פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
מטפורות בפסיכואנליזה - עיון בהגותם של קליין, ויניקוט ואוגדן / תאיר כספימטפורות בפסיכואנליזה - עיון בהגותם של קליין, ויניקוט ואוגדן / תאיר כספי
מטפורות בפסיכואנליזה - עיון בהגותם של קליין, ויניקוט ואוגדן / תאיר כספי

מטפורות בפסיכואנליזה - עיון בהגותם של קליין, ויניקוט ואוגדן / תאיר כספי

ספרים | 23/4/2020 | 1,602

מה תפקידן של מטפורות בשפה הפסיכואנליטית? מה הזיקה בין השימוש במטפורות לבין סוגיית האמת בפסיכואנליזה? האם מטפורות מוליכות שולל, כשם שסבר אפלטון? האמנם לקסיקון המונחים הפסיכואנליטי מורכב ממטפורות חולפות ומתחלפות, ברוח השקפתו של ניטשה? ואם כן, איזו יציבות ניתן לקוות שהידע בפסיכואנליזה יוכל להציע בעולמנו המשתנה? ספרה של תאיר כספי עוסק בשאלות אלה באמצעות עיון במושגים מרכזיים בהגותם של קליין, ויניקוט ואוגדן.

מטפורות בפסיכואנליזה

תאיר כספי

מטפורות בפסיכואנליזה

עיון בהגותם של קליין, ויניקוט ואוגדן

הוצאת רסלינג

 

לקוראי פסיכולוגיה עברית שלום רב,

אני שמחה לפרסם באתר פסיכולוגיה עברית פרק מתוך ספרי "מטפורות בפסיכואנליזה: עיון בהגותם של קליין, ויניקוט ואוגדן". בחרתי לשתף בפרק החמישי, העוסק בכתיבתו של תומאס אוגדן וכותרתו "לשונו הרפלקסיבית של אוגדן: בין מטפורות למושגים מופשטים".

בפתח הדברים אני מפרסמת את כריכת הספר ואת גב הספר ובהמשך יופיע הפרק עצמו.

במידה ותראו לנכון לכתוב אלי בנוגע לספר, כתובתי taircaspi@gmail.com  

קריאה מהנה,

​​​​​​​תאיר כספי 

 

מה תפקידן של מטפורות בשפה הפסיכואנליטית? מה הזיקה בין השימוש במטפורות לבין סוגיית האמת בפסיכואנליזה? האם מטפורות מוליכות שולל, כשם שסבר אפלטון? האמנם לקסיקון המונחים הפסיכואנליטי מורכב ממטפורות חולפות ומתחלפות, ברוח השקפתו של ניטשה? ואם כן, איזו יציבות ניתן לקוות שהידע בפסיכואנליזה יוכל להציע בעולמנו המשתנה?
ספרה של תאיר כספי עוסק בשאלות אלה באמצעות עיון במושגים מרכזיים בהגותם של קליין, ויניקוט ואוגדן. המחברת מתחקה אחר אופני השימוש במטפורות הייחודיות ללשונם של הוגים אלה, תוך כדי כך שהיא בוחנת את הקשר בין שפתם לבין הפרדיגמה הפילוסופית שבה הם אוחזים ואת קשריה של זו לעמדתם הטיפולית. בניגוד להשקפתו של פרויד, המחברת מראה שמטפורות אינן פיגום שניתן להשליכו. המחברת טוענת שמאחר שהפסיכואנליזה עוסקת בהבנת תהליכים נפשיים מופשטים, לא-מודעים וטרום-מילוליים, היא נזקקת לשימוש גדוש במטפורות כדרך לחשוב ולהמחיש באופן חוויתי את מרחבי הנפש.
הספר מלווה בניתוח תיאורי מקרים מעבודתם של קליין, ויניקוט ואוגדן המדגימים את השימוש הייחודי של הוגים אלה במטפוריות בעבודתם הקלינית.

 

ד"ר תאיר כספי היא פסיכולוגית קלינית מדריכה; חוקרת ומרצה בתוכנית לפרשנות ותרבות באוניברסיטת בר אילן.

 

לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:


לשונו הרפלקסיבית של אוגדן: בין מטפורות למושגים מופשטים

תומס אוגדן, פסיכואנליטיקאי ופסיכיאטר אמריקאי, המזוהה עם הזרם האינטרסובייקטיבי, הוא אחד הכותבים הפוריים, הנקראים והמשפיעים ביותר בשיח הפסיכואנליטי העכשווי (מיטשל וארון, 2013 [1999])1. עבודתו מציעה אינטגרציה, פרשנות, הרחבות ופיתוחים מקוריים המתבססים על תיאוריות פסיכואנליטיות קודמות, וכתיבתו מתוחכמת, רפלקסיבית ורוויה השראות וציטוטים מתחום הפסיכואנליזה, הפילוסופיה, הספרות והשירה. אוגדן התעניין וחקר באופן מתמשך את תפקידה של השפה בכלל ואת תפקידן של מטפורות בפרט בחשיבה התיאורטית, בפרקטיקה ובכתיבה הפסיכואנליטית2. כפי שראינו, קליין וויניקוט השתמשו בהמשגותיהם במטפורות, אולם לא עסקו מבחינה תיאורטית בתופעת המטפורה ובהקשריה הקליניים3. העניין של אוגדן במטפורות מהווה חלק ממגמת התנופה בחקר המטפורה בשיח הפסיכואנליטי בן זמננו4.

אבקש לטעון כי הגותו של אוגדן משקפת עמדה פרדוקסלית ביחס למטפורות. אוגדן מייחד מקום מרכזי למטפורה ועומד על חשיבותה לעבודה פסיכואנליטית עמוקה. יתר על כן, הוא סבור שמושגים פסיכואנליטיים, ובכלל זה מושגיו שלו, הם מטפורות, ואינם מציעים אמיתות מוחלטות5. זאת, בניגוד למייסדי האסכולות בפסיכואנליזה: פרויד, קליין, ביון, ויניקוט, קוהוט ואחרים, שסברו שמושגיהם מבטאים אמיתות שתואמות את המציאות (גוברין, 2017). עם זאת, בפועל חלק ממושגיו של אוגדן בנויים באופן מופשט ומבחינה בלשנית אינם תואמים להגדרה של מטפורה. במהלך הפרק אתאר ואדגים פרדוקס ופער זה ואציע להסבירו תוך התבוננות במקורות ההשראה הפילוסופיים שעיצבו את חשיבתו של אוגדן.

הבחירה לייחד פרק בספר זה לחשיבתו של אוגדן על מטפורות אינה מובנת מאליה. קליין וויניקוט מייצגים פרספקטיבות שונות באסכולת יחסי-אובייקט הבריטית, ואילו אוגדן צמח והתפתח במסורת פסיכואנליטית ובאקלים תרבותי שונה. אוגדן חי, פועל וכותב בסן-פרנסיסקו, במסורת פסיכואנליטית שהתנכרה והתנגדה במשך שנים רבות לרעיונותיה של קליין (ויגודר, 2001). כתביו המוקדמים של אוגדן הופיעו באקלים שבו העולם הפסיכואנליטי היה מצוי במגמת פיצול. בארצות הברית בתקופה זו משלה בכיפה פסיכולוגיית האני (ego psychology), אשר נתפסה באנגליה כשטחית ומכניסטית, ואילו הקלייניאנים נתפסו בארצות הברית כאנליטיקאים פרועים וחסרי אחריות (לוי, 2003).

עם זאת, הבחירה לעסוק במטפוריות בהגותו של אוגדן עשויה לתרום להרחבת היריעה שבה עוסק ספר זה. אף על פי שאוגדן אינו חלק מאסכולת יחסי-אובייקט הבריטית, לרעיונותיו יש זיקה עמוקה לאסכולה זו, במיוחד לתורתם של קליין, ויניקוט וביון. אוגדן עסק באינטגרציה בין אסכולת יחסי-אובייקט הבריטית לבין הפסיכואנליזה האמריקאית והציע קריאה פרשנית מקורית לכתביהם של רונלד פרברן (Fairbairn), אייזקס, ויניקוט, ביון ועוד. כמו כן, חלק מפיתוחיו המקוריים של אוגדן מהווים יצירה המושתתת באופן אינהרנטי על מושגים מרכזיים ממשנתם של קליין, ויניקוט, ביון ואחרים. במובן זה הגותו של אוגדן לא רק מקיימת זיקה, אלא מכוננת רצף ממשי של התפתחות רעיונית ביחס להוגים אלה. כך למשל, המונח "יחסים אדיפליים מעבריים" הוצע על ידי אוגדן כדי להבין את התהליך הפסיכולוגי והבין-אישי שעוברת הילדה בכניסתה לתסביך האדיפלי, והוא משלב בו את רעיונותיו של ויניקוט ביחס לאובייקט מעבר ולתופעות מעבר. ואילו מושג "העמדה האוטיסטית-מגעית" מושתת על מושגי העמדות של קליין.

בהגותו של אוגדן חלו תמורות רבות מבחינה רעיונית וסגנונית, ובחרתי במושגים מתקופות שונות: מושג מהתקופה המוקדמת – "העמדה האוטיסטית-מגעית", שני מושגים מתקופת הביניים – "השלישי האנליטי" ו"השלישי המשעבד", ומושג נוסף מהגותו המאוחרת – "חלימה"6. המשגותיו התיאורטיות של אוגדן ארוגות בהמחשותיו הקליניות, ועל כן אדון ביחס לכל מושג בפן התיאורטי ובפן הקליני באופן רציף, ולא אפריד בין ההיבט התיאורטי לקליני, בניגוד לפרקים הקודמים. קליין וויניקוט שאבו את רעיונותיהם מעבודתם הפסיכואנליטית הקלינית, אולם במקרה של אוגדן הרושם הוא שהתיאוריה והפרקטיקה מהוות רקמה אחת (ויגודר, 2011: 16(.

 

אוגדן על השפה בפסיכואנליזה

אוגדן הוא אחד ההוגים הפסיכואנליטיים היחידים שעסקו בחקר תפקידה של השפה בתיאוריה ובפרקטיקה האנליטית7. רגישותו הלשונית שואבת השראה מקריאת ספרות, שבה הוא משתמש באופן אקטיבי להבנת תהליכים פסיכואנליטיים, והוא פרסם מאמרים רבים העוסקים בניתוח שירה ובכתיבה מטפורית ובהשלכותיהם לגבי הטיפול האנליטי8. אוגדן מתאר את ההקשבה האנליטית באנלוגיה להקשבה לשיר. הוא מדגיש את ההקשבה למוזיקה של דברי המטופל, המורגשת באמצעות מילותיו, דרך המטפורות, הדימויים, המקצב, המשקל ועוד, כאמצעי להבנת תהליכים לא-מודעים עמוקים. לדבריו, "אף על פי שכותב אנליטי אינו יכול לומר חוויה, הוא יכול לומר איך הורגשה החוויה. בשל כך הוא עסוק ביצירת מטפורות על כל צעד ושעל" (אוגדן, 2011 [2005]: 283). בהמשך אוגדן כותב: "מטפורה [...] כאשר משתמשים בה במיומנות, מאפשרת לכתיבה אנליטית תיאורטית להביע הרבה יותר ממה שיש ביכולתה לומר" (שם, עמ' 284).

אוגדן מגלה עניין בהבנת תפקיד השפה בפסיכואנליזה מראשית דרכו ולאורך כל שנות עבודתו וכתיבתו. בהדרגה עיסוקו בשפה ובמטפוריות נע משולי התיאוריה אל לב הגותו. מושגי השפה והמטפורה כרוכים באופן עמוק במושגים המרכזיים של הגותו המאוחרת, כגון "חיות" ו"חלימה". אוגדן עסק רבות בהבנת חוויות בלתי-מתומללות או קדם-מילוליות, כגון הקצוות הפרימיטיביים של החוויה או הממדים החמקמקים ב"שלישי האנליטי". לצד זאת, הוא מראה בכתיבתו ובדוגמאותיו הקליניות את תפקידו ועוצמתו של הכלי הלשוני. אוגדן מייחס חשיבות רבה לשפה ומאמין בכוחה לחולל שינוי בטיפול האנליטי.

בספרו רברי ופירוש מנסח אוגדן (Ogden, 1997a) תפיסה מגובשת של עמדתו ביחס לשפה בפסיכואנליזה בהשראת הפילוסופיה הפרגמטית של ויליאם ג'יימס (James, 1890). ג'יימס, פסיכולוג ופילוסוף אמריקאי, גרס בספרו עקרונות הפסיכולוגיה כי השפה נמצאת בתנועה מתמדת, במצב של התהוות. לפי ג'יימס, לא ניתן לבטא את החוויה האנושית במישרין באמצעות שמות העצם, אלא באופן עקיף, באמצעות אלמנטים לשוניים שתורמים ליצירת תחושת תנועה. בעקבות ג'יימס, אוגדן טען שבפסיכואנליזה יש להשתמש בשפה חיה, ספונטנית, אינטימית ואישית, שפה המצויה בתנועה מתמדת. אוגדן הדגיש את העדפתו למטפורות על פני הגדרות מקובעות וגרס כי טוב להתיר "למילים ולרעיונות בפסיכואנליזה מידת מה של חמקמקות" (אוגדן, 2011 [1997]: 162). עבור אוגדן, שפת הפסיכואנליזה היא שפה המיועדת למאזין מסוים ברגע נתון וחד-פעמי. הוא מעוניין שהקורא או המטופל יחוו את החוויה הרגשית שהמילים מנסות למסור מעבר לתוכן כזה או אחר וסבור שמשמעותן של המילים אינה מתמצה בהגדרות לקסיקלית ופורמלית, אלא טמונה באופן השימוש בהן. לדבריו, חשוב להשתמש במילים באופן שיאפשר למובן להשתנות בהתאם להקשר הרגשי. לכן אוגדן מעדיף להימנע מהגדרתם המקבעת של מושגים.

אוגדן מתייחס לכתיבה אנליטית באנלוגיה לכתיבת שירה ופרוזה וטוען כי בקריאה ספרותית או בהקשבה למטופל השאלה המשמעותית אינה מהי המשמעות החבויה מאחורי המילים, אלא איך זה מרגיש לשמוע או לקרוא את המילים. התהליך האנליטי מחייב את הזוג האנליטי לפתח שפה שלא רק מתארת את החוויה, אלא גם מצליחה ליצור בשומע את אותה החוויה (Ogden, 1997b). הוא מחדד את החשיבות של מעורבות פעילה של המטופל והקורא ביצירת המילה. אוגדן חוזר ומדגיש שלדעתו על האנליטיקאי להתייחס לאפקט שהשפה מייצרת מעבר לתוכן המילולי עצמו, קרי, לאופן שבו המטופל בוחר להביא את התוכן, למוזיקה, לאופן בחירת המילים, בחירת הפעלים וכו'.

לדברי אוגדן (Ogden, 1997d), מטפורות הן כלי מרכזי בהקשבה האנליטית ללא-מודע של המטופל ובכוחן לתרום ליצירת חוויית חיוּת במהלך האנליזה. ה-reveries של האנליטקאי הם מטפורות ומהווים אמצעי מרכזי המאפשר גישה ללא-מודע. זאת, בדומה לפעולתן של אסוציאציות חופשיות, שדרכן ניתן לגשת לתוכן הסמוי בחלום. בלשונו של אוגדן: "חלומות, הם מטפורות, reveries הם מטפורות וסימפטומים הם מטפורות לחוויה הלא-מודעת של האינדיבידואל" (שם, עמ' 728). בתהליך זה ההקשבה לשפת המטופל, ובמיוחד למטפורות בלשונו, היא כלי מרכזי. לדבריו, "מאמצי המטפל-מטופל לחפש ולתאר את התחושה המדויקת כרוכים בשימוש במטפורה" (שם, עמ' 722). אוגדן סבור, במונחיו של ויניקוט, שהזוג האנליטי משחק בשרבוט מילולי עם מטפורות שהומצאו בספונטניות או נתגלו מחדש. השיח המטפורי מאפשר גישה לאזורים החסומים בפני השפה העובדתית או ההגותית-מופשטת, ועל כן הוא בעל תפקיד חשוב בכינון הסובייקט וביכולת ההתבוננות הרפלקטיבית שלו. כאשר אדם חש שהוא מייצר את החוויה שלו ובה בעת גם מתבונן בה נוצרת תחושה של חיוּת (שם, עמ' 727(. עבור אוגדן, מטפורות וסמלים מפתחים ומאפשרים במידה רבה את החוויה של היות אנושי. לתפיסתו, לעולם לא נוכל לדעת את החוויה הלא-מודעת שלנו, ולכן עלינו לפתח היכרות אינטימית עם עולם החשיבה המטפורית, בשל כוחה העז של המטפורה לבטא את מה שאינו ניתן לייצוג במילים ליטרליות9.

 

העמדה האוטיסטית-מגעית

המושג "עמדה אוטיסטית-מגעית" (autistic-contiguous position) לקוח מהתקופה המוקדמת בהגותו של אוגדן ומהווה את חידושו המרכזי של הספר הקצה הפרימיטיבי של החוויה. בספר זה עוסק אוגדן בבחינת אופני החוויה המצויים בבסיס ההתנסות האנושית ומתמקד במידה רבה באזורים הטרום-מילוליים. אוגדן מדגיש שהמושג "עמדה אוטיסטית-מגעית" עוסק בחוויות ראשוניות יותר מאלו שתוארו על ידי קודמיו: קליין, ויניקוט, פרברן וביון (אוגדן, 2001 [1989]: 60). תחום חקר ראשוני זה משותף לאוגדן ולכמה מבכירי אסכולת יחסי-אובייקט הבריטית, שהבולטים ביניהם הם אסתר ביק (Bick), פרנסיס טסטין (Tustin) ודונלד מלצר (Meltzer). כותבים אלה חקרו חוויות ראשוניות באמצעות עבודתם הקלינית עם ילדים אוטיסטים ואוגדן שילב את ממצאיהם במונח החדש שטבע (שם, עמ' 50, 60). "העמדה האוטיסטית-מגעית" מתוארת על ידי אוגדן כארגון פסיכולוגי המייצר את מצב ההוויה הפרימיטיבי ביותר, אשר פועל מלידה ונשלט על ידי החושים (שם, עמ' 50). תחושת העצמי היסודית ביותר בעמדה זו מבוססת על מקצב תחושה (Tustin, 1984), במיוחד תחושות שעל פני העור (Bick, 1968). לדברי אוגדן, "אופן החוויה האוטיסטי-מגעי הוא אופן קדם-סימבולי חושי, ולפיכך קשה מאוד להגדיר אותו במילים" (אוגדן, 2001 [1989]: 50–51).

אוגדן משתמש במושג "עמדה" של קליין כדי להדגיש שזהו ארגון פסיכולוגי מתמשך של החוויה בניגוד לשלב התפתחותי, "הארגון האוטיסטי-מגעי קשור לאופן מסוים של ייחוס משמעות לחוויה, שנתונים חושיים גולמיים מסודרים בו באמצעות יצירת קשרים קדם-סימבולים בין הטבעות חושיות היוצרות משטחים מתוחמים. על משטחים אלה מצויים מקורותיה של חווית העצמי" (שם, עמ' 61). מכאן שלפי אוגדן ארגון החוויה האוטיסטית-מגעית מהווה את המסד החושי של העצמי. אוגדן מדגיש כי אופן חוויה זה נחווה בראש ובראשונה על ידי משטחי העור וחוש המגע. העור מהווה את אזור המגע הראשוני עם האם ועם העולם ואת הגבול המפריד בין התינוק לבין העולם, בין אני ללא-אני. העור מכיל את האני ברמה הראשונית ביותר וחרדות הקשורות בתחום החוויה האוטיסטי-מגעי מקבלות צורה קונקרטית ומטפורית של אובדן הכלה, כגון חרדה מפני התפרקות, נפילה לתוך חלל אין-סופי, התמוססות של האני כמעין אובדן של המוכלות בתוך העור ועוד. פגיעוּת באופן חוויה זה מצויה בתשתית מבנה האישיות הסכיזואידי והיא מהווה את הקצה הקדום של ארגון אישיות זה. לדברי אוגדן, חוויית העצמי בעמדה האוטיסטית-מגעית היא של מצב נטול מודעות לגבי "המשכיות ההוויה" (going on being) (ויניקוט, 2009 [1956]: 151) החושית, הנובעת מצורכי הגוף (אוגדן, 2001 [1989]: 51). מאחר שזהו שלב קדם-סימבולי, לא מתקיימת בו סובייקטיביות מלאה אלא תחושה של "להמשיך להיות"10. בבגרות עמדה זו תתרום את הרקע החושי לקיום.

