבור. ואובדן שפת האם, שהומרה באנגלית מצוינת, ובסוף השיתוק המזדמן של הזרוע הימנית, שהתפתח אחר־כך לשיתוק חלקי מלווה בהתכווצויות ובחוסר־תחושה של כל הצד הימני, עולים בקנה אחד עם התיאוריה של שרקו על ההיסטריה הטראומטית: מצב היפנוטי, שבתוכו מתרחשת טראומה קלה.
אבל בעוד שאצל החולים, ששרקו עורר בהם את השיתוק ההיסטרי באורח ניסויי, הוא התקבע תוך זמן קצר, ואילו אצל אנשים שנפגעו בטראומה קשה, שגרמה להם לזעזוע, הופיעה עד מהרה נוירוזה טראומטית, הרי מערכת העצבים של הבחורה הצעירה שלנו גילתה התנגדות שהוכתרה בהצלחה במשך ארבעה חודשים. ההתכווצויות, בדומה להפרעות שהתלוו אליהן בהדרגה, הופיעו רק בהיעדרויות הרגעיות ב'מצב השני' והותירו את החולה במצב הנורמלי בשליטה מלאה על גופה ועל תחושותיה, עד כדי כך שהיא עצמה לא ידעה מאומה על כך וגם הסובבים אותה לא ראו דבר, שכן כל מעייניהם היו נתונים לאביה של החולה ובשל כך הוסחה דעתם.
אולם מאז האוטו־היפנוזה הראשונה, המלווה בהזיות והצטברות ההיעדרויות המאופיינות באמנזיה מלאה ובתופעות היסטריות, התרבו ההזדמנויות ליצירת סימפטומים חדשים מן הסוג הזה וכן התחזקו הסימפטומים הוותיקים יותר כתוצאה מחזרות רבות. לכך נוספה העובדה שבהדרגה כל רגש מכאיב ופתאומי פעל כמו היעדרות (אם לא יצר תמיד היעדרויות זמניות). צירופי־מקרים יצרו אסוציאציות פתולוגיות, הפרעות מוטוריות וחושיות שחזרו והופיעו מאז יחד עם הרגש, אך אלה עדיין היו זמניות וחולפות. בטרם נעשתה החולה מרותקת למיטתה כבר פיתחה את כל האוסף הגדול של תופעות היסטריות מבלי שאיש ידע על כך. רק לאחר שהחולה, שהוחלשה ביותר כתוצאה מתשישות, חוסר שינה וההשפעה המתמשכת של רגש הפחד, התמוטטה כליל, והיתה שרויה זמן רב יותר ב'מצב השני' מאשר במצב הנורמלי, חדרו התופעות ההיסטריות גם לתוך המצב הנורמלי ונהפכו מתופעות של התקף לסימפטומים מתמשכים.
השאלה המתבקשת היא באיזו מידה המסרים של החולה הם אכן אמינים והתופעות באמת נגרמות באופן ובשל העילה שציינה. לדעתי, בכל הנוגע להתרחשויות החשובות והיסודיות ביותר, האמינות של הדיווח אינה מוטלת בספק. אשר להיעלמות הסימפטומים, לאחר שאלה 'סופרו ונפתרו', איני מוכן לערוב לכך. אפשר להסביר זאת היטב באמצעות הסוגסטיה. אולם החולה היתה תמיד נאמנה לאמת ואמינה לחלוטין בעיני. הדברים שסופרו היו קשורים קשר הדוק בכל מה שהיה קדוש בעיניה. אני יכול להעיד שכל מה שניתן לביקורת באמצעות אנשים אחרים התברר כאמת לאמיתה. אני סבור שאפילו הבחורה המוכשרת ביותר לא היתה מסוגלת לבנות מערכת של הצהרות בעלות הגיון פנימי כל־כך חזק כפי שהתגלה מתוך תיאור התפתחות המחלה במקרה זה. עם זאת אין לדחות מלכתחילה את האפשרות, שעל יסוד ההגיון הזה קשרה קשר שלא היה קיים, למעשה, בין סימפטום כלשהו לעילה כזאת או אחרת (מתוך אמונה שלמה). אך איני סבור שהנחה זו נכונה. דווקא חוסר המשמעות של רבות מן העילות, היסוד האי־רציונלי של קשרים רבים כל־כך, מוכיחים את המציאותיות שלהם. החולה לא הבינה מדוע מוסיקה לריקודים גרמה לה להשתעל, ואכן זה חסר משמעות אם מדובר במבנה שנבנה ביודעין. אולם אני יכולתי להעלות בדעתי, שכל נקיפת מצפון עוררה אצלה את התכווצויות הגרון, ושהדחפים המוטוריים שהנערה חובבת הריקודים הזאת חשה המירו את ההתכווצויות הללו לשיעול עצבני. לפיכך, אני סבור שההצהרות של החולה כולן נאמנות לאמת ואמינות.
