פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
מי את מגיפה כלל עולמית, ולמה את מצווה עליי מסע לגילוי העצמי?מי את מגיפה כלל עולמית, ולמה את מצווה עליי מסע לגילוי העצמי?
מי את מגיפה כלל עולמית, ולמה את מצווה עליי מסע לגילוי העצמי?

מי את מגיפה כלל עולמית, ולמה את מצווה עליי מסע לגילוי העצמי?

מאמרים | 18/6/2020 | 2,804

וירוס הקורונה עורר שינויים ואף תחושות של אובדן בתחומי חיים רבים, וביניהם תחום התעסוקה. מתוך ניסיון לתת פשר למצב, וכאמצעי להתמודדות עם הריקנות והבלבול שהתעוררו, התמלאו אמצעי התקשורת והרשתות החברתיות במגוון תכנים והצעות להעשרה אישית ומקצועית. טענת המאמר היא כי הקריאה הקולקטיבית לעשייה אישית ולתכנון מקצועי נועדה בין היתר למסך את החרדה הקיומית שעורר הווירוס ולהחזיר חוויית שליטה ומשמעות שאבדה. באמצעות אימוץ תפיסות של ארעיות, סובייקטיביות וקבלה, מציעות כותבות המאמר פרספקטיבה חדשה להמשגה והתמודדות עם משבר הקורונה בתהליכי ייעוץ תעסוקתי. פרספקטיבה זו תסייע להתמודדות וצמיחה, לביסוס מחודש של תחושת רציפות בעידן של אי-וודאות, ולפיתוח חוסן אישי, גמישות והסתגלות.

מי את מגיפה כלל עולמית, ולמה את מצווה עליי מסע לגילוי העצמי?

 

מאת הלל פרידלנדר ודפנה חיימוביץ'-ורסנו

 

"היטב אני יודע
עלה נידף נושר
נופל באפל
אנוכי
אך יש בידי יום יום
לכתוב דף חיים"

– ישראל אלעזר

 

וירוס הקורונה סחף אותנו באבחה לקיצוניות שלא דמיינו. תקופת הסגר הביתי טרפה את הקלפים בתחומים שונים, הביאה איתה שינויים ואף אובדנים משמעותיים. עוגנים ומושגים רבים שהיו מרכזיים עבורנו איבדו את משמעותם לפתע. מדי יום נדרשנו לוותר על חלקים מחיינו ומזהותנו, בלא מרווח זמן לעיכול ההנחיות החדשות ולהסתגלות לאורחות החיים המושפעות מהן. עבור חלקנו לא היה יכול להיות עיתוי טוב יותר, ועבור אחרים ורבים, להיפך.

נהוג לומר כי זהות האדם הבוגר והמסתגל מבוססת על מכלול התפקידים שהוא ממלא בחייו (Super, 1980), כאשר העוגנים המשמעותיים לו ביותר מצויים בתחומי האהבה והעבודה (פרויד, 1916). אולם, יכולתו של הפרט לבטא את עצמו באמצעות העבודה והמשמעות הסובייקטיבית שהוא מוצא בה, תלויות מאד במציאות האובייקטיבית בתוכה מתנהל שוק העבודה, על מכלול הגורמים הכלכליים, הפוליטיים, החברתיים-תרבותיים והאחרים המאפיינים אותו. בשוק העבודה, במיוחד בשוק דינאמי ומשתנה, חוויות של עבודה ואי-עבודה שלובות זו בזו ומטבע הדברים משפיעות על חווייתו של היחיד (Duffy, Bluestein, Diemer & Autin, 2016). לא זאת בלבד שמשבר הקורונה הביא לשינוי בסדר היום ועורר אצל רבים דאגות ביחס לבריאות וליציבות תעסוקתית וכלכלית, הוא הביא לקדמת הבמה את האין בתחומי זהות משמעותיים: אילץ פרידה מיידית ממעגלי שייכות והזדהות במקום העבודה ובתרבות הפנאי, הפסיק לפתע את מקומנו כמטפלים בהורים מבוגרים, צמצם אנשים להיותם הורים ובני זוג בלבד, ועבור מי שמתגוררים בגפם הדגיש מאוד את הלבד.