אוגדן מבהיר "כי השימוש במונח 'אוטיסטי' מכוון לאפיונים מסוימים של אופן חוויה אוניברסלי הנשלט על ידי החושים ולא לצורה של פסיכופתולוגיה חמורה בילדות" (שם, שם). הוא מדגיש שהעמדה האוטיסטית-מגעית לצד העמדות הנוספות היא "חלק בלתי-נפרד מהתפתחות תקינה, אשר באמצעותה נוצר אופן ייחודי של החוויה" (שם, עמ' 60). אוגדן סבור כי על אף שאופן החוויה האוטיסטי-מגעי הוא הקדום ביותר, הוא מצוי ביחס דיאלקטי לעמדות הפרנואידית-סכיזואידית ולעמדה הדיכאונית. לתפיסתו, שלוש העמדות מייצרות את מכלול החוויה האנושי (שם, עמ' 38). "כל אחד מאופני יצירת החוויה מאופיין על ידי צורות של סימבוליזציה משלו, על ידי שיטות הגנה משלו, על ידי איכויות של יחסי אובייקט ועל ידי מידות של סובייקטיביות" (שם, שם). כפי שאפשר לראות, אוגדן ממיר לעיתים בדבריו את מושג ה"עמדה" במושג "אופן הבניית החוויה", שנתפס בעיניו כדינמי יותר.

אסביר בקצרה את תפיסתו של אוגדן ביחס למושגי העמדה הסכיזואידית-פרנואידית והעמדה הדיכאונית, מכיוון שלשיטתו, מושגים אלה יחד עם העמדה האוטיסטית-מגעית "יוצרים, משמרים ושוללים זה את זה בדיוק כפי שהרעיונות של לילה ויום, חושך ואור, קול ודממה [...] יוצרים, משמרים ושוללים זה את זה" (שם, עמ' 61). במילים אחרות, לא ניתן להבין את מושג "העמדה האוטיסטית-מגעית" במנותק ממושגי העמדות האחרות, מכיוון ששלושתן מקיימות ביניהם זיקה דיאלקטית הדוקה.

"העמדה הסכיזו-פרנואידית" היא כידוע לפי קליין ארגון פסיכולוגי פרימיטיבי יותר מהעמדה הדיכאונית (שם, עמ' 43). אוגדן סבור שאופן החוויה הפרנואידי-סכיזואידי מאופיין בהעדר מודעות לכך שהאני יוצר את התנסויותיו בעצמו. זהו עולם שמחשבות ורגשות קיימים בו לעצמם כעובדות ולא נחווים כפרשנות של המציאות או כתגובה הנובעת מתוך העצמי. הממד הסובייקטיבי של החוויה אינו מובחן מן המציאות בעיני הסובייקט ועל כן גם אין הבדל בין סמל לבין מסומל. בשונה מכך, ב"עמדה הדיכאונית" נוצרת התחושה שהסובייקט הוא המחבר של רגשותיו ומחשבותיו. אוגדן טוען שהאני המפרש נוצר רק בעקבות הפער בין האובייקט המסמל לבין המסומל. פיתוח יכולת ההסמלה מאפשרת לאדם לחוות את עצמו כאחראי למתרחש בעולמו הפנימי ולפעולותיו. תחושת הסובייקטיביות המתפתחת בעמדה הדיכאונית מאפשרת לו לחוות את הזולת כאדם שלם ולחוש אכפתיות, אמפטיה, אשמה וגעגועים.

לפי אוגדן, פסיכופתולוגיה נובעת מקריסה של המתח הדיאלקטי בין העמדות באופן שמוביל להקצנה של אופן חוויה אחד ולהשתלטותו על השאר. כך למשל, השתלטות של "העמדה האוטיסטית-מגעית" מובילה להישענות יתר של האדם על תבניות חושיות קדם-סמליות ואלו השתלטות של "העמדה הסכיזו-פרנואידית" תוביל להסתגרות בעולם שבו רגשות ומחשבות נחווים כפולשים. בלעדיות של אופן החוויה הדיכאוני תוביל לבידוד האני מן החיוניות של תחושות הגוף והספונטניות הטמונה בו. תפיסתו של אוגדן מדגישה את הממד הסינכרוני, לפיו שלוש העמדות מתקיימות בו זמנית ומקיימות ביניהן זיקה דיאלקטית.

לפי שיטתם של לייקוף וג'ונסון, המושג "עמדה אוטיסטית-מגעית" פועל כמטפורה מושגית: תחום המקור, "אוטיסטי-מגעי", בנוי כאוקסימורון אשר ממפה את תחום היעד "עמדה"11. המושג מורכב מבחינה רעיונית ולשונית, והוא מתוחכם וקשה לפענוח באופן שמשקף את תוכנו. מדוע מושג זה הוא מטפורה מושגית? אוגדן מבהיר במפורש שהוא אינו משתמש במונח "אוטיסטי" במובנו הליטרלי. לדבריו, "יש לזכור לאורך כל הספר כי השימוש במונח אוטיסטי מכוון לאפיונים מסוימים של אופן חוויה אוניברסלי הנשלט על ידי החושים ולא לצורה של פסיכופתולוגיה חמורה בילדות" (שם, עמ' 51). מכאן שאוגדן משתמש במונח "אוטיסטי" באופן מושאל, מטפורי, וכזה הוא גם השימוש במונח "מגעי". שני מושגים אלה ממפים, כאמור, את תחום היעד – המושג "עמדה". אוגדן ממיר לעיתים את המונח "עמדה" במונח "אופן החוויה" או במקומות אחרים "אופן הבניית החוויה", ולעיתים גם "אופן ארגון החוויה". ניתן לראות את ההמרות של תחום היעד של המושג כביטויים לקסיקליים שונים של אותה מטפורה מושגית, נגזרות אשר "יושבות" על אותה תבנית יסוד בחשיבה המטפורית.

אוגדן מסביר את בחירתו במבנה הלשוני של המושג באופן הבא: "כיניתי את הפרימיטיבי ביותר מבין אופני החוויה האופן האוטיסטי-מגעי כדי להקבילו במידה מסוימת לשיטת מתן השם לאופן הפרנואידי-סכיזואידי" (אוגדן, 2001 [1989]: 50, ההדגשה במקור). כלומר, דרך אנלוגיה במבנה הלשוני של המושג אוגדן מסמן שהוא "בונה" מבנה נוסף על מושגיה של מלאני קליין, או ליתר דיוק – "תחת" מושגיה (מבחינת הראשוניות של אופן החוויה).

נבחן כעת את "תחום המקור", המורכב משני מושגים שמקיימים בניהם יחסי ניגוד וסתירה ומהווים אוקסימורון. אוקסימורון הוא סוג של תצורה פיגורטיבית בדומה למטפורה, למטונימיה ולתצורות נוספות (Preminger and Brogan, 1993: 873). דוגמאות מוכרות לאוקסימורון הן "השלג השחור", "פתאומית לעד" ו"דומייה שורקת". בכל אחת מהדוגמאות הללו מתקיימת העברה או מיפוי בין שני מושגים הפוכים או סותרים, הן במשמעות הראשית והן ברשת האסוציאציות הקשורה אליהם (שן, 2005).

התבוננות במונח "contiguous" שתורגם לעברית כ"מגעי" מאששת את ההתרשמות שאוגדן עושה בו שימוש מושאל. המשמעות המילונית של הביטוי "contiguous" היא נוגע, סמוך, משיק, אולם קשה למצוא לביטוי מקבילה מדויקת בעברית, שכן משמעותו אינה תואמת למילה פשוטה כנגיעה. ה"מגעיות", כפי שמתאר אותה אוגדן, מתרחשת במעטפת הגופנית, במשטח העורי שלה, בפתחים ובחושים כולם. לאור הדוגמאות הקליניות שמספק אוגדן למושג, נראה שהמונח "מגעי" משמש לציון ייצוג ממשי של חוש המישוש ושל חוויית נגיעה עורית, וכן הוא מהווה מטונימיה המייצגת "נגיעות" של חושים אחרים והתנסות חושית כוללת (ברגשטיין ואהרוני, 2001: 161).

אוגדן מנמק את בחירותיו הלשוניות באופן הבא: "המשכתי להשתמש במילה אוטיסטי לציון הארגון הפסיכולוגי הפרימיטיבי, למרות העובדה שמונח זה נקשר בדרך כלל למערכת פסיכולוגית סגורה באופן פתולוגי, שלהרגשתי אינה מאפיינת את האופן האוטיסטי-מגעי התקין" (אוגדן, 2001 [1989]: 61, ההדגשה במקור). בהמשך הוא טוען כך: "אני מאמין כי המילה מגעי היא כינוי מתאים במיוחד לארגון זה, מכיוון שהחוויה של משטחים הנוגעים זה בזה [...] היא האמצעי העיקרי באופן ארגון פסיכולוגי זה לעשיית הקישורים ולהשגת הארגון. לפיכך המילה מגעי מספקת את האנטי-תזה הדרושה למשמעויות הלוואי של בידוד וחוסר קשר המתלוות אל המילה אוטיסטי" (שם, עמ' 61–62, ההדגשה במקור).

השימוש של אוגדן בביטוי "אנטי-תזה" לציון היחס בין חלקי המושג מציינת את בחירתו במבנה של אוקסימורון. בנוסף, הביטוי "אנטי-תזה" מרמז להשפעה ההגליאנית על חשיבתו של אוגדן, היבט הנוכח גם בשימוש המרכזי שלו במושג "דיאלקטיקה" (ביחסי העמדות), הלקוח מתורתו של הגל.

שמות התואר "אוטיסטי" ו"מגעי" הם אנטוֹנים12, אשר סותרים זה את זה בתכונת התקשורת, שהיא האפיון המרכזי המבחין בין המושגים. המושג "אוטיסטי" מציין העדר יצירת קשר, התכנסות והסתגרות מפני העולם, ואילו המושג "מגעי" מציין יצירת קשר בדרך של יצירת מגע חושי, חדירות חושית ובמובן זה גם פתיחות לחוויה. אוקסימורון הבנוי על סתירה בתכונה המרכזית מכונה "אוקסימורון ישיר" והוא קשה יותר ליישוב ולפענוח (שן, 2005). ואכן המושג של אוגדן נחווה כמורכב לתפיסה ולהבנה. נראה אפוא שאוגדן בחר במבנה סמנטי של אוקסימורון ישיר כדי להמחיש את תוכן המושג, העוסק בצירוף הבלתי-ניתן לאיחוי של הקצוות הסותרים של החוויה הפרימיטיבית האנושית. זהו אופן חוויה טרום-מילולי וטרום-סימבולי, שאינו ניתן לתיאור בשפת יומיום ישירה.

כיצד מעצב אוגדן את מושג "העמדה האוטיסטית-מדעית"? אוגדן כותב על מושג זה באופן מפורט, עמוס, מדויק ורווי אזכורים, הערות שוליים דידקטיות והתייחסויות תיאורטיות מתחום הפסיכואנליזה13. נראה כי דווקא בשל העיסוק בחומרים כאוטיים, ראשוניים ובלתי-מאורגנים, אוגדן מבקש למסור אותם לקורא באופן סדור, מדוקדק, ממושמע ולכיד ככל שניתן (Eigen, 1993). כמו כן, אוגדן שוזר אלמנטים פיגורטיביים וציטוטים מעולם הספרות כדי להמחיש את הבלתי-ניתן לתמלול. כך למשל, בפתח הפרק השני בספרו הקצה הפרימיטיבי של החוויה אוגדן פותח בציטוט מבורחס, כדי לאפיין את הדינמיקה של היבטי החוויה.

דרך נוספת שבאמצעותה מעצב אוגדן את המושג "עמדה אוטיסטית-מגעית" היא על ידי המחשה מטפורית. כך למשל, אוגדן מדמה עמדה זו ל"רִצְפה חושית". כדבריו:

ניתן לראות את האופן האוטיסטי-מגעי כמספק בנסיבות רגילות את הרִצפה החושית [...] התחוּמה של החוויה. הוא מציע תחום חושי מגודר הנמצא במתח דיאלקטי עם הפוטנציאל המפרק [...] של האופן הפרנואידי-סכיזואידי. סכנת הפסיכוזה [...] מוכלת בשתי דרכים. (1) "מלמעלה" על ידי היכולת המאגדת של חיבורים סימבוליים, היסטוריוּת וסובייקטיביות של האופן הדיכאוני; (2) "מלמטה" על ידי ההמשכיות החושית, הקצביות והתיחום של האופן האוטיסטי-מגעי (שם, עמ' 58, ההדגשה שלי).

המבעים המודגשים מעצבים את היחס בין העמדות כאילו היה מתארגן בחלל באופן ציורי באמצעות מטפורות כיווניות, במונחי לייקוף וג'ונסון, למטה הוא מוקדם, למעלה הוא מאוחר14.

אמצעי פיגורטיבי נוסף שבו נעזר אוגדן להמחשת היווצרות פסיכופתולוגיה הוא שימוש במטפורה של "רודנות". לדבריו, "קריסה בכיוון הקוטב האוטיסטי-מגעי מוליכה לכליאה ברודנות דמויית מכונה, רודנות של ניסיונות בריחה, שבסיסם חושי, מפני בהלת אימה חסרת צורה, על ידי כך שהם מסתמכים על הגנות אוטיסטיות נוקשות" (שם, עמ' 59(.

אוגדן מציע שפע דוגמאות קליניות אשר עוסקות בהיבטים שונים של העמדה האוטיסטית-מגעית. נבחן אחת מהן:

מטופלת בת 29, ל', שזה עתה בילתה עם אימה, הגיעה לשעה אנליטית והרגישה, מסיבות ש"לא הצליחה לשים עליהם את האצבע", שהיא במצב של חרדה כה קשה ומתח לא ממוקד, עד כי הדרך היחידה להפסיק את מצב המתח היא לחתוך את עצמה בכל גופה בסכין גילוח. נדרש ממנה מאמץ רב להגיע לפגישה במקום לחתוך את עצמה, כפי שעשתה בעבר. במהלך הפגישה המטופלת בכתה בכי לא נשלט. אני פירשתי את המצב, ככל שיכולתי להבינו על סמך מה שידעתי בדבר יחסיה של המטופלת עם אימה ובדבר הקשר בין רגשות אלו לבין החרדות שעלו בהעברה – העברה-נגדית בפגישות האחרונות. ל' אמרה שהיא "נפרמת בתפרים". אמרתי כי אני חושב שהיא מרגישה שהיא נפרמת פשוטו כמשמעו, ושהיא מרגישה כאילו עורה כבר פצוע כפי שפצעה את עצמה בדמיונה.

הייתה כבר שעת אחר צהריים מאוחרת, ובחדר הטיפולים החל להיות קר. אמרתי "קר כאן", וקמתי להדליק את התנור. היא אמרה "נכון", ונראה היה שעד מהרה נרגעה. היא אמרה כי מסיבות שאינה מבינה, היא מרגישה כי האמירה שלי שקר והדלקת התנור "נגעו בה": "זה היה דבר כה פשוט להגיד ולעשות". אני מאמין שעצם העובדה שהדלקתי את התנור נתנה אישור לחוויה משותפת של התקררות באוויר ותרמה ליצירת משטח חושי בינינו. עשיתי שימוש ברגשות ובתחושות שלי "באופן רגיל", בלתי-מודע בעיקרו (אולי כמו "האם המסורה הרגילה" [Winnicott, 1949]), והמטופלת חשה כאילו נגעתי בה פיזית והחזקתי אותה. המשטח החושי שנוצר בצורה זו היה ניגודה של החוויה של "להיפרם בתפרים"; הוא סייע לתיקון המשטח החושי-פסיכולוגי שלה, שהמטופלת הרגישה כאילו נקרע לגזרים במהלך האינטראקציה עם אימה (אוגדן, 2001 [1989]: 52(.

דוגמה קלינית נוגעת ללב זו נמסרת בשפה פשוטה, זורמת ובהירה. חרף התמציתיות של התיאור, אופן הכתיבה של אוגדן מאפשר לקורא לחוות ולדמיין את חדר הטיפולים שבו התרחשה אינטראקציה זו. אוגדן נע באופן קולח בין שפת תיאור לבין שפת הסבר תיאורטית באופן שנחווה כמחובר ואינטגרטיבי. לשון כתיבתו בתיאור המקרה מזכירה את כתיבתו הקלינית של ויניקוט בפשטותה, אולם בשונה מוויניקוט, שתיאוריו תצפיתיים בעיקרם, אוגדן משלב את נקודת הראות התיאורטית כחלק מהמחשבות שליוו אותו בהקשבתו ובעבודתו עם המטופלת.

הכתיבה הקלינית של אוגדן מובחנת מכתיבתו התיאורטית על העמדה האוטיסטית-מגעית בכך שבעוד הכתיבה התיאורטית חדה, אנליטית ועמוסה בפרטים, הרי הכתיבה הקלינית נחוות כרכה, זורמת, קשובה ורגישה לכל ניע וזיע של המטופלת ונלווה אליה טון חם ואנושי מאוד, העומד בפער לגוון האינטלקטואלי המושכל המאפיין את הכתיבה התיאורטית.

לדברי אוגדן, הוא "מנהל את כל שלבי האנליזה או התרפיה הפסיכואנליטית [...] על בסיס העיקרון כי תמיד יש פן של האישיות, מוסתר או מוסווה ככל שיהיה, הפועל באופן הדיכאוני ולפיכך מסוגל להשתמש בפירושים סימבוליים מילוליים" (שם, עמ' 54). אוגדן משתמש במונח "דיכאוני" כדי לציין את הישגיה ההתפתחותיים המנטליים של העמדה הדיכאונית ולא לציון אבחנה קלינית. בהתאם לכך, גם כאשר אוגדן קשוב להיבטים הקדומים, המגולמים בעמדה האוטיסטית-מגעית ומשתקפים בדברי המטופלת ובהתנהלותה, הוא משתמש בפרשנות מילולית.

אוגדן נע בין כמה מהלכים פרשניים שונים בטיבם וברציונל הטיפולי שלהם לאורך השעה האנליטית המודגמת. בתחילת הפגישה, כתגובה לבכי בלתי-נשלט של המטופלת, אוגדן מציע את ההתערבות הראשונה שלו. זוהי פרשנות העברה קלסית מבית מדרשו של פרויד, המכוונת לחשוף תכנים לא-מודעים ביחסי ההעברה לאור היחסים עם הדמות המשמעותית המופנמת, כדבריו של אוגדן: "אני פירשתי את המצב, ככל שיכולתי להבינו על סמך מה שידעתי בדבר יחסיה של המטופלת עם אימה ובדבר הקשר בין רגשות אלו לבין חרדות שעלו בהעברה – העברה-נגדית בפגישות האחרונות". אוגדן נוקט בטון צנוע וזהיר ("ככל שיכולתי להבינו") ביחסו להתערבות הטיפולית הראשונה.

בפרשנות זו אוגדן מבצע מעבר מן הבלתי-מילולי (הבכי הבלתי-נשלט של המטופלת) אל המילולי (הפרשנות). מעבר זה מתאפשר באמצעות "קפיצה" וניחוש (abduction) (Peirce, 1955). לפי צ'ארלס פירס, אבי הסמיוטיקה המודרנית, "אבדוקציה" היא התהליך שבו ההיפותזה נבנית, ובאמצעות תהליך זה ניתן להסביר עובדות. פירס סבר כי הניחוש הוא בליבו של כל מחקר מדעי ובעצם בליבה של כל פעולה אנושית. המונח מציין סוג של הסקה לא דדוקטיבית ולא אינדוקטיבית, אשר מבוססת על אינטואיציה. אם כן, באמצעות אבדוקציה אוגדן בחר בפרשנות של יחסי העברה. אופן הניסוח שלו מעורר את הרושם שהוא אינו בטוח אם בעיתוי הנידון פרשנות זו התאימה והייתה טובה-דיה, ואולי הייתה הדבר שהוא חש שיכול להציעו למול הבכי הבלתי-נשלט של המטופלת. בולט הפער בין הבכי הבלתי-נשלט של המטופלת, המסמן את חוסר יכולתה לתמלל את חווייתה, לבין תגובתו המושכלת והמאופקת של אוגדן. האם במונחיו של אוסטין (2006 [1962]) "מעשה הדיבור" (speech act) של אוגדן היווה "החטאה" (misfire)? כיצד אפשר להבין את תגובתה של המטופלת לפרשנותו של אוגדן שהיא "נפרמת בתפרים"?

