פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
להתיידד עם מותנו: סקירת יום העיון 'מי מפחד מקפה מוות?'להתיידד עם מותנו: סקירת יום העיון 'מי מפחד מקפה מוות?'
להתיידד עם מותנו: סקירת יום העיון 'מי מפחד מקפה מוות?'

להתיידד עם מותנו: סקירת יום העיון 'מי מפחד מקפה מוות?'

כתבות שטח | 17/3/2020 | 1,839

יום העיון שהתקיים בפברואר 2020 עסק ברעיון הוצאת המוות "מן הארון" והפיכת נושא אוניברסלי זה לנגיש, ואפשר לראשונה ביטוי של הנושא דרך ערוצים אומנותיים. בחלקו הראשון של יום העיון הוצג מיזם קבוצות "קפה מוות", וניתנה הרצאה שהתייחסה לנושא המוות מזווית לא שגרתית. בחלקו השני של יום העיון נדון נושא המוות בסדנאות אומנותיות מגוונות ועשירות בתחומי האומנות החזותית, התנועה, הדרמה והכתיבה.

להתיידד עם מותנו

סקירת יום העיון 'מי מפחד מקפה מוות?'

מאת ד"ר ערגה דרורי

 

יום העיון "מי מפחד מקפה מוות?" התקיים במכללה האקדמית לחברה ואמנויות בנתניה ב-20 בפברואר 2020, בעקבות הספר "קפה מוות" מאת פרופ' עמיה ליבליך.

 

"את בסדר? למה את צריכה ללכת ליום עיון שכולו מוקדש לזה?", שאלו אותי סובביי כאשר סיפרתי להם שנרשמתי ליום העיון "מי מפחד מקפה מוות" שנרקם בעקבות ספרה האחרון של פרופ' עמיה ליבליך, "קפה מוות", שאותו קראתי בשקיקה – פעמיים. "אין די צרות בעולם כעת? יש קורונה, שריפות באוסטרליה ובחירות ממש בקרוב... מה יש להעמיק בעניין הזה?", הוסיפו ושאלו אותי, נזהרים מאוד שלא לבטא את המילה "מוות" ומחליפים אותה שוב ושוב ב"זה".

ואולם, אני, שמכירה את הריקוד הפנימי שלי עם המוות, חייכתי בשתיקה. מפחיד? אולי. מסקרן? ודאי. להתיידד עם המוות? לדעתי, כמו לדעת פרופ' ליבליך ושאר האנשים שגדשו את האולם – כדאי גם כדאי.

בבוקרו של יום העיון, שהתקיים ב-20 בפברואר – היום שבו הוחזרו ארצה מיפן הישראלים ששהו ב"ספינת הקורונה", הדיימונד פרינסס – הייתי בדרכי אל הרכב כששמעתי את השכנים מביעים את דאגתם מכך שהמחלה תתפשט בארץ. חשבתי עד כמה מתאים העיתוי של יום העיון הזה, אבל האנשים שהגיעו מוקדם ליום העיון נראו נינוחים. כך גם נראתה פרופ' עמיה ליבליך (שמעתה תיקרא בסקירה זו בשמה הפרטי "עמיה", כמחווה לנועם הליכותיה ולפשטותה הבין-אישית) שחיכתה בפתח, לבושה בסגול-לבנדר מלא חיים, חייכה ובירכה לשלום את הנכנסים. את עמיה אין צורך להציג לקוראי "פסיכולוגיה עברית", שהרי היא מביאה את עצמה למרחבי האתר דרך הגיגיה, הנכתבים בקביעות בבלוג שלה זה כ-20 שנה. הפעם היה מסקרן לפגוש אותה פנים אל פנים ולשמוע אותה, במשכנה המקצועי, הלוא הוא המכללה האקדמית לחברה ואמנויות בנתניה, שהיא משמשת כנשיאתה.


- פרסומת -

אנו מוצאים את האולם שכבר ממתין לנו עם שקופית שעליה מתנוסס ציורו של קלימט: "Life and Death". החיים נראים בו שקטים ונינוחים. הם אינם יראים ואינם מאוימים מפני המוות המביט בהם ומצוי לצידם, נפרד אך קרוב מאוד. הקסימה אותי בחירה זו בציור כייצוגה של ההנחה הבסיסית שעליה מושתת יום העיון הזה: ההתיידדות עם מותנו אנו, ההשלמה עם דבר סופיותנו, היא המאפשרת שלווה, רוגע ובחירה מיטיבה יותר באופן שבו יש לחיות.