כאמצעי התמודדות עם עודף הזמן, החששות והבלבול, כמו גם עם הריק הזהותי שנוצר, שוגרו בקצב גובר מגוון הצעות להפעלה ולהעשרה, כמעין "תרופה" למצב: אמצעי התקשורת והרשתות החברתיות מלאו מדריכים ומומחים שניסו להחזיר את המצב לסדרו, לתת לו פשר ותכלית, להבנותו או למקמו בתהליך שתחילתו וסופו ברורים. רוח הדברים המצטברת הייתה כי בתקופת המשבר גלומה הבטחה, כי זו תקופה לחשבון נפש, תקופה שיש לה מטרה – בכוחה להאיר תובנות ולייצר אורח חיים חדש. אנשי המקצוע הציעו לראות במשבר הזדמנות; הרשתות החברתיות געשו בתכנים אודות ניצול זמן, חישוב מסלול מחדש, מיצוב אישי והמצאה עצמית כהכנה ליום שאחרי הקורונה. הצעות אלו הנגישו עושר אינטלקטואלי לקהל הרחב, היוו בסיס ליוזמות נדיבות ומרחיבות לב, וסייעו בטווח הקצר ביצירת גשר בין ההווה החדש והבלתי-מוכר לבין שגרת העבודה המוכרת שהוקפאה באחת או עברה למתכונת מצומצמת. במידות שונות של הצלחה, ההצעות תרמו לשימור תחושות המשמעות והערך העצמי אל מול הריק הזהותי שנפער ויצרו לפרקים שותפות בחוויה.


- פרסומת -

אך נראה, כי הקריאה הקולקטיבית "להפוך לימונים ללימונדה", לעשייה אישית ולתכנון מקצועי בלתי-פוסקים, נועדה בין היתר למסך את החרדה הקיומית שעורר הווירוס, את הפחד שעלה מההכרה בפגיעה בחוסנם של מוסדות חברה וקנייני תרבות (פרויד, 1916), מוסדות שהגנו קודם מפני ההכרה בשבריריות ובזמניות הקיום האנושי. ניחוח "עשיית היתר" שעלה מן ההצעות הללו ניסה להסתיר את החששות הממשיים מפני הידבקות, מחלה ומוות, ובכלל, מפני ההכרה המבהילה בהיות האדם פגיע, אנושי ובר חלוף. נראה כי הווירוס שלח את האדם להתחבר לכאוס המודחק של קיומו, ואילו הוא ברח לעשייה ולתכנון. מעבר לכך, עלתה התחושה כי העשייה והתכנון נולדו מתוך קושי תרבותי ואנושי להרפות; תרבות העשייה בתוכה אנו חיים, על הפעילות המשימתית, מוכוונת המטרה והיעדים שבה, מקנה לנו תחושת ערך עצמי וביטחון בימים כתיקונם. אך בשעת הווירוס, העשייה הרבה נועדה לסייע בהסחת הדעת מחוויית האובדן המבהילה, משל נוכחות בסמינרים האינטרנטיים, ״וובינרים״ בעגת התקופה, תהא ערובה לחזרתו של העולם המוכר, כאילו כך יחזור פשר לקיום.

תחושות אלו מצאו דרכן לקליניקה, הממשית והווירטואלית, בפי נועצים ומטופלים. חלקם מצאו כוחות לחשיבה, תכנון ועשייה, אך רבים גם חשו כי הם מתקשים לגייס מעצמם פניוּת או כוונה לתובנות מקצועיות דרמטיות, לחקירה עצמית או לתכנון מהלכים תעסוקתיים מרחיקי ראות. זאת, כפי שיעלה מתיאורי מקרה שיובאו בהמשך.

