פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
טראומה ואדריכלות – פליטות קולמוס במרחבי מבוכה אדריכלייםטראומה ואדריכלות – פליטות קולמוס במרחבי מבוכה אדריכליים
טראומה ואדריכלות – פליטות קולמוס במרחבי מבוכה אדריכליים

טראומה ואדריכלות – פליטות קולמוס במרחבי מבוכה אדריכליים

מאמרים | 30/1/2020 | 2,229

דיאלוג לא שגרתי בין אדריכל לפסיכואנליטקאי הוליד מחקר מרתק על הנסיון האנושי למחוק ולהסתיר טראומות, על ידי הרס המרחבים האדריכליים שבהם הן אירעו. במאמר זה נטען כי ניסיונות הטשטוש ההיסטוריים נדונים לכישלון, כך שתמיד ברגע לא צפוי ייחשף המוסתר ויפגע בתכנון העתידי לקיום סביבה נורמלית. מרחבים אלה נקראים "מרחבי מבוכה". מתוך שיתוף פעולה רעיוני, מנסות אדריכלות השימור והפסיכואנליזה לחשוף את ההסתרה ואת מניעיה, וכן את חשיבות הגילוי, למען שימור ופיתוח סביבות חיים שפויות.

טראומה ואדריכלות

פליטות קולמוס במרחבי מבוכה אדריכליים

מאת אמנון בראור וגבי בונויט

 

פתח דבר

לעיתים קרובות מתכננים מוצאים את עצמם פועלים במרכזים ההיסטוריים של העיר. ואולם השיח התכנוני הנהוג כיום בקרב מתכנני השימור לא נותן מענה הולם לטיפול באזורים בעלי זיכרונות טראומטיים. כניסיון להתמודד עם הסוגייה הזו, אנו מציגים כאן ניסיון ראשוני של שיתוף פעולה בין פסיכואנליטיקאי לאדריכל שימור, לשם הבנה של אזורים היסטוריים טראומטיים הנמצאים בהליכי תכנון. במהלך הסיורים הרבים שערכנו, ניהלנו בינינו דיאלוג שהתכונה המרכזית שלו הייתה תנועה לשני הכיוונים – מהאדריכלות לפסיכואנליזה ומהפסיכואנליזה לאדריכלות. כך יצרנו את התבנית שלה קראנו "מרחב מבוכה", שהיא למעשה אינטגרציה שלנו בין שתי הדיסיפלינות. הגדרת מרחב המבוכה תאפשר לדידנו את גיבושה של אתיקה לתכנון ולשימור המכבדת והמכילה את בעלי העניין אשר זיכרונותיהם חרוטים על קירות הבתים, וצרובים בתודעה הקולקטיבית.

במהלך המחקר שוטטנו בעשרות חדרי אוכל קיבוציים. חלקם היו ריקים, אחרים מושכרים והיו גם כאלה שעדיין ממלאים את ייעודם המקורי. בחרנו כמקרי בוחן את חדרי האוכל שבקיבוצים שער הגולן ויד מרדכי, שניהם קיבוצים שננטשו ב-1948 ושנכבשו, בידי הצבא הסורי בצפון ובידי הצבא המצרי בדרום. בהתאם, אנחנו מבקשים לטעון שהתכנון של חדרי האוכל בקיבוצים אלה והבנייה שלהם יצקו לתוכם סממנים טראומטיים הקשורים לנטישה. בנוסף הרחבנו את החיפוש שלנו, ופנינו לבחון אזורים מיוחדים בשלוש הערים הגדולות (והמעורבות) בישראל – השכונות הפלסטיניות מנשייה בתל אביב־יפו, וואדי סאליב בחיפה וטלבייה בירושלים. השערתנו היא שניתן לזהות רמזים לטראומה מוכחשת באותם מרחבים אדריכליים.

 

דיאלוג בין השפות

השפה האדריכלית והשפה הפסיכואנליטית שונות זו מזו בהרבה מובנים. השפה האדריכלית מושתתת על אמפיריקה. כל רעיון צריך להיות מגובה בראיות שיש בהן ממד אובייקטיבי. כל ייצוג מטאפורי צריך לנבוע מתוך תצפית המשמשת הוכחה לאידאה או לתקפות הייצוג. השפה הפסיכואנליטית מורכבת כולה מייצוגים וממטאפורות הבנויים על התנסויות שהממד הסובייקטיבי שלהן הוא מרכזי ולעיתים בלעדי. האמרה למידה מתוך ההתנסות היא לדעתנו מכוננת ומרכזית בפסיכואנליזה.


- פרסומת -

יש גם דמיון בין שתי השפות. נקודת המוצא המשותפת של שתיהן היא מחשבות: אנליטיקאי הופך מחשבות למילים, האדריכל הופך אותן לחללים. נקודת מוצא חשובה נוספת היא החוויה האנושית. הבית הפסיכולוגי והבית האדריכלי הם שני אספקטים של אותה הוויה בסיסית. שניהם נתפסים כבסיסיים וכחיוניים לחיים תקינים של בני אדם. אדריכלות ופסיכואנליזה עוסקות שתיהן בנפש וברוח האנושית. שתיהן הן גם מדע, גם אמנות וגם אומנות (Parment, 2000). הניסיון לחבר בין הפסיכואנליזה לאדריכלות יוצר מרחב שבו ניתן לבנות משהו ששום צד איננו יכול לבנות לבדו, ובכך ייחודו של החיבור הזה.

 

אמנון: "מזה כ-25 שנים אני משלב את עבודתי המקצועית בתכנון ובשימור אתרים ומבנים עם הוראה רצופה בבית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב. בין השנים 2010 ל-2012 עסק הסטודיו לשימור שבהנחייתי בחקר ובתכנון באזור מנשיה שביפו, אשר נמחקה באופן חלקי אחרי כיבוש יפו בשנת 1948. כיום נותרו במקום מספר מועט של מבנים, ומרבית השטח משמש כטיילת עתירת מדשאות ומגרשי חנייה. מרחב זה נושא זיכרונות קשים וטראומות לכל אחת מקבוצות האוכלוסייה שנפגעה במקום. המוסלמים, הנושאים את זיכרון הכיבוש של מנשייה ב-1948 והטיהור האתני ממרחבי תל אביב היהודית; והיהודים – את זיכרון הפיגוע הרצחני של תלמידי התיכון שבאו לבלות במועדון שהיה בדולפינריום. משהגענו, הסטודנטים ואני, להכרה של היות המרחב טראומטי ונושא זיכרונות קשים, פניתי לחברי מהעבר, הפסיכואנליטיקאי גבי בונויט, שיבוא לסייע לנו להבין את המשמעויות הפסיכולוגיות של תכנון במתחם פגוע זה".

 

ביטוייה של טראומה חברתית במרקם העירוני

הטראומה היא קרע במגן נגד הגירויים. היא למעשה חווית כאוס, שבה מיטשטש הגבול בין שתי המציאויות: הפנימית והחיצונית, והעצמי מפסיק להתקיים כמהות נפרדת. צריך לזכור: טראומה קשורה לתהליכי הפנמה, אבל הפנמה שהתרחשה תוך כדי אקט אלים ש"חדר" פנימה ושכבש את התודעה מבפנים.

על מנת למנוע את התהליך ההרסני הזה מופעל המנגנון הדיסוציאטיבי, הדוחק את האירוע, ובעיקר את משמעויותיו הרגשיות, לאזורים לא מודעים בנפש.

חשוב לציין כי לא רק הקורבן יכול לסבול מפוסט־טראומה, אלא גם הצד האלים. החשיפה לאספקטים אלימים הקיימים בכל עצמי, והמימוש שלהם, יכולים להפעיל בדיוק את אותם מנגנונים דיסוציאטיביים המופעלים אצל הקורבן. בטראומה, מה שמחליף את הזיכרון ואת העיבוד הוא מנגנון החזרה הכפייתית. במונחי החזרה הכפייתית של פרויד, הכחשת היסטוריה טראומתית מגבירה את הסכנה לשחזור הטראומה.

הנחת היסוד שלנו היא שהאירוע הטראומתי יכול להתחולל אצל היחיד, אבל גם בקבוצה, בקהילה ובחברה. גם קבוצה יכולה לאמץ את אותם מנגנונים שבהם משתמש היחיד מול אירועים שאין הקבוצה או הקהילה מסוגלות לעבדם ולזוכרם. החברה או הקהילה ישתמשו בדיסוציאציה בעיקר בזמנים שבהם מתקיימים מרכיבים בזהותה של הקהילה שאינם מתיישבים זה עם זה: ההווה עם העבר, האידאה עם המציאות, ערכי המוסר והאתיקה הקולקטיבית עם אספקטים אלימים בהיסטוריה של קהילה או של חברה.

החיבור בין אדריכלות לפסיכואנליזה מתרחש במרחב הטראומה. ברור לנו שאי אפשר לדבר על רה־קונסטרוקציה של שכונה שנותקה מתושביה מבלי לתת מקום לתהליכי הטראומה.

האתגר שבחיבור זה הוא לא פשוט. התודעה היא המנוע ההתפתחותי של האדם. הנחת היסוד הפסיכואנליטית היא שהרחבת התודעה היא תנאי הכרחי להתפתחות וליצירתיות. אבל התודעה איננה רק מה ש"רואים". יש את התודעה של למעלה ויש את התודעה שבמרתף. זאת שנזרקת למקומות חשוכים ובלתי נראים. יש את מה שמלא ויש גם את הריק, יש את מה שנבנה ויש את מה שנהרס. עבור האדריכלות יש את מה שיש, אבל את הפסיכואנליזה מעניין בעיקר מה שאין. מתוך הנחת יסוד זאת גם האדריכלות, בבואה לחקור, לתכנן ולבנות מרחבים אדריכליים, חייבת להפנות את תשומת ליבה, או כפי שווילפרד ביון אמר, חייבים להפנות "אלומה של חושך" (גרוטשטיין, 2007), לאזורים מודחקים ומוכחשים. אלו הם מרחבי המבוכה.


- פרסומת -

 

מרחבי מבוכה

מרחב מבוכה הוא אזור שאם נכנסתם – או נכון יותר: הוכנסתם – אליו, כל שתבקשו הוא להיחלץ ממנו. לרוב, חווית המבוכה מתלווה לתגובות לא קוהרנטיות, שאתם, כנושאי המבוכה, בטוחים שכולם שמו לב אליהן. המבוכה וחוסר הקוהרנטיות הופכים את המבוכה לא רק לחווייתו של הפרט אלא גם לנחלת הכלל. מרחב המבוכה איננו משהו שהוא בינך לבינך, אלא משהו שכווווולם רואים ומבחינים בו.