תיאוריה פעולות הדיבור של ג'ון אוסטין, פילוסוף לשון רב-השפעה, רואה במבע ולא במילה את יחידת המשמעות הפרגמטית היסודית. בהבדל מהגישה הסמנטית, אשר יחידת הבסיס שלה היא "משמעות הפסוק", הגישה הפרגמטית גורסת שמשמעות המבע היא "משמעות הדובר". תיאוריית פעולות הדיבור מביאה בחשבון את ההקשר שבו נאמרים הדברים כדרך להתחקות אחר משמעות הדובר. תיאוריית זו טוענת שכוונת הדובר מאפשרת להבחין בין מבע מילולי לבין מבע מטפורי. אוסטין מבחין בין שלושה דברים שאנו עושים בעזרת הלשון. המעשה הלוקוציוני (locutionary act) הינו העברה של תוכן מסוים באמצעות השמעת צלילים השייכים לאוצר המילים. כאשר אנו מביעים מילים בעלות מובן והוראה (reference) אנו מבצעים מעשה אילוקוציוני ( illocutionary act) – שואלים, מצווים, מבטיחים, מתארים וכו'. המעשה הפרלוקוציוני (perlocutionary act) הינו מעשה הגורם לתוצאה חוץ-לשונית. כאשר ביצועו של המעשה הפרלוקוציוני אפקטיבי, הוא משפיע בדרך כלשהי על רגשותיו, מחשבותיו, דעותיו והתנהגותו של הנמען.

אוסטין מנסח כללים להצלחה של ביצוע אילוקוציוני. אחד הקריטריונים החשובים להערכת הצלחת המבע הוא האפקט שלו (2006 [1962]:132). בחינת הפרשנות של אוגדן לאור ההקשר ותגובת המטופלת מעלה שהפרשנות הראשונה הייתה פורה ומועילה, שכן היא הגיבה באמרה שהיא "נפרמת בתפרים", כלומר הפרשנות הובילה לכך שהמטופלת יצרה מטפורה. נראה שדבריו של אוגדן נגעו במטופלת באופן שאפשר לה לנסח את תחושתה באופן מטפורי, במקום להגיב בפעולה ולפצוע את עצמה או להמשיך ולבכות בכי בלתי-נשלט. המנגנון הלשוני אפשר למטופלת, בתגובה לדברי אוגדן ולהכלה הרגשית שהוא הציע, להתחיל לנסח במילים את החוויה הגופנית הבלתי-מתומללת. הבחירה של המטופלת במבע מטפורי אינה מקרית, שכן הדיבור המטפורי בשונה מהליטרלי, אפשר לה לנסח חוויה נפשית עמוקה, כואבת ונטועת גוף (Greene, 2007; Siegelman, 1990). במונחיו של אוגדן, המטפורה אפשרה למטופלת להתחיל לייצר מרחב של "היות-שלושה". מרחב חדש נוצר בין הסמל – המטפורה, המסומל – החוויה הגופנית-נפשית שעליה מצביעה המטפורה והסובייקט המפרש – המטופלת עצמה (אוגדן, 2001 [1989]: 67). ניתן לראות מבע זה כמטפורה קונקרטית, בעלת איכות סמוכה לגוף מהסוג שפגשנו בפרק שעסק בלשונה קליין. באמצעות יצירת מטפורה החל להתהוות מרחב שבו אפשר לחשוב ולהתבונן, מרחב שהוביל לתפנית תרפויטית בהמשך הפגישה.

מה בדבריו של אוגדן אפשר למטופלת ליצור מטפורה? האופן שבו אוגדן מוסר את דבריו ("ככל שיכולתי להבינו") מצביע על כך שאוגדן עצמו אינו בטוח בפרשנותו, מכיוון שביצע "קפיצה" מהלא-מילולי אל המילולי. נראה שהמטופלת חוותה את פרשנותו של אוגדן כביטוי להתכוונותיות (intentionality) מיטיבה לסייע לה ועל יסוד זה נולדה המטפורה. ג'ון סרל (Searle, 1983), פילוסוף לשון ותלמידו של אוסטין, סבור כי כל מה שניתן להתכוון אליו, ניתן גם לאמירה. במובן זה כל דבר שאנו רוצים לחולל בעולם, כל כוונה באשר היא ניתנת לניסוח בשפה. לשיטתו, כל רפלקסיה אנושית חייבת לעבור דרך תיווכה של השפה. מובנה של הכוונה הוא רחב וכולל את כל מה שאנו חושבים ומרגישים. לאור דבריו של סרל, ובניסיון לחלץ את ההתכוונותיות של אוגדן (המוען) מתוך המבע הלשוני (הטקסט) שביטא, נראה שהצבעתו של אוגדן על הקשר בין יחסיה של המטופלת עם אימהּ לבין כאבה של המטופלת, שהתבטא בבכי – כל אלה מצאו הד בתוכה. נוסף על כך, החיבור שהציע למערכת היחסים בטיפול העבירה למטופלת את המסר שאוגדן, בשונה מאימהּ, אינו נמנע או חושש להכיל את כאבה הנפשי. ניתן גם לשער, בעיקר לאור ההמשך, שמעבר לתוכן מילותיו של אוגדן, המטופלת הגיבה גם לגוון קולו. זאת מכיוון שקולו של אוגדן מתואר כבעל גוון חם ואנושי (ויגודר, 2011). מכלול היבטים אלה אפשרו רגיעת מה בסערת הנפש והפחתה של רמת החרדה, שבעקבותיה המטופלת יכלה ליצור מטפורה בעלת איכות נטועת גוף.

ההתערבות השנייה של אוגדן נשאה אופי שונה. ל' השתמשה, כאמור, במטפורה להבעת תחושותיה: "מרגישה כאילו היא 'נפרמת בתפרים'". בתגובה אוגדן פירש: "אמרתי שאני חושב שהיא מרגישה נפרמת פשוטו כמשמעו". אפשר לראות התערבות זו כפירוש "בתוך המטפורה" שמתאים לעבודה עם מטופלים במצב רגרסיבי15. אדוארד גרין (Greene, 2007) גורס שפירוש המבוסס על מטפורות אשר המטופל עצמו יוצר הוא בעל פוטנציאל לחולל שינוי (mutative interpretation). האם הפירוש של אוגדן חולל שינוי? כיצד אפשר להבין את המנגנון הלשוני שעליו מושתת פירוש זה?

אוגדן הבין את דבריה של המטופלת, שעל פניו נראים כבלתי-קשורים לפרשנותו, בהתאם לעקרון שיתוף הפעולה המתקיים בשיח שעליו הצביע גרייס (Grice, 1957, 1975) ובהתאם לאימפליקטורה (implicature), ההשתמעות. באמצעות עקרונות אלה ולאור ההקשר ברצף הפגישה, אוגדן הבין שהמטופלת משתמשת במטפורה ובביטוי "כאילו" כדרך להמיר את הצורך שחשה לחתוך ולפצוע את עצמה כתגובה לכאב הנפשי שחוותה לאחר הפגישה עם אימהּ. לפיכך, אוגדן בחר להניח לפרשנות ההעברה, ותחת זאת התמקד בחוויה הגופנית-נפשית כאן ועכשיו באמצעות התעכבות על מנגנון ההתקה של המטפורה. מתוך כך אוגדן שמט במכוון את הביטוי "כאילו" שבו נקטה המטופלת ו"החזיר" את דבריה של המטופלת ל"תחום המקור" המוחשי, הגופני, הקונקרטי.

במונחיהם של לייקוף וג'ונסון, אוגדן בחר להתמקד בהיבט נטוע הגוף של המטפורה והקשיב לנפש הפצועה על ידי שימת דגש על תחום המקור המוחשי-קונקרטי של המטפורה ("נפרמת", כלומר, הגוף הפצוע) במקום על תחום היעד המופשט. באופן זה אוגדן תמלל את הביטוי של אופן החוויה האוטיסטי-מגעי בחדר הטיפולים. פירוש זה של אוגדן מהוה "מעשה דיבור" אילוקוציוני, אשר מגיב לפן הגופני ולכאב הנפשי שנרשם בגופה של המטופלת. באופן מעניין אוגדן אינו משתף אותנו בתגובת המטופלת לפירוש זה. לאור המשך התיאור (ראו להלן) משלים הקורא את הפער בדמיונו ומתקבל הרושם שאולי השתררה בחדר שתיקה מהורהרת.

הפרשנות השלישית נשאה אופי אחר מהשתיים הקודמות: "אמרתי 'קר כאן', וקמתי להדליק את התנור". תגובת המטופלת – "היא אמרה 'נכון', ונראה היה שעד מהרה נרגעה". ניתן לראות התערבות טיפולית זו "כפעולה פרשנית" (interperative action). לדברי אוגדן (2011 [1994ג]), לעיתים האנליטיקאי משתמש בפעולה במקום בדיבור מילולי סמלי כדי לפרש היבט של יחסי ההעברה מכיוון שעדיין לא ניתן לבטא אותו במילים.

בחינת ההתערבות השלישית של אוגדן לאור הקריטריונים של הקשר ואפקט שמציין אוסטין, מעלה כי ניתן לראותו כמעשה דיבור פרלוקציוני (perlocutionary act), מעשה שיצר השפעה חוץ-לשונית על המטופלת. אוגדן הדגיש שראה פרשנות זו זאת כמעשה רגיל, בדומה להתמסרות אימהית במונחיו של ויניקוט. התערבותו של אוגדן גילתה רגישות לצורכי המטופלת לחום גופני-נפשי, ונחוותה על-ידה כנגיעה מרגיעה ומחממת שיצרה "החזקה" (holding). דווקא פרשנות פשוטה זו הייתה האפקטיבית והיעילה ביותר מבחינה טיפולית, אולם יש להביא בחשבון שהמהלך הפרשני נבנה באופן רציף ושתי ההתערבויות הקודמות תרמו לבניית המהלך. נראה שאוגדן חש בצורך של המטופלת בחום ובחר להיענות לצורך זה באמירה ובמעשה במציאות במרחב המשותף (במונחי ויניקוט, "shared reality"). בפרשנות זו אוגדן טוען טענה על המציאות ולא על העולם הפנימי של המטופלת ("קר כאן" ולא "את זקוקה לחום") ובכך הוא השתתף בעצמו בצורך של המטופלת (משתמע מדבריו שגם לו עצמו קר) ושחרר אותה מתחושת אשמה פוטנציאלית, כאילו היה דבר מה חריג או תובעני בצרכיה. אפשר לראות בהתערבות זו ובמשמעותה הרגשית הטרמה של מושג "השלישי האנליטי" שאותו פיתח אוגדן כמה שנים מאוחר יותר.

ניתוח שלוש ההתערבויות של אוגדן מדגים דרכים שונות שבאמצעותן הוא מתמלל את הבלתי ניתן לתמלול ומסייע למטופלת לתמלל את מה שנחווה כבלתי-ניתן לתמלול. באופן זה האנליזה אפשרה תנועה נפשית.

 

השלישי האנליטי והשלישי המשעבד

"השלישי האנליטי האינטרסובייקטיבי" (the analytic third) ו"השלישי המשעבד" (subjugating third) הוצגו בתחילה בשני מאמרים נפרדים שיצאו לאור בשנת 1994, אך הם מהווים חלק מפרדיגמה משותפת. אוגדן מציין שלשם נוחות יכנה לעיתים את המונח "השלישי האנליטי האינטרסובייקטיבי" בשם "השלישי האנליטי" או בקצרה "השלישי". בהתאם, אשתמש במונחים מקוצרים אלה.

"השלישי האנליטי" הינו מושג מרכזי בהגותו של אוגדן, אשר מבטא שינוי רדיקלי בחשיבה ובטכניקה הפסיכואנליטית ומושתת על מושג ה-reverie שפיתח ביון. זהו המושג הידוע ביותר של אוגדן והוא מכיל היבטים מרכזיים של תפיסתו, המדגישה את הפן האינטרסובייקטיבי ביחסי מטפל-מטופל ובכינון הסובייקטיביות. מושג "השלישי" מבטא שינוי רדיקלי בחשיבה ובטכניקה הפסיכואנליטית. החידוש הרעיוני הטמון במושג זה הפרה המשך חשיבה וחקירה פסיכואנליטית16.

"השלישי האנליטי" אינו סובייקט או אובייקט – מושגי יסוד בהגדרות פסיכואנליטיות להמשגת היחסים הטיפוליים – אלא הוא מה שנוצר במשותף באופן אינטרסובייקטיבי על ידי הזוג האנליטי. לדברי אוגדן, "האינטרסובייקטיבי והסובייקטיבי האינדיבידואלי יוצרים, שוללים ומשמרים זה את זה. [...] סובייקטיביות שלישית זו, השלישי האנליטי האינטרסובייקטיבי [...] היא תוצר של הדיאלקטיקה הייחודית הנוצרת על ידי (בין) הסובייקטיביות הנפרדת של האנליטיקאי וזו של המטופל במסגרת האנליטית" (אוגדן, 2011 [1994א]: 72–73). "השלישי" נוצר על רקע המתח הדיאלקטי שבין חוויותיהם האישיות של המטפל והמטופל, ועל רקע ההכרה ההדדית בשוני חוויות האחר. דרכו ובאמצעותו של "השלישי" מתבצע הטיפול והוא סובייקט האנליזה. ה"שלישי" נוצר במשותף על ידי המטפל והמטופל, אף כי אינו נחווה באופן זהה על ידי שניהם. זוהי "הישות" הסובייקטיבית השלישית שנוצרת במשותף על ידי המטפל והמטופל ואינה שייכת לאף אחד מהם באופן אינדיבידואלי. החידוש שמציע מושג זה נעוץ במסגרת הרעיונית המארגנת בתוכה את יחסי הגומלין בין מטפל ומטופל, את ההעברה וההעברה-הנגדית ואת ההזדהות-ההשלכתית והשפעותיה ההדדיות. "השלישי" מגלם את תפיסתו של אוגדן ביחס לסובייקטיביות המשותפת והבלתי-ניתנת להפרדה של המטפל והמטופל (ויגודר, 2001).

בהשראת תפיסתו של ויניקוט לפיה "אין תינוק בלי אם" (ויניקוט, 2009 [1960א]: 183), אוגדן (Ogden, 1992) פיתח את תפיסתו ביחס לדיאלקטיקה בין היות-אחד ובין היות-שניים. על רקע זה הוא גורס כי "האינטרסובייקטיביות של אם-תינוק, כמו זו של אנליטיקאי-מטופל [...] אינן מתקיימות בצורה טהורה" (אוגדן, 2011 [1994א]: 72). אוגדן מדגיש שהמושג "שלישי" מתייחס ל"סובייקט שלישי" שנוצר בתהליך לא-מודע בין מטפל למטופל, תהליך שמקבל חיים משל עצמו בשדה הבין-אישי במשך הטיפול. "השלישי האנליטי" הוא המרחב שבו מתרחשות חוויות reverie מצד אחד, ותהליכי הזדהות השלכתית קיצוניים, המכונים בלשונו של אוגדן "השלישי המשעבד". מכאן שהשלישי האנליטי כולל קשת של תהליכים, ובכללם: הזדהות השלכתית, העברה והעברה-נגדית, "השלישי המשעבד", עבודת ה-reverie, עבודת החלום ואי-היכולת לחלום, חוויות חיוּת ומוות נפשי, פירוש בפעולה, תחושות סומטיות ועוד (ויגודר, 2011).

אוגדן סבור שהסיטואציה הטיפולית משקפת סוג ייחודי של הבנייה אינטרסובייקטיבית לא-מודעת שהמטפל והמטופל יוצרים במשותף. מאחר שיש קושי לנסח חוויות לא-מילוליות במילים וכן קשה לעיתים להבחין בין האסוציאציות והרגשות של המטפל והמטופל, אוגדן סבור שיש להקשיב למרחב "השלישי" באמצעות ה-reverie. בהקשר זה אוגדן מדגיש את החשיבות של כל התגובות הרגשיות והגופניות העולות במטפל ככלי להבנת "השלישי".

המונח reverie נטבע על ידי ביון ופותח על ידי אוגדן. אין למונח זה תרגום לעברית, ובספרות המקצועית המתורגמת נהוג לכותבו כלשונו במקור (או בתעתיק עברי). מונח זה מתייחס למצב מנטלי שכולל מעין חלום בהקיץ, דמיון, מצב דמוי חלימה, שיטוט פנימי, שיטוט מחשבות.

המושג reverie [כולל] את כל מיני השוטטות של הפסיכה-סומה של האנליטיקאי, ובכלל זה את מחשבותיו ורגשותיו היומיומיים והבלתי-מתבלטים ביותר, את הרומינציות שלו, את חלומותיו בהקיץ, את התחושות הגופניות שלו וכן הלאה, שבדרך כלל מורגשים כלא קשורים לחלוטין למה שהמטופל אומר ועושה באותו רגע. reveries אינם תוצר של הפסיכה-סומה של האנליטיקאי לבדו, אלא של הלא-מודע המשולב של המטופל והאנליטיקאי. [...] ה-reveries של האנליטיקאי מספקים צורה של גישה עקיפה לחיים הלא-מודעים של הקשר האנליטי (אוגדן, 2011 [2004א]: 241).

בתיאורי המקרה שלו אוגדן משתף את הקורא בפרטי פרטים של חוויות ה-reveries שעולות בו במשך הטיפולים, כולל חוויות שונות המעסיקות אותו, כגון, יום הולדת חמישים שלו, מחלתה ומותה של חברה קרובה ועוד. תפיסתו הרדיקלית של אוגדן היא שכל העולה בדעתו של המטפל במרחב התָחום של השעה הטיפולית שייך ל"שלישי", ולמעשה אין משמעות להפרדה המקובלת בפסיכואנליזה הפרוידיאנית והקלייניאנית בין הסובייקטיביות של המטפל לסובייקטיביות של המטופל.

הרציונל התיאורטי לשימוש ב-reverie ככלי מרכזי בטכניקה האנליטית מתבסס על תפיסתו של אוגדן, שלפיה לא ניתן לערוך את ההפרדה, שהפסיכואנליזה הקלסית והקלייניאנית מצדדות בה, בין עולמו של המטפל לזה של המטופל, בין סובייקט לאובייקט. לכן לדעתו ההשלכות והחרדות של המטופל לא יכולות להיקלט בנפרד מהחרדות, הקונפליקטים והכמיהות של המטפל עצמו. בגלל שלא ניתן לבצע את ההפרדה, המטפל יכול להשתמש גם בחוויותיו הפרטיות והמשותפות במהלך הטיפול כדי להבין את המתרחש בחדר הטיפולים (ויגודר, 2011).

לצד ההכרה בחשיבות תרומתו וחידושיו הקליניים של אוגדן הנובעים ממושג "השלישי", גישתו עוררה גם ביקורת. לואיס ארון (Aron) (2013 [1996]) גרס שלמרות התעוזה המאפיינת את חידושיו התיאורטיים של אוגדן, קריאת עבודתו מוליכה למסקנה שהטכניקה שלו שמרנית למדי, בייחוד המלצתו להשתמש בסובייקטיביות של האנליטיקאי בראש ובראשונה לצורך הבנת חוויית המטופל. לדעתו של ארון, קריאה באוגדן מותירה את הרושם שהוא רואה את הסובייקטיביות שלו בעיקר כתגובתית למטופל והוא אינו תומך בשום צורה של שימוש פעיל בחשיפה עצמית. ואולם, כנגד דבריו של ארון, ישנן דוגמאות קליניות שמספק אוגדן עצמו, המצביעות על כך שהוא בפועל מבטא מול מטופליו את הרגשתו האישית באומץ ובישירות (ראו למשל, אוגדן, 2011: 139, 232). מכיוון אחר, יש הרואים את הטכניקה של אוגדן כבלתי-מבוססת וכרדיקלית בצורה מרחיקת לכת, בהנחה שהמטפל אכן חווה מתוך עצמו את עולמו הפנימי של המטופל (ירום, 2010). מזווית פילוסופית, עמדתו של אוגדן מותקפת על ידי המתנגדים לגישה הרלטביסטית (ראו בהמשך דיון בנוגע לתוקף האפיסטמולוגי של מושג "השלישי").

"השלישי המשעבד" הוא נגזרת של ה"שלישי אנליטי". המונח "השלישי המשעבד" מתאר את המתרחש בטיפול כאשר תהליכי ההזדהות ההשלכתית מתגברים והסובייקטיביות של שני השותפים בקשר הטיפול משתנה באופן קיצוני. זאת, בשונה מטווח רחב של יחסים טיפוליים שבהם דומיננטית חוויית ה-reverie והפירוש. ההיבטים הפתולוגים והמצמצמים שתהליכי ההזדהות ההשלכתית עלולים להוביל אליהם מתבטאים ב"שלישי משעבד". התגברותם של תהליכי הזדהות-השלכתית גורמת לקריסה של המתח הדיאלקטי בין תחושת הסובייקטיביות של המטפל למטופל וכך נפגעת גם האינטרסובייקטיבית (אוגדן, 2011 [1994ב])17.