את יום העיון הנחתה בלבביות רבה ד"ר אילנה לח, מטפלת ומדריכה באמנות ואנליטיקאית יונגיאנית, אשר הציגה את הדוברים, סיכמה את הנאמר וארגנה את סדר היום.

זכות הדיבור הראשונה ניתנה לעמיה. על אף קולה הסדוק משהו, היא ריתקה בחיוניותה כשסיפרה על ההתפתחות של קבוצות "קפה מוות" בארץ. עמיה תיארה כיצד מודעה קטנה בעמוד האחורי של עיתון "הארץ" על קבוצות "קפה מוות" בעולם שבתה את עינה ואת לבה, וכיצד נרתמה להקמת קבוצה דומה בביתה אשר ביפו. היא סיפרה כי בשונה מהקבוצות העולמיות, היא הכניסה פורמט רענן וייחודי לקבוצות שלה: ראשית, קבוצה המשכית במקום קבוצה חד-פעמית, ושנית – הנחיה ברוטציה, כשכל אחד ממשתתפי הקבוצה מכין ומוביל את אחד המפגשים כרצונו. עוד היא תיארה שני נושאים השזורים כחוט השני במפגשי הקבוצות: הראשון הוא חוסר האפשרות לבודד את מותנו אנו מזה של אחרים, והשני הוא התייחסות לתקופה שלפני המוות הכוללת נושאים של זקנה, בדידות, דמנציה, תלות, השפלה וכדומה. שני נושאים אלו מקיפים את גרעין ההתמודדות עם סופיותנו.

ספרה "קפה מוות" מתאר את מפגשי הקבוצה שהתקיימה בשנת 2016, קבוצה אשר הרכבה האנושי והגילי – אנשים מבוגרים בשנות ה-70 המאוחרות לחייהם לצד צעירים מתחת לגיל 40 – תרם ליצירת קשרים ולדינמיקה ייחודית, ובכך אפשר העלאת חומרים שעמיה חשה שחבל לא להפוך אותם לאלמותיים. ברשות המשתתפים הוקלטו המפגשים, תומללו על ידי עמיה והפכו לספר הנוכחי, שעורר עניין וסקרנות נרחבים (איך לא?). עמיה מספרת בהתרגשות כי בעקבות ההיכרות הגוברת עם הרעיון, נפתחו קבוצות נוספות של "קפה מוות" ברחבי הארץ, בווריאציות שונות ויצירתיות: בבתי חולים, בטיולים, במפגשים במדבר, קבוצות חד-פעמיות, קבוצות המשכיות ועוד. "יש הרגשה של קליעה למטרה", היא מסכמת. "היה פה צורך, שאותו זיהה הרופא מאירופה שהגה את הרעיון, צורך ש"קפה מוות" מצליח לענות עליו, בעולם וגם כאן בארץ". על הצורך הזה העיד גם האולם, שהיה צפוף ומלא עד אפס מקום.

לאחר דבריה של עמיה קיבלו את רשות הדיבור שני משתתפים מקבוצתה: הגב' ליאורה איילון, מנחת קבוצות המכשירה גם מנחים, וד"ר חן נרדי, עובד סוציאלי, מטפל זוגי ואישי, מדריך הורים ומנחה קבוצות. שני המשתתפים תיארו ברהיטות את המשיכה שלהם לנושא המוות ואת האופן שבו ההשתתפות בקבוצה תרמה להתבוננות חדשה שלהם בעצמם ובאירועים בחייהם ולהתייחסותם המחודשת לחיים. ד"ר נרדי תיאר שבאחד ממפגשי הקבוצה, שאותו הנחתה איילון, קיבל כל משתתף גפרור ארוך במיוחד, וההנחיה הייתה לדבר על פי תור, עד אשר יכבה הגפרור. המטאפורה למהלך החיים הייתה ברורה, ולד"ר נרדי, אשר לא חיכה עד שהאש תדעך והגפרור יִכְלֶה אלא העדיף לכבותה בעצמו, הייתה זו חוויה עוצמתית. בעקבותיה הגיע ד"ר נרדי לתובנות הקשורות לאופן שבו היה רוצה לחיות – מחוץ למרוץ הקדחתני שבו היה מצוי. תובנות אלה הובילו לשינוי ממשי בחייו וכן להכרה באופן שבו היה רוצה למות, כל עוד הבחירה עדיין בידיו.