כיצד נוצר מרחב מבוכה, ומהי הדינמיקה המופעלת על האדם המובך היוצרת אצלו תחושה ש"כולם רואים לו"? בבסיס המבוכה קיימת האשליה האנושית שלפיה ניתן למחוק זיכרון. ההתפקחות מהאשליה מזכירה עקרב המסתתר מתחת לאבן התודעה, ומתנפל עליך באופן מפתיע ומאיים לפגוע בך ולכבוש אותך מבפנים. זוהי חזרתו של המודחק של זיגמונד פרויד (Freud, 1896).

מרחבי המבוכה נוצרים במציאות אשר, לרגע מסוים, לא רק שאיננה פתירה אלא יוצרת מצוקה, סבל וחוסר מוצא – מעין מבוך נפשי. הפתרון האנושי הוא הדיסוציאציה, שבו הנפש מתעלמת מן המבוך באמצעות הריסתו, המדומיינת או המציאותית. פתרון כזה יוצר מציאות מדומיינת, שבה המבוך איננו קיים. זאת עמדתו האומניפוטנטית של התינוק: ברצותו יבנה וברצותו יהרוס או יעלים. זהו הבסיס האשלייתי של ההכחשה, הדיסוציאציה וההסתרה. זהו המצע שעליו מתרחשת פליטת הקולמוס.

מול הפתרון הזה עומדים הזיכרון והתודעה, שאינם מאפשרים באמת למחוק את זכרון הטראומה. למעשה, בשיטוט במרחבי המבוכה הפיזיים, ניתן להבחין ב"פליטות קולמוס" מרחביות (כמו שרידי מבנים או שמות רחובות ושכונות אשר שונו משמותיהם הערביים לשמות עבריים, אך הציבור עדיין משתמש בשם המוכחש). אלו מבצבצות מבין ניסיונות המחיקה, מדגישות את הרובד הקבור תחתיה וחושפות את המבוכה במלוא מערומיה.

מהם המצבים הרגשיים המהווים תשתית להכחשה ולדיסוציאציה? מהו הדלק הרגשי המניע את ההסתרה ואת האיון? לשם כך אנו צריכים לדבר על מבוכה.

המבוכה היא החיבור בין האשמה לבושה. המבוכה נגלית בפנים, ברגע שבו מתגלה ההסתרה. שם מתגלה הזיוף. הכל נעצר. אנחנו רוצים רק לא להיות שם. כשההסתרה נחשפת, כשהסוד – שהוא כאמור גם סוד מעצמנו ולא רק מהזולת – הופך להיות גלוי, הכל נעצר, ואז אדמומיות מכסה את פנינו השורפות ממבוכה, כאילו הסוד הקבור הופך להיות אש המלחכת את הפנים.

נקודת התייחסות אחת למרחבי המבוכה היא דרך המושג "התקפה על החיבורים" (Bion, 1959). ביון, בניסיונו לתאר תהליכי חשיבה ולמידה, דיבר על יצירה של חיבורים בין מרחבי חשיבה בנפש. החיבור הזה, שאיכותו היא לרוב אסוציאטיבית, מאפשר מטאפוריזציה ומנטליזציה של המחשבה, ויצירת יותר ויותר מרחבים שיהיו שייכים לעצמי. זהו תנאי הכרחי לגדילה ולהתפתחות. אבל מה קורה אם יש בנפש אזור המסכן אותה והמאיים לפרקה? הסובייקט שונא את אותם אזורים, וישאיר אותם כאזורים אסורים לטרנספורמציה מנטלית.

ביון מכנה אזורים אלה אזורים פסיכוטיים, בעיקר משום שלא עברו תהליכים של הסמלה, הפשטה ומנטליזציה. כאלה יהיו, למשל, אזורים בעלי איכות טראומתית. חרדת ההתפרקות והשנאה הקיימות כלפי ה"חומרים" הטראומתיים האלה, גורמת לנפש לנתק את החיבורים מאותן חוויות, ובכך למנוע מהם להפוך לחלק מהעצמי. בשלב זה העצמי זקוק לעוד סובייקט שיעזור לו ליצור חיבורים חדשים לאותם אזורים מודרים ומנודים. אותו סובייקט נוסף ישתמש בפונקציית ההכלה, ובכך יעזור לעצמי לעבד את החומרים המאיימים ולהפוך אותם לחלק ממנו.

האם ניתן להשתמש באותם תהליכים נפשיים כשמתייחסים למרחבים חברתיים ותרבותיים? לדעתנו התשובה היא כן.

אינטגרציה – חברתית או תרבותית – מחברת בין אלמנטים שביניהם קיימות סתירות ופרדוכסים. הניסיון ליצור מרחבים היסטוריים ואדריכליים הומוגניים ובעלי נרטיב אחד בלבד נידון לכישלון. כיצד אם כך אפשר ליצור חיבורים חדשים שיהפכו אזורים טראומתיים לחלק מהתודעה הקולקטיבית? כאן חוזרת לתמונה האדריכלות, ויותר מדויק – אדריכלות השימור. האם יכול האדריכל, דרך התכנון, השימור והבנייה, ליצור חיבורים חדשים?

המאפיינים העיקריים של חוויית מרחבי המבוכה הם:

  1. עוד לפני שאתם מגיעים לאזור, אתם כבר מודעים לפיסות מידע חלקיות, שהן המטען התרבותי שלנו.
  2. אתם נמצאים בליבה הבנוי בצפיפות של מרחב (היסטורי או עתיק שיכול להיות גם בן זמננו), שהיא בעלת מאפיינים אדריכליים ברורים הניתנים להבנה כמעט מיידית, בעוד שאזור המבוכה חסר את המאפיינים האדריכליים הללו, והוא שונה במובהק משאר אזורי העיר. ניתן להבחין במרחב באדריכלות מאוחרת, השונה לחלוטין בסגנונה ובקנה המידה שלה מהאדריכלות שאפיינה את זמן הטראומה, או בשרידי מבנים היסטוריים ובהריסות או בשטחים מרוקנים ומוזנחים.
  3. בשטחים שנותרו מההרס יש כיום חורשות או פארקים עירוניים, מטופחים או מוזנחים למחצה.
  4. ניתן להבחין בשילוב בין מורשות תרבות מוחשיות, קיימות והרוסות בחלקן לבין מורשות תרבותיות בלתי מוחשיות1, שלא נעלמו לחלוטין עם רוּבָּהּ המוחלט של הקהילה.
  5. מה שאתם רואים ומה שאתם מרגישים במקום מותיר אתכם חסרי אוריינטציה היסטורית ואורבנית, וללא הבנה של "רוח המקום" (genius loci). במקום הבנה מלאה ומודעת, אתם נותרים עם תחושת מועקה נפשית בלתי מוסברת: מבוכה.

למה חשוב לזהות מרחבי מבוכה ולנסות להבינם? אזורים בעייתיים אלו, בליבה של העיר, הם בדרך כלל תוצאה של מדיניות אורבנית מקומית מכוונת, והם תמיד קורצים ליזמים כשטחים לפיתוח נדל"ני מואץ, תוך התנכרות מוחלטת לעבר ולטראומה. באזורי טראומה רבים, ככל שזכרונות העבר רוויים טראומות קשות של קבוצות אוכלוסייה מוחלשות, כך גוברת ההזנחה המכוונת, וזו תורמת לירידת ערכי הקרקע. כך גובר הלחץ היזמי "להציל", בעזרת פיתוח חדש, את המקום ה"ריק" והמוזנח כביכול. הצורך בפיתוח מואץ יגבר בדרך כלל על האפשרות להתמודד עם העבר ולהנכיח אותו במרחב.


- פרסומת -

פתרון אנושי שכיח הוא לנסות למחוק מחיקה טוטלית של מורשת העבר הדחויה, בניסיון לשנות את התודעה באמצעות שינויים פיזיים. ואולם עיר הסובלת מזיכרונות טראומטיים אך שואפת להתפתח לטובת רווחת תושביה ואיכות חייהם בהווה ובעתיד, חייבת לטפל גם בעברה המודחק, ולתת לו מקום ראוי בסדר יומה. ניתן לראות בכך גם אפשרות לטיפול בטראומות ולהתמודדות עימן באמצעים של תכנון אורבני ואדריכלי מושכלים.

כדי להתמודד כראוי עם מגמות הפיתוח האלה, תוך מתן תשומת לב לזכרונות העבר הטראומטי, ניתן לשלב את ארגז הכלים של הפסיכואנליזה עם דיסציפלינות התכנון והשימור. באמצעות השימוש בכלי תכנון אורבניים מזה, והניתוח הפסיכואנליטי מזה, ניתן לנסות לטפל באזורים פוסט־טראומטיים אלה, וליצור פתרונות שיאפשרו תנאים לחיים עתידיים ראויים תוך התמודדות עם הערכים של תרבויות העבר.

לאדריכל המתכנן יש תפקיד מיוחד במרחבי המבוכה. בנוסף לעבודת התכנון והעיצוב האורבני והאדריכלי, מוטל עליו תפקיד של לקיחת אחריות. ראשית, האחריות לזהות את המקום כאזור פוסט־טראומטי הנושא ערכים מהעבר המשולבים עם זיכרונות קשים. לאחר הזיהוי, על האדריכל המתכנן לגשת למציאת הכלים התכנוניים הרגישים, והמכבדים את כלל המורשות התרבותיות במקום.

לפני כל התערבות פיזית בפצעים (הגלויים והנסתרים) ברקמה העירונית הפגועה, חובה על האדריכל המתכנן לחקור ולהכיר היטב את אנשי המקום ואת תרבותם בעבר ובהווה; ולחקור את תולדותיו של המקום, תוך חשיפת המאורעות הטראומטיים שעברו על תושביו, וששינו לחלוטין את ערכיו הרבים מן העבר, שהרי לכל קהילה יש את ערכיה האסתטיים שהם תוצר של תרבותה ושל המבנה החברתי שלה. הכרה והבנה של המורשת המוחשית והלא־מוחשית של המקום ושל תושביו יאפשרו להבין את המכלול השלם של ערכי המקום בעבר ולשלבם בתכנון העתידי, ובכך לנסות להיחלץ ממרחב המבוכה.

 

חדרי האוכל בקיבוצים כמרחבי מבוכה

בניסיון לבדוק השערה זו בחרנו לבחון את החברה הקיבוצית בישראל, ובעיקר את חדר האוכל הקיבוצי. חדר האוכל הוא המבנה המרכזי ביישוב, ודרכו ניתן להבין את תהליכי ההתפתחות של הקיבוץ, מראשית הקמתו ועד לפירוקו ולהפרטתו.