המעבר מ"השלישי האנליטי" ל"שלישי המשעבד" מתרחש כאשר המטופל משליך חלקים לא-מודעים של עצמו ו"מתנחל" בתוך המטפל. במצב זה המטפל מזדהה עם החלקים המושלכים עליו, ויותר מכך, הוא הופך לזמן מה להיות אחר, כלומר, להיות אותו חלק מהמטופל שנהיה חלק מהמטפל. שני אינדיבידואליים הנמצאים בתהליך של הזדהות-השלכתית קיצונית שוללים ומצמצמים את הסובייקטיביות של שניהם. "השלישי המשעבד" ממוטט את "המרחב הפוטנציאלי", מונחו של ויניקוט, ואינו מאפשר למטפל לחוות ולהבין את חווית ה-reverie שלו (ויגודר, 2011).

"השלישי המשעבד" מאפשר לחשוב, לחוש ולהרגיש את מה שהתקיים כחוויה פוטנציאלית בלבד עבור שני המשתתפים בתהליך הבין-אישי. כדי שצמיחה פסיכולוגית תוכל להתרחש, יש להמיר את "השלישי המשעבד" בביסוסה של דיאלקטיקה חדשה ופורה יותר בין סובייקטיביות אינדיבידואלית לבין אינטרסובייקטיבית. לשם כך צריך להתרחש "פירוק" של "השלישי המשעבד" וייסוד של דיאלקטיקת אחדות מול נפרדות פתוחה וחופשית יותר. לדברי אוגדן, "שחרור פורה של המשתתפים האינדיבידואליים מ'השלישי' המשעבד מותנה בכך שהאנליטיקאי יכיר באינדיבידואליות של המטופל – ושל עצמו [...] ובכך שהמטופל יכיר באינדיבידואליות של האנליטיקאי – ושל עצמו" (אוגדן, 2011 [1994ב]: 98). עבור אוגדן, תהליך אנליטי מוצלח כרוך בהמרתו של "השלישי המשעבד". המרה זו מתאפשרת באמצעות הכרה הדדית של המטפל והמטופל באינדיבידואליות שלהם. כפי שנראה, אוגדן מפתח את מושג "השלישי המשעבד" בהשראת התיאוריה של הגל (Hegel, 1977 [1807]) על יחסי אדון ועבד.

"השלישי" בנוי כמושג מופשט, גמיש ובעל גבולות פתוחים. בשונה ממושגים פסיכואנליטיים רבים, "השלישי" אינו בנוי כמטפורה מושגית. כזכור, אריסטו הגדיר את המטפורה כמושתתת על התקה. ואולם ב"שלישי" לא מתבצעת התקה מתחום לתחום, ומכאן שאין מדובר במושג מטפורי. כנגד המושג הועלתה ביקורת שהוא אינו בהיר כל צורכו (Aron, 2006; Mills, 2005). ואולם אני סבורה שגבולותיו הגמישים והפתוחים של מושג השלישי אינם בבחינת המשגה רופפת. לטענתי אוגדן מעצב את "השלישי" בקפידה כמושג מופשט וגמיש, כחלק מתפיסתו הפילוסופית האנטי מהותנית. הוא נמנע אפוא במכוון מהגדרה פורמלית מהודקת של מושג זה. לדבריו, "למגמה להגדיר ולציין בדקדקנות למה אנו מתכוונים יש אפקט המחניק את דמיוננו. [...] בספר זה המילים והמשפטים 'יהודקו אל הדף' [...] רק באופן רופף. אשתמש במילים כגון 'חיוּת' 'מוות' 'אנושי' 'פרברסיה' [...] מבלי להגדירם – פרט לאופן השימוש שלהם במשפטים" (Ogden, 1997a: 3). לאור תפיסת השפה הפרגמטית, אוגדן סבור שלמילים יש מובן קונטקסטואלי ואילו הגדרות נוטות לקבע משמעות ולכן הוא מתנגד להגדרת מושגים. לפיכך, אוגדן ממשיג את "השלישי" בתמציתיות רבה, שאינה טיפוסית לכתיבתו, העשירה והרוויה בציטוטים ואזכורים. הלשון ה"רזה" והמינימליסטית שבה נוקט אוגדן בכתיבתו התיאורטית על "השלישי" מעוררת צורך לעיין בקפידה רבה בדברים שהוא בוחר לומר וכן במה שהוא מבכר להשמיט.

אוגדן אינו מגדיר את מושג האינטרסובייקטיביות, אלא מפנה בהערת שוליים לספרות אנליטית ענפה העוסקת בנושא (אוגדן, 2011 [1994א]: 72). מכאן שאין המדובר בשיבוש אלא בבחירה מודעת, מכיוון שהערת השוליים עמוסת ההפניות מצביעה על בקיאותו העמוקה של אוגדן בספרות העוסקת במושג. פרשנות אפשרית לפער זה היא שאוגדן נמנע מהכתבת מובן מסוים של אינטרסובייקטיביות, כדי להותיר את השדה פתוח לכל סוג של יחסים אינטרסובייקטיביים באשר הם. אבחן את התאמתה של פרשנות זו להבהרת הטקסט.

אוגדן מציין בקיצור את "טבעה הדיאלקטי" (שם, שם) של האינטרסובייקטיבית, ובכך מרמז למסגרת ההתייחסות ההגליאנית שממנה הושפע. גם כאן אוגדן מסתפק בציון מינימלי של המושג "דיאלקטי" ומספק הפניות לכתביו המוקדמים, אך אינו מפרט ומפתח את אופן השימוש במושג זה בהגותו בהקשר הנידון. אוגדן עקבי בבחירה להימנע מהגדרה הדוקה ומספק קווים כללים להמשגת "השלישי".

בהמשך, אוגדן מציין כי בפרפרזה על אמירתו של ויניקוט ש"אין דבר כזה תינוק [בנפרד מן הטיפול האימהי]", הוא סבור כי "אין דבר כזה אנליטיקאי בנפרד מיחסיו עם המטופל" (שם, שם). הצהרה דחוסה זו היא להבנתי תמצית תפיסתו של אוגדן את "השלישי". אוגדן מוסיף וטוען כי "אמירתו של ויניקוט נראית [...] בלתי-שלמה במכוון. הוא מניח שנבין, שהרעיון שלפיו אין דבר כזה תינוק נאמר כהגזמה משחקית, ומייצג יסוד אחד מתוך אמירה פרדוקסלית רחבה יותר" (שם, שם). לאור התיאור התמציתי ביותר, מתעוררת תהיה מדוע בוחר אוגדן להרחיב קמעה דווקא בדברים האחרונים, שעשויים להראות כקשורים באופן רופף.

דן ספרבר ודירדרה ווילסון (Sperber and Wilson, 1986, 2008) מציעים כלי יעיל להתחקות אחר המשמעות של המידע הנמסר והמידע שנגרע, שיכול לסייע בהבנת דבריו של אוגדן. הם גורסים כי השומע מחפש את הפירוש שיעניק לו הסבר מרבי במינימום מאמץ18. לדבריהם, עקרון הרלוונטיות מנחה אותנו לבסס את הפרשנות היעילה והחסכונית ביותר. בהתאם לכך, הרלוונטיות של כל מילה או משפט נבחנת ביחס להקשר. מבע רלוונטי מתפענח במהירות ולעומתו מבע מרוחק או סותר דורש מאמץ רב יותר.

ברוח "עקרון הרלוונטיות" נראה שאוגדן עצמו, כהמשך של האנלוגיה לוויניקוט, מייצר הגזמה משחקית ומותיר את אמירתו בלתי-שלמה במכוון. אוגדן מכיר כמובן בכך ששתי "ישויות פיזיקליות ופסיכולוגיות נפרדות" מרכיבות את הזוג האנליטי, אולם הוא מזמין אותנו להפנות את המבט למרחב הדיאלקטי המשותף והבלתי-ניתן להפרדה (אוגדן, 2011 [1994א]: 72). ההגזמה המשחקית שבה נוקט אוגדן היא ששני הסובייקטים אינם ניתנים להפרדה והם מתמזגים לסובייקט "שלישי".

בפסקה הבאה אוגדן ממשיך וטוען: "האינטרסובייקטיביות של אם-תינוק, כמו זו של אנליטיקאי-מטופל (כישויות פסיכולוגיות נפרדות), אינן מתקיימות בצורה טהורה. האינטרסובייקטיבי והסובייקטיבי האינדיבידואלי יוצרים, שוללים ומשמרים זה את זה" (שם, שם). אוגדן מבהיר שהמשימה אינה להפריד בין היסודות אלא "לתאר באופן מלא ככל שאפשר, את אופייה הייחודי של ההתנסות במשחק הגומלין בין סובייקטיביות אינדיבידואלית לבין אינטרסובייקטיביות" (שם, עמ' 73).

כיצד נוכל להבין את משמעות הדברים שעליהם בוחר אוגדן לכתוב והדברים שעליהם הוא בוחר שלא לכתוב? נראה שהסגנון התמציתי ו"הרזה" שבו משתמש אוגדן מבטא היבט משמעותי ומכוון בכינון "השלישי". אוגדן מזמין את הקורא להשתתף במשחק ולהתבונן באינספור תצורות של אינטרסובייקטיביות דיאלקטית שעשויות להתכונן ביחסים האנליטיים. הגדרה מהודקת של מושג "השלישי" עלולה הייתה לשלול ולצמצם מרחב זה. לפיכך, אוגדן משרטט את המרחב הדיאלקטי האינטרסובייקטיבי הטמון ב"שלישי", אולם נמנע במכוון מהגדרה מפורטת ומשימוש במטפוריות, שכן אלה עשויים היו לטעון את המושג בסוג מסוים של זיקה אינטרסובייקטיבית. אוגדן מעוניין להותיר מרחב זה פתוח, גמיש ומשחקי ככל האפשר, ככל הנראה מכיוון שהוא סבור שייתכנו אינספור סוגים של דיאלקטיקה אינטרסובייקטיבית וכל הגדרה מעובה יותר תוביל בהכרח לרדוקציה ותצמצם את מרחב אפשרויות המחשבה שלנו אודות "השלישי". לכן הוא בוחר לעצב בקפידה את "השלישי" כמושג פתוח, מופשט ועמום, ונמנע מהגדרת מובן מסוים וסגור. אוגדן אינו מאזכר מובנים נוספים רבים של "שלישיות" בפסיכואנליזה ובפילוסופיה (ראו, Hanly, 2004) וזאת כהמשך למגמתו האנטי-מהותנית ולבחירתו להותיר מרחב לסוגים ומובנים רבים של "שלישיות". לו בחר אוגדן במבנה של מטפורה למושג זה, הוא עשוי היה "להסתכן" בהטענת המושג במובנים ספציפיים, בגלל אופייה התמונתי של המטפורה.

אוגדן מאזכר בקיצור רב את המונח "האובייקט האנליטי" של אנדרה גרין (Green, 1975) ומקפיד להותיר גם חיבור זה בלתי-מפורש. גרין טען שקיימת שאלה אפיסטמולוגית ומעשית, אם האובייקט האנליטי הוא תוצר של המערך האנליטי. בנוסף, הוא טען שהאובייקט האנליטי האמיתי אינו המטופל או המטפל אלא המפגש. אזכור עבודתו של גרין מבסס את הבנת מושג "השלישי" של אוגדן כישות היפותטית ומופשטת המציינת סובייקט "שלישי" הנולד וקיים בחדר הטיפולים. לישות זו אופי חמקמק מאחר שאין לה קיום אונטולוגי, ועם זאת לממד האינטרסובייקטיבי הטמון ב"שלישי" יש קיום אמפירי שאותו ניתן לחוש ולקלוט בחדר הטיפולים. "ישות" חמקמקה אך מוחשית זו היא לדעת אוגדן לא פחות ממושא האנליזה.

המושג "השלישי המשעבד" מהווה נגזרת של "השלישי האנליטי" ומתאר סוג מסוים של יחסים אנליטיים, שבהם המרחב הפוטנציאלי קורס וחופש המחשבה נחסם, עקב התגברותם של תהליכי הזדהות השלכתית. בעוד "השלישי האנליטי" מומשג באופן מופשט, גמיש ופתוח, הרי "השלישי המשעבד" מעוצב באמצעות משל פיגורטיבי הלקוח מהטרמינולוגיה של הגל (Hegel, 1977 [1807]). "השלישי האנליטי" מתואר באמצעות סגנון תמציתי ורזה, ואילו בניסוח "השלישי המשעבד" אוגדן נוקט בשפה מפורטת ועשירה, אשר בונה תמונה מסוימת של יחסים אינטרסובייקטיביים באנליזה. מאחר ש"השלישי המשעבד" הוא מקרה פרטיקולרי, אפשרות אחת של "היות שלישי אינטרסובייקטיבי" מיני רבות (אוגדן, 2011 [1994ב]: 94), אוגדן יכול להגדירו באופן מעובה ומפורט, בלי שדבריו יקבלו מובן מהותני.

במאמרו על "השלישי המשעבד", בשונה ממאמרו על "השלישי האנליטי", אוגדן דן במושג "אינטרסובייקטיבי" וגורס כי "חשוב לציין שהשימוש במונח ובמושג אינטרסובייקטיבית אינו תרומה של הפסיכולוגיה בת זמננו; אדרבה, זהו רעיון שנמצא בשימוש מאות שנים בפילוסופיה" (שם, עמ' 99, ההדגשה במקור). אוגדן נסמך על המובן ההגליאני של אינטרסובייקטיביות.

אוגדן (Ogden, 1992) טוען שמושג "השלישי" חיוני לכינון הסובייקטיביות. הוא מתבסס גם על הפילוסופיה של בובר (2013 [1970]) כדי לעגן את תפיסת האינטרסובייקטיביות שהוא מפתח במושג "השלישי" באשר הוא (ולא רק "השלישי המשעבד"). בובר טען לקיומו של דיאלוג, שבמסגרתו האדם חייב זולת כדי שיוכל ליצור את הדיאלוג, שכן האדם אינו יכול להכיר את עצמו בכוחות עצמו בלבד. בובר התנגד באופן חריף להגל וסבר שבין סובייקטים לא מתנהל מאבק חריף לחיים ולמוות (ראו, "האדון והעבד"). תחת זאת, בין "אני-לאתה" ((I-Thou נוצרת קטגוריה שלישונית שהיא קטגוריה של חשיבה. לפי בובר, מרחב ההמשגה, הכלל והחשיבה מצוי מעבר ליחסים הדיאדיים, מעבר ליחסי אובייקט. בהשראת בובר, אוגדן סבור ש"השלישי" נובע מהדיאדה. לפי אוגדן, היבט אינטרסובייקטיבי זה חסר בהמשגת יחסי האובייקט של קליין ובהמשגת אם-תינוק של ויניקוט, שכן לא ניתן לערוך רדוקציה של הסובייקטיביות למצב הדיאדי. אוגדן מדגיש את "הסוג החדש של חוויה אינטרסובייקטיבית, שהיא צורה של סובייקטיביות מודעת לעצמה אשר נוצרת במהלך הדיאלקטיקה של 'אני-אתה'. זו דיאלקטיקה של סובייקטים היוצרים זה את זה באמצעות הכרתם אחד בשני כסובייקטים" (Ogden, 1994: 58).

בשונה מהשלישי האנליטי, השלישי המשעבד מעוצב אפוא באופן מפורט ומהודק. אוגדן מעמיד בלב המושג את האלגוריה של הגל על האדון והעבד במיוחד לאור פרשנותו של קוז'ב ((Kojève. עבור הגל, אינטרסובייקטיביות כרוכה בהכרה הדדית והיא אלמנט מהותי בכינון הסובייקטיביות והאובייקטיביות. אוגדן גורס שלפי הגל "במפגש הראשוני בין שני בני אנוש, כל אחד מהם חש שיכולתו לחוות את התחושה של היות-אני, את המודעות העצמית שלו עצמו, מוכלת באופן כלשהו באחר" (אוגדן, 2011 [1994ב]: 98). בכך מעוניין אוגדן להדגיש את ההזדקקות לאחר ולמפגש האינטרסובייקטיבי כדי לכונן את העצמי, היבט מרכזי במושג "השלישי האנליטי האינטרסובייקטיבי".

לדברי אוגדן "[האלגוריה של הגל] מספקת שפה ודימויים רעננים להבנה של היצירה והשלילה (ההחלפה) של השלישי המשעבד של ההזדהות ההשלכתית" (שם, שם). בהקשר זה מסביר יצחק קליין (1978) כי "המאפיין את התפיסה שתופס קוז'ב את דמויות האדון והעבד הוא בפלסטיות הרבה שבה הוא מתאר אותם. אין דמויות אלה מופיעות אצלו כדי לגלם דיאלקטיקה מושגית. אין גם ספק שהאדון והעבד בפירושו של קוז'ב אינם מתפקדים כמטפורות, אלא מוצגים כדמויות מוחשיות וריאליות" (שם, עמ' 17). ואולם אוגדן משתמש באלגוריה זו כדי לעצב באופן פיגורטיבי את מושג "השלישי המשעבד". כך הוא מדגיש את האופן שבו קיימת תלות אינטרסובייקטיבית ודיאלקטית בהכרה העצמית על ידי האחר לצורך הכרה ומודעות עצמית. אוגדן טוען בעקבות קוז'ב כי "שום אינדיבידואל לא יכול להיעשות מודע לעצמו פשוט באמצעות ראיית עצמו באחר, כלומר על ידי כך שישליך את עצמו לתוך האחר ויחווה את האחר בעצמו. 'הוא חייב להתגבר על היותו מחוץ לעצמו'" (אוגדן, 2011 [1994ב]: 99).

כאמור, אוגדן גורס כי "במפגש הראשוני בין שני בני אנוש כל אחד מהם חש שיכולתו לחוות את התחושה של היות-אני, את המודעות העצמית שלו עצמו, מוכלת באופן כלשהו באחר" (שם, עמ' 98). פרשנותו של אוגדן את דבריו של הגל מתכתבת עם השימוש של אוגדן במושג "הזדהות השלכתית" של קליין. הוא גורס שבהזדהות השלכתית "אדם מבטל באופן לא-מודע חלק מהאינדיבידואליות הנפרדת שלו, כדי לנוע מעבר לגבולותיה של אינדיבידואליות זו" (שם, שם).

השימוש של אוגדן במונח "שעבוד" לתיאור סוג של "שלישי" מדגיש את הממד הכובל ונעדר החירות הקיים בסוג זה של יחסים אינטרסובייקטיביים. בכך אוגדן מכוון את המושג לעבר מצבים פתולוגים מעבר להזדקקות האנושית לאחר לצורך הכרת העצמי. התהליך האוניברסלי שעליו דיבר הגל הוא המאפשר את ההיחלצות מה"שלישי המשעבד". אוגדן מוסיף ומבהיר כי "הפתולוגיה שבחוויה של הזדהות השלכתית היא השתקפות של רמת אי-היכולת / אי-המוכנות של המשתתפים לשחרר זה את זה מן השעבוד של "השלישי" באמצעות פעולת ההכרה (המתווכת לעיתים קרובות באמצעות פירוש) באינדיבידואליות הייחודית והנפרדת של האחר ושל העצמי" (שם, עמ' 100(.

במקום הגדרות, אוגדן משתמש בדוגמאות קליניות עשירות, חיות ומפורטות מאוד להמחשת "השלישי ". דוגמאותיו סוחפות, מסקרנות, צבעוניות ומעוררות חוויה של היכרות אינטימית עם חדר הטיפולים ועם עולמו הפנימי של אוגדן עצמו – תחושותיו הגופניות, הרהוריו, רגשותיו ביחס לאירועים שונים בחייו ועוד. הוא משתף ב-reveries שעולים בו במהלך הטיפול, וחושף את התהליכים והמחשבות שהוא חווה במהלך השעה הטיפולית בפירוט דקדקני19. במקרה הקליני שבו דן אוגדן (2011 [1994א]) במאמרו על "השלישי האנליטי", אנו מתוודעים באמצעות ה-reverie ל"שלישי" ודרכו לעולמם הפנימי של המטפל והמטופל. זאת, לאור תפיסת הדיאלקטיקה של הסובייקטיביות והאינטרסובייקטיביות של המטפל-מטופל והשלישי. אוגדן מציין שהמקרה "הועלה [...] כניסיון להמחיש את אופייה של התנועה הדיאלקטית בין סובייקטיביות לאינטרסובייקטיביות במסגרת האנליטית" (אוגדן, 2011 [1994א]: 79), אולם אוגדן אינו מבהיר כיצד האופנות הלשונית מאפשרת את המעבר מן הסובייקטיביות לעבר האינטרסובייקטיביות. מעבר זה איננו מובן מאליו וייתכנו בו החטאות (misfires) (אוסטין, 2006 [1962]) וכשלים, שכן החוויה הסובייקטיבית לא בהכרח מאפשרת את התנועה לעבר האחר, וייתכנו מצבים שבהם שני השותפים נותרים לכודים בסובייקטיביות שלהם, באופן שאינו מאפשר התפתחות דיאלוג יצירתי. אנסה לבחון חלק ממהלך פגישה שאוגדן מתאר ולהתחקות אחר התנועה לעבר האינטרסובייקטיביות והשינוי התרפויטי.

