ניצה ירום
מצפן לזוגיות ראויה
מדריך לשותפות במיניות ואינטימיות
הוצאת פרדס
הספר "מצפן לזוגיות ראויה — מדריך לשותפות במיניות ואינטימיות" נועד להקל על הקורא להכיר את התשוקה המינית ואת המבוכה שבמפגש האינטימי כצורך אנושי מענג ומקרב. הספר נועד לעזור להבין את סבך היחסים המיניים ולהתיר אותם, להפוך סטריאוטיפים ופנטזיות לדיאלוג אנושי בין אנשים — ללא תיוג של מגדר או גיל.
מיניות היא נושא אפוף מסתורין, מעורר וגם מביך. כולם עסוקים במין, רבים נוטים להכחיש זאת. נשים כיום פעילות ומצהירות בגלוי על תשוקתן המינית ונאבקות בהטרדות מיניות. גברים, שזכותם לעונג הייתה במהלך השנים עובדה חברתית, נסוגים במקרים רבים להיות שחקני משנה. אלה גם אלה נושאים מטען של עכבות. העיסוק החברתי במין הוא לרוב במוקצן ובסנסציוני