 

גבי: "בילדותי הייתי נוסע למשפחתי שגרה בקיבוץ מזרע. לגביי, חדר האוכל היה מעין מקדש חילוני שבו אוכלים בני האלים. כולם גבוהים, חזקים, הולכים יחפים ללא מורא, גם על גבי אדמה מחוספסת. אני זוכר את העלייה אל חדר האוכל דרך השבילים שחצו את הדשא הגדול שלפני חדר האוכל; את ברז הסודה בכניסה, שעורר אצלי פליאה והתרגשות, עירוני שכמוני, בעיקר סביב העובדה שאתה יכול לשתות סודה כאוות נפשך מבלי לשלם; אני זוכר את הישיבה סביב השולחנות הארוכים, של החקלאים התמירים והחסונים; חיתוך הסלט וערבובו יחד עם הגבינה הלבנה היה דומה בעיניי לעבודת הקודש של הכוהנים בבית המקדש. לכן, כשהתחילו להבקיע הסדקים העמוקים בחברה הקיבוצית, חשתי כמה אמביוולנטית התגובה הרגשית שלי: מצד אחד חשתי שמחה לאיד על שקיעתם של בני האלים, ועל הפיכתם לבני אדם שבירים ופגיעים, ומצד שני חשתי בהלה עצומה כאשר הופיעו הסימנים הראשונים של חורבן בית המקדש החילוני־לאומי במדינת ישראל".

 

הקיבוץ הישראלי, תופעה ייחודית בקנה מידה עולמי, נוסד על בסיס הרעיון הסוציאליסטי ש"כל אחד נותן כפי יכולתו ומקבל כפי צרכיו". השיתוף מהווה ערך מרכזי בחיי הקיבוץ. כך, חדר האוכל הקיבוצי היה מרכז הקיבוץ והחיים המשותפים, מבחינה גיאוגרפית וחברתית, מאז הקמתו. הוא תפקד הן כמיכל להזנה והן כמקום מפגש. ככזה, הוא יצק לתוכו את התמורות בקיבוץ ואת התהליכים העוברים על החברה הקיבוצית.

ברבות השנים הפך חדר האוכל, שנבנה במרכז הקיבוץ, למבנה בעייתי, נטוש ולעיתים מרוקן – פיל לבן שאי אפשר להשתמש בו, אבל גם לא ניתן להרוס אותו. הוא מהווה בבואה עצובה וקודרת לאידאה חברתית, פוליטית ותרבותית, שבשיאה סחפה המונים ושהיוותה דגל ומצפן לחברה שלמה, אשר נתנה את אמונה באידיאל הקיבוצי, ובתוך כך נתנה לבניה להוביל אותה ולהנהיגה.


- פרסומת -

חדר האוכל הקיבוצי יכול להיחשב כמונומנט לרעיון הקיבוץ. ככזה, חדר האוכל מעצים את הקולקטיב ומאדירו באופן ההולם את הרעיון הקיבוצי האוטופי והרומנטי. בעצם מהותו, המונומנט, כמושג אדריכלי, יכול להיות ניסיון להכחשת המוות. בכך הוא מהווה מרחב חברתי לאלמנטים טראומתיים לא מעובדים.

בחלל החברתי הזה, הכולל את כל האספקטים השיתופיים של הקהילה, תוך מתן מקום לכל אחד מפרטיה, כולם משתתפים באופן מלא תחת התנאים הבסיסיים של הכרה משותפת בסמכות נבחרת ומקובלת של כוח וחוכמה. המשתמשים מחויבים להיות מודעים לצעדיהם, אך גם לרחש הכללי בחלל; הם חייבים להריח את ריחות הבישול והאוכל ולצלול לתוך העולם הייחודי של הקואופרטיב. במעשיהם הם לוקחים חלק באידיאולוגיה, והם יבצעו את כל הפעולות הנדרשות בטקס: מגש, סכו"ם, מנה עיקרית, תוספות, מנה אחרונה וסודה (דימוי 1). הם ינסו לפענח את האנשים ואת הסמלים הסובבים אותם בחלל, ואז, באמצעות גופם וניסיונם, הם יחוו קיום טוטאלי בחלל טוטאלי. שהרי תפקידו של חדר האוכל ומעמדו היו הרבה מעבר לפונקציה הצרה של הזנה פיזית.

 

דימוי 1 - תחילת ההגשה העצמית, קיבוץ שער הגולן 1976הגשה עצמית בחדר אוכל קיבוץ שער הגולן

 

במהלך השנים חדר האוכל הקיבוצי הלך ותפח, והפך מצריף למבנה בטון, המוצג לעיתים כאקרופוליס: משהו בין מבצר לבין בית כנסת או מקדש. מיקומו של חדר האוכל על גבעה, בדרך כלל במקום הגבוה ביותר בקיבוץ. העלייה אליו הייתה כרוכה בחציית הדשא הגדול, שבו התקיימו מרבית הטקסים המרכזיים בחיי הקיבוץ.

בסדרה דוקומנטרית מ-2011 "הקיבוץ", של ענת זלצר ומודי בר־און, אמר בר־און: "בשנות ה-60 וה-70 רוב הקיבוצים בנו מחדש את חדרי האוכל שלהם, אלא שהפעם הם נבנו כמבצרים, נעדרי אינטימיות. הם בנו את הפחדים שלהם, כי הם הבינו שהרעיון מתפורר". בראייה פסיכולוגית, אנו מציעים כי בדרך של התנהלות נרקיסיסטית, המבנים הגדולים והמפוארים והמקום המורם כיסו את הפגימות, הבושה וההדרה שהיו קיימות בקיבוצים, ואת הפחד הגדול מפני חשיפתן.

הנטישה הטראומטית, כמוטיב חוזר, מהווה חולייה מרכזית, חוזרת ומשוחזרת בתהליך ההתיישבות של הקיבוצים בישראל והתפתחותם. נזכיר כמה היבטים של נטישה בתולדות הקיבוץ: נטישת מקימי הקיבוצים את תרבותם האירופית, את משפחותיהם ואת החברה הבורגנית היהודית של טרום מלחמת העולם השנייה. חלק לא מבוטל מהקיבוצים נבנה על קרקע ערבית, ובמקרים רבים התקיים ניסיון מכוון לטשטש כל זכר ליישוב הפלסטיני שתושביו גורשו או שנאלצו לנטוש אותו לאחר מלחמת 1948, מבלי יכולת לשוב (למרות שהמתבונן היטב יזהה טרסות חקלאיות, עצי פרי ולעיתים גם חורבות של מבנים שהיו חלק מכפרים ערביים). נטישת ההורים את ילדיהם תחת עיקרון הלינה המשותפת. נטישת חלק משמעותי מדור הצעירים במהלך המשבר הגדול של הקיבוצים בשנות ה-80. והנטישה שאנו בחרנו להתמקד בה – נטישת חדר האוכל במהלך תהליכי ההפרטה. רבים מחדרי האוכל בקיבוצים עומדים היום ריקים, ללא שימוש, חלקם מושכרים לחללי עבודה ומשמשים לשימושים שונים רבים (דימוי 2).

 

דימוי 2 - חדר האוכל, קיבוץ מסדה  2017חדר אוכל קיבוץ מסדה

 

שער הגולן

הקיבוץ הצפוני שער הגולן הוקם ב-21 במרץ 1937 כהתיישבות של חומה ומגדל. מתכנן יישוב הקבע היה ריכרד קאופמן – האדריכל המודרניסטי של היישוב הכפרי העברי בא"י.

עד 1948 שכן חדר האוכל בצריף, בסיסו בנוי מלבנים ומעליו גג פח גלי (דימוי 3). צריף חדר האוכל נהרס בכיבוש הסורי ב-1948 ב"שריפה הגדולה" – ביטוי השגור בפי חברי הקיבוץ ככינוי לנטישה של החברים למשך ארבעה ימים (דימוי 4).

 

דימוי 3 - חדר האוכל הראשון בקיבוץ שער הגולן​​​​​​​חדר האוכל הראשון בקיבוץ שער הגולן

דימוי 4 - קיבוץ שער הגולן  1948קיבוץ שער הגולן, 1948

 

ב-1952 הונחה אבן הפינה לחדר האוכל החדש, בתכנונו של האדריכל שמואל מסטצ'קין (דימוי 5). חדר האוכל תוכנן בפרוגרמת "מכנסיים" – שני אגפים פונקציונליים, עם רחבת כניסה פתוחה, כאשר בחלק המקשר נקבע המטבח. חדר האוכל נחנך ב-1956.

 

דימוי 5 - האדריכל שמואל מסטצ'קין עומד ליד דגם חדר האוכל החדש בקיבוץ שער הגולן,  1952האדריכל שמואל מסטצ'קין עומד ליד דגם חדר האוכל החדש בקיבוץ שער הגולן

 

בשנים שלאחר מכן המבנה השתנה שוב ושוב. סביב 1966 נהרס חדר האוכל הישן. האגפים החדשים של חדר האוכל נתנו כל אחד ביטוי משלו למכלול. בכל פעם התרחב חדר האוכל וחזיתו פנתה לכיוון אחר.

בשלב האחרון, ב-1967, נבנה האגף החדש עם חזית מונומנטלית המכילה שורת קשתות אקספרסיביות ההולכות וגדלות לקראת המרכז כפי שנהוג לבנות בבתי כנסת, בתכנונו של מסטצ'קין ובשיתוף האמן חבר הקיבוץ חיים ברגל (דימוי 6). אגף זה אמור היה לפנות אל הדשא הגדול המרכזי של הקיבוץ, אך למעשה נתחם ברחבת בטון ענקית ובשורת עצים וצמחייה המבדילה את המבנה מרחבת הדשא. החזית כאילו מכוונת להתעלות מעל אילוצי היומיום והשאלות הקונקרטיות הנוגעות למערכה שהתחוללה במקום ושהשאירה פצעים כואבים. חדר האוכל בשער הגולן מסתובב למעשה סביב עצמו, מחפש נוף לפנות אליו ואידיאל להעצים אותו. הדבר לא ניתן: הבושה הקיימת בהווי הקיבוץ, שגאוותו על חומה ומגדל – בושת הנטישה – נטמעה בתכנון (דימוי 7).


- פרסומת -

 

דימוי 6 - סיום בניית חדר האוכל הנוכחי, קיבוץ שער הגולן, 1968סיום בניית חדר האוכל הנוכחי, קיבוץ שער הגולן, 1968

דימוי 7 - חדר האוכל הנוכחי, שער הגולן, 2016חדר האוכל הנוכחי, שער הגולן, 2016

 

יד מרדכי

ב-1943 הוטמנה מגילת היסוד של קיבוץ יד מרדכי ביסודות מבנה חדר האוכל, שתוכנן אף הוא בידי מסטצ'קין (דימוי 8) ושמוקם במרכז הקיבוץ (1955). בסמוך נבנתה רחבת טקסים תחת הגבעה, ובראשה – מגדל המים המצולק פצעי ירי ולמרגלותיו פסלו של מרדכי אנילביץ'. שנים ספורות לאחר מכן, ב-1948, אזור מגדל המים היה לאתר שדה קרב, ואזור זה מגלם את הטראומה הקולקטיבית שבבסיס הווייתו של הקיבוץ.