האם קיומו של משבר כלל עולמי הוא העיתוי הנכון לשינויים מרחיקי לכת? מה עומד בבסיס הדרישה האינטנסיבית מהפרט "להתגייס" בנחישות לצורך השגת יעדים אישיים ו"פריצת דרך" מקצועית, גם בתקופה כה קשה? איזה מחיר גובה הציפייה החברתית הזו מפרטים שאינם מצליחים לממש אותה, מבחינת הדימוי העצמי, האותנטיות ותחושת הערך? הציפיות הללו מן הפרט מניחות הנחות העומדות בבסיס תרבות קפיטליסטית ואינדיבידואליסטית, לפיהן "If I can make it there, I can make it anywhere״. ברובד עמוק יותר, הקריאה למנף את המשבר תוך ניצול מיטבי של המשאבים האישיים, מייצגת גם היא את הקושי לקבל את חוסר השליטה על חיינו ועולמנו, להכיר בעובדה כי רבים מהיבטי הקיום אינם תלויים בנו וכי מידת השפעתנו הינה פחותה בהרבה מכפי שהיינו רוצים להאמין. באופן פרדוקסלי, הקריאה להתמודדות גמישה וורסטילית עם אתגרי אי-הוודאות של שוק העבודה, שיתייצב לכאורה לאחר משבר הקורונה, תוך ניסיונות לתכנון "אסטרטגיות יציאה" ועריכת תרחישים עתידיים לעתיד בלתי-ידוע, חותרת למעשה להיאחזות נוקשה במוכר ובידוע. זאת, בעוד שהכרה באי-הוודאות הקיומית ואימוץ עמדה של ענווה מולה, יש בהן כדי לקדם בפועל מידה רבה עוד יותר של גמישות בהתמודדות עם גלי המציאות השונים של העולם התעסוקתי הכאוטי.

לפי התפיסה הבודהיסטית, ״ארעיות״ היא ההבנה שהכל בתנועה תמיד (כרמי, 2020). הסבל האנושי נגרם בשל הקושי לקבל ארעיות זו ובשל ההיצמדות והכאב הכרוכים בפרידה מאובייקטים משמעותיים. רק התובנה כי אובייקטים אלו הינם בני חלוף, כמונו אנו, תשחרר את האדם מסבלו. כלומר – ארעיות היא חוויית חיים. הפרספקטיבה שמציעה התפיסה הבודהיסטית היא עמדה המבקשת לגעת בחיים באשר הם, ביופי ובכאב, בלבלוב כמו בדעיכה, בהישגים ובאובדנים. עמדה זו הינה קרובה ואינטימית, לוכדת מתמצית הקיום, אך לא נאחזת. על פי תפיסה זו, גם אם אני איבדתי מקום עבודה, שגרה מוכרת וזהות מקצועית – אין טעם להיאבק או לכעוס על כך, היות וממילא לא היה מעולם "אני" חד-משמעי, "זהות" יציבה ואחידה או שגרה שיש בה הבטחה לקיום נצחי. מעולם לא הייתה הבטחה לכך שהכל ימשיך ויישאר כפי שהיה, שכן הכל דינו לבוא לקיצו. יש בכך תחושת ארעיות גדולה, אולם גם שלווה וחופש, לצד התקווה שאובדן זה ישתנה גם הוא ויביא למציאות חדשה.


- פרסומת -

 

מ׳, פוטר מעבודתו בתחום המכירות בעקבות משבר הקורונה והיה לחוץ מאוד למצוא עבודה חדשה במהירות. יחד עם זאת, הוא חש כי אינו מצליח לגייס את כוחותיו למימוש מטרה זו והאשים את עצמו על כך. בפגישות הייעוץ, עיבדנו יחד את האבל על אובדן העבודה שכה אהב ונתנו מקום לעייפות שחש, לצער ולתסכול. בהמשך התהליך, כשמ׳ חש פנוי לכך, הצלחנו להסתכל גם אחורה אל תקופות אחרות בחייו. מ׳ נזכר באובדנים נוספים שחווה ובדרכים שהתמודד איתם, כמו גם בהישגים ובהצלחות שהגיע אליהם. מתוך כך הצליח לראות כי חווה בחייו שינויים רבים, הצלחות וכישלונות, ובכל פעם הצליח להתאושש, ״לעמוד על הרגליים" ולהמשיך הלאה, זאת תוך "רכיבה על הגלים" שנקרו בדרכו. ההבנה כי המצב אינו חד-משמעי וקבוע, אלא משתנה וזורם תמיד, הקלה עליו ועזרה לו לחוות מחדש תחושת קבלה ואופטימיות. כשהרגיש מוכן לכך יצא בכוחות מחודשים לקראת חיפוש עבודה בתחומו.