לצורך המחשה יוצגו מספר קטעים מתוך הדוגמה הקלינית הראשונה המופיעה במאמר הנידון.

 

דוגמה קלינית: המכתב הגנוב

 

בפגישה שהתקיימה לאחרונה עם ל', מטופל שאני עובד עימו כשלוש שנים, מצאתי את עצמי מתבונן במעטפה על השולחן הסמוך לכיסא שלי בחדר הטיפולים. בשבוע האחרון או בעשרת הימים האחרונים השתמשתי במעטפה זו כדי לרשום מספרי טלפון שנשלפו מהמשיבון שלי, רעיונות לשיעורים שלימדתי, מטלות שהיה עליי לבצע ורשימות אחרות שרשמתי לעצמי. [...]

כששלפתי את עצמי מה-reverie הזה תהיתי כיצד הוא עשוי להיות קשור למה שהתרחש באותו זמן ביני לבין המטופל. [...] הבנתי שהיו לי חשדות בנוגע לכנותה של האינטימיות שנדמה היה שהמכתב משדר (אוגדן, 2011 [1994א]: 74–75).

כשהקשבתי לל', מנהל בן 45 של מלכ"ר גדול, הייתי ער לכך שהוא דיבר באופן האופיינית לו מאוד – הוא נשמע יגע וחסר תקווה ובכל זאת המשיך להשתרך בעקשנות מגושמת בהפקת "אסוציאציות חופשיות". כל תקופת האנליזה נאבק ל' בכל כוחו להיחלץ מכבליו של הניתוק הרגשי הקיצוני שלו מעצמו ומאחרים [...] (שם, עמ' 75(.

[...] נסחפתי אז לסדרה של מחשבות נרקיסיסטיות, תחרותיות, הנוגעות לעניינים מקצועיים שהחלו לשאת אופי רומינטיבי. רומינציות אלה הופרעו בצורה בלתי-נעימה על ידי ההכרה שעליי להוציא את המכונית שלי מן המוסך לפני 18:00, כשהמוסך נסגר. אהיה חייב לשים לב לסיים את השעה האנליטית האחרונה של היום בדיוק ב-17:50. [...] בראשי עלה דימוי חי של עצמי עומד מול דלתות המוסך המוגפות, כשהתנועה גועשת מאחוריי [...] (שם, עמ' 76(.

[...] הטלפון בחדרי צלצל מוקדם יותר בפגישה, והמשיבון השמיע שתי נקישות כשהקליט הודעה, לפני ששב לערנותו השקטה. [...] שאבתי הקלה מן המחשבה על הקול החדש שבקלטת המשיבון [...] נכספתי לקול מרענן וצלול. לפנטזיה היה מרכיב חושי – יכולתי להרגיש במשב קריר שוטף את פניי וחודר לראותיי, מפיג את חוסר התנועה המחניק של חדר לא מאוורר, מחומם יתר על המידה [...] (שם, עמ' 77).

הוא אמר לי אז שהרגיש הכי קרוב אליי לא כאשר אמרתי דברים נכונים אלא כששגיתי. [...] בנקודה זו בפגישה יכולתי להתחיל להיות מסוגל לתאר לעצמי את רגשות הייאוש שהרגשתי, בחיפוש חסר המנוח שלי ושל המטופל אחר דבר-מה אנושי ואישי בעבודתנו המשותפת. [...] התחלתי להרגיש שאני מבין משהו מהבהלה, הייאוש והכעס הקשורים בחוויה של... משהו שנראה אנושי, אך מעורר הרגשה מכנית ולא אישית [...] (שם, שם).

שרשרת המחשבות של ל' [...] נראתה עכשיו בעיניי כהשתקפות של ניסיונותיו הלא-מודעים לספר לי על תחושתו הבסיסית שהאנליזה מתרוקנת, פושטת את הרגל ונוטה למות [...] (שם, עמ' 78(.

 

במהלך ארבעה–חמישה עמודים גדושים ומפורטים אוגדן מתאר באופן חשוף, זורם וחי את ה-reveries שלו, את מחשבותיו על המטופל, את היזכרויותיו מדברי המטופל בעבר, את פרטי הרקע של המטופל, את תחושותיו הגופניות (של אוגדן), אירועי יומיום מחייו של אוגדן (למשל, עליו להוציא את המכונית מהמוסך) וכן את הדברים שהמטופל מדבר עליהם במהלך הפגישה. רק לאחר מסע ממושך בשבילי הסובייקטיביות של אוגדן / האינטרסובייקטיביות של "השלישי" אנו מגיעים למפגש הקצר והמשמעותי שהתרחש בחדר הטיפולים. "התנועה הדיאלקטית בין סובייקטיביות לאינטרסובייקטיביות" (שם, עמ' 79) מתנהלת באופן שמעורר את הרושם שבחלק הארי של הפגישה המטופל והמטפל לכודים בסובייקטיביות שלהם, ודמותו של המטופל מבליחה בתודעתו של אוגדן לפרקים באמצעות "השלישי". אוגדן קשוב ל"שלישי", בוחן פירושים אפשריים ומנסה ללא לאות להמשיג לעצמו את מחשבותיו ותחושותיו ובדרך זו לחרוג מהסובייקטיביות שלו לעבר המרחב "השלישי" שבו יפגוש את המטופל. לבסוף מתאפשר המפגש:

 

אמרתי למטופל שאני חושב שהוא מרגיש שהזמן שלנו ביחד הוא מטלה מחייבת ונטולת שמחה, משהו כמו עבודה במפעל שמחתימים בו כרטיס בכניסה וביציאה. אמרתי גם שיש לי תחושה שהוא מרגיש לעיתים בשעות הטיפול כה חסום באופן חסר תקווה, עד כדי כך שזה דומה להרגשה של להיות חנוק בתוך משהו שנראה כאוויר, אך לאמיתו של דבר אינו אלא ואקום (שם, עמ' 78(.

קולו של ל' נעשה חזק ומלא יותר, בדרך שלא שמעתי לפני כן, כשאמר: "כן, אני ישן עם חלונות פתוחים לרווחה מפחד שמא אחנק במשך הלילה. לעיתים קרובות אני מתעורר בבהלה שמישהו חונק אותי, כאילו שמו לי שקית פלסטיק על הראש". המטופל המשיך ואמר שכאשר הוא נכנס לחדר הטיפולים שלי הוא חש בקביעות שהחדר חם מדי ושהאוויר עומד בו באופן מטריד. הוא אמר שמעולם לא עלה בדעתו לבקש ממני לכבות את תנור החימום שלמרגלות הספה או לפתוח חלון, בעיקר משום שעד אותו רגע לא היה מודע באופן מלא שהיו לו תחושות כאלה. הוא אמר שזה מייאש מאוד להיווכח כמה מעט הוא מרשה לעצמו לדעת על המתרחש בתוכו, עד כדי כך שלא היה מסוגל לדעת מתי הוא מרגיש שהחדר מחומם מדי מבחינתו (שם, שם).

 

לאורך תיאור הפגישה אוגדן נוקט התערבות פרשנית אחת בלבד. בולט הפער בין עושר המחשבות והתחושות של אוגדן לבין מיעוט תגובותיו.

במונחיו של אוסטין, הפרשנות של אוגדן היא מעשה דיבור פרלוקוציוני, אשר יש לו אפקט פיזי ממשי על המטופל; קולו נעשה חזק ומלא יותר. פרשנות זו הובילה אל המפגש האינטרסובייקטיבי שהתבטא בכך שהמטופל יכול היה להכיר ברגשותיו ובהמשך יכול היה להרשות לעצמו לשתוק שתיקה ממושכת שהייתה בה תחושה של רגיעה והקלה. אף על פי שהמטופל דיווח על תחושות של ייאוש, ההקלה נבעה מכך שהוא יכול היה לקחת בעלות על תחושותיו שלו ולהכיר בצרכיו הגופניים, ובמובן הזה חש בחיוּת.

מה היה פורה ומרפא בפרשנות של אוגדן? באיזה אופן המבע הלשוני של אוגדן הוביל לשינוי תודעתי אצל המטופל וסייע לו להתכונן כסובייקט בחדר הטיפולים? אוגדן השתמש בפרשנות שלו בשתי מטפורות. לאחר עיבוד מורכב של חוויות ה-reverie שפרש בפנינו בפרוטרוט, אוגדן בחר להתמקד בחוויה הרגשית של המטופל באנליזה בכאן ועכשיו. המטפורה הראשונה של אוגדן היא שהמטופל מרגיש בטיפול כמו במפעל שמחתימים בו כרטיס בכניסה וביציאה. בכך, מעביר אוגדן את התחושה של משהו מכני, אוטומטי, חסר חיות, חסר פנים וחסר אנושיות. משהו מת. המטפורה של אוגדן נולדה על בסיס אסוציאציות שונות שעלו ב-reveries שלו (הרושם של אוגדן ששמו הודפס על גבי המעטפה באופן מכני, תחושתו שיהיה עליו לסיים את הפגישה האחרונה באופן לא אישי כדי להזדרז למוסך ועוד). אוגדן מדגיש את ההשפעה הלא-מודעת הטוטלית של נוכחות האחר בכך שהוא מבהיר שרק בנוכחותו של ל' המעטפה "ניעורה לחיים" והייתה לאובייקט אנליטי (Green, 1975) שייצג שאלות סביב יחס אישי כנגד יחס מכני, ורק בנוכחותו של ל' אוגדן היה עסוק בשאלות ותחושות סביב חילוץ מכוניתו מהמוסך שמקפיד לסגור את שעריו בשעה היעודה ואינו מגלה גמישות והתחשבות. באמצעות מטפורה זו (המטופל מרגיש כמו במפעל וכו') אוגדן יצר קשר עם החלקים המתים במטופל, עם הייאוש, הניתוק והעדר התקווה לזכות לעורר יחס אישי.

המטפורה השנייה ברצף הפרשני הכילה את העוצמה הרגשית החזקה של הפירוש: "אמרתי גם שיש לי תחושה שהוא מרגיש לעיתים בשעות הטיפול כה חסום באופן חסר תקווה, עד כדי כך שזה דומה להרגשה של להיות חנוק בתוך משהו שנראה כאוויר, אך לאמיתו של דבר אינו אלא ואקום". אוגדן עושה כאן שימוש יצירתי בחוויה הגופנית שהייתה לו עצמו קודם לכן במהלך הפגישה (תחושה שהחדר מחניק ומחומם יתר על המידה). נראה שאוגדן קלט באמצעות האינטואיציה הקלינית שלו את החוויה הגופנית-נפשית העמוקה של המטופל וחווה אותה על בשרו. כאשר אוגדן השווה בין תחושת החסימה וחוסר התקווה של המטופל לבין תחושה פיזית של חנק, הוא יצר עימו קשר אינטרסובייקטיבי עמוק, מאחר שחלקים בסובייקטיביות של אוגדן עצמו השתתפו בתחושה זו. מפגש אינטרסובייקטיבי זה התאפשר באמצעות פרשנות מטפורית, שהמוקד שלה נטוע גוף (Lakoff and Johnson, 1999; Sharpe, 1940 ). הפרשנות המטפורית הובילה למפגש של המטופל עם עצמו, עם הסובייקטיביות שלו ועם היכולת והקושי שלו להכיר בתחושותיו אף ברמה הגופנית הבסיסית.

המנגנון הלשוני שאפשר את התנועה מהסובייקטיבי לאינטרסובייקטיבי בדוגמה זו טמון באופן פעולתה של המטפורה בפרשנות. סיגלמן ((Siegelman, 1990 הצביעה על כוחה של המטפורה בביטויי רגשות והתחברות לתכנים לא-מודעים בעבודה הנפשית. קוקס ותילגארד (Cox and Theilgaard, 1987) טענו שמטפורה יכולה להכיל חוויה שהיא כאובה מכדי שתוכל לעמוד בפרשנות. הם מדגישים את כוחן של מטפורות לאפשר שינוי נפשי באנליזה על ידי "חשיפה הדרגתית של תכנים נסתרים והעלאתם של חומרים לא מודעים אל המודעות" (שם, עמ' 96). באופן זה מטפורה מאפשרת להפוך סימפטום נפשי שיש לו יסוד נטוע גוף לחוויה שניתן לחשוב אותה ולא רק להתנהג אותה (Modell, 2009; Seligman, 1990: 36). נראה שתיאורים אלה הולמים לאופן פעולתן ולתפקידן של המטפורות בפרשנותו של אוגדן. מטפורות אלה לכדו חוויה עמוקה ולא-מודעת של המטופל ואפשרו לו להכיר בתחושותיו.

רודולף אקשטיין וג'ודית ולרשטיין (Ekstein and Wallerstein, 1956) הציעו להבחין בין שני סוגים של פירושים המבוססים על מטפורות: פירושים מטפוריים, אשר מרחיבים את דבריו של מטופל ואפשריים במקרה של מטופלים אינטגרטיביים ומפותחים מבחינה נפשית, ו"פירושים בתוך המטפורה", שמתאימים למטופלים הסובלים מהפרעות ראשוניות והינם במצב רגרסיבי. לדבריהם, חשיבותה של המטפורה הינה ביכולתה לאפשר מגע עם חומר טעון ממרחק בטוח. ברצוני להציע כי קיימת צורה נוספת של עבודה אנליטית עם מטפורות, כשם שניתן לראות בדוגמה הקלינית של אוגדן. זהו פירוש מטפורי אשר נשען על דברי המטופל ומשחק עם התכנים הטיפוליים בעזרת אסוציאציות שעולות דרך הקשבה ל"שלישי". ניתן לראות שהפירוש המטפורי אִפשר למטופל להתחבר לחוויית הניתוק והמוות שקיננה בתוכו וניהלה את חייו. אוגדן (Ogden, 1997b, 1997d) המשיג בהרחבה את עמדותיו ביחס לשימוש במטפורה בעבודה הטיפולית כצורה של "שרבוט מילולי"20.

 

שאלות אפיסטמולוגיות על 'השלישי'

המושגים "השלישי האנליטי" ו"השלישי המשעבד" מעוררים שאלה אפיסטמולוגית. מושגים אלה מבוססים על ההנחה שה-reveries של האנליטיקאי מהווים מקור ידע תָּקֵף להבנת "השלישי האנליטי" והסובייקטיביות של המטופל, המשוקעת בממד האינטרסובייקטיבי. זוהי עמדה רדיקלית מבחינה פילוסופית, לפיה אוגדן מתייחס אל הרהוריו ואל האסוציאציות החופשיות שלו כאל מקור המספק ידע פוטנציאלי מוצק אודות עולמו הפנימי של המטופל. אוגדן בוחן הרהורים אלה באמצעות אינטרוספקציה פסיכואנליטית, אולם הוא אינו מעמיד את עצם העבודה עם reveries לבחינה אפיסטמולוגית ביקורתית ורואה בהן "עובדות", כדבריו, "עבודה עם עובדות קליניות אינטרסובייקטיביות".

מנגד, קיימת ספרות ענפה בפילוסופיה האנליטית הבוחנת את שאלת מקורות הידע שלנו על עולמו הפנימי של האחר ואת תקפותם. הוגים שונים הטילו ספק ביחס לאמונה האוניברסלית שאנו יכולים להבין את "מוחם של אחרים" (other minds) על בסיס החוויה שלנו21. ויטגנשטיין תהה כיצד ניתן לבסס הבנה של אחרים על בסיס התחושות שלי, אם התחושות שלי הן כה דינמיות ומשתנות. מזווית זו, ייתכן שתחושותיי השתנו אולם לא תחושותיו של האחר, ומכאן שאגיע למסקנות שגויות. ויטגנשטיין שואל: "אם אני אומר על עצמי שרק מהמקרה שלי-עצמי אני יודע מה משמעותה של המילה 'כאב', – כלום אין עליי לומר את זה גם על האחרים? וכיצד אוכל להכליל את המקרה האחד הזה באופן כה חסר-אחריות?" (ויטגנשטיין, 1995 [1953] § 293, ההדגשה במקור).

ויטגנשטיין (1995 [1953]), דיווידסון (Davidson, 1987) ואחרים דנו בטיעון "סמכות גוף ראשון" (first person authority) כמקור לידע. בהקשר זה ויטגנשטיין הציע את ההבחנה בין "ודאות" ל"ידיעה" בנוגע לתופעות פסיכולוגיות כמו הרגשה וכאב: "אינני יכול אלא להאמין שלזולת כואב, אבל כאשר לי כואב אני יודע זאת" (ויטגנשטיין, 1995 [1953], § 303). טימוטי וילאמסון (Williamson, 2000) העלה טיעון לגבי חוסר שקיפותם של מצבים מנטליים וטען כי אין ודאות שאנו אכן יכולים לדעת ולהכיר את מצבינו המנטליים. מקו מחשבה זה נובעת ספקנות ביחס לאפשרות להכיר את "מוחם של אחרים" על בסיס הרהורים ושיטוטי מחשבות פרטיים.

מה עשוי היה אוגדן להשיב לביקורת הפילוסופיה האנליטית? אוגדן אינו מניח ודאות לגבי יכולתו להכיר את מוחו של האחר, אלא מגשש את דרכו במאמץ רב באמצעות אינטואיציה, הקשבה לתחושות גופניות, ניתוח התכנים שמעלה המטופל ועיבוד חומר שעלה באנליזה בעבר. העוגן המרכזי של אוגדן הוא חוויות שונות שהוא חווה בשעה הטיפולית הן ביחס לעצמו ועולמו ברמה הסובייקטיבית והן ביחס למטופל. תחושותיו ביחס להרהורי ה-reveries מפורשות על ידו כמספקות גישה ל"שלישי האנליטי" ולממד האינטרסובייקטיבי. עבור אוגדן, משמעות אינה מתכוננת במרחב סוליפסיסטי פנים-סובייקטיבי ("ודאות גוף ראשון"). תחת זאת, בהשראת הגל ובובר ובמובן זה בדומה לג'סיקה בנג'מין (2005 [1988]), אוגדן סבור שהמשמעות מתכוננת במערכת אינטרסובייקטיבית משולשת ואנו זקוקים לאחר כדי להבין את עצמנו ולכונן את הסובייקטיביות שלנו. יתר על כן, אוגדן סבור שלאחר יש השפעה כה מכרעת על חווייתנו את עצמנו בנוכחותו ואותו עצמו, עד כי הוא מניח שכל הרהור החולף בדעתנו המטפלים במהלך השעה הטיפולית, מושפע בהכרח מהסובייקטיביות של האחר, כפי שהיא משתקפת ב"שלישי האנליטי". בתפיסה זו סובייקטים אינם מכוננים באמצעות גבולות עצמי בהירים, חד-משמעיים ונייחים כפי שהניחה הפסיכואנליזה הקלסית והקלייניאנית. תחת זאת, טיבה של הסובייקטיביות משתנה באופן דינמי לנוכח השפעתו הבלתי-נמנעת של האחר, ובמובן זה הגבולות בין הסובייקטים נזילים.

חרף הרדיקליות של רעיון "השלישי האנליטי" אוגדן אינו אוחז בעמדה פילוסופית רלטיביסטית קיצונית והוא מאמין בקיומה של אמת אובייקטיבית המצויה "אי-שם בחוץ". אוגדן (Ogden, 2003) גורס שקיימת אמת רגשית שאינה תלויה בנוסחאות או בפרשנויות שבה יבחרו המטפל והמטופל. בעוד במדעי הטבע האמת אינה תלויה בחוקר, הרי במדעי האדם אין לנו מכשירים אובייקטיביים לבדיקת המציאות הפנימית. למרות זאת, אוגדן מאמין שהאמת קיימת באופן שאינו תלוי בתצפיות של המטפל והמטופל. "אמצעי המדידה" בשדה הפסיכולוגי היא האינטואיציה. ההשערות על האמת הרגשית נבחנות גם באמצעות התבוננות בתגובת הזוג האנליטי. עבור אוגדן, האמת מתגלה במרחב שבין השניים. עם זאת, אוגדן סבור שהאמת הפסיכואנליטית משתנה ונוצרת מחדש כאשר אנו מגלים אותה. בשדה הטיפולי האמת אינה של אף אחד בנפרד, אלא היא של המטופל ושל המטפל גם יחד. אם יש בעלות על האמת במפגש הטיפולי, הרי היא של "השלישי האנליטי", שהוא שנינו ואף אחד מאתנו. האמת אינה מומצאת אלא נמצאת ומתגלה. אולם לפי אוגדן כאן מונח פרדוקס, שכן מתן שם לאמת, שמתרחש עם אקט הגילוי, משנה את האמת. אוגדן מדגים זאת בעזרת גילוי הדנ"א. הדנ"א לא הומצא אלא התגלה על ידי ווטסון וקריק. כאשר התגלה וניתן לו השם דנ"א, הוא גם השתנה, מכיוון שקיבל צורה ושם שלא היו לו קודם. טיעוניו של אוגדן ביחס לאמת בפסיכואנליזה דומים להפליא לאלה שהשמיע לפניו קוּן (Kuhn, 1979) ביחס למעמדה של המטפורה במדע. אפשר לראות את עמדתו הפילוסופית של קוּן כמבססת את תפיסת האמת בפסיכואנליזה של אוגדן.