 

דימוי 8 - חדר האוכל הראשון בקיבוץ יד מרדכי, 2016 חדר האוכל הראשון בקיבוץ יד מרדכי, 2016

 

חדר האוכל החדש, שתוכנן גם הוא בידי מסטצ'קין, עבור חברי הקיבוץ החוזרים לאחר הנטישה (כמו בשער הגולן), נבנה עם פתחים רחבים מקושתים כלפי הדשא הגדול. בצדדיו תוכננו מעין צריחים, ובהם חלונות עם כנף עשויה בטון, המסתירה את המבט אל הצדדים (דימוי 9 ו-10), ובעיקר – את המבט אל מגדל המים ואל גבעת בית הקברות, שבו נקברו חללי הקרב על הקיבוץ.

 

דימוי 9 - יד מרדכי - חדר האוכל השני, 2016יד מרדכי - חדר האוכל השני

דימוי 10 - חלונות צדדיים "ממוגנים" ב"מניפות" בטון, חדר האוכל קיבוץ יד מרדכי, 2016

 

כך נוצרה חומת הכחשה יצוקה בבטון. חדרי האוכל בקיבוצים נבנו מבטון מזוין, לעיתים בביטוי אקספרסיבי המאזכר מבנים רוחניים ולא מבנים פונקציונליים האמורים לשמש כמפעל הזנה. בשלב הבא נבנו מבנים מבוצרים ללא כל אקספרסיביות, כיפות בטון של ממש. המבצר בראש הגבעה היה בנוי היטב, אך היסודות היו רעועים, מתחת לפני השטח התחוללה דרמה: סיפור שאיננו מסופר ושאסור להזכירו.

בתהליך שעברו חדרי האוכל הקיבוציים הולכת ומתבררת הטראומה. בתמורות שעברו על חדרי האוכל לאורך השנים ניתן לזהות סממנים טראומטיים כבר בתהליך תכנונם והקמתם, וכן במהלך חיי המבנים. הצורך להוסיף עוד ועוד אגפים עם השנים, כמו מעין תרפיה או ניסיון לטפל בסימפטום בלבד, בניסיון הנמשך קרוב ל-70 שנה, כיסוי על גבי כיסוי.

בחדרי האוכל בשער הגולן וביד מרדכי קיימים כאמור מגוון של ביטויים לטראומה, שהם תמונת מַראַה לחדרי האוכל בהרבה קיבוצים בארץ. המראה החיצוני של המבנים אינם מעידים על החלל שבתוכם, שאומנם שוקק חיים לעיתים, אך פעמים רבות הוא סתמי ומאכזב. החוץ מעורר ציפייה – אך משיב את פניה ריקה. הטראומה לא מטופלת. אין תהליך של עלייה לרגל אל חדר האוכל, אין תהליך של תרפיה בדרך אל המזון; אין תחושת שובע.

יתר על כן, בתוך השבר של ימינו, המאופיין בגישות אמביוולנטיות מתעצמות כלפי האידאה הקיבוצית, בהתערערות מעמד הקיבוץ ובשינויים מהותיים העוברים על החברה הקיבוצית, הפך חדר האוכל ממבנה ששימש מקום לחיבור ולאיחוד, מקום שכולם רוצים לבקר בו ולעלות אליו לרגל, למבנה המגלם את השבר. החומה הפיזית החוצצת בין חדר האוכל לקיבוץ מהווה גם חומה סימבולית בין הקיבוץ וסביבתו לבין הקיבוץ ועברו, ובין מרחבים חברתיים פנימיים; חומה שאיננה מאפשרת עיבוד ואינטגרציה. זהו שימוש מאסיבי בדיסוציאציה חברתית.

 

אומנם המחקר על חדרי האוכל בקיבוצים היה נקודתי, אך הוא הוביל אותנו לחשוב על רוחב התופעה. בחרנו להרחיב את החיפוש שלנו, ופנינו לבחון אזורים מיוחדים בשלוש הערים הגדולות (והמעורבות) בישראל – תל אביב־יפו, ירושלים וחיפה. בכל אחת מן הערים הללו איתרנו שכונה שניתן לזהות בה מרחב מבוכה. לדעתנו, סממני המבוכה בשכונות הללו מצביעים על תהליך אופייני של מחיקה ושל שכתוב של המרחב הישראלי מאז קום המדינה ועד ימינו.

 

מרחבי מבוכה בשכונות פלסטיניות בשלוש הערים הגדולות בישראל

תל אביב־יפו: שכונת מנשייה

מנשייה (בערבית: منشيّة) או אל־מנשייה (בערבית: المنشيّة) הוא שם נפוץ לכפרים וליישובים ערביים בארץ ישראל. מקור השם בפועל הערבי אנשא שפירושו: בנה, הקים. מנשייה פירושו מבנה או שיכון. שם זה ניתן לשיכונים או לכפרים הממוקמים בקרבת ערים.

אל מנשייה הייתה שכונה ערבית ומעורבת שהשתרעה על פני שטח של כ-460 דונם בצפונה של יפו, על חוף הים (אלכסנדרוביץ', 2013-ב'). השכונה נהרסה בחלקה במלחמת העצמאות, ונמחקה כמעט במלואה באופן שיטתי מתום מלחמת העצמאות ועד שנות ה-70 של המאה ה-20. (אלכסנדרוביץ, 2013-א').

המרחב כיום משקף את ההיסטוריה הפיזית והתכנונית של השכונה. על אף תוכניות גרנדיוזיות שנרקמו לאורך השנים, השטח ההרוס סירב להתמלא, והוא משמש כיום ברובו כטיילת עתירת מדשאות וחניונים. במרכז השטח עמדו עד לא מזמן שני מבנים מונומנטליים זה מול זה – מסגד חסן בק, שניצל מההרס של השכונה ונותר מבנה תפילה ללא קהילה הסובבת אותו; והמבנה הנטוש של דולפינריום, שנבנה בסוף שנות ה-60 על פיסת ים שיובשה בסמוך להריסות מנשיה, ושהריסתו הסתיימה לאחרונה.


- פרסומת -

בשנת 1831 הכריז הנציב התורכי במצרים על שלטונו העצמי ושלח צבא לכבוש את ארץ ישראל ואת סוריה. יפו נכבשה בידי אברהים פאשה ללא קרב. התפתחות העיר לא נפגעה. להיפך, היא הואצה ושינתה את פניה, ושימשה כמרכז לחילותיו, מקום ריכוז המיסים ונמל הקשר עם מצרים. בבוסתנים סביב יפו התפתחו כמה שכונות ערביות מוסלמיות – "סכנאות" – שבהן התיישבו פלאחים מצריים שבאו עם הצבא של פאשה: סכנת שיח איברהים (עג'מי), סכנת אבו כביר, סכנת אל מוצרייה (מנשייה) ועוד.

מנשייה הוקמה בסוף שנות ה-70 של המאה ה-19, על רצועת החוף שבין מסילת הרכבת העתידית לירושלים לשפת הים, ובסמוך לכפר הדייגים אירשיד. לימים השכונה נקראה נווה שלום בפי דוברי העברית ומנשייה בפי דוברי הערבית (אלכסנדרוביץ', 2013-א').

כך כותב אלכסנדרוביץ' על התפיסה הלאומית של המרחב הפיזי בעיר החדשה: "קביעת קו הגבול בין יפו לתל אביב ב-1921 הביאה לשינוי איטי והדרגתי באופן שבו נתפס המרחב בעיניים עבריות. מאמצע שנות ה-30 כבר התקבלה הבחנה מרחבית חדשה, בין שכונה 'ערבית' בשם מנשייה [...] לבין השכונות העבריות ה'היסטוריות' של תל אביב [...] ההגדרה הטריטוריאלית [המופרדת של תל אביב מיפו], הייתה מרכיב חיוני בהגשמת האידיאל התרבותי של 'עיר עברית' [...] דגם ומופת של עיור מודרניסטי ולאומי... הווייתה העירונית הייתה שזורה באתוס הציוני של בנייה והתפתחות" (שם).

אידיאל העיר העברית לא יכול היה להתקיים ללא הגבול המפריד בין "אנחנו" ו"הם".
ב-29 בנובמבר 1947 אושרה תוכנית החלוקה באו"ם, שבה צורפה יפו כמובלעת למדינה הערבית. באותו זמן רוּקנה שכונת משנייה ממרבית תושביה היהודים והפכה לזירת לחימה (דימוי 11). הלחימה הגיעה לשיאה באפריל 1948, אז כבשו כוחות האצ"ל את השכונה (אלכסנדרוביץ', 2013-ב'). במהלך הקרבות נהרסו בתים רבים ורוב התשתיות של השכונה. בתיהם הנותרים של הפליטים הערבים הוכרזו כנכסי נפקדים, והוחרמו. חלק מתושבי מנשייה הערבים נסו לירדן, והאחרים גורשו לעזה ולמצרים דרך הים. מעט מהם נותרו ביפו וחיו לאחר מכן עם פליטי יפו ופליטי הכפרים הסמוכים בתוך הגטו של עג'מי (אתר זוכרות: אלמנשייה).

 

דימוי 11 - חורבות שכונת מנשייה, תל-אביב, 1948חורבות שכונת מנשייה, תל-אביב, 1948.

 

עם תום הקרבות ביקשה עיריית תל אביב להרוס את מרבית שטח השכונה עד היסוד, על בתיו הנותרים. ואולם כבר במהלך מלחמת העצמאות יושבו בשכונה עולים חדשים, משפחות חיילים ועובדי מדינה, ופליטי שכונות בתל אביב שבתיהם נפגעו בקרבות (שם), והיא הפכה לשכונת עוני צפופה. מאות המשפחות היהודיות שהתגוררו במקום הפכו את התוכנית להרוס את מנשייה עד היסוד לבעיה מורכבת.

מאז שנות ה-50 ו-60 של המאה ה-20 מתכננת עיריית תל אביב תוכניות שאפתניות, ולעיתים הרסניות, לשכונה. רוב התוכניות קידמו סדר עירוני חדש, התואם את סדר היום הישראלי ההגמוני, תוך שלילה של מורשת ערבית־פלסטינית באזור – כפי שאמר דוד בן גוריון לוועדה לקביעת שמות ב-1949: "עלינו להרחיק את השמות הערביים מטעמים מדיניים; כשם שאין אנו מכירים בבעלותם הפוליטית של הערבים על הארץ, כן אין אנו מכירים בבעלותם הרוחנית ובשמותיהם" (בנבנשתי, 1997). אחת התוכניות הבולטות הייתה תוכנית "הסיטי". על פי תוכנית זו אמור היה לקום בשטח השכונה המרכז העירוני החדש של העיר המודרנית. מרכז זה היה אמור לקשר בין יפו לתל אביב ולהתחבר למרכז העסקים הישן באזור אחוזת בית. התוכנית כללה בנייה של מגדלי משרדים, מחלפים וכבישים רחבים. לצורך הקמת הפרויקט נוסדה ב-1963 החברה העירונית־ממשלתית אחוזת החוף, שהייתה אחראית על פינוי ועל הריסת בתי השכונה.