 

גם פרויד (1916) עסק בנושא הארעיות, במאמרו הקצר "על דברים בני חלוף". במאמר הוא מספר על סירובו של רילקה, ידידו המשורר, ליהנות מיופי הטבע בקיץ, היות שהוא יודע שיפוג עם בוא החורף, דבר שהותירו מדוכא וכעוס. פרויד התנגד לתפיסת חברו וגרס כי כאשר נגזר עלינו להיפרד מאובייקטים אהובים ומשמעותיים, ההתאבלות היא הכרחית. במקרה של אנשים בוגרים, כמו במקרה של ילדים, ערכו ה״ליבידינאלי״ של האובייקט האבוד מופנם על ידי האדם, והאובייקט אינו מאבד מערכו עבורו. לפיכך, עם תום תהליך האבל, נשקיע את האנרגיה הנפשית באובייקט חדש, נחווה שוב תחושה של ערך ומשמעות. הדהוד לכך ניתן למצוא גם בתפיסתה של קליין (1946), המדברת על הפוזיציה הדפרסיבית כשלב התפתחותי חיוני. קליין רואה באבל על הפרידה מאובייקט חשוב צעד המסייע לאדם לבסס בוחן מציאות ומעלה את הכרתו במורכבות עולמו ואישיותו. בלא ההבנה כי אנחנו והאובייקטים המרכיבים את זהותנו וחיינו הינם ברי חלוף, איננו באמת חיים במציאות. אנו דוחים את תודעת הארעיות במנגנוני הגנה מאניים, מסרבים להכיר כי כך הם פני הדברים – "אלו החיים". האדם המכיר בארעיות קיומו נעשה עצוב, בהחלט, אך משוחרר; האבל על אובדן תפקידים וחלקי זהות הוא הכרחי על מנת לשוב אליהם או אל תפקידים אחרים עם שוך המשבר (פרויד, 1916).

 

בפגישות שנערכו עם ל׳ בתקופת הסגר, הרבינו לשוחח על ההנאה שחוותה מהשהות בבית, מ"ההשתבללות" כפי שהגדירה אותה. הנאה זו גרמה לה לתהות האם החיים המקצועיים שבנתה לעצמה טרם המשבר היו נכונים באמת עבורה, וכן גרמה לה לחשוש מהחזרה לשגרה ולעבודה. היא אמרה שהיא מרגישה שנוצר בה שבר, תהום שלא תוכל לקפוץ מעליה כלאחר יד ולשוב לפעילות ולתפקוד. תחילה, ביקשה "טיפים" לעידוד ולהקלה על החזרה לשגרה, ביקשה לבנות תכנית פעולה קונקרטית לפעולות יומיומיות הדרגתיות וכדומה. אולם, כשבדקנו יחד האם כיוון זה עוזר לשפר את תחושתה, גילינו כי לא כך. לפיכך, עברנו להתבוננות על התהליך שעברה לאורך ימי הסגר – על השינוי שחל בה לאורך הימים, על מצבי הרוח השונים והתנודות במחשבות ובאופן שתפסה את הזמן שחולף. מתוך היומן שניהלה התגבשה אצלה התובנה כי "הדבר היחידי שקבוע פה הוא ששום-דבר לא קבוע". היא נוכחה לדעת שיש ימים שהיא מרגישה נינוחה בבית, ואילו בימים אחרים היא חשה מלאת אנרגיה ויצירתית; יש ימים שבהם היא מסופקת במשפחתה ובחלקתה הקטנה וימים אחרים שבהם חשה חוסר שקט ושעמום לצד געגוע לעשייה האינטנסיבית ולמפגש עם קולגות ולקוחות בעבודתה; בעוד שהיו ימים ושעות שבהם הרגישה חסרת ביטחון ומהוססת סביב החזרה לעבודה, היו רגעים אחרים שבהם חשה מלאת תעוזה ויצירתית. אט אט התגבשה אצלה ההבנה כי גם בימים כתיקונם ישנם ימים טובים יותר ופחות, ואמונתה בכוחותיה להכיל את המורכבות הזו הלכה והתחזקה. לקראת סוף תקופת הסגר, ל׳ שיתפה כי החלה לגלות עניין מחודש בעמיתים שעובדים איתה, ולעיתים אף יצרה עם חלקם קשר שמתוכו החלו להירקם שיתופי פעולה מקצועיים, בהיקפים מתונים ומותאמים לאורח החיים שניהלה באותה עת. ל׳ גם שמחה על ההזדמנות לבטא חלקים בזהותה המקצועית שאינה מצליחה להגיע אליהם בשגרת העבודה העמוסה, וחשבה לעצמה כי אלו יהוו עבורה גשר לחזרה לשגרה המלאה, ואולי קצת אחרת, כשזו תגיע.