 

ללוות את המוות אל הנוטה למות

את חלקו הראשון של יום העיון חתם ד"ר אליצור ברנשטיין, פסיכולוג קליני בכיר, מרצה במכללה האקדמית צפת ובבית הספר הגבוה לאומנויות בברן שבשווייץ. בהרצאה מרתקת ששמה הייחודי והמסקרן היה "ללוות את המוות אל הנוטה למות", פתח ד"ר ברנשטיין בידוע לכול: המוות הוא בלתי נמנע, הוא פרטי ואישי, וכל אחד מאיתנו יעמוד מולו בבוא שעתו, לבדו. למוות דיוקן עלום ולרוב לא מדברים עליו, נמנעים ממנו ומפנים לו עורף, אך יש גם המבקשים להיות איתו בדיאלוג, להתיידד איתו ולהתכונן לבואו. אבל עם מה? עם מי בדיוק? איזו ממשות היא המוות?


- פרסומת -

לדעת ד"ר ברנשטיין, כאשר מתקיים שיח על המוות, יש מקום למפגש עמו במובן של "אני-אתה" של בובר (בובר, 2013), ואולי גם המוות כמהות, כממשות, עשוי לבקש בעצמו את המפגש הזה. לדברי ברנשטיין, בתודעתו של האדם המלווה את הנוטה למות מתקיימים תחושות ורגשות מורכבים: רצון להקל את הסבל, לשמח, לחשוב חיובי, לחזק אמונה בהישארות הנפש ובעולם הבא וכדומה, לצד מנגנוני הגנה כמו הכחשה והיפוך. במלווה יכולות לעלות גם תחושות קשות של חוסר אונים ופחד מרגע הפרידה ומפני שיקוף החידלון שלו עצמו. סיטואציה זו קשה ובלתי נסבלת, ולעתים מרחיקה את המלווה מעצמו ואף מהנוטה למות. ד"ר ברנשטיין ביקש להזכיר כי פרויד היה מי שטען שיצר החיים ויצר המוות שוכנים זה לצד זה (ממש כמו בציורו של קלימט, ע.ד) ולא נוגדים זה את זה (פרויד, 1988).

ד"ר ברנשטיין תיאר כי במרחב הסופי נוכחים שלושה שותפים שווים: הנוטה למות, המלווה והמוות עצמו.

הנוטה למות: הנוטה למות מוכר לנו "מבחוץ" מאחר שאנו יכולים להתרשם לרוב רק מן המעטפת, מתוך מה שהנוטה למות מעביר לנו בנוכחותו, ולא מתוך החוויה. זאת הן כי אנו חוששים לשאול, שהרי "לא מדברים על זה", הן כי הנוטה למות עצמו אינו שש לשתף. הנוטה למות עטוף לרוב בחמלה וברחמים וחשוף לביטויי חרדות שמקורן במלווה. המלווה חש גם רגשות שליליים כלפי הנוטה למות, אך הם מוסטים הצדה לנוכח מצבו.

המלווה: כתוצאה מהליווי שלו את הנוטה למות, מועצמת התודעה היומיומית שלו לנושא המוות. המלווה מקדיש עצמו לסיוע ולתמיכה בנוטה למות, אך הוא גם מוצף בתכנים כגון פחד מן הנטישה, מהפרידה ומפני המוות הקרב של הזולת, וכן פחד מפני המוות שלו עצמו.

המוות: איננו מוכר לנו כשלעצמו. אין אנו מכירים אותו ואין לנו יכולת להמשיגו באופן מוחשי, אלא דרך התנסויות אישיות המשפיעות על תודעתנו ועל דימויו, מתוך התרבות שאליה אנו שייכים. המוות הוא שותף סמוי ושווה, מרחב דמיוני (בשונה ממדומה) המאפשר לנו לקיים עמו שיח ישיר וממשי.