עמדתו של מרק ג'ונסון (Johnson, 2007) (שפיתח, כזכור, עם עמיתו לייקוף את תיאוריית המטפורה המושגית) עשויה לספק בסיס פילוסופי להצדקה אפיסטמולוגית של מושג "השלישי האנליטי" של אוגדן. ג'ונסון סבור, בצדק לדעתי, שהמשמעות מעוצבת על ידי טיבו של גופנו באופן נטוע גוף, בעיקר על ידי המערכת הסנסורימוטורית ועל ידי יכולתנו לבטא תחושות ורגשות. לתפיסתו, המשמעות האנושית עוסקת באופיין ובמשמעותן של האינטראקציות של האדם עם סביבתו. ג'ונסון מדגיש בעקבת ג'ון דיואי  Dewey, 1981) [1925]), ממכונני הפרגמטיזם האמריקאי, שרגשות ממוקמים בסיטואציות ולא בתודעות או מוחות. טענה זו של דיואי, שזכתה ליחס של הגחכה, שלא בצדק לפי ג'ונסון, נבעה מרצונו של דיואי להתנגד לנטייה לתפוס תחושות רק במונחים סובייקטיביים ופנימיים, שכן לדעתו "נעילתם" של הרגשות בתודעה מובילה להרחקתם והדרתם מתחום המשמעות והידע. אם כן, בעקבות דיואי, ג'ונסון טוען שתחושות אינן רק היבטים סובייקטיביים, בבחינת רגשות פרטיים, אלא המדובר על יחידה של אורגניזם-סביבה. ג'ונסון מתנגד לעמדה שרגשות הם רק משהו פרטי, פנימי וסובייקטיבי, שכן מעמדה זו נובע שרגשות אינם אומרים לנו דבר על העולם.

נראה שעמדתם הפילוסופית של ג'ונסון ודיואי מבססת הצדקה אפיסטמולוגית למושג "שלישי אנליטי" ובכלל זה לחשיבות של הקשבה לתחושות גופניות ורגשות כמקור להפקת משמעות ולהבנת העצמי והזולת. בנוסף, הטיעון של ג'ונסון בעקבות דיואי, לפיו משמעות ממוקמת בסיטואציות ביחידת אורגניזם-סביבה במקום החלוקה המסורתית לאובייקט-סובייקט הולם באופן מדויק לרעיון "השלישי האנליטי" של אוגדן.

 

חלימה

המושג "חלימה" (dreaming) בנוי כמטפורה מושגית, בשונה מה"שלישי", ובדומה למושגים רבים בלשון הפסיכואנליזה. מושג זה מייצג התפתחות בחשיבתו של אוגדן, במקורות ההשפעה שלו, בהיבטים טכניים וקליניים וכן באופן כתיבתו. בהדרגה מושג זה קיבל מקום מרכזי בלב הגותו. בראשית דרכו חשיבתו של אוגדן על "חלימה" פותחה בהשראת ויניקוט ורעיון המרחב הפוטנציאלי, ואילו בהגותו המאוחרת עוצב המושג בהשראת עבודותיו של ביון על חלימה ועל מושגי המיכל-מוכל (container-contained) (ויגודר, 2011; צוקרמן-יהודה, 2005). אתמקד בניתוח והבנת המושג בהגותו המאוחרת של אוגדן.

בספרו רברי ופירוש מקשר אוגדן (Ogden, 1997a) את ה"חלימה" ל"שלישי האנליטי". כבר בשלב זה אוגדן טען טענה רדיקלית, שחלום שנחלם על ידי המטופל נוצר על ידי "השלישי האנליטי", כלומר, גם על ידי המטפל. בניגוד לאופן המקובל שבו אנו רואים חלום כאירוע סובייקטיבי ופרטי, אוגדן מציע כי חלום שנחלם במהלך האנליזה הוא אירוע משותף לזוג האנליטי. טענה זו מבוססת על המחשבה המגולמת ברעיון ה"שלישי האנליטי", שלפיו מרחב הטיפול ממשיך להתקיים גם מחוץ לחדר הטיפולים ולמעשה מסתיים רק עם סיום כל מהלך הטיפול.

בהמשך, בספרו שיחות על גבול החלימה מציב אוגדן (Ogden, 2001) את החלימה במוקד מטרת הטיפול והבריאות הנפשית (שם, עמ' 5). בשלב זה החלימה מתוארת כשיחה פנימית שנוצרת בין חולם החלום ובין מפרש החלום. לפי אוגדן, מטפורות נוצרות בשיחה פנימית המתנהלת בין האדם לבין עצמו בחלום בזמן שינה או ב-reverie בזמן ערות. לטענת אוגדן, "אין זה מוגזם לומר שהעבודה הפסיכולוגית שנעשית על הגבול בין הסמוך-למודע והלא-מודע מצויה בלב המשמעות של היות בן אנוש" (שם, עמ' 9). זאת, מכיוון שזהו המרחב המטפורי שבו נוצרים חלומות, reveries, משחק ויצירתיות. החלימה מייצגת בריאות נפשית ונתפסת במובן הרחב כמה שמגדיר אותנו כבני אנוש ומה שמעניק משמעות לחיינו. במהדורה המאוחרת החלימה מבטאת פונקציה נפשית לא-מודעת המסוגלת לתהליכי התבוננות אשר מוחלת על מכלול התופעות הנפשיות.

אוגדן (2011 [2004ב]) סבור שחלימה מורכבת מעבודה פסיכולוגית, שבה מתרחשת שיחה מפרה בין היבטים נפשיים סמוכים-למודע לבין מחשבות מטרידות, רגשות ופנטזיות שאינם מודעים ועם זאת דוחפים להגיע למודעות (שם, עמ' 265). רעיון זה מתבסס על מושג "הפונקציה הפסיכואנליטית של האישיות", שלפיו האדם נולד עם פוטנציאל לבצע עבודה פסיכולוגית מודעת ולא-מודעת ביחס להתנסויות הרגשיות שלו, ותהליך זה מניע את צמיחתו הנפשית(ביון, 2004 [1962]: 108). לפי אוגדן: "תמצית הביטוי של הפונקציה הפסיכואנליטית של האישיות היא חווית החלימה" (אוגדן, 2011 [2004ב]: 265). אוגדן סבור כי המשגתו של ביון את פעולת החלימה הפוכה מ"מלאכת החלום" של פרויד (2007 [1900]). פרויד גרס שמלאכת החלום מאפשרת לביטויים של הלא-מודע להפוך למודעים, אולם עבור ביון עבודת החלום היא הפיכת ההתנסות המודעת הנחווית ללא-מודעת. בעקבות ביון, אוגדן מניח את קיומה של פונקציה לא-מודעת, המסוגלת להתבונן ולעבד את החוויה. פונקציה זו מתבטאת בעבודת החלום ובערות ב-reveries. לפיכך, אוגדן סבור שתהליך החלימה מהווה את העבודה הפסיכולוגית העמוקה והמורכבת ביותר שאדם יכול לעשות.

במונחי ביון, אוגדן מתאר את החלימה כתִפקודי אלפא (alpha functions) עצמם ולא כדוגמה או כמקרה פרטי (אוגדן, 2011 [2003, 2004א]). תִפקודי אלפא הם התהליך שמבצע הפרט כאשר הוא נחשף לגירוי גולמי. הגירוי הגולמי, המכונה אלמנט ביתא (beta element), עובר התמרה המאפשרת לו להיות מקודד באופן פסיכולוגי – להיות מזוהה, מסווג, שמור בזיכרון ובעל משמעות. הנרטיבים הוויזואליים שבחלום מהווים את האופן שבו הנפש מכניסה גירויים זרים וגולמיים אל תוך המערך הנפשי. ללא תפקודי אלפא, כלומר ללא חלימה, האדם נמצא בעולם "הדברים לעצמם", שבו הסמל אינו נפרד מהמסומל ועל כן הרגשות והמחשבות נחווים ככוחות המפעילים את האדם ולא כיצירותיו שלו. מכאן שהעדר יכולת לחלום משמעה העדר יכולת לעבד את הגירויים ולהשתמש בהם באופן פסיכולוגי. חוסר היכולת לחלום הוא מצב שבו אין תנועה פנימית. אוגדן סבור כאמור שהחלימה אינה נפסקת בערות, אלא ממשיכה בתצורה של reverie. החלימה מאפשרת גישה מבוקרת ללא-מודע, וכן היא מאפשרת להיות בקשר עם תכנים לא-מודעים, אולם ללא הצפה. בשונה מהמחשבה הרגילה, שהשינה מאפשרת חלימה, הרי לפי הפרדיגמה של אוגדן עבודת החלום היא המאפשרת את השינה ואת היכולת להיות במצב של חוסר מודעות חלקי. מכאן שהחלימה מאפשרת גם את הערות ואת היכולת להיות מודע להיבטים מסוימים. לפי אוגדן, אדם שאינו מסוגל להפריד בין חוויה מודעת ולא-מודעת, חלימה ותפיסה, גם לא יוכל לדעת אם הוא חולם או ער. מצבים אלה ניתן לפגשו לעיתים אצל חולים פסיכוטיים.

אוגדן (2011 [2004א]) מציע להבחין בין חלומות לבין אירועים פסיכולוגים המתרחשים בזמן שינה, הדומים לחלומות, אך אינם חלומות אמתיים מכיוון שלא ניתן לקשור אליהם אסוציאציות. אירועים נפשיים אלה כוללים חלומות המורכבים ממצב רגשי יחיד נטול דימוי, כגון חלומותיהם של פוסט-טראומטיים, החוזרים ללא שינוי, וכן ביעותי לילה (שם, עמ' 237). כהמשך לכך, אוגדן מציע להבחין בין שני סוגים של אירועים נפשיים: ביעותי לילה (night terrors) וסיוטים (nightmares). ביעותי לילה בנויים מרכיבי ביתא שאינם זמינים לחלימה, לחשיבה ולזכירה והם מייצגים את המקרים שבהם אין ביטוי ליכולת לעבד רשמים ולייצר משמעות, ולא נעשית כל עבודה פסיכולוגית (למשל, במחלות פסיכוסומטיות, פרברסיות חמורות, הסתגרות אוטיסטית, מצבי אי-חוויה בסכיזופרניה ועוד). ביעותי לילה, לפי אוגדן, אינם חלומות אמיתיים. בניגוד לכך, סיוטים מייצגים תפקודי אלפא שהחלו לפעול, אולם נפסקו בשל התוכן המאיים של החלום (למשל, תופעות נוירוטיות). על יסוד הבחנה זו אוגדן מגדיר את מטרתו של הטיפול האנליטי כסיוע למטופל הפונה בשל כאב נפשי "לחלום את החוויה שלו", במילותיו של אוגדן, "להיות מסוגל יותר לחלום את חלומותיו שלא נחלמו ואת חלומותיו שנקטעו" (שם, עמ' 236). באמצעות עבודה זו המטופל יכול "לחלום את עצמו באופן מלא יותר אל תוך הקיום" (שם, שם).

בהמשך עוסק אוגדן (2013 [2007]) באופנים שבהם המטפל יכול לעזור למטופל לפתח את היכולת לחלום. אוגדן סבור שמקור הפגיעה ביכולת לחלום את החוויה נעוץ בטראומה אשר גרמה לכאב נפשי בלתי-נסבל ופגעה ביכולת ההכלה. הטראומה עשויה להיות אירוע חיצוני או פנימי (למשל, עקב חוסר יכולתה של האם להכיל חרדות ראשוניות או עקב פגיעה מולדת). דיבור כחלימה מתבטא בשיחה אסוציאטיבית, שהמבנה שלה גמיש והתוכן שלה פתוח לכל נושא ויכול לעסוק ב"ספרים, שירה, סרטים, כללי דקדוק, אטימולוגיה, מהירות האור, הטעם של השוקולד וכיוצא בזה" (שם, עמ' 35(. אוגדן טוען כי אף ששיחות כאלה נתפסות כלא-אנליטיות, הוא מצא שבמקרים רבים דווקא שיחות מעין אלה עזרו להתחיל לפתח את היכולת לחלום. הדבר המשמעותי בשיחות אלה טמון בחופשיות הדומה לתהליכים ראשוניים המתרחשים בחלום. בלשונו של אוגדן, "אני רואה בדיבור-שהוא-חלימה אימפרוביזציה בצורת שיחה בעלת מבנה חופשי [...] שבה האנליטיקאי משתתף בחלימה שחולם המטופל את החלומות שלא חלם קודם לכן. בעשותו כן, האנליטיקאי מאפשר למטופל לחלום את עצמו באופן מלא יותר אל תוך הקיום" (שם, עמ' 38).

ניתן לנתח את המושג "חלימה" כמטפורה מושגית בהתאם לשיטתם של לייקוף וג'ונסון. אוגדן משתמש באופן חוזר בביטוי הפיוטי "לחלום את עצמו באופן מלא יותר אל תוך הקיום" (dreaming himself more fully into existence). על בסיס זה ניתן לנתח את מושג ה"חלימה" כמטפורה מושגית הקיום הוא חלימה.

במטפורה מושגית זו תחום המקור – "חלימה" – ממפה את תחום היעד – "קיום". תכונות השייכות למושג חלימה, כגון אסוציאטיביות, חופשיות, דמיון ויכולת לחשיבה מטפורית וסימבולית מיוחסות בעקבות המיפוי המטפורי למושג "קיום". ממטפורה מושגית זו נובע כי כדי שהקיום יחווה כקיום אנושי, אמיתי ומלא, עליו לכלול תכונות המיוחסות לשדה הסמנטי "חלימה". תפקוד על פי "תהליכים שניוניים" (secondary processes) חיוני לקיום, אולם אוגדן סבור, בניגוד לפרויד, שחלחולן של תכונות החלימה אל מרחבי החיים מעשיר את הקיום האנושי ובמובן זה גורם לאנשים להיות "קיימים" יותר22.

מטפורה מושגית זו פועלת על פי עקרונות המיפוי והכיווניות שעליהם הצביעו לייקוף וג'ונסון – תחום מוחשי ונגיש להתנסותנו היומיומית ממפה ומסייע להבין תחום מופשט. מניתוח בלשני זה נובע כי חרף המורכבות הרעיונית הטמונה במושג "חלימה", בפועל הוא בנוי בצורה האופיינית למטפורה מושגית בשפת יומיום. מסקנה זו תואמת את טענתם של לייקוף ומרק טרנר (Lakoff and Turner, 1989) שהראו שאף מטפורות פואטיות פועלות על פי עקרונות המיפוי של מטפורות בשפת יומיום.

מניתוח המטפורה המושגית "חלימה" עולה הקשר שלה למטפורה מושגית נוספת שפותחה על ידי אוגדן בהגותו המאוחרת – "חיוּת" (aliveness). קיום עשיר בתכונות "חלימה" הוא קיום שיש בו תחושה מלאה יותר של "חיוּת", ואילו אי-היכולת לחלום מקביל במידה רבה למה שאוגדן ממשיג כ"תחושת מוות נפשי". ניתן לשאול אם המטפורה המושגית קיום הוא חלימה מכילה ממד פרדוקסלי. זאת, מכיוון שהשדה הסמנטי "קיום" נקשר לתכונות של חיות, ערות ופעילות ואילו חלימה נקשרת לשינה ולפעילות מנטלית ללא פעילות פיזית. במובן זה, הגם שהגותו המאוחרת של אוגדן, ומושג החלימה באופן ספציפי, פותחו בהשראת ביון, אפשר לראות בתבנית של מטפורה מושגית זו גם עקבות של חשיבת הפרדוקסים האופיינית לוויניקוט, שהשפיע באופן עמוק על הגותו המוקדמת של אוגדן.

למטפורה המושגית "חלימה" נגזרות לשוניות, שמנוסחות אף הן בשפה מטפורית, כגון, "גבול החלימה". במושג זה אוגדן משתמש במודל הטופוגרפי של פרויד כבמטפורה ויזואלית (Ogden, 2001). "גבול החלימה" מתואר על ידי אוגדן כגבול מטפורי בין הסמוך-למודע ללא-מודע. זהו ה"מקום" אשר בו, לפי אוגדן, נוצרות מטפורות בשיחה פנימית המתנהלת בין האדם לבין עצמו בחלום בזמן שינה או ב-reverie בערות.

נגזרת נוספת של המטפורה המושגית "חלימה" היא המטפורה "דיבור-שהוא-חלימה", שהוא דיבור אסוציאטיבי, חסר רצף כביכול, שנוטה לכלול בתוכו "תהליכי חשיבה ראשוניים" ונועד "לעזור למטופל לחיות את חווייתו באופן מלא יותר, להיות אנושי באופן מלא יותר" (אוגדן, 2013 [2007]: 36). באופן זה מיישם אוגדן את המטפורה המושגית "חלימה" להיבטים שונים של התיאוריה והטכניקה הטיפולית (אוגדן נוטה להעדיף בשנים האחרונות את המושג "סגנון אנליטי" על פני טכניקה).

כפי שראינו, על אף האיכות הפיוטית הטמונה בו, המושג "חלימה" מהווה מטפורה מושגית הבנויה באופן שגור בדומה למטפורות מושגיות בשפת יומיום. עם זאת, באופן העיצוב ובכתיבה על המושג אוגדן משתמש באופן רווי ומגוון בשפה פיגורטיבית, במטפוריות, באמצעים פואטיים שונים ובאזכורים ספרותיים. מניתוח המושגים הקודמים עלה כי אוגדן נוקט אמצעים מטפוריים להמחשת המושג המופשט שעליו הוא כותב. מאפיין זה נוכח באופן מועצם בכתיבתו של אוגדן על "חלימה". ייתכן שאפיון זה נובע מגיבוש עמדותיו של אוגדן ביחס לשפה בפסיכואנליזה בהגותו המאוחרת ומהכרתו העמוקה בקושי האינהרנטי הטמון בכתיבה ליטרלית ומפורשת על נפש האדם ועל פסיכואנליזה. נראה שהכרה זו הובילה את אוגדן לייחד לשפה, ובאופן ספציפי למטפוריות, מקום מרכזי בניסוח תורתו ובחשיבתו על הטכניקה הטיפולית (Ogden, 1997a, 1997d). כאמור, אוגדן מייחד לשפה ולמטפוריות מקום מרכזי יותר בהגותו המאוחרת, וזאת במקביל לתנועת מושג ה"חלימה" ללב התיאוריה. מהלכים רעיוניים אלה משתקפים בלשון הכתיבה של אוגדן ובאופן שבו הוא מעצב את מושג ה"חלימה".

כך כותב אוגדן (2011 [2004א]) בתחילת מאמרו "אומנות זו של הפסיכואנליזה: לחלום חלומות שלא נחלמו וזעקות שנקטעו" (להלן, "אומנות זו"):

 

אומנות הפסיכואנליזה בהתהוותה, תהליך הממציא את עצמו תוך כדי התרחשותו, היא נושאו של פרק זה. פסיכואנליזה היא חוויה רגשית שחיים אותה. ככזו, לא ניתן לתרגמה, לרשום אותה, לתעד אותה, להסביר, להבין או לומר אותה במילים. היא מה שהיא. אף על פי כן, אני מאמין כי אפשר לומר משהו בעל ערך על חוויה חיה זו, כשחושבים על היבטים של המתרחש בין אנליטיקאים למטופלים שלהם, כאשר הם עוסקים בעבודת הפסיכואנליזה.