- פרסומת -

 

אם ארעיות היא חוויית חיים יסודית, כאוס הוא מאפיין מרכזי של העולם בכלל ועולם העבודה המשתנה בפרט. תיאוריית הכאוס בקריירה (The Chaos Theory of Careers) (Pryor & Bright, 2014) עוסקת בהשלכות של אירועים לא-מתוכננים על תהליכי התפתחות הקריירה של הפרט. הנחת העבודה הנגזרת ממנה, לפיה יהיו אירועים מקריים ובלתי-צפויים לאורך הדרך, משיבה לאדם את תחושת השליטה בחייו על-ידי מתן יכולת הבחירה כיצד יגיב אליהם. היא אינה נאבקת בארעיות ובאי-הוודאות אלא מציעה לראות בהם חלק בלתי-נפרד מתהליך פיתוח קריירה. בעוד גישות מסורתיות לייעוץ תעסוקתי הושתתו על תפיסה של יציבות האדם, העיסוק והארגון והציעו עקרון של הלימה והתפתחות מקצועית ליניארית (בנימין, 2014), גישות עכשוויות מציעות דפוס חשיבה אחר ומדברות על הבשלה והסתגלות בקריירה (Career Adaptability) – יצירה וניצול של הזדמנויות, פיתוח היכולת לזהות ולנצל היכרויות אקראיות הנקרות בדרכנו בצורה מיטבית, גם אם לא צפינו אותן מראש. ברובד עמוק יותר, אחת הדרכים לפתח חוסן ולחוות פחות סבל בעולם עבודה משתנה, היא באמצעות קבלה והפנמה של אי-הידיעה, של הלאקונות והסדקים. תחושות הרציפות וההמשכיות עשויות להגיע דווקא מתוך מתן מקום רב יותר לאי-ידיעה, לסקרנות, לניסוי ולטעייה, לחוויית המציאות ועצמנו מתוך קבלת השינוי, אי-הוודאות, המשמעות האישית והרגעית הנוצקת לכל חוויה בפני עצמה.

נראה כי דווקא הצלילה לתקופות של אי-עשייה, ריק וחסר, מאפשרת ראייה עצמית אחרת, בהירה לעתים יותר. ההרפיה מזהויות מוכרות מחזקת את היכולת להסתגל, להשתנות, ואולי אף לממש את הפוטנציאל לצמיחה אישית מגוונת (יפה-ינאי, 2000). במובן זה, תקופות של שינוי ומשבר תעסוקתי כמו משבר הקורונה אכן יכולים להוות כר פורה ל״משחקי זהות״ (Identity Play), לחקר פעיל של ״עצמי-ים עתידיים ואפשריים״ (Possible Future Selves) אותם אפשר ללבוש ולבחון – אך לאו דווקא להתחייב לממשם, ולפעול לקראת פיתוח ומימוש של הכיוונים המועדפים בבוא העת והבשלות (Ibarra & Petriglieri ,2010). "משחקי זהות" אלו טומנים בחובם תקווה, בחירה והמשכיות.