"שטח מנשיה", כתבו המתכננים, "נועד כאילו מבראשית לשמש מרכז חדש לעיר". אך בשכונה המוזנחת עוד נותרו מספר תושבים שלא ידעו על תוכנית זו, ושהתקשו להיפרד מבתיהם הקטנים מול הים. החלטת העירייה להקפיא כל בנייה בשכונה ובאזור כולו, הייתה תחילתו של תהליך שסופו מחיקתה המוחלטת של השכונה, שבמהלכו חדלה העירייה לתחזק את המבנים ואפשרה את הפיכת השכונה למגרש גרוטאות (אתר זוכרות).

תושבי השכונה נעקרו פעמיים במהלך השנים. ב-1948 – תושביה הערביים של השכונה, ובשנות ה-60 וה-70 – תושביה היהודים.

אף על פי שלא אושרה אף תוכנית מעשית (למעט תוכנית 1,200 אשר הקפיאה את כל דרום העיר), לקראת סוף שנות ה-60 הושלם פינוי תושבי מנשייה, והחל הרס בתי השכונה. הקבלנים שהרסו את בתי השכונה לא פינו את פסולת הבנייה, אלא דחפו אותה למקום הקרוב האפשרי – לתוך הים. במהרה הצטברו על החוף כמויות עצומות של פסולת בניין, שהעירייה נדרשה לפנותן. אולם עד מהרה התברר כי עלות פינוי הפסולת גבוהה מאוד וכי משתלם יותר לכסות אותה בעפר. העירייה החליטה על הקמת גן – פארק צ'ארלס קלור, הכולל מדשאות על גבי פסולת הבניין על פיסת הים שיובשה על ידי הריסות השכונה.

על אף המאמצים לפיתוח מרכז עסקים ראשי (מע"ר) במקום, בפועל קם באזור רק קומץ של בניינים חדשים. מרכז העסקים הראשי של תל אביב נותר באזור צפון רחוב הרצל, ובשנות ה-90, בעקבות סלילת נתיבי איילון, נקבע מוקד עסקים מטרופוליני נוסף מזרחית לאיילון באזור הבורסה ברמת גן, ומגדלי משרדים פוזרו ברחבי העיר.

כיום מבקשת עיריית תל אביב לשנות את השטח של מנשייה לתמהיל של בתי מלון ומבני מגורים. בינתיים, ובמשך עשרות שנים, משמש השטח כמגרשי חנייה המנוהלים בידי חברת אחוזת החוף – אותה חברה שנוסדה כדי להוביל את בניית ה"סיטי".

לאחרונה הסתיימה הריסת מבנה הדולפינריום. עוברי האורח על הטיילת חולפים על פני הר של הריסות, מבלי לדעת שהטיילת שעליה הם חולפים בנויה על הר הריסות גדול יותר של הרובד העירוני הקודם. ניתן לנסות להגדיר את שטח שכונת מנשייה כמרחב מבוכה, אשר טראומות העקירה וההרס בה לא טופלו אלא כוסו והושכחו, וייתכן שעובדה זו ממשיכה למנוע מהמקום להתפתח ולחזור למסלול חיים עירוני תקין.

 

חיפה: וואדי סאליב

וואדי סאליב (בערבית: وادي الصليب, תעתיק: וואדי אלצליב) היא שכונה הממוקמת בעיר התחתית של חיפה (דימוי 12). גבולותיה הם השכונות הדר ונחלה בדרום, הדר ממערב, ארד אל־יהוד מדרום־מזרח, מסילת הרכבת וקריית הממשלה מצפון, ורחוב חטיבת גולני ושדרות פלי"ם מצפון־מזרח. השכונה, בחלקה הגדול, אינה מאוכלסת [מזה עשרות שנים], אולם בתיה וההיסטוריה שלה עדיין מעסיקים חוקרים, אמנים ואדריכלים.

 

דימוי 12 - חיפה ואדי רושמיה וברקע ואדי סליב, שנות ה30חיפה ואדי רושמיה וברקע ואדי סליב, שנות ה30

 

וואדי סאליב נבנתה כשכונה ערבית בעיר התחתית של חיפה בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20. תושבי השכונה נעקרו מבתיהם פעמיים במהלך השנים, ורבים מבתיה נהרסו.

מאז הפינוי האחרון, על רקע מהומות וואדי סאליב, סבלה השכונה מהזנחה ומהתעלמות ממסדית במשך כארבעה עשורים. בתי השכונה המקוריים, המעטים שנותרו, אטומים כיום בבלוקים ובבטון.

כמו בערים רבות בישראל, השכונות הראשונות שקמו מחוץ לתחומי העיר העתיקה החלו להיבנות בסוף המאה ה-19. שכונת וואדי סאליב עצמה נבנתה ברובה בתחילת המאה ה-20, במקביל לבניית תחנת הרכבת החיג'אזית בעיר ("רכבת העמק"), אשר בנייתה האיצה את פיתוח הנמל ואת התבססות התעשייה באזור. עקב כך החלה נהירה של אנשים לשכונה, שבאו לענות על הצורך הגובר בכוח עבודה.

הרחוב הראשי של השכונה היה רחוב עומר אלח'טאב, שחצה את הוואדי, ומשני צדי הרחוב נבנו בתי מגורים קטנים, ובהמשך נוספו להם בתים גדולים ומרווחים יותר. רשת של גרמי מדרגות נבנתה על מנת לחבר את חלקיה העליונים של השכונה עם חלקיה התחתונים, וכדי לחבר את השכונה עם חלקים אחרים של העיר. הקרבה לתחנת הרכבת, לנמל הימי ולאזור התעשייה החדש בעיר תרמה רבות לפיתוח השכונה, וב-1940 חיו בשכונה כבר כ-10,000 תושבים (Schwake, 2017).

תושבי השכונה היו ברובם ערבים מוסלמים. סביב השכונה התפתחו שכונות יהודיות, וממש בצמוד לה ומעליה – שכונת הדר. שכונת וואדי סאליב הוסיפה לצמוח במקביל לצמיחתה של העיר חיפה, ואולם היא נחשבה לאחת השכונות הגרועות בעיר מבחינת התשתיות שבה.

בהתאם להחלטת האו"ם מנובמבר 1947, חיפה, שהייתה באותה עת עיר מעורבת, נועדה להיכלל במדינה היהודית העתידית. ההחלטה הציתה שורה של עימותים בעלי רקע לאומני שהלכו והתגברו עד לאפריל 1948. בחודשים אלו הצטמצמה אוכלוסיית ערביי חיפה באופן דרמטי, ושכונות ערביות רבות כמו ח'ליסה, עבאס ו־וואדי סאליב נותרו ריקות (דימוי 13).

 

דימוי 13 - עמדות הצלפים בואדי סליב בקרב על חיפה, 1948עמדות הצלפים בואדי סליב בקרב על חיפה 1948

 

שכונת וואדי סאליב נחשבה ל"שכונת עוני אשר התפתחה ללא תכנון ומתאר, בעלת רחובות צרים, מצב סניטרי ירוד ומגורים בתנאים תת־אנושיים – ללא אוורור וללא סידורי מים וביוב" (מטראסו, 2016). השכונה אומנם לא ניזוקה קשות במלחמת העצמאות, אולם בעקבותיה מצבם של מרבית בתי השכונה הידרדר עוד יותר.

בחודשים הראשונים לאחר תום המלחמה, ובעקבות מחסור ביחידות דיור בעיר להמוני העולים, יושבו בתי השכונה הנטושים במהגרים יהודים, בעיקר "יוצאי צפון אפריקה, ומרוקו בפרט. למעשה, היו אלו עולים אשר עת הגעתם לארץ, בהיעדר פתרונות דיור, פלשו למקומות מגורים מאולתרים, וב'רכוש נטוש', קרי בשכונות אשר נעזבו על ידי התושבים הערבים במהלך מאורעות 1948, בהן גם שכונת וואדי סאליב" (שם). בשנות ה-50 הגיעה אוכלוסיית השכונה לשיא של כ-24 אלף תושבים יהודים, פליטים ועולים חסרי כול, ומצב השכונה המשיך להידרדר (וייס, 2007) (דימוי 14).

 

דימוי 14 - וואדי סליב, 1959וואדי סליב, 1959

 

הסמיכות הפיזית לשכונות מעלה ההר ולשכונות המבוססות יותר, שתושביהן היו ברובם יוצאי אירופה, חשפה את תושבי וואדי סאליב לפער הגדול ולניגודים שנוצרו בחלק זה של העיר. כך צמחה גם תחושת האפליה והקיפוח על רקע עדתי (נגרי, 2017).

ב-1959 החלה בשכונה מחאה אלימה רחבת היקף, המכונה "מהומות וואדי סאליב". האירועים החלו כהפגנות ספונטניות לאחר שפעולה משטרתית שגרתית בשכונה הסתיימה בירי ביעקב אלקריף, סבל תושב השכונה, עולה מצפון אפריקה. המחאה זכתה להבעת סולידריות רחבה ברחבי הארץ, במיוחד בקרב קהילות יהודיות מזרחיות, והפכה לסמל למאבק בני עדות המזרח נגד האפליה, הקיפוח והדיכוי של הממסד האשכנזי השולט והמבוסס (דימוי 15).

 

דימוי 15 - מהומות וואדי סליב, 1959מהומות וואדי סליב, 1959

 

"בבחינת המניעים הישירים לפרוץ המאורעות", כתב מטראסו (2016), "עמדו מסקנות [...] על אותם תנאי חיים בלתי אנושיים בשכונה ולאורם פסקו כי: 'שכונה זו אין לה זכות קיום בעיר מודרנית כחיפה...'", ובכדי למנוע התקוממויות עתידיות נוספות, נקבע כי יש לפנות את השכונה ולהורסה (דימוי 16). שוב אנו רואים את החזרה הכפייתית: מה שנהרס פעם אחת ייהרס שוב. זיכרון לא רצוי שנעשה ניסיון למחוק אותו יופיע שוב ושוב כאורח לא צפוי, כסוג של פליט זיכרון.