עד כמה יש הצדקה להשערה, שגם אצל חולים אחרים התפתחות ההיסטריה מקבילה לתיאור הזה, שדברים דומים מתרחשים גם במקרים שבהם לא היתה התארגנות נבדלת עד כדי כך של 'המצב השני'? ברצוני להצביע על כך, שגם אצל החולה שלנו כל ההיסטוריה של התפתחות המחלה היתה נותרת עלומה מבחינתה ומבחינתו של הרופא שלה, אלמלא היה בה המאפיין הייחודי שבמצב ההיפנוטי נזכרה בדברים וסיפרה את מה שזכרה. בערות לא ידעה מאומה מכל זה. כיצד מתרחשים הדברים אצל חולים אחרים, זאת אי־אפשר להסיק מתוך בדיקת האנשים במצב של ערות, שעם כל רצונם הטוב אינם מסוגלים למסור מידע כלשהו על כך. כבר הערתי לעיל עד כמה הסביבה אינה ערה לכל ההתרחשויות הללו. - על האופן שבו התרחשו הדברים אצל חולים אחרים אפשר היה לדעת אך ורק כתוצאה מהליך דומה לזה של אנה אוֹ, שבו הוצגה האוטו־היפנוזה לפני הרופא הבודק. בינתיים עלינו להסתפק בהנחה, שהליכים דומים הם כנראה שכיחים יותר ממה שהנחנו, בשל אי־ההיכרות שלנו את המנגנון הפתוגני.
כאשר החולה היתה מרותקת למיטתה והמודעות שלה הטלטלה כל הזמן בין המצב הנורמלי לבין 'המצב השני' ושפע הסימפטומים ההיסטריים שנוצרו בזה אחר זה התגלו כסימפטומים קבועים, הצטרפה אליהם עוד קבוצה של תופעות, שמקורן כנראה אחר: ההתכווצויות והשיתוקים בגפים השמאליות והשיתוק החלקי של השריר המרים את הראש. אני מבדיל בינם לבין התופעות האחרות משום שהן, לאחר שנעלמו פעם, מעולם לא הופיעו שוב, גם לא כהתקף או כרמז, גם לא בשלב הסיום וההחלמה, שבו כל הסימפטומים האחרים קמו לתחיה אחרי תנומה ממושכת. לפיכך לא הופיעו מעולם גם באנליזות בהיפנוזה ומעולם לא הוחזרו אל העילות הרגשיות או הפנטסטיות. לפיכך אני נוטה להאמין, שקיומם אינו תוצאה של אותו הליך נפשי שחולל את הסימפטומים האחרים, והם מהווים הרחבה משנית של אותו מצב בלתי־ידוע, המהווה את היסוד הסומטי של התופעות ההיסטריות.