ויקטור פראנקל (1969), אבי התפיסה האקזיסטנציאליסטית ואבי תיאורית הלוגותרפיה, התייחס לכוח הטמון באיתור העוגנים האישיים והרוחניים שמקנים לאדם משמעות, תקווה וחוסן אל מול מצבי משבר. ״בעידן שבו דומה כי עשרת הדיברות מאבדים את תקפותם הבלתי מעורערת, האדם צריך ללמוד יותר מתמיד, להקשיב לעשרת אלפי הדיברות הנובעים מעשרת אלפי המצבים הייחודיים החוברים לכלל החיים. עליו לפנות את מצפונו ולבטוח בו״. כתביו של פרנקל מהווים נקודת מוצא לצליחת המשבר הנוכחי, ומעבר לכך, הם מהווים מצפן למטפלים ולמטופלים שעוסקים בתהליכים הקשורים לעבודה ולחיפוש משמעות, המתמודדים עם המציאות התעסוקתית, שגם בימים כתיקונם, נתונה לשינוי מתמיד. רעיונות אלו באים לידי ביטוי במושג ״קריירה פרוטאינית", קריירה בה, כמו האל היווני פרוטאוס שבכוחו לשנות צורתו (Proteaus, 1970), האדם מניע ומכוון את עצמו אל עבר חוויה של משמעות והצלחה כפי שהוא מגדיר אותן. קריירות פרוטאיניות מבוססות על הערכים והשאיפות של הפרט ומצריכות ממנו מודעות עצמית ויכולת הסתגלות. ככאלו הן נענות פחות לציפיות חיצוניות ולנורמות חברתיות או למסלול ליניארי של התקדמות בתוך ארגון או דיסציפלינה (Cortellazzo, Bonesso, Gerli & Batista-Foguet, 2020).

 

הדילמות שעלו בימי הסגר, הזכירו לי את ח', בן למשפחה שמרנית של שכירים בתחומים שונים, שחווה תרעומת וביקורת ממשפחתו על נטייתו להתפזרות, על ריבוי עיסוקיו בשעות הפנאי ועל הקושי שלו למצוא סיפוק בעבודתו כשכיר במקום עבודה "טוב", ״יציב״ ו"מסודר". כמה חודשים לפני פרוץ משבר הקורונה החליט ח' לרדת לחצי משרה במקום עבודתו, חרף מורת רוחם של הממונים עליו וחששם של הוריו, ולהתחיל בפיתוח עסק עצמאי המבוסס על אחד מתחביביו, בתחום שונה מאוד מעיסוקו כשכיר. הוא פיתח את העסק "על אש קטנה", אך כשפרץ המשבר והוא הוצא לחל"ת, הזמן שהתפנה, הצורך בפרנסה והקבלה של המצב החדש כפי שהוא, אפשרו לו להרחיב באופן משמעותי את העסק שתפעל מהבית. במקביל, הסגר והניתוק פינו אותו להניע יוזמות מגוונות כמו שיווק ישיר של פירות וירקות מחקלאים ללקוחות ותיווך בין בעלי צימרים למבקשים דירות לשהייה בבידוד. הוא מצא עצמו עסוק ומאושר יותר מאי פעם, וחווה תחושה ראשונה של חיוניות, אותנטיות וקוהרנטיות נוכח המגוון והשונות של העיסוקים השונים ביניהם ליהטט. דווקא העיסוקים שבחר לפתח בימי החל״ת ממקום עבודתו הקבוע, חיזקו משמעותית את הרשות הפנימית לעסוק במספר עיסוקים במקביל ולחוות תחושה של סיפוק ומיצוי אשר לא הגיע אליה קודם לכן בעבודתו במקצועו כשכיר.