אני מוצא שזה מועיל בחשיבה שלי עצמי – המתרחשת לעיתים קרובות במעשה הכתיבה – להגביל את עצמי בתחילה לשימוש במילים מועטות ככל האפשר, תוך כדי ניסיון ללכוד מהויות של משמעות. מניסיוני עולה כי בכתיבה פסיכואנליטית, כמו בשירה, ריכוז של מילים ושל משמעויות מתבסס על כוחה של השפה לרמוז על מה שאינה יכולה לומר (שם, עמ' 235).

 

בבואו לכתוב על ה"חלימה", אוגדן פותח בהצהרה על כתיבה פסיכואנליטית ועל תהליכי הכתיבה שלו עצמו. אוגדן מבהיר במפורש שאי-אפשר להגדיר את הפסיכואנליזה, ונראה שעמדה זו היא המובילה אותו לשימוש מגוון במטפוריות, מתוך ניסיון ללכוד את הדבר החמקמק ולהמחיש באופן חווייתי את מה שלא ניתן לומר במפורש. כך למשל, אוגדן משתמש בסוגה של פרוזה שירית (שם, עמ' 235–236(.

ואמנם, ישנן דוגמאות רבות לשימוש של אוגדן בשפה פיגורטיבית בכתיבתו על מושג ה"חלימה". כך למשל, כותרת המאמר "אומנות זו של הפסיכואנליזה: לחלום חלומות שלא נחלמו וזעקות שנקטעו" בנויה כמשפט מטפורי (שם, עמ' 235(. מאחר שהבנה ליטרלית של משפט זה אינה אפשרית, יש לפרשו באופן מטפורי, כגורס שהפסיכואנליזה היא אומנות המאפשרת לאדם לפתח את יכולתו להשתמש בתהליכי חלימה בעיבוד הפסיכולוגי של חוויותיו ושל כאבו הנפשי. זוהי כותרת פיגורטיבית בעלת עוצמה רגשית עזה.

דוגמאות נוספות לשימוש במטפוריות בכתיבה על "חלימה" ניתן לאתר בשפע בספרו של אוגדן (Ogden, 2001) שיחות על גבול החלימה. כך למשל כותב אוגדן: "ענייני העיקרי עוסק בגבול מטפורי אחר, בגבול בין הלא-מודע לסמוך למודע. [...] גבול זה הוא 'המקום' שבו מתרחשת חלימה וחוויית ה-reverie" (שם, עמ' 7, ההדגשה שלי). אוגדן ממחיש באמצעות שפה פיגורטיבית את "מקומו" של הגבול המטפורי בין הלא-מודע לסמוך-למודע ומתאר אותו כמקור של היצירתיות, המשחקיות, ההומור והספונטניות. הפסקה המצוטטת לעיל מתכתבת עם המרחב הפוטנציאלי, שהוא בחשיבתו של ויניקוט "המקום" שבו נוצרת ההסמלה.

דוגמא נוספת לשימוש רווי בשפה מטפורית בכתיבה על מושג ה"חלימה" מצויה במאמרו של אוגדן (2011 [2003]) "על אי-היכולת לחלום". אוגדן נע בין הצגה תיאורטית של מונחים של ביון שעליהם הוא משתית את רעיונותיו לבין שימוש באנלוגיות ומטפורות ממחישות, כגון, מטפורה של "שלג" על מרקע הטלוויזיה להמחשת רכיבי הביתא של ביון. אוגדן דן ברעיונות של ביון ומוסיף להם פרשנויות בשפה מטפורית, למשל, "'העיכול' המנטלי שביון מתייחס אליו באופן מטפורי הוא החוויה של להיות קבור לנצח ('מאז') בעולם של פאניקה שלא ניתן לחלום אותה (בלתי-ניתנת לעיכול) – צורה של בהלה שאינה נגישה לחלימה" (שם, עמ' 221(. דוגמה זו מצריכה פרשנות מטפורית, שכן מובנה הליטרלי הוא אבסורדי. אוגדן משתמש בין היתר במטפורה קונבנציונלית "עיכול מנטלי" אשר בה תחום מקור קונקרטי (עיכול) ממפה תחום יעד מופשט (מנטלי). בנוסף, אוגדן משתמש במאמר זה בהמחשה ובניתוח של סיפורו הבדיוני של בורחס "פונֶס הזכרן". המחשה זו בכללותה היא מטפורה לסוגיית היכולת ואי-היכולת לחלום שבה הוא דן במאמר זה. ניתן לסכם ולומר שכתיבתו של אוגדן על מושג ה"חלימה" רוויה במטפוריות, לצד חלקים של כתיבה פסיכואנליטית תיאורטית במובן השגור יותר​​​​​​​23.

 

מטפורות פואטיות, מטפורות קונבנציונליות ומושגים מופשטים

מושגיו של אוגדן אינם עשויים מקשה אחת מבחינה בלשנית, והם בנויים ופועלים באופנים שונים. שניים מהמושגים שנותחו בפרק זה בנויים כמטפורות מושגיות, בדומה למבנה הסמנטי המאפיין את מושגיהם של קליין וויניקוט, ואילו "השלישי" הוא מושג מופשט ואינו תואם להגדרה של מטפורה. יחד עם זאת, בשונה מקליין וויניקוט, הממד הפיגורטיבי במושגיו של אוגדן סמוי מן העין, שכן הם נושאים אופי עמום. מה אפוא המשמעות של האופן הייחודי שבו אוגדן מעצב את המערכת המושגית שלו?

במהלך הפרק הצעתי שאופיו המופשט והעמום של אופן ההמשגה של אוגדן נובע מפילוסופיית השפה שבה הוא אוחז, וממודעותו לבעייתיות הטמונה בעמדה מהותנית ביחס לתופעות נפשיות ולתופעות אנושיות בכלל. זאת, מכיוון שהתמונה העולה בדעתנו בחשבנו על מטפורה, עשויה להוביל לקונקרטיזציה ולחפצון, כלומר, לראיית התמונה כ"דבר לעצמו". באופן זה המטפורה עשויה לגרום לחשיבה להפוך מהותנית. תופעה זו ניכרת בחלק ממושגיה של קליין והיא עוררה כלפיה ביקורת. ארחיב על כך בפרק ההשוואתי המסכם.

לעומת זאת, ביסוד תורתו האינטרסובייקטיבית של אוגדן מצויה התנגדותו להתייחסות לבני אדם כבעלי מהות קבועה ונייחת, המאופיינת על ידי אוסף תכונות הכרחיות. תפיסתו הפוסט-מודרנית האנטי-מהותנית של אוגדן הלכה והתגבשה בין היתר לאור חשיפתו לפילוסופיה הפרגמטית של ג'יימס. ברוח זו, אוגדן (Ogden, 1997a) חזר והדגיש שמשמעותה של המילה מצויה בשימוש בה וכי החשיבה והשפה מצויות בתנועה מתמדת. מכאן גם נובעת נטייתו של אוגדן להימנע מהגדרות פורמליות, מהודקות וסגורות של מושגיו, ולעיתים אף מובילה להימנעות מהגדרות באשר הן. אופיים המופשט של מושגיו של אוגדן ומגמתו להימנע מהגדרות סגורות מהווים חלק מתפיסתו את המושגים הפסיכואנליטיים כמטפורות, כלומר, כדינמיים, קונטינגנטיים ומשתנים (Ogden, 2001: 6). תפיסת השפה של אוגדן מתכתבת עם עמדתו של רורטי, שטען לקונטינגנטיות של השפה. ברוח זו אוגדן נמנע כאמור מעיצוב מושגיו במבנה סמנטי בעל אופי פיגורטיבי ותמונתי מודגש, ותחת זאת שומר על איכות מופשטת של מערכת ההמשגה. עם זאת, הוא ממחיש את מושגיו באופן חווייתי, חי ועשיר באמצעות דוגמאות קליניות מפורטות, תוך שימוש רווי בשפה מטפורית.

האיכות הפיוטית המאפיינת את כתיבתו של אוגדן מעוררת את השאלה אם חלק ממושגיו פועלים כמטפורות פואטיות, המכונות גם מטפורות חדשניות (novel metaphors), או שהם פועלים כמטפורות שגורות (conventional metaphors). בספרות המחקרית קיימת מחלוקת ביחס לשאלה כיצד יש להבין את אופן פעולתן של מטפורות פואטיות. לפי ויקטור שקלובסקי (Shklovsky, 1991 [1900]), ממכונני הפורמליזם הרוסי, הלשון הפואטית, שהמטפורה הפואטית היא חלק ממנה, מפרה את הכללים המאפיינים את הלשון הסטנדרטית, הלא-פואטית. הפרות אלה מהוות גורם ביצירת מורכבותה של הלשון הפואטית ובקושי לעבד אותה. שקלובסקי גרס שמטרתה של האמנות להפוך את המוכר לבלתי-מוכר, כך שתתאפשר דה-אוטומטיזציה של תהליך הקריאה. מבנים פואטיים מפרים עקרונות קוגניטיביים באופן המייצר "הזרה". לפי שקלובסקי, השימוש בלשון פיגורטיבית הוא אחד האמצעים המרכזיים לייצר אפקט "הזרה", שמטרתו לגרום לנו לחזור לראות ולחוש את המציאות, שהופכת למוכרת עד כדי כך שאנו חדלים לראותה, כדבריו "להחזיר לאבן את אבניותה" (שם, עמ' 6). מזווית זו, נראה שחלק ממושגיו של אוגדן פועלים בדומה למטפורות פואטיות. כך למשל המבנה הסמנטי המורכב של המטפורה המושגית "העמדה האוטיסטית-מגעית" מצריך השקעת מאמץ ניכר וידע תיאורטי ספציפי כדי לפענחו, באופן התואם לפעולת מנגנון ההזרה ששקלובסקי תיאר.

גישה מנוגדת להבנת מטפורות פואטיות הוצעה על ידי הבלשנות הקוגניטיבית. לייקוף וג'ונסון (Lakoff and Johnson, 1980) גרסו שמטפורות חדשניות מהוות הרחבה של מטפורות שגורות. הם הסבירו והדגימו ניתוח של מטפורות חדשניות על פי אותם עקרונות ניתוח של מטפורות בשפת יומיום, אלא שלטענתם רשת הקשרים המעורבת בניתוח היא מורכבת יותר. לייקוף וטרנר (Lakoff and Turner, 1989) טענו שמטפורות פואטיות פועלות בדומה למטפורות שגורות, מכיוון שהן ממפות תחומים בלתי-מוכרים באמצעות תחומים מוכרים. לכן לדעתם מטפורה בשירה אינה תופעה שונה במהותה ממטפורה בשפת יומיום. לטענתם, מטפורות חדשניות נובעות מאותן מטפורות-על, שבהן הזר והמופשט ממופה על ידי המוכר והגשמי.

משתי נקודות הראות שתוארו, נראה שהמושג "עמדה אוטיסטית-מגעית" פועל כמטפורה מושגית פואטית, חדשנית ומורכבת לפענוח. כזכור, מטפורה מושגית זו כוללת אוקסימורון. נראה שאוגדן יצר אפקט הזרה כדי לגרום לקורא להתאמץ ולחוות את החוויה הראשונית הגלומה במושג, את הקצה הפרימיטיבי של החוויה שאינו ניתן לתמלול.

לעומת זאת, המטפורה המושגית "חלימה" פועלת באופן התואם לתבנית הפעולה של מטפורה קונבנציונלית מבחינת תהליך המיפוי, במונחיהם של לייקוף וג'ונסון. למושג "חלימה", בניגוד למושג "עמדה אוטיסיטית-מגעית", יש ממד פיגורטיבי וקל לדמיין אותו. ניתן לפענח מושג זה בקלות על בסיס ידע שאפשר להניח שיש לאדם בן תרבות נתונה (Black, 1962). כלומר, אף על פי שהבסיס התיאורטי של המושג "חלימה" הינו מורכב ועשיר, ואופן עיצובו כולל איכות פיוטית מובהקת ("לחלום את עצמך לתוך הקיום"), מבחינת המבנה הסמנטי מטפורה מושגית זו פועלת באופן קונבנציונלי התואם לעמדתם של לייקוף וטרנר (Lakoff and Turner, 1989).

ואילו המושג "השלישי האנליטי" אינו מטפורי כלל, אלא הוא מושג מופשט, שתהליך הפענוח שלו מורכב. אוגדן מנסח את "השלישי" באופן גמיש, עמום ובלתי-מוגדר במכוון. בשונה מרבים מהמושגים הפסיכואנליטיים שנבחנו בספר זה, "השלישי" אינו בנוי כמטפורה מושגית. אופן עיצובו הייחודי של "השלישי" נובע מרצונו של אוגדן לבנות פרדיגמה רעיונית אינטרסובייקטיבית רחבה ולא מהותנית, שכוללת היבטים דיאלקטיים של יחסים בין שני הסובייקטים השותפים לאנליזה. מרחב אינטרסובייקטיבי זה עשוי להתכונן באינספור צורות ואוגדן מעוניין לתאר את המרחב הזה, מבלי לטעון אותו בזיקה כזו או אחרת. הגדרה מדויקת או שימוש בפיגורטיביות היו עשויים לתעל מושג זה אל תופעה מסוימת או אל התרחשות פרטיקולרית שהיא אפשרית, אולם אינה הכרחית. ואמנם, נגזרת פרטיקולרית מעין זו מומשגת ב"שלישי המשעבד", שעל כן מעוצב באופן מעובה ומופרט באמצעות האלגוריה של הגל. לפיכך, מושג זה מתפענח ביתר קלות וכן גבולותיו מוגדרים וברורים יותר.

נראה שהגיוון בעיצוב המושגים מאפשר לאוגדן לחתור "לכתיבה אנליטית תיאורטית [שתוכל] להביע הרבה יותר ממה שיש ביכולתה [של השפה הליטרלית] לומר" (אוגדן, 2011 [2005]: 284). אוגדן משתמש בכתיבתו במגוון אמצעים פואטיים, בכללם שפה פיגורטיבית, וניכר במיוחד השימוש במטפוריות ובאזכורים אינטרטקסטואליים מתחום הספרות והשירה. הוא מסתייע ביצירות ספרות להמחשת מושגיו ואף כותב חלק ממאמריו בתבנית המתאימה לסוגה של "פרוזה שירית". מכלול אמצעים אלה משמשים את אוגדן להמחשה חווייתית של המושגים שעליהם הוא כותב. זאת בהתאם לתפיסתו שכתיבה פסיכואנליטית אינה אודות דבר מה, אלא אמורה לאפשר לקורא לחוש את הדבר בחוויית הקריאה. באופן זה ניתן להסביר את הפרדוקס ביחסו של אוגדן למטפורות. הוא מרבה להשתמש במטפוריות בכתיבתו, אך שומר על מידה של עמימות ואבסטרקציה באופן שבו הוא בונה את מושגיו.

בהשוואה בין כתיבתו המוקדמת לכתיבתו המאוחרת של אוגדן ניתן לראות כי הוא נע משפת הסבר (explanatory language) לעבר כתיבה בשפה רגשית (affective language). שפת ההסבר של אוגדן ניכרת באופן שבו הוא מנסח את "העמדה האוטיסטית-מגעית", כך שמשתמעים יחסיים סיבתיים בין הקוטב "המגעי", שהוא אופן החוויה, לבין הקוטב "האוטיסטי", שהוא ההתארגנות ההגנתית מול החרדה שנוצרת באופן חוויה מסוים זה (אוגדן, 2001 [1989]: 50). לעומת זאת, בכתיבתו על "השלישי האנליטי", ה"חלימה" וה"חיות" אוגדן חוזר, מדגיש וממחיש בצורות רבות את הממד הרגשי, החווייתי והדינמי.

מהלך זה משקף שינוי במרכז הכובד של השקפתו הפסיכואנליטית והפילוסופית של אוגדן. נראה כי אוגדן, רופא בהכשרתו, פיתח את מושגיו המוקדמים מתוך מחויבות למודל המדעי, אך את מושגיו המאוחרים הוא מעצב בהשראת שירה וספרות. בד בבד נראה שאוגדן נע בהדרגה מתקופה שבה הושפע בעיקר מהגותו של הגל (שימוש במושגים כ"דיאלקטיקה" ו"אנטיתזה") לעבר תקופה שבה הושפע יותר מפילוסופיית השפה של ג'יימס. המעבר להשפעת הפרגמטיזם מסמן את נטישת המגמה להסביר תופעות ובמקומה את פתיחת המרחב להדגשת התנועה והדינמיקה המתמדת של מילים, מחשבות ורגשות, אשר אוגדן רואה כליבתה של הפסיכואנליזה.

התפתחות רעיונית זו מתבטאת בהתגבשות תפיסתו הפוסט-מודרנית וחשיבתו הרלטיביסטית של אוגדן ומשתקפת בלשונו ובמטפורות המושגיות המופשטות והמגוונות שהוא מנסח. האבולוציה בחשיבתו של אוגדן מתבטאת בשינוי רדיקלי בהמשגה של התיאוריה והטכניקה האנליטית, וכן במטא-תיאוריה הפסיכואנליטית ונטישת ההפרדה המסורתית בין אובייקט לסובייקט בפסיכואנליזה ("השלישי האנליטי"). התפתחות זו מתבטאת בשינוי באופן שבו אוגדן רואה את יעדיו של הטיפול הפסיכואנליטי. במקום העלאת המודחק אל המודע וביסוס תובנה – מטרתה המרכזית של הפסיכואנליזה הקלסית, אוגדן המאוחר ("חלימה" ו"חיות") רואה את מטרת האנליזה כהעשרת החוויה האנושית וכסיוע למטופל לחלום את עצמו ואת הסובייקטיביות שלו אל תוך הקיום, באופן שיאפשר לו להיות אדם חי במובן מלא, עמוק ומשמעותי.

 

 