ד"ר ברנשטיין העלה את התהייה מהו הליווי שהנוטה למות זקוק לו, ובהקשר זה תיאר שני מקרים: את הראשון שמע בתוכנית בגלי צה"ל ובה ראיין אברי גלעד אדם חולה כבן 65, שסיפר כיצד ביקש מרופאו לא ליידע את משפחתו על מצבו. החולה תיאר כיצד הוא רואה בבני משפחתו את החרדה, את הפלצות ואת הרחמים, ואמר כי לא יוכל לעמוד בכך. החולה הוסיף ואמר שאם כבר כעת יראו בו אדם מת, בני משפחתו לא יוכלו לעזור לו עוד. בסיפור הליווי השני התייחס ד"ר ברנשטיין לרופא המתמחה ברפואה פנימית, שהיה חבר ב"קבוצת באלינט" (קבוצות באלינט הן מסגרות הדרכה וטיפול המיועדות לרופאים המעוניינים להרחיב את ההבנה הדינאמית בקשרי רופא-חולה. נקראות כך על שם האנליטיקאי מייקל באלינט, שתיאר את היחסים בין המטפל למטופל כמשמעותיים וכמרכזיים בטיפול). הרופא המתמחה סיפר כי בניגוד להנחיות היבשות ולשבועת הרופא, הוא נענה לבקשתו של חולה סרטן ריאות שנטה למות והיה באחריותו לעשן סיגריה אחרונה, ואף חבר עמו לעישון משותף.

בחלקה השני של ההרצאה התייחס ד"ר ברנשטיין למוות מזווית תיאורטית-פילוסופית, ותיאר את המוות קודם כל כטרנסצנדנטי – דבר שנמצא "מעבר" ואינו נתפס בחושים. קאנט גרס שמטרתה של ההכרה האנושית היא להפוך את הדברים מטרנסצנדנטיים לטרנסצנדנטליים (קאנט, 1954). כלומר, ההכרה האנושית תופסת את הדברים כפי שהם נראים לנו, ולא כפי שהם באמת, כדי שנוכל לתאר לעצמנו אותם וכך להפכם לידועים ולקרובים לנו. כך גם בהקשר של המוות. איננו יודעים מהו ואנו משתמשים בתודעה שלנו, באופן אקטיבי כביכול, כדי להגדיר לעצמנו את מהותו. לצורך הפיכת המוות מדבר מה רחוק, בודד וזר (טרנסצנדנטי) למוכר, קרוב ושניתן לדמיין אותו (טרנסצנדנטלי), פיתחה האנושות מגוון רחב של מושגים מילוליים ולא מילוליים, שבעזרתם נוכל כביכול לתאר לעצמנו את המוות. זוהי פעולה אינטואיטיבית שתכליתה להרחיב ולגוון את מגבלות ההכרה הסובייקטיבית שלנו כדי להיערך לחוויית המוות, אבל גם כך לא נדע עדיין באמת מהו המוות כשלעצמו. בהקשר זה מספר ד"ר ברנשטיין על פגישתו ביום סוער וגשום עם דמות קטנה וצולעת, לבושת סחבות, הדוחפת עגלת סופר עמוסה. ד"ר ברנשטיין (הרזה, התמיר והמזוקן, ע.ד) חש לעזרתה וסייע לה להגיע למקום מסתור. בעודם ממתינים לגשם שייפסק, פנתה אליו לפתע האישה הזקנה והזרה, הביטה בו ושאלה בבעתה: "זה אתה?", "כן, זה אני", ענה ד"ר ברנשטיין. "אתה נראה כמו מלאך המוות!", הזדעקה, והוסיפה: "אני מבקשת ממך לא לגעת בי ולחכות כמה דקות עד שהבת שלי תגיע". ברנשטיין המסוקרן פתח עמה בשיחה, ומתוכה עלה כי האישה החולה מבקשת מהמוות שלא ייקח אותה כאשר היא לבדה, אלא רק כאשר בתה לצידה, כדי שתוכל לתווך בינה לבין המוות או לנציגו. מפגש זה הותיר את ברנשטיין במחשבה כי אמנם קיימים שלושה שותפים במרחב הזה. הוא הקריא לנו משל משעשע של קרילוב ובו מומחשת הממשיות של האפשרות לנהל משא ומתן עם המוות.