 

תרפיית קבלה ומחויבות (ACT) לוכדת את תמצית הרעיונות שהובאו כאן: היא אינה מאתגרת את תוכנן או תדירותן של מחשבות אי-רציונלית או דיס-פונקציונליות אלא מדגישה פרקטיקות של קבלה פסיכולוגית (Psychological Acceptance), נכונות לקבל את החוויה הפסיכולוגית כפי שהיא, באופן שאינו שיפוטי, תוך שימוש באלמנטים של קשיבות (Herbert & Forman, 2011) (Mindfulness). גישה זו מניחה כי הקושי העומד בבסיס קשיים נפשיים רבים נעוץ בניסיון להימנע ממגע ישיר עם רגשות וחוויות מכאיבים או בניסיון לשלוט בהם. ניסיונות ההימנעות והשליטה קשורים בנטייה תרבותית לראות בעצב גורם שלילי, אורח בלתי-רצוי שמוטב להיפטר ממנו. המשגת העצב באופן זה מבוססת על הנטייה האנושית לנסות לשלוט בסביבה ולהתאימה לרצונו של האדם (Hayes, Strosahl & Wilson, 2012), ועומדת בניגוד לעקרון הארעיות שהובא לעיל. במסגרת טיפולית, הניסיון הוא לסייע למטופל/ת להבנות מערכת ערכית אישית – לא כללי מוסר מקובלים או ערכים ״נכונים״ אלא מערכת ערכית ייחודית לו/ה – לאמץ רעיונות המעוררים אכפתיות ומעורבות, ולתרום כך לתחושת החיים כבעלי משמעות (Dahl et al., 2009). בניגוד ל"מטרות", שהינן מוגדרות ומדידות, ערכים אינם ניתנים להשגה מובהקת, וככאלו, הם מאפשרים תפיסה דינאמית יותר, שיש בה גמישות והתפתחות אישית.


- פרסומת -

 

ר׳ הגיעה אל תהליך הייעוץ התעסוקתי מלאת תסכול וכעס על כך שלא תוכל לממש את ההסבה המקצועית אותה עמדה להתחיל לפני פרוץ המשבר, בשל אילוצים כלכליים ומשקיים. במסגרת תהליך הייעוץ נתנו מקום לעצב ולתחושת הפספוס, התבוננו בהם ולא ניסינו לבטל או להניס אותם. מתוך החיבור לרגש, ר׳ הבינה כי הכעס שהיא חווה מייצג גם את מורת רוחה על עצמה, על כך שלא ביצעה את השינוי מוקדם יותר, ועל כך שלמעשה לא חיה עד כה את החיים שרצתה. תובנה זו הביאה אותנו לחקור יחד את האופן שבו היא רוצה לחיות, את הערכים שתרצה לבטא בחיי היומיום שלה, גם אם כרגע לאו דווקא במסגרת הכיוון התעסוקתי החדש שתכננה. חיפשנו יחד היכן תוכל לבטא ערכים אלו בעבודתה הנוכחית. המשגה זו סייעה לר׳ למצוא משמעות וחיבור גם בעיסוקה הנוכחי. בפגישותינו האחרונות דיווחה על ירידה משמעותית בתחושת התסכול ושיתפה בשמחה על הצעה שקיבלה להשתתף בפרויקט בתחום הקרוב לליבה במקום עבודתה.