 

דימוי 16 - ראש העירייה אבא חושי מבקר בוואדי סאליב בזמן ביצוע הריסה של מבנים ישנים 1964ראש העירייה אבא חושי מבקר בוואדי סאליב בזמן ביצוע הריסה של מבנים ישנים 1964

 

בתחילת שנות ה-60 החליטו משרד השיכון ועיריית חיפה על פינויין של שכונות העוני בעיר. ב-1962 החלה חברת שקמונה לפנות את תושבי השכונה, ובעשר השנים לאחר מכן פונו מוואדי סאליב 1,878 משפחות, והרוב המכריע של בתי השכונה נהרסו, מלבד קומץ בתים גדולים שניצלו בשל גודלם, אך נאטמו בבלוקים ובבטון. זאת כדי למנוע פלישות של דיירים יוצאי צפון אפריקה, אשר שוכנו בינתיים בשיכונים אך ביקשו לשוב אל בתיהם בוואדי.

ואולם הפתרון הפיזי הנקודתי לצמצום המצוקה לא בהכרח צלח, קבע מטראסו, ומה שנותר כסוגייה בעייתית אף יותר היה טיבו של תהליך "מיזוג הגלויות" ואופיו, והשאלה בדבר אפשרות קיומו של פלורליזם תרבותי במציאות הישראלית (שם).

בדומה, בסקירתה ב"סוציולוגיה ישראלית" את הספר "ואדי סאליב: הנוכח והנפקד" שכתבה וייס, קבעה שרון (2008) כי: "כל עוד שירתו המזרחים שהופנו או שפלשו לדירות 'נטושות' את צורכי המדינה, הם נותרו במקומם. אלא שלמתיישבים בתהליך קולוניאלי יש זכויות מותנות ורופפות: כל זמן שצריך אותם, כשהסְפָר קרוב והילידים מאיימים. משהופך הספר למרכז אטרקטיבי של העיר היהודית, מסתיימת מלכודת הדבש של התהליך הקולוניאלי, ואפשר לסלק את אלו שנהנו ממנו בשוליו. כלומר לא את תושבי רמת אביב וטלבייה, אלא את תושבי ואדי סאליב וכפר שלם" (שם).

ב-1968 נערך סקר מטעם משרד השיכון בנוגע לעתיד השכונה. הסקר קבע, מבלי לנמק או להוכיח את הקביעה, כי החלופה הטובה ביותר לוואדי סאליב היא להפוך את שרידי השכונה לשכונת אמנים, שתכלול מגורי אמנים, גלריות, חנויות קטנות, ובתי קפה אשר ישוכנו בבתי השכונה הישנים שניצלו מההרס (דימוי 17). מרבית השטח יועד להיות פארק פתוח (Schwake, 2017). רעיון זה, של הפיכת בתים ושכונות ערביות מרוקנות לשכונות אמנים ציוריות, היה פתרון נפוץ באותם ימים בישראל, שעסקה בעיקר בהרס העבר ובבנייה קדחתנית ועיוורת. תופעה זו התרחשה במקומות שפונו מתושביהם הערביים, ובהם יפו העתיקה, עין חוד, הרובע הערבי בצפת ובעיר העתיקה בבאר שבע.

 

דימוי 17 - תכנית לכפר אמנים בוואדי סאליבתכנית לכפר אמנים בוואדי סאליב

 

ב-1986 אושרה התוכנית להקמת רובע אמנים על גבי הריסות שכונת וואדי סאליב, וכמה שנים מאוחר יותר אושרה גם התוכנית לפארק. בהוראות התוכנית הייתה "התייחסות" להיסטוריה של השכונה, אולם בשרטוטים של התוכנית ניתן להבחין כי ההשפעה ההיסטורית הייתה בעיקר בחיקוי אלמנטים אסתטיים "מקומיים" (קירות אבן, קשתות, גגוני עץ ורעפים אדומים). המורשת הבנויה של השכונה הפכה למעשה לקישוט אוריינטליסטי עבור קהילת אמנים מדומיינת.

שכונות כאלו, אשר עברו "ניסיון הסבה", הופשטו ממורשת העבר והזהות האותנטית שלהן. התייחסו אליהן כמו לשכיות חמדה ים־תיכוניות או ככפרים עות'מאניים, תוך הכחשה מוחלטת של הזהות הפלסטינית שלהן, ומנעו מתושביהן המקוריים כל זכות או זיקה לשוב אליהם. במקרה של וואדי סאליב, עלויות התחזוקה הגבוהות, וההשקעה האדירה שנדרשה לפיתוח הפארק, וכן מצב המבנים וערך הקרקע הנמוך יחסית, הובילו לכך שתוכנית כפר האמנים הפכה להיות בלתי סבירה מבחינה כלכלית (Weiss, 2011).

מאחר שהתוכנית לא יצאה לפועל, השטח נותר גלמוד ומוזנח. מצב הבתים הנטושים המשיך להידרדר, והשכונה הפכה ל"חור שחור", אזור ריק, מרחב מבוכה מוזנח בלב המרקם העירוני של חיפה (דימוי 18). יתר על כן, גרמי המדרגות אשר שימשו בעבר חיבור בין חיפה העילית לחיפה התחתית נהרסו, והדרך הראשית שעברה בשכונה נחסמה, ומעולם לא שופצה. הייעוד המקורי של השכונה כמחברת בין העיר העילית לעיר התחתית נשכח, והפעולות שננקטו במקום השיגו בדיוק את ההיפך – ניתוק בין שני חלקי העיר (Schwake, 2017). הבנייה המאסיבית של בנייני מוסדות הממשלה שנבנו בפאתי השכונה נעשתה אף היא ללא כל זיקה למורשת העבר, ואף בניגוד מוחלט אליה.

 

דימוי 18 - בתים אטומים בואדי סליבבתים אטומים בואדי סליב

 

מאז 1948 נותרה השכונה במצב של הרס חלקי, בעוד שהשכונות והאזורים שסביבה התפתחו בקצב מסחרר. הפיתוח המהיר מסביב רק הדגיש את הריקנות של וואדי סאליב, שהפכה אפילו יותר מנוכרת. מגמות נדל"ניות חדשות, עליית מחירי הדיור ותנופת היקפי הבנייה בישראל מזה אל מול ההזנחה המכוונת מזה, הובילו לכך ששטחים עירוניים מוזנחים כמו וואדי סאליב הפכו גם הם לשטחי נדל"ן נחשקים ליזמות לבנייה חדשה, בשל מחירם הנמוך. כך קמים היום בשכונה פרויקטים גרנדיוזיים, כמו פרויקט מגורים של 180 יחידות דיור המנותק מההקשר ההיסטורי וממורשת המקום, אשר נבנה בימים אלו, ושאפשר רק לתהות מה יהיו השפעותיו על השכונה. פרויקטים מסוג זה לא יעזרו לשקם את מצוקות האזור ולהחיות את השכונה, כי אם להעצים את ההדרה והניתוק שלה מהמרקם העירוני שסביבה (שם).

בוואדי סאליב היו לפיכך שתי טראומות. האחת ב-1948, והאחרת – ב-1959. המתכננים של השכונה ביקשו ל"טפל" בטראומות האלה באמצעות מחיקת ההיסטוריה ויצירת נרטיב עירוני חדש ויחיד, והשכונה נותרה במצב של הזנחה במשך עשורים רבים.

"המאמץ העכשווי הוא להחיות את זכרון קיומה של וואדי סאליב כשכונה ערבית מוסלמית בחיפה המעורבת של ימי השלטון העות'מני והמנדטורי, קיום שהודחק כמעט לחלוטין בשיח הציבורי בעקבות המהומות של 1959", כתב בילו (2008) בסקירה נוספת של ספרה של וייס. לדעתו, עבודת הזיכרון הנדרשת, אם כן, היא להשוות את המהלך ההיסטורי ולהריץ אותו באיטיות אחורה, כדי להתבונן בדיירים הקודמים שנעלמו באחת, אך ממשיכים להטיל צל על העיר שהפכה כהרף עין לעיר עברית. למאמץ יש ממד אתי מובהק, והוא מפרנס בשנים האחרונות גל של מחקרים פרי עטם של חוקרים ישראלים (וכמובן גם פלסטינים) המנסים לכתוב את ההיסטוריה האבודה של הילידים, שהודרו במידה רבה מן ההיסטוריוגרפיה הציונית. אשליית העיר המנדטורית ה"מעורבת", שהכילה למעשה חברה דואליסטית וסגרגטיבית, מצביעה על הנחיתות המבנית של החברה הערבית ועל תפקידם המרכזי של הבריטים בהתמוטטותה, וחושפת את המבוכה ואת הזעזוע הראשונים של היהודים לנוכח המראות הקשים של בריחה, פליטים ומעשי ביזה – מבוכה וזעזוע שהתחלפו עד מהרה בפעילות נמרצת להפיכת חיפה לעיר יהודית משיקולים גיאו־פוליטיים תועלתניים. וייס מתארת את המנגנונים ואת הפרקטיקות שהקנו למהפך באופייה הדמוגרפי של השכונה לגיטימציה ומעמד של קבע, ועם זאת הנציחו את נוכחות הרפאים של הדיירים הקודמים: "עקבותיהם [...] הסמויים מן העין נותרו מוטבעים כהיעדר. הכינוי המשפטי 'נכסי נפקדים' איבן אותם ומנע את היעלמותם. רכושם של הדיירים הקודמים נותר 'נטוש', גם בשעה שיושב בדיירים חדשים" (אצל: בילו, 2008).

התוכנית לשמר חלק מבתי השכונה ולהפוך אותם לכפר אמנים יכולה להתפרש כניסיון התמודדות עם הטראומות. נראה כי המתכננים "הכירו" בעברה ובמורשתה של השכונה. אולם יוזמי התוכנית ביקשו לשפר את תדמיתה של השכונה באמצעות קבירת הטראומות תחת בתים משופצים, פארק רחב ידיים ויציקה של תוכן כפוי, מנותק מהקשר, של כפר אמנים. ניתן לומר עם כן, כי גם במקרה של וואדי סאליב לא הייתה התמודדות אמיתית עם הטראומות, והעדיפו דווקא להתעלם מהן.

הטראומות של מנשייה וואדי סאליב מעולם לא טופלו היות שבמשך שנים הן היו מוכחשות ומכוסות. כתוצאה מכך הזיכרונות נדחקו, אך הם עדיין נראים בבירור בשטח עד היום, שכן מנשייה וואדי סאליב, שתי שכונות השוכנות בליבן של ערים גדולות ומפותחות, נותרו קפואות בזמן כמרחבי מבוכה, מנותקות מהקונטקסט העירוני הרחב, מהולות באופן תמידי בעצב ובבושה (Schwake, 2017). ניתן לומר אם כן, שמנשייה וואדי סאליב הן שכונות פוסט־טראומטיות – מרחבי מבוכה. כל ניסיון קודם לטפל בשכונות אלו נכשל. ייתכן שהגדרת האזור כמרחב מבוכה והטיפול בו בעזרת כלים פסיכואנליטיים ושימוריים יצליחו לשקם את השכונה כדי שתשוב להתקיים כחלק אורגני ומתפקד בעיר.