- פרסומת -

ד"ר ברנשטיין סיכם ואמר כי היכולת להגדיר לעצמנו מהו המוות ולפגוש אותו בתוכנו, דרך דימויים והמשגות, מאפשרת הדדיות בינינו ובין המוות הירא גם הוא מפני מותו שלו, ובכך הופכת אותנו ואת המוות לשותפים לדרך אחת, שבה צועדים הנוטה למות, המלווה והמוות. אם ניתן לכרוך ביחד את התודעה באופן הזה, גורס ד"ר ברנשטיין, אזי גם כשהחרדה רבה מאוד, מתקיים ממד של השלמה עם המוות. השלמה עם המוות, כך הוא מסביר, מאפשרת הקלה ורוגע משמעותיים במחיצתו, והלוא זו מטרתם העיקרית והמיטיבה של מפגשי "קפה מוות".

למרות הנושא הכבד של ההרצאה, ואולי בגללו, תיבל ד"ר ברנשטיין את ההרצאה ברגעים מבדחים רבים, וכך אפשר לנו, הקהל, לפרוץ מדי פעם בצחוק ולזכות באתנחתא מקלילה ומקלה. כפי שכבר ציינה עמיה בספרה – ככל הנראה קשה להתייחס לנושא המוות מבלי לתבלו גם בהומור.

 

הביטוי האמנותי של המוות

הפסקה של כמחצית השעה אפשרה לנו לשתות עוד קפה ולהיזכר שחלק משמעותי בלהתיידד עם מותנו הוא לדאוג לעצמנו כל עוד אנו חיים. לשם כך חיכו לנו מחוץ לאולם סנדוויצ'ים מלאים כל טוב וסלטים בריאים וערבים לחך. הוספנו "להתמנגל", לבדוק מי נרשם לאיזו סדנה ולהתרגש מהחלק הקרוב העומד להתחיל: הסדנאות.

לסדנאות שמילאו את חלקו השני של היום נרשמנו מראש. האפשרויות היו מגוונות, ונדרשנו לבחור אחת מתשע סדנאות האומנות, שנועדו לאפשר לנו לצלול פנימה לתוך עצמנו ולבחון את האפשרות שלנו להתיידד עם מותנו דרך אמצעים אומנותיים שונים. הסדנאות כללו סדנת כתיבה (בהנחיית עמיה), משחק (גב' שרה סיבוני), חומר (ד"ר אילנה לח), תנועה (גב' מיני שושן), אומנות (גב' ג'ניס שפירא), מדיטציה (ד"ר רועי ששון), אמנות וכתיבה (גב' ענת גלעד), התבוננות ויצירה בהשראת "ספר החיים והמתים הטיבטי" (ד"ר דברה קלמנוביץ') וסדנת אמצעים אקספרסיביים בעבודה עם ילדים (גב' פזית דושי).

בחרתי להשתתף בסדנת הכתיבה שאותה הנחתה עמיה ושהתקיימה בספרייה הנעימה של המכללה. התכנסנו כ-20 איש ואישה, חוששים מעט וסקרנים לדעת מה נגלה כאן בין הספרים מלאי המילים. על מה נכתוב? איך נחפש ונמצא בתוכנו מילים שתאפשרנה לנו להתיידד עם ידיעת סופיותנו? כיצד יפגוש מותנו את המילים הכתובות על הדף (או ההפך)?

כשאנו תוהים על מה שצפוי לנו כעת, פתחנו בסבב היכרות ובו הצגנו עצמנו וסיפרנו כיצד התחברנו לרעיון של "קפה מוות". היו שדיברו על המשיכה לנושא מהכיוון המקצועי, בעוד אחרים שיתפו בחלק אישי יותר שמחבר אותם. עמיה האזינה בריכוז רב, והתרשמה מהמגוון ומהרצינות. היא שיתפה שהרגעים שבהם היא חשה הכי בחיים, הם הרגעים שבהם היא כותבת. לאחר מכן הגיע רגע האמת: משימת הכתיבה שלנו. עמיה הנחתה: "תארו לעצמכם שנשאר לכם כחודש עד חודשיים לחיות. בחרו אדם אחד מבין הסובבים אתכם וכתבו לו מכתב. במכתב ספרו סיפור, ושלבו בו נקודות הקשורות בהכרת תודה, בבקשת סליחה, בכמיהה ובהבעת אהבה". אחרי ההלם הראשוני מהמפגש החזיתי עם עובדת מותנו, התפזרנו בספרייה והתחלנו במלאכת הכתיבה. מעל הדף שלפניי, ותוך כדי כתיבת המילים, קשה היה להתעלם מקול משיכות האף והדמעות. היו מי שלא הרימו את העט אף לא לרגע קט. חלק התכנסו בתוך עצמם באחת הפינות, בעוד אחרים הסתובבו בספרייה, נכנסו אליה ויצאו ממנה בחוסר שקט. איזו סימולציה מפעימה! עוד לפני העיסוק בתוכן, אפשר היה להבחין בתגובות השונות והמגוונות של כל משתתף אל מול המוות המדומיין, שהוא בו-זמנית גם מותנו הממשי ביותר.