הערות

  1. איתמר לוי (2003( גורס כי אף על פי שכתביו של אוגדן תרמו להתגבשות הזרם האינטרסובייקטיבי, ראוי לסייג את שיוכו של אוגדן לזרם זה, כמו גם לכל זרם אחר. זאת, מכיוון שלדעתו של לוי, אוגדן יכול לקיים דיאלוג עם כל זרם פסיכואנליטי היום גם מבלי להשתייך אליו.
  2. ראו: אוגדן, 2011 [2001, 2005]; Ogden, 1997c, 1997d
  3. תופעה דומה ניתן לזהות אצל הוגים נוספים בפסיכואנליזה. כך למשל, קוהוט טבע מושגים מטפוריים רבים, כגון "פיצול אנכי" (horizontal split), "מזיגה" (merger) ו"מראָה" (mirroring), אולם לא עסק בתופעת המטפורה ומיעט להשתמש במושג זה. ראו: קוהוט, 2005 [1984]; Kohut, 1971
  4. ראו: Borbely, 2008; Civitarese and Ferro, 2013; Katz, 2013; Modell, 2011; Rizzuto, 2013; Wallerstein, 2011; Wurmser, 2011​​​​​​​
  5. ראו: אוגדן, 2011 [2005];Ogden, 2001: 6
  6. ההבחנה בין תקופות שונות בהגותו של אוגדן מתבססת על מסקנות מחקרה של רחל צוקרמן-יהודה (2005(, שגורסת שבהגותו של אוגדן חל שינוי מהותי.
  7. כידוע, ללאקאן הייתה תרומה חשובה ביותר לחקר השפה בפסיכואנליזה, אולם ספר זה מתמקד בחקר הפסיכואנליזה האנגלו-אמריקאית, ועל-כן הפסיכואנליזה הצרפתית, חרף חשיבותה הרבה, נפקדת מהדיון.
  8. ראו: Ogden, 1997d, 1998, 1999, 2000
  9. על היחס בין סמל למטפורה בפסיכואנליזה ראו, Caspi, 2018
  10. אוגדן מתייחס לשתי צורות של הטבעה חושית: הטבעות רכות, המכונות צורות אוטיסטיות, שמעניקות בהמשך חוויה של חום ורוגע והטבעות קשות, הנקראות חפצים אוטיסטיים, המותירות תחושות שהעור הופך דמוי קונכייה.
  11. שיטתם של לייקוף וג'ונסון הוצגה בהרחבה במבוא לספר. אחזור על עיקרי הדברים בקצרה. לייקוף וג'ונסון (Lakoff and Johnson, 1980) פיתחו את תיאוריית המטפורה המושגית (Conceptual Metaphor Theory) וטענו שעולם המושגים שלנו הוא ברובו מטפורי ואנו פועלים, מבינים, חושבים ולמעשה חיים על פי מטפורות. לייקוף וג'ונסון השתמשו בביטוי "מטפורה מושגית" כמונח טכני, כדי להדגיש שמטפורות אינן מחברות רק מילים ופסוקים, אלא הן מחברות רעיונות ומושגים. לדבריהם, "המערכת המושגית שלנו, שבמונחיה אנו חושבים ופועלים, היא מטפורית מעצם יסודה" (Lakoff and Johnson, 1980: 4). מסיבה זו לייקוף וג'ונסון יצאו נגד הרעיון שניתן לתרגם מטפורה למשמעות ליטרלית. הם ניתחו דפוסים מטפוריים רבים והראו שביטויים רבים בשפה מהווים נגזרות לקסיקליות של מטפורות מושגיות מסוגים שונים. הדוגמה הפותחת בספרם היא המטפורה "ויכוח הוא מלחמה". התכונות של המושג "ויכוח" מוסברות על ידי תכונות של המושג "מלחמה". לכן בוויכוח יש מנצחים ומפסידים, יש שני צדדים, יש אסטרטגיות וטקטיקות, יש איום ולעיתים יש גם הפסקת אש. במטפורה זו המושג "ויכוח" הוא התחום המוסבר של המטפורה, והמושג "מלחמה" הוא התחום המסביר שלה. לפי שיטתם של לייקוף וג'ונסון רבים מהמושגים המטפוריים  בנויים מתבנית לפיה תחום יעד קונקרטי, פיזי ונטוע גוף ממפה (mapping) תחום יעד מופשט.  
  12. אנטונימיה –היא ניגוד משמעות בין שני סימנים לשוניים.
  13. לפי צוקרמן-יהודה (2005) אופן כתיבה זה אופייני במידה רבה לכתיבתו המוקדמת של אוגדן.
  14. לייקוף וג'ונסון מסמנים את המטפורות המושגיות באותיות רישיות (capital letters). הבחירה בגופן מובחן לציון מטפורה מושגית נועדה ליצור הקבלה לכתיבתן באותיות גדולות באנגלית, כייצוג של סמכות. באותו אופן יוצגו גם בהמשך הספר מטפורות מושגיות המנותחות על פי שיטה זו.
  15. Ekstein and Wallerstein, 1956; Kitayama, 1987
  16. מאמרו של אוגדן "השלישי האנליטי: עבודה עם עובדות קליניות אינטרסובייקטיביות", (אוגדן, 2011 [1994א']) הוא אחד המאמרים הפסיכואנליטיים המצוטטים ביותר. בהמשך אוגדן כתב מאמר נוסף שכותרתו: "השלישי האנליטי: השלכות על התיאוריה והטכניקה הפסיכואנליטית" (Ogden, 2004).
  17. לפרשנותו של אוגדן את המושג הזדהות השלכתית ראו בספריו: הזדהות השלכתית והטכניקה הפסיכותרפויטית (Ogden, 1982) וכן מצע הנפש (אוגדן, 2003 [1986]).
  18. ספרבר ווילסון פיתחו את תיאוריית הרלוונטיות, שהיא תורה פרגמטית עכשווית, המעמידה את ההקשר כהיבט מרכזי בכינון המשמעות. הם פיתחו את "עקרון הרלוונטיות" כעיקרון מרכזי המנחה תקשורת. ספרבר ווילסון התבססו על התיאוריה של פול גרייס (Grice, 1957, 1975). גרייס טען שקיימים ארבעה כללים לשיח אשר מהווים אקסיומות קבועות. חריגה מכללים אלה מייצרת "השתמעות", "אימפליקטורה" ( implicature), שהיא תוספת למשמעות הצפויה של המבעים. ארבעת הכללים מכונים "מקסימס" (maxims), והם קשורים לאורך המבע, לאמיתותו, לבהירות ולדיוק שבו וכן לרלוונטיות שלו. ספרבר ווילסון העמידו במרכז תורתם את "כלל הרלוונטיות", וכדבריהם, "פיתחו אותו באופן רדיקלי יותר" (Sperber and Wilson, 2008: 87). על פניו עקרון הרלוונטיות נראה כסותר את כלל האסוציאציות החופשיות של העבודה הפסיכואנליטית. ואולם ניתן להקשיב לחומר הלא מודע של המטופל דווקא לאור השאלה מה הרלוונטיות והמשמעות הלא-מודעת של הבחירה בתכנים שעולים ברצף האסוציאציות החופשיות.
  19. החשיפה המפורטת בכתיבה על עולמו הפנימי של המטפל סותרת את התנגדותו המוצהרת של אוגדן לחשיפה עצמית (self-disclosure) ואת הנימה המאופקת שבה הוא נוקט בהתערבויותיו הטיפוליות (ארון, 2013 [1996]; מיטשל וארון, 2013 [1999]). עם זאת, אנו נתקלים בדוגמאות שבהן אוגדן מבטא מול מטופליו את הרגשתו האישית (ארון, 2013 [1996]: 105).
  20. אוגדן המשיג את העבודה האנליטית עם מטפורות כשרבוט מילולי כמה שנים לאחר פיתוח מושג "השלישי האנליטי".
  21. ראו: ויטגנשטיין, 1995 [1953]; Austin, 1946; Davidson, 1984, 1987; James, 1890
  22. פרויד (1968 [1915ב, 1923]) הבחין בין תהליכי חשיבה ראשוניים ושניוניים. תהליכי החשיבה השניוניים מבוססים על מערכות התפיסה והחשיבה ומאופיינים בהקפדה על חוקי הלוגיקה וההתייחסות לאלמנטים מציאותיים. תהליכים אלה מאפיינים את האגו ומאפשרים לאדם להתנהג באופן התואם את דרישות המציאות. לעומת זאת, תהליכי החשיבה הראשוניים (primary processes) מאופיינים בהעדר לוגיקה והתעלמות מחוקיות פיזיקלית של זמן ומרחב, כמו למשל בחלום. אלה הם תהליכי חשיבה פרימיטיביים ובסיסיים המאפיינים את האיד ומכוונים להפחתת מתח. התהליכים הראשוניים מאפיינים תינוקות צעירים, חלומות ויש הטוענים שאף מצבים פסיכוטיים.
  23. בכתיבתו הקלינית על מושג ה"חלימה" אוגדן מספק שפע דוגמאות מפורטות ועשירות, הכוללות תיאורי מקרים שבהם מודגם אופן עבודתו עם חלומות. דוגמאות אלה נמסרות בשפה קלינית זורמת וקולחת שפגשנו בכתיבתו הקלינית על "השלישי האנליטי", והן כוללות תיאורים מפורטים של ה-reveries של אוגדן. למרות יופיין ובהירותן של דוגמאות אלה, לא אוכל במסגרת זו לנתחן, לאור אורכן ומידת הפירוט שלהן. מבחינה סגנונית דוגמאות אלה דומות מאוד לכתיבה הקלינית על "השלישי".

 

 

מקורות

אוגדן, ת"ה (1986). מצע הנפש. תרגום: א' רילוב. תל אביב: תולעת ספרים, 2003.

אוגדן, ת"ה (1989). הקצה הפרימיטיבי של החוויה. תרגום: א' ברגשטיין וח' אהרוני. תל אביב: הוצאת עם עובד, 2001.

אוגדן, ת"ה (1994א). "השלישי האנליטי: עבודה עם עובדות קליניות אינטרסובייקטיביות". בתוך: על אי-היכולת לחלום. תרגום: א' גבאי. תל אביב: עם עובד, 2011, עמ' 71–93.

אוגדן, ת"ה (1994ב). "הזדהות השלכתית והשלישי המשעבד". בתוך: על אי-היכולת לחלום. תרגום: א' גבאי. תל אביב: עם עובד, 2011, עמ' 94–101.

אוגדן, ת"ה (1994ג). "מושג הפעולה המפרשת". בתוך: על אי-היכולת לחלום. תרגום: א' גבאי. תל אביב: עם עובד, 2011, עמ' 102–119.

אוגדן, ת"ה (1997). "Reverie ופירוש". בתוך: על אי-היכולת לחלום. תרגום: א' גבאי. תל אביב: עם עובד, 2011, עמ' 162–183.

אוגדן, ת"ה (2001(. "לקרוא את ויניקוט". בתוך: על אי-היכולת לחלום. תרגום: א' גבאי. תל אביב: עם עובד, 2011, עמ' 196–215.

אוגדן, ת"ה (2003(. "על אי-היכולת לחלום". בתוך: על אי-היכולת לחלום. תרגום: א' גבאי. תל אביב: עם עובד, 2011, עמ' 216–234.

אוגדן, ת"ה (2004א(. "אומנות זו של הפסיכואנליזה: לחלום חלומות שלא נחלמו וזעקות שנקטעו". בתוך: על אי-היכולת לחלום. תרגום: א' גבאי. תל אביב: עם עובד, 2011, עמ' 235– 256.

אוגדן, ת"ה (2004ב(. "על החזקה והכלה, הוויה וחלימה". בתוך: על אי-היכולת לחלום. תרגום: א' גבאי. תל אביב: עם עובד, 2011, עמ' 257–275.

אוגדן, ת"ה (2005). "על כתיבה פסיכואנליטית". בתוך: על אי-היכולת לחלום. תרגום: א' גבאי. תל אביב: עם עובד, 2011, עמ' 276–293.

אוגדן, ת"ה (2007). "על דיבור-שהוא-חלימה". בתוך: לגלות-מחדש את הפסיכואנליזה: לחשוב ולחלום, ללמוד ולשכוח. תרגום: ב' שלגי. תל אביב: תולעת ספרים, 2013, עמ' 35–52.

אוסטין, ג"ל (1962). איך עושים דברים עם מילים. תרגום: ג' אלגת. תל אביב: רסלינג, 2006.

ארון, ל' (1996). המפגש: הדדיות ואינטרסובייקטיביות בפסיכואנליזה. תרגום: י' איתן-פרסקו. תל אביב: עם עובד, 2013.

בובר, מ' (1970). אני ואתה. תרגום: א' פלשמן. ירושלים: מוסד ביאליק, 2013.

בנג'מין, ג' (1988(. כבלי האהבה: פסיכואנליזה, פמיניזם ובעיות שליטה. תרגום: ת' אלמוג. אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר – מוציאים לאור בע"מ, 2005.

ברגשטיין, א' ואהרוני, ח' (2001). "בשולי התרגום". בתוך: אוגדן, ת"ה. הקצה הפרימיטיבי של החוויה. תל אביב: עם עובד.

גוברין, ע' )2017). המוקסמים והמוטרדים: דימויי הידע של הפסיכואנליזה. ירושלים: כרמל.

ויגודר, ש' (2001). "מן הקצוות הפרימיטיביים לעבר המפגש האינטרסובייקטיבי: אוגדן ועבודתו". בתוך: אוגדן ת"ה. הקצה הפרימיטיבי של החוויה. תרגום: א' ברגשטיין, וח' אהרוני. תל אביב: עם עובד, עמ' 11–31.

ויגודר, ש' (2011). "מהמפגש האינטרסובייקטיבי אל עבודת החלום". בתוך: אוגדן, ת"ה. על אי-היכולת לחלום. תל אביב: עם עובד, עמ' 11–65.

ויטגנשטיין, ל' (1953). חקירות פילוסופיות. תרגום: ע' אולמן-מרגלית. ירושלים: מאגנס, 1995.

ויטגנשטיין, ל' (1956). "מושקעות אימהית ראשונית". בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תרגום: א' זילברשטיין. תל אביב: עם עובד, 2009, עמ' 147–153.

ויטגנשטיין, ל' (1960א). "התיאוריה של יחסי הורה-תינוק". בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תרגום: מ' נוה. תל אביב: עם עובד, 2009, עמ' 180–198.

לוי, א' (2003). "אינטגרטיביות וייחוד בכתיבתו של תומס אוגדן". בתוך: אוגדן, ת"ה. מצע הנפש. תרגום: א' רילוב. תל אביב: תולעת ספרים.

מיטשל, ס"א וארון, ל' (1999). פסיכואנליזה התייחסותית: צמיחתה של מסורת. תרגום: א' רילוב. תל אביב: תולעת ספרים, 2013.

פרויד, ז' (1900). פירוש החלום. תרגום: ר' גינזבורג. תל אביב: עם עובד, 2007.

פרויד, ז' (1915ב). "הלא-מודע". בתוך: מעבר לעקרון העונג ומסות אחרות. תרגום: ח' איזק. תל אביב: דביר, 1968, עמ' 62–88.

פרויד, ז' (1923). "האני והסתם". בתוך: מעבר לעקרון העונג ומסות אחרות. תרגום: ח' איזק. תל אביב: דביר, 1968, עמ' 138–170.

צוקרמן-יהודה, ר' (2005(. התפתחות ברעיונותיו של תומס אוגדן. עבודת גמר לתואר מוסמך. המחלקה לפסיכולוגיה, האוניברסיטה העברית.

קוהוט, ה' (1984). כיצד מרפאת האנליזה? תרגום: א' אידן. תל אביב: עם עובד, 2005.

קליין, י' (1978(. הדיאלקטיקה של האדון והעבד : פירוש לפרק מתוך 'הפנומנולוגיה של הרוח' של הגל. תל אביב: עם עובד – תרבות וחינוך.

Aron, L. (2006). "Analytic Impasse and the Third". International Journal of Psychoanalysis, 87(2): 349-368.

Austin, J. (1946). "Other Minds". Proceedings of the Aristotelian Society, Supplementary Volume 20: 148–187.

Bick, E. (1964). "Notes on Infant Observation in Psychoanalytical Training". International Journal of Psychoanalysis, 45: 558-66.

Black, M. (1962). Models and Metaphors. Ithaca, NY: Cornell University Press.

Borbely, A. F, (2008). "Metaphor and Psychoanalysis". In: Gibbs, R. (ed.). The Cambridge Handbook of Metaphor and Thought. New - York: Cambridge University Press, pp. 412-424.

­­Caspi, T. (2018). "Towards Psychoanalytic Contribution to Linguistic Metaphor Theory". The International Journal of Psychoanalysis, 99(5): 1186-1211.

Civitarese, G. and Ferro, A. (2013). "The Meaning and Use of Metaphor in Analytic Field Theory". Psychoanalytic Inquiry, 33: 190-209.

Cox, M. and Theilgaard, A. (1987). Mutative Metaphors in Psychotherapy: The Aeolian Mode. U.K.: Tavistock Publications.

Davidson, D. (1978). (1984). "First Person Authority". In: Davidson, D. Subjective, Objective, Intersubjective. New York: Oxford University Press, 2001.

Davidson, D (1987). "Knowing One's Own Mind". In: Davidson, D. Subjective, Objective, Intersubjective. New York: Oxford University Press, 2001.

Dewey, J. (1925). Experience and Nature. Vol. 1 of the Later Works, 1925-1953, Boydston, J. A (ed.). Carbondale: Southern Illinois University Press, 1981.

Eigen, M. (1993). [review of] "The Primitive Edge of Experience. Thomas Ogden. Northvale, NJ: Jason Aronson. 1989. 244 pp". Psychoanalytic Review, 80: 657-659.

Ekstein, R. and Wallerstein, J. (1956). Observations on the Psychotherapy of Borderline and Psychotic Children. Psychoanalytic Study of the Child, 11:303-311.

Green, A. (1975). "The Analyst, Symbolization and Absence in the Analytic Setting (On Changes in Analytic Practice and Analytic Experience". International Journal of Psychoanalysis, 56: 1-22.

Greene, E. L. (2007). "The Use of Patients' Metaphors to Assist in Mutative Interpretations". Journal of American Academy of Psychoanalysis and Dynamic Psychiatry, 35: 117-126

Grice, P. (1957)."Meaning". The Philosophical Review, 66: 377-88.

Grice, P. (1975). "Logic and conversation". In: Cole, P. and Morgan, J. (eds.). Syntax and semantics, Vol. 3. New- York: Academic Press.

Hanly, C. M. T. (2004). "The Third: A Brief Historical Analysis of an Idea". Psychoanalytic Quarterly, 73: 267-290.

Hegel, G. W.F. (1807). Phenomenology of Spirit. trans. by A. V. Miller. London: Oxford University Press, 1977.

James, W. (1890). The Principles of Psychology. Vol.1, 2, New York: Dover, 1950.

Johnson, M. (1981). (2007). The Meaning of the Body: Aesthetics of Human Understanding. Chicago: University of Chicago Press.

Johnson, M (2013). "General Psychoanalytic Field Theory: Its Structure and Applications to Psychoanalytic Perspectives". Psychoanalytic Inquiry, 33: 277-292.

Kitayama, O. (1987). "Metaphorization - Making Terms". International Journal of Psychoanalysis, 68: 499-509.

Kohut, H. (1971). The Analysis of the Self. New York: International Universities Press.

Kuhn, T. S. (1979)."Metaphor in Science". In: Metaphor and Thought. Ortony, A. (ed.) New York: Cambridge University Press, 1993.

Lakoff, G. and Johnson, M. (1980). Metaphors We Live By. Chicago, IL: University of Chicago Press.

Lakoff, G. and Turner, M. (1989). More than Cool Reason: A Field Guide to Poetic Metaphor. Chicago, IL: University of Chicago Press.

Mills, J. (2005). "A Critique of Relational Psychoanalysis". Psychoanalytic Psychology, 22 (2): 155-188.

Modell, A. (2009). "Metaphor- The Bridge between Feelings and Knowledge". Psychoanalytic Inquiry, 29: 6-11.

Modell, A. (2011)."Not Even Wrong". Psychoanalytic Inquiry, 31: 126-133.

Modell, A. (1992). "The Dialectically Constituted/Decentered Subject of Psychoanalysis. II. The Contributions of Klein and Winnicott". International Journal of Psychoanalysis, 73: 613-626.

Modell, A. (1994). Subjects of Analysis. Northvale, NJ/London: Jason Aronson.

Modell, A. (1997a). Reverie and Interpretation: Sensing Something Human. Northvale, NJ: Aronson, London: Karnac Books.

Modell, A. (1997b). "Some Thoughts on the Use of Language in Psychoanalysis". Psychoanalytic Dialogues, 7: 1-21.

Modell, A. (1997c). "Listening: Three Frost Poems". Psychoanalytic Dialogues, 7: 619-639.

Modell, A. (1997d). "Reverie and Metaphor: Some Thoughts on how I Work as a Psychoanalyst". International Journal of Psychoanalysis, 78: 719-732.

Modell, A. (1998)."A Question of Voice in Poetry and Psychoanalysis".Psychoanalytic Quarterly, 67: 426-448.

Modell, A. (1999). "The Music of What Happens in Poetry and Psychoanalysis". International Journal of Psychoanalysis, 80: 979-994.

Modell, A. (2000). "Borges and the Art of Mourning". Psychoanalytic Dialogues, 10: 65-88.

Modell, A. (2001). Conversations at the Frontier of Dreaming. Northvale, NJ: Aronson.

Modell, A. (2003). "what’s True and whose Idea was it?" International Journal of Psychoanalysis, 84: 593-606.

Modell, A. (2004). "The Analytic Third". Psychoanalytic Quarterly, 73: 167-195.

Peirce, C. S. (1955). Philosophical Writings of Peirce. Buchler, J. (ed.). New York: Dover Publications, Inc.

Preminger, A. and Brogan, T. V. F. (1993). The New Princeton Encyclopedia Poetry and Poetics, Princeton: Princeton University Press.

Rizzuto, A. (2013). "Field Theory, the 'Talking Cure', and Metaphoric Processes". Psychoanalytic Inquiry, 33: 210-228.

Searle, J. R. (1983). Intentionality: Essays in the Philosophy of Mind. Cambridge: Cambridge University Press.

Sharpe, E. F. (1940). "Psycho-Physical Problems Revealed in Language: An Examination of Metaphor". International Journal of Psychoanalysis, 21: 201-213.

Shklovsky, V. (1900). "Art as Device". Theory of Prose. S. Benjamin (trans.). Dalkey Archive Press, Elmwood Park, IL, 1991.

Siegelman, E. Y. (1990). Metaphor and Meaning in Psychotherapy. New York: Guilford Press.

Sperber, D. and Wilson, D. (1986). Relevance: Communication and Cognition. Oxford: Blackwell (Second edition 1995).

Sperber, D. and Wilson, D. (2008). "A Deflationary Account of Metaphors". In: Gibbs, R. W. (ed.). The Cambridge Handbook of Metaphor and Thought. New York: Cambridge University Press, pp. 84-108.

Tustin, F. (1984). "Autistic Shapes". International Review of Psychoanalysis, 11: 279-290.

Tustin, F. (2011). "Metaphor in Psychoanalysis: Bane or Blessing?" Psychoanalytic Inquiry, 31: 90-106.

Williamson, T. (2000). Knowledge and Its Limits. Oxford: Oxford University Press.

Winnicott, D. W. (1949). The Child, the Family and the Outside World. Baltimore: Penguin Books, 1964.

Wurmser, L. (2011). "Metaphor as Conflict, Conflict as Metaphor". Psychoanalytic Inquiry, 31: 107-125.

 

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.