 

ירושלים: טלבייה

שכונה זו היא המורכבת ביותר למחקר על אודות הקשר בין טראומה ואדריכלות, בשל מראה המתעתע שלה והמעמד הסוציו־אקונומי של דייריה בעבר ובהווה.

טלבייה נחשבת כיום, כבראשית ימיה בשנות ה-20 של המאה ה-20, לשכונה יוקרתית ואמידה, הכוללת בנוסף לבתי מגורים מפוארים גם את תיאטרון ירושלים, גבעת בית הנשיא, מכון ואן ליר, בית החברה הפסיכואנליטית, בית הנסן וקונסוליות דיפלומטיות רבות.

מקור שמה של טלבייה אינו ברור, אך יש כמה סברות בעניין זה: יש האומרים כי השם נגזר משמה של תפילה מוסלמית הנאמרת במכה, ויש הסבורים שהשם נעוץ בשם הערבי הנפוץ טאלב.

השכונה נבנתה ברובה על שטחים שהיו שייכים בעבר לפטריארכיה היוונית־אורתודוקסית. הם נודעו בשם ניקופוריה (Nikoforia), על שמו של הכומר ניקופורוס פתאסיס, שרכש את הקרקעות מידי תושבי הכפרים שבאזור. בסוף מלחמת העולם הראשונה נקלעה הפטריארכיה היוונית־אורתודוקסית לקשיים כלכליים, לאחר הפסקת גלי הצליינות מרוסיה לארץ ישראל בעקבות המהפכה הרוסית.

בשנות ה-30 של המאה הקודמת החלה הפטריארכיה למכור את אדמות טלבייה לערבים נוצרים ממעמד סוציו־אקונומי גבוה, לפקידים שעבדו עבור הממשל הבריטי וליזמים ואנשי עסקים. "בתי השכונה נבנו בסגנון אקלקטי ומקומי, עתיר מרכיבים ארכיטקטוניים שונים, וסביבם ניטעו גינות גדולות שרובן עדיין קיימות" (ורדי, 2001). הדירות המשפחתיות מתוכננות ברובן כך שהחלל המרכזי (ה"ליוואן") משמש חדר מגורים, התכנסות וקבלת אורחים. משני עברי הליוואן נמצאים חדרי המגורים. המטבח וחדרי השירותים ממוקמים בחלק האחורי של הבית.

בשכונה התגוררו גם מעט יהודים, ובהם ראובן מס, מרטין בובר והסופר יעקב יהושע, שגם תיעד את השכונה בספרו: "ילדות בירושלים הישנה". במלחמת העצמאות נכבשה השכונה בידי כוחות ההגנה. בתי השכונה פונו מבעליהם החוקיים, ובמקום התושבים הערבים שפונו הוכנסו משפחות יהודיות מכובדות, שנועדו לשרת את מוסדותיה של בירת ישראל. בשכונות מערב ירושלים של אחרי מלחמת העצמאות נוצרו למעשה שני מעמדות של דיירים שהתגוררו ברכוש פלסטיני נטוש. מעמד אחד של עולים חדשים בעיקר ממוצא מזרחי, אשר שוכנו בכפרים הערביים הנטושים, הרחק ממרכז העיר; ומעמד אליטיסטי של אנשי ממסד – שופטים, פוליטיקאים ומקורבים לשלטון, אשר קיבלו בתים מפוארים בשכונות יוקרה, ובהן בטלבייה. מבין שתי הקבוצות הללו אין זה מפתיע כי רק הקבוצה השנייה קיבלה את הבתים באופן חוקי, ואילו העולים נשארו בגדר פולשים לבתים גם עשרות שנים לאחר שקיבלו אותם מהמדינה (חסון, 2017).

בראשית שנות ה-60 זיהו קבלנים את הפוטנציאל הגלום בשכונה, והחלו לרכוש זכויות על גגות של חלק מבתי השכונה ובנו עליהם קומות נוספות. התוספות נבנו מחומרים מאיכות ירודה וללא הבנה של מסורת הבנייה המקורית של הבתים. תוספות הבנייה הללו בולטות ברחבי השכונה במוזרותן, והן יכולות להוות מעין פליטות קולמוס ארכיטקטוניות המשמרות והמנציחות את "מורשת האויב". בירושלים יש כמה תוכניות המתייחסות גם לשימור בשכונת טלבייה. אולם רצוי לתת את הדעת על טיבו של אותו "שימור". מי היו ה"משמרים" ומה הם בחרו ל"שמר", ובעיקר מה הם בחרו שלא לשמר.

כך, למשל, כתב קליין בספרו "קשורים: הסיפור של בני הארץ": "'להסיר את אבו-תור! ואת בקעה! ואת המושבה הגרמנית (!!) ואת קטמון', האיצה בעיריית ירושלים לאורך שנות ה-‏50 ועדת השמות הממשלתית שקמה ב-‏1951. הוועדה דחתה את הסבר העירייה שהיא נותנת שמות לרחובות ולא לשכונות, ואת טענתה שטרם הספיקה למצוא שמות למקומות הרבים הזקוקים לשם עברי. 'לעניות דעתי רצוי שכל דור ודור יידע שלירושלים הייתה תקופה לא־יהודית ושמוטל עליו לעמוד על משמר ירושלים היהודית פן יומר אופייה מחדש', ניסה סגן ראש העיר לשכנע בקיץ ‏1957. שנה אחר כך, במסגרת אירועי העשור להקמת המדינה, הושקו שמותיהן החדשים של השכונות: מוסררה הפכה ל'מורשה', קטמון הייתה ל'גונן', בקעה ל'גאולים', המושבה הגרמנית והיוונית הפכו ל'עמק רפאים', אבו תור ל'גבעת חנניה' וטלבייה ל'קוממיות' [...] גם שמות הרחובות בשכונה הוחלפו, ונקראו על שם היסטוריונים יהודים (צבי גרץ, שמואל קליין) ועיתונים יהודיים מהמאה ה-‏19 (הצפירה, המגיד, המליץ). הרחוב הראשי של טלבייה הפך מרחוב האמיר עבדאללה לרחוב ז'בוטינסקי" (קליין, 2015).

בשנות ה-50 וה-60, בשל הרצון הגובר לאכלס את ירושלים ביהודים, ובשל כמות העולים ההולכת וגדלה, נבנו כמה שיכונים על מגרשים ריקים בשכונה: שיכון החיילים המשוחררים ברחוב אלקלעי, שיכון העיתונאים ברחוב פינסקר, ושיכון אנשי ההגנה ברחוב ז'בוטינסקי. שיכונים אלו, בשונה משיכונים אחרים ברחבי הארץ, נבנו אומנם בסטנדרט גבוה, אך תוך התעלמות מוחלטת מהקונטקסט העירוני, התרבותי והאדריכלי, ותוך הכחשה של תרבות הבנייה של בתי השכונה המקוריים.

כיום מיועדים רבים ממבני השיכונים בטלבייה להריסה במסגרת מדיניות ממשלתית מתומרצת, ובמקומם עתידים להיבנות מגדלי מגורים חדשים. האם הפעם יעמדו ערכי השכונה אל מול עיני המתכננים? שוב חוזר לו הניגון של החזרה הכפייתית והקטיעה ההיסטורית ממאפייני הטראומה.

לצורך הדגמה, בחרנו לבדוק את המקרה של בית דימטרי חנא בשכונה, המשמש כמכון של החברה הפסיכואנליטית בישראל.

 

בית דימטרי חנא (בית המכון הישראלי לפסיכואנליזה) – פליטת הקולמוס במרחב המבוכה

בית דימטרי חנא הממוקם בטלבייה קרוי על שם מי שהקים אותו – פלסטיני נוצרי יווני־אורתודוכסי. חנא ומשפחתו הפכו להיות פליטים במלחמת העצמאות, ועברו הפלסטיני של הבית נמחק כמעט לגמרי מהרשומות ההנדסיות של עיריית ירושלים. בשנות ה-60 נרכש הבית בידי החברה הפסיכואנליטית הישראלית. הסניף המקומי של החברה הפסיכואנליטית בארץ ישראל הוקם על ידי מקס אייטינגון, יחד עם אנליטיקאים נוספים בשנת 1933. עד אז שכנה החברה הפסיכואנליטית במבנה אחר ברחוב החבשים בירושלים.

כשנכנסים לחללים שונים במבנה התחושה היא שעצר בהם הזמן: הריהוט הלותרני־גרמני, הקווים הישרים, הכורסאות שכאילו נלקחו מה-Berliner Zimmer של תחילת המאה ה-20, הספרים בגרמנית המפוזרים בחדרים השונים ובארונות הספרים. תחושת הזמן שקפא דומה לתחושת הזמן שקפא באזורים טראומתיים בנפש. כאילו הזמן מתקתק שם בשעון אחר.

ניתן אם כך להניח שאייטינגון וחבורתו המשיכו להתנהל בינם לבין עצמם כאילו הם אינם פליטים יהודים שהוקעו ממדינתם. הם הפכו את ירושלים לשלוחה של ברלין ושל וינה. בספרו "עושי הנפשות" כותב רולניק: "הפיכת המכון הירושלמי לצאצא של המכון הברלינאי הייתה לה חשיבות פסיכולוגית עצומה למטופלים ולמטפלים כאחד. הללו חשו שהצליחו ליצור לעצמם מיקרוקוסמוס ברלינאי שיקל עליהם את ההתאקלמות במקום החדש" (רולניק, 2007). האם בסיכומו של דבר התערו בארץ וחשו חלק ממנה? על כך כותב רולניק: "גם האנליטיקאים דוברי הגרמנית שהיגרו לפלשתינה מיאנו לתפוס את עצמם כפליטים" (שם).

אולי, אם יורשה לנו להניח, הריהוט והשפה הם הייצוג של הטראומה של הגירוש שלא דוברה ושבוודאי לא הופנמה, והם גם ייצוג של המשך המשאלה להיחשב כבעלי תרבות גרמנית.

במקום שבו באופן מסורתי מוצבת תמונתו של בעל הבית – הפטריארך שהחלל המרכזי מוקדש לו ולמפעלו, תלויה כיום תמונתו של פרויד, מתבוננת ואולי מפקחת על הנעשה, כמו מעידה כי אדון הבית הוחלף באדון "חדש". זו עדות צורמת לתוכן חדש וזר שנוצק לתוך התבנית המאוד מסוימת של הבורגנות הערבית של המאה ה-19.