אחרי כ-40 דקות של כתיבה שבנו למעגל. היו שתיארו גל של עצב, אחרים סיפרו שנתקעו. חלק תיארו התנגדות, וחלק תיארו התמסרות עמוקה. הרגע שבו עצרנו להתבונן במה שלרוב איננו טורחים ואף נמנעים מלהביט בו היה רגע עוצמתי ביותר. בקבוצות קטנות הקראנו זה לזה את שכתבתנו, תוך התייחסות אוהדת ולא ביקורתית למכתבים, כפי שהנחתה עמיה, שהסתובבה בין הקבוצות, האזינה וחלקה מניסיונה. בקבוצתי שתי נשים בחרו לכתוב לחברות קרובות, ושתיים אחרות בחרו לכתוב לבני הזוג. תחושת הזרות אפשרה להסיר הגנות, ובאופן פרדוקסלי יצרה אינטימיות, קרבה ואהדה, שנבעו, כך נדמה לי, מתוך שותפות הגורל האולטימטיבית. מבחינת כולנו, תרגול הקרבה למותנו דרך הכתיבה עורר חשיבה מחודשת על היחסים שלנו עם האדם שאליו כתבנו ועל הפוטנציאל ליישם במציאות את התובנות שעלו כל עוד (כך נקווה) מותנו עדיין רחוק.

מן הספרייה שבנו לאולם שבו חלקנו אנו ומדריכי הסדנאות את התחושות שעלו. אחת המשתתפות בקהל תיארה את הקושי שחוותה בצורך לבחור בסדנה אחת מבין התשע ולוותר על כל האחרות. אישה צעירה שישבה לצדי אמרה שהזמן עבר לה כל כך מהר, ומשתתף אחר הצר על כך שצריך לסיים ולהיפרד. דבריהם הזכירו לי את תרגיל הגפרור שסיפר עליו ד"ר נרדי בתחילת היום, וחשבתי שאולי ניתן לתאר את חיינו כמורכבים גפרורים-גפרורים: כל חוויה וכל מפגש הם גפרורים שהוצתו, וכן הלאה – עד אשר יוצת הגפרור האחרון בקופסת חיינו.

בדרך הביתה, הווייז כיוון אותי לתל אביב דרך השדות, משום מה. חשבתי שאולי באופן עלום כלשהו, הוא נענה לקריאתה של עמיה, אשר חתמה את יום העיון במילים אלו: זמננו כאן מוגבל, על כן בואו ננצל את הרגע – בואו נביט בעולם, בעושרו ובצבעיו, שהרי התיידדותנו עם מותנו לא רק מפחיתה את הפחד מפניו, אלא אף יכולה – אם נתכוונן לכך – להעשיר את חיינו, לייפות אותם ולדרבן אותנו למצותם.


- פרסומת -

 

 

מקורות

בובר, מ' (2013). אני ואתה. ירושלים: מוסד ביאליק.

ליבליך ע' (2019). קפה מוות. תל אביב: הוצאת דביר.

פרויד, ז' (1988). מעבר לעקרון העונג ומסות אחרות. תל אביב: הוצאת דביר.

קאנט, ע' (1954). ביקורת התבונה הטהורה. ירושלים: מוסד ביאליק.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

דרורי, ע. (2020). להתיידד עם מותנו: סקירת יום העיון 'מי מפחד מקפה מוות?'. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3941

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

נחמה גולדבלטנחמה גולדבלט20/4/2020

השראה. המאמר סוקר בקצרה חוויה ענקית שעמיה ליבליך הצליחה ליצור ביום העיון.

הדברים מעוררים השראה לעסוק בנושא,באומץ ובאהבה לחיים.