בכל מהלך המחלה התקיימו שני המצבים זה ליד זה. הראשון, שבו היתה החולה נורמלית לחלוטין, ו'השני', שניתן להשוותו לחלום בשל שפעת הפנטזיות, ההזיות, המרווחים הגדולים בהזכרות, היעדר העכבות והביקורת על הרעיונות. במצב השני הזה החולה היתה מנוכרת. אני סבור, שתובנה טובה אחת, הנוגעת למהות, לפחות של סוג מסוים של פסיכוזות היסטריות, היא שהמצב הנפשי של החולה תלוי בחדירה של אותו המצב השני לתוך המצב הנורמלי. כל היפנוזה של שעת ערבית סיפקה לנו עדות לכך שהחולה אכן חושבת בבהירות ובצורה מסודרת ושרגשותיה ומאווייה היו נורמליים בהחלט, כל עוד לא פעל שום תוצר של המצב השני כגירוי ב'לא-מודע' שלה. קשה להימנע מהרושם, שהחולה התפצלה לשתי אישיויות, שאחת מהן נורמלית מבחינה נפשית והשניה חולה. כוונתי היא שההפרדה החריפה בין שני המצבים אצל החולה שלנו רק הבהירה מצב שהיה חידה גם אצל חולים היסטריים רבים אחרים. במקרה של אנה אוֹ השפעת התוצרים של 'האני הרע', כפי שהיא עצמה כינתה אותו, על היסודות המוסריים שלה, היתה בולטת במיוחד. אלמלא סולקו אלה בקביעות, היינו מוצאים אצלה היסטריה מן הסוג המרושע, הדווקאי, העצל, הלא ידידותי והזדוני; בעוד שאחרי סילוק הגירויים הללו מיד התגלה שוב אופיה האמיתי, שהיה ההפך הגמור מכל האמור לעיל.
אבל ככל שההפרדה בין שני המצבים חריפה יותר, לא זו בלבד ש'המצב השני' חדר לתוך המצב הראשון, אלא שאפילו במצבים קשים ביותר, כפי שהחולה בעצמה התבטאה, הסתתר לו באיזו פינה במוחה צופה שקט, שהתבונן בכל ההתרחשויות המטורפות הללו. הקיום המתמשך של החשיבה הבהירה תוך כדי שליטת הפסיכוזה זכה לביטוי חריג ביותר; כאשר, אחרי סיום התופעות ההיסטריות, היתה החולה שרויה בדיכאון חולף, העלתה, בין שאר הפחדים הילדיים וההאשמות העצמיות, שבכלל לא היתה חולה וכל מה שהיה לא היה אלא העמדת פנים. תופעות דומות ידועות גם ממקרים אחרים.
כאשר, בתום המחלה, מתלכדים שני מצבי התודעה הללו שוב לאחד, רואים החולים את עצמם, במבט לאחור, כאישיות בלתי מפוצלת שידעה על כל הטירוף הזה וסבורים שהיו יכולים למנוע אותו אילו רצו בכך, כלומר, הם חוללו את הנזק בכוונה תחילה. לדעתי, אותה התמדה של החשיבה הנורמלית במצב השני היתה חשופה לתנודות כמותיות גדולות, ובמקרים רבים כלל לא התקיימה.
כבר תיארתי את העובדה המופלאה, שמתחילת המחלה ועד לסיומה כל הגירויים והשלכותיהם, יצירי המצב השני, סולקו בקביעות בדיבורים בהיפנוזה, ואין להוסיף על כך דבר פרט להצהרה שלא מדובר בהמצאה שלי שהעברתי בסוגסטיה לחולה. האמת היא שאני עצמי הייתי מופתע מאד מכך, ורק לאחר שהצלחתי לחולל שורה של פורקנים ספונטאניים התפתחה אצלי, מתוך כך, טכניקה תרפויטית.
מן הראוי להוסיף רק כמה מלים לעניין ההחלמה הסופית מן ההיסטריה. היא התנהלה בדרך המתוארת תוך זעזועים רבים אצל החולה וגם הרעה במצבה הנפשי מדי פעם. הרושם שנוצר הוא, שכמות התוצרים של המצב השני, שהיו רדומים, נדחקים עתה אל המודעות, נזכרים בהם, אמנם בהתחלה ב'מצב השני', אך הם מכבידים גם על המצב הראשון ומערערים אותו. מן הראוי לשקול שמא גם במקרים אחרים המקור של פסיכוזה, המופיעה בסיומה של היסטריה כרונית, הוא אותו המקור.
(מסיבות טכניות לא יופיעו כאן הערות השוליים)