אם כך ייתכן שנוכל להניח שהבית הפלסטיני עם קישוטי החזית הלא גמורים שהפכו לסמל של החברה הפסיכואנליטית בישראל (דימוי 19), והריהוט הגרמני בחדרים, הן פליטות הקולמוס שדרכן ניתן לקרוא את הטראומות הלא מדוברות. אי אפשר להתעלם מהשאלות המתעוררות למראה הפרטים הללו. למשל: מה גרם לסתת ולאמן האבן שלא לסיים את עבודתם דווקא בחזית הכניסה לקומה הראשית של הבניין, שנועדה להרשים את הבאים? האם נתקל בבעיות כלכליות או שמא האירועים הפוליטיים אילצו אותו לעזוב בחיפזון?

 

דימוי 19 - מימין: סמל החברה הפסיכואנליטית בישראל, משמאל: בית דימטרי חנאסמל החברה הפסיכואנליטית בישראל ובית דימטרי חנא

 

ניתן לומר, אולי, שהתגובה הרגשית הקשה והעוצמתית של לא מעט חברים בחברה הפסיכואנליטית הישראלית לאפשרות של מעבר לתל אביב ופרידה מהבית בירושלים, שנשמעו כמו פחד מפליטוּת, הן ביטוי, בין היתר, לחוויית הפליטוּת הכפולה והלא מדוברת הקשורה למבנה. ייתכן שאפשר לקבוע כי את מה שלא זוכרים משחזרים שוב ושוב. ואולי גם בחברה הפסיכואנליטית מתקיימת האשליה העומדת בבסיסו של רעיון כור ההיתוך של מדינת ישראל, שאפשר למחוק את העבר כדי לכסות על סתירה הקיימת בין אספקטים שונים של הזהות? כאן מדובר בשני עברים: השואה והאלמנטים האלימים הקשורים למלחמת העצמאות.

ב-26 בפברואר 2019 התקבלה החלטה ברוב גדול, באסיפה של החברה הפסיכואנליטית בישראל, להוסיף שלט בקדמת המבנה שבו ייכתב שאת הבית בנה דימטרי חנא. באוגוסט 2019 רוסס השלט בצבע. תלונה הוגשה למשטרה. אשליית המחיקה של חלקים מההיסטוריה נמשכת.

 

סיכום – לצאת מן המבוך

עמוק באזורי האתוס הישראלי – ואפשר שגם היהודי – קיימת האמרה שאין מכבסים כביסה מלוכלכת בחוץ. הקיבוצים היו מהמובילים באימוץ תרבות ההסתרה. אבל מה קורה עם כביסה שלא ניתן לנקות אותה? מה קורה עם כביסה המכוסה בכתמים טראומתיים? האם נסתיר אותה בתחתית הארון? האם נסתובב עימה כאילו היא נקייה כשלג?

המפגש בין ארכיטקטורה לפסיכואנליזה יוצר אומנם אתגרים רבים הקשורים לשפה שונה, למתודות חקירה שונות ולהבדל בין הבית הקונקרטי במשמעות הכפולה שלו (העשוי מבטון – קונקריט, והקונקרטי) לבין בית הסימבולי. אבל כפי שניסינו להראות כאן, שילוב השפות יוצר דווקא מרחבי חשיבה וחקירה חדשים להבנת טראומה לאומית ואישית.

מרחב הטראומה איננו רק מרחב אופציונלי למחקר משותף, אלא הוא מרחב הכרחי כדי שנוכל להבין את הדינמיקה של הטראומה ואת הייצוגים הפיזיים שלה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בסיפורים העצובים של חדרי האוכל הנטושים, ושל מנשייה, וואדי סאליב וטלבייה, או בסיפורו של בית החברה הפסיכואנליטית הישראלית בירושלים.

היציאה מהמבוך כרוכה ביצירת דיאלוג פתוח – ולעיתים כואב – עם אותם אזורים טראומתיים, על מנת ליצור רצף היסטורי ואולי גם רצף אדריכלי, דיסהרמוני, מלא פרדוקסים וסתירות, ובכך לאפשר למידה והתפתחות – חברתית ועירונית.

הגדרת המרחב הפיזי כמרחב מבוכה פוסט־טראומטי היא מהותית. באמצעות שילוב של כלי שימור המתבססים על הקונטקסט ההיסטורי, ועל ערכי המקום ומשמעותו התרבותית, ניתן לנסות לשקם ולפתח את המקום, ואולי כך לצאת מהמבוך.

 

 

הערות

  1. על פי הגדרת אונסקו: מנהגים ייצוגים, ביטויים, ידע וכישורים של קהילות ואנשים שאינם ניתנים לנגיעה או לאחסון פיזי, הכוללים גם מסורות ותורות שבעל פה, תיאטרון, קולנוע, אמנות ומנהגים חברתיים.

 

מקורות

אלכסנדרוביץ', א', (2013-א'). "גבולות של נייר: ההיסטוריה המחוקה של שכונת נווה שלום". תיאוריה וביקורת 41, עמ' 165—197

אלכסנדרוביץ', א', (2013-ב'). "הריסה אזרחית: המחיקה המתוכננת של שכונת מנשייה ביפו, 1948—1949". עיונים בתקומת ישראל.

בילו, י', (2008). סקירת הספר "ואדי סאליב: הנוכח והנפקד" מאת יפעת וייס. החברה ההיסטורית הישראלית.

בנבנשתי, מ', (1997). "המפה העברית". תיאוריה וביקורת.

גולן, א', (2011). "שינוי המרחב העירוני עקב טרור ומלחמה – המקרה של תל אביב". אופקים בגיאוגרפיה.

גורן, ת', (2009). "ביוגרפיה של שכונה". קתדרה: לתולדות ארץ ישראל וישוביה, 161—164.

וייס, י', (2007). "ואדי סאליב: הנוכח והנפקד". ירושלים: הוצאת הקיבוץ המאוחד.

ורדי, א', (2001). "מדריך ישראל החדש: אינציקלופדיה, מסלולי טיול (כרך 12)". ירושלים: כתר הוצאה לאור.

חסון, נ', (2017). "אורשלים: ישראלים ופלסטינים בירושלים, 1967—2017". משכל (ידיעות ספרים).

מטראסו, י', (2016). "תפישת העלייה במשנתם של מנהיגים והוגים מן השמאל הציוני הסוציאליסטי בעשור הראשון למדינה ובשנות המדינה שבדרך – המשכיות ותמורה. מקרה בוחן – מאורעות וואדי סאליב, יולי 1959". הפקולטה למדעי הרוח, החוג להיסטוריה, אוניברסיטת תל אביב.

נגרי, א', (2017). "מדוע פרצה מחאת ואדי סאליב דווקא בוואדי סאליב?" חיפה ביטאון העמותה לתולדות חיפה, גיליון 15.

קליין, מ', (2015). "קשורים: הסיפור של בני הארץ". רעננה: הקיבוץ המאוחד.

רולניק, ע', (2007). "עושי הנפשות". עם עובד הוצאת ספרים.

שרון, ס', (2008). סקירת הספר "ואדי סאליב: הנוכח והנפקד" מאת יפעת וייס. סוציולוגיה ישראלית.

זוכרות. (אין תאריך). אוחזר מתוך האתר: https://zochrot.org/he.

מודי בר־און וענת זלצר. (2011). "הקיבוץ" [סדרת טלווויזיה].

Bion, W, (1959). "Attacks ok Linking". 40:308-315.

Freud, S, (1896). "The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud". (שלושה כרכים: 1893-1899)

Grotstein, J, (2007). "A Beam of Intense Darkness, Wilfred Bion's Legacy to Psychoanalysis "(1)

Parment, U, B, (2000). "Editorial: Psychoanalysis Meets Art and Architecture". 9:3-4.

Schwake, G, (2017). "Post-traumatic urbanism: Repressing Manshiya and Wadi Salib". Citie

Weiss, Y, (2011). "A Confiscated Memory: Wadi Salib and Hifa's lost heritage". New York: Columbia University Press

 

דימויים

דימוי 1 - תחילת ההגשה העצמית, קיבוץ שער הגולן, .1976צילום: רפי לוי ז"ל. מקור: ארכיון קיבוץ שער הגולן.

דימוי 2 - חדר האוכל קיבוץ מסדה, .2017צילום: שמיר זלקין.

דימוי 3 - חדר האוכל הראשון בקיבוץ שער הגולן. מקור: ארכיון קיבוץ שער הגולן.

דימוי 4 - קיבוץ שער הגולן 1948. מקור: ארכיון קיבוץ שער הגולן.

דימוי 5 - האדריכל שמואל מסטצ'קין עומד ליד דגם חדר האוכל החדש בקיבוץ שער הגולן, 1952. מקור: ארכיון קיבוץ שער הגולן.

דימוי 6 - סיום בניית חדר האוכל הנוכחי, קיבוץ שער הגולן, 1968. מקור: ארכיון קיבוץ שער הגולן.

דימוי 7 - חדר האוכל הנוכחי, שער הגולן, 2016. צילום: שמיר זלקין.

דימוי 8 - חדר האוכל הראשון בקיבוץ יד מרדכי, 2016 (הקמה: שנות ה40), צילום: שמיר זלקין.

דימוי 9 - יד מרדכי - חדר האוכל השני, 2016. צילום: שמיר זלקין.

דימוי 10 - חלונות צדדיים "ממוגנים" ב"מניפות" בטון, חדר האוכל, קיבוץ יד מרדכי 2016. צילום: שמיר זלקין.

דימוי 11 - חורבות שכונת מנשייה, תל-אביב, 1948. צילום: רודי ויינשטיין, ארכיון הצלמניה.

דימוי 12 - חיפה ואדי רושמיה וברקע ואדי סליב, שנות ה30. מקור: אוסף רימון, מוזיאון העיר חיפה.

דימוי 13 - עמדות הצלפים בואדי סליב בקרב על חיפה 1948. צלם לא ידוע. מקור: אוסף רימון, מוזיאון העיר חיפה.

דימוי 14 - וואדי סליב, 1959. באדיבות ארכיון העיר חיפה.

דימוי 15 - מהומות וואדי סליב, 1959. מקור: עיתונים שונים.

דימוי 16 - ראש העירייה אבא חושי מבקר בוואדי סאליב בזמן ביצוע הריסה של מבנים ישנים, 1964. צלם: פוטו סטודיו "דן". באדיבות ארכיון העיר חיפה.

דימוי 17 - תכנית לכפר אמנים בוואדי סאליב. איורים של אדריכל וליד כרכבי - מנהל המחלקה לשימור מבנים ואתרים בעיריית חיפה.

דימוי 18 - בתים אטומים בואדי סליב, 2019. צילום: תמרה אהרוני.

דימוי 19 - מימין: סמל החברה הפסיכואנליטית בישראל, משמאל: בית דימטרי חנא. צילום: אמנון בר אור.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

בראור, א. , בונויט, ג. (2020). טראומה ואדריכלות – פליטות קולמוס במרחבי מבוכה אדריכליים. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3919

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.