 

כמו תקופת הבידוד והסגר, כך גם החזרה לשגרה עשויה להביא איתה הדים נוספים של לחץ ותכנון, קריאות להתבסס, לגלות ולהעצים, לפתח מיומנויות ותובנות חדשות, וכן הלאה. שוב הרוח נעשית חד-גונית מעט, מצווה עלינו להיות שמחים, מלאי אנרגיות ומרץ, אקטיביים ומגויסים עם החזרה לשגרת העבודה והחיים. ואולם, גם כאן נראה כי התזזיתיות משקפת צורך לבסס מחדש את חוויית השליטה שהתערערה, להגן מפני תחושות מבלבלות ואולי מציפות של אמביוולנטיות, רתיעה, חשש, עייפות, בלבול ודיס-אוריינטציה. נראה כי מוטב לנו להיות מי שאנחנו כרגע, לקבל ולהבין שהמחר יביא שינוי ותחושות אחרות, אולי, וכך ניצור מרחב אמיתי ועמוק לתובנה, נאפשר צמיחה אמיתית מן המשבר ונוכל לספר באופן אותנטי את הסיפור האישי שלנו, על העוגנים הערכיים המשמעותיים עבורנו.

המעוניינים בכך יוכלו לשאול כיצד יטפחו חדשנות וגמישות בעשייתם, וכיצד יתמסרו לגלי השינוי מבלי להישטף בהם. סביר להניח שהתשובות לשאלות הללו לא יביאו לפריצת דרך מיידית או לשינויים מרחיקי לכת, ובה בעת, היכולת לגלוש על הגלים היא המאפשרת חיות אמיתית.

 

 

מקורות

בנימין, ב. (2014). האדם מתכנן, ואלוקים צוחק: תאוריית הכאוס בקריירה, אדם ועבודה 3, 16-19.

יפה-ינאי א. (2000). לכל אדם יש שביל: על עשייה, אהבה, קריירה וייעוד. מושב בן-שמן: מודן הוצאה לאור.

כרמי, ע. (2000). אוחזר מתוך: https://www.mypsy....ience/

פראנקל ו. (1969). השאיפה למשמעות. ירושלים: דביר.

פרויד ז. (1916). על דברים בני-חלוף, שיחות ח (3), 233-234.

קליין, מ׳ (2003), הערות לכמה מנגנונים סכיזואידים (1946), כתבים נבחרים: מלאני קליין (עמ׳ 177-

185) תל אביב: תולעת ספרים.

Cortellazzo, L., Bonesso, S., Gerli, F., & Batista-Foguet, J. M. (2020). Protean career orientation: Behavioral antecedents and employability outcomes. Journal of Vocational Behavior, 116, 1-12.

Dahl, J. C., Plumb, J. C., Stewart, I., & Lundgren, T. (2009). The art and science of valuing in psychotherapy: Helping clients discover, explore, and commit to valued action using Acceptance and Commitment Therapy. Oakland, CA: New Harbinger.

Duffy, R. D., Blustein, D. L., Diemer, M. A., & Autin, K. L. (2016). The psychology of working theory. Journal of Counselling Psychology, 63(2), 127-148.

Hayes, S. C., Strosahl, K., & Wilson, K. G. (2012). Acceptance and Commitment Therapy: The process and practice of mindful change (2nd ed.). New York, NY: Guilford.

Herbert, J. D., & Forman, E. M. (2011). The evolution of cognitive behavior therapy: The rise of psychological acceptance and mindfulness. In J. D. Herbert & E. M. Forman (eds.) Acceptance and mindfulness in cognitive behavior therapy: Understanding and applying the new therapies (pp. 3-25). Hoboken, NY: Wiley.

Ibarra, H., & Petriglieri, J.L. (2010). Identity work and play. Journal of Organizational Change Management 23(1), 10-25.

Proteus. (1970). In The Oxford Classical Dictionary (2nd Edition). Oxford: The Clarendon Press.

Pryor, R. J. L. & Bright, J. (2014). The Chaos Theory of Careers (CTC): Ten years and only just begun. Australian Journal of Career Development, 23(1) 4–12.

Super, D. E. (1980). A life-span, life-space approach to career development. Journal of vocational behavior, 16(3), 282-298.‏

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

פרידלנדר, ה. , חיימוביץ'-ורסנו, ד. (2020). מי את מגיפה כלל עולמית, ולמה את מצווה עליי מסע לגילוי העצמי?. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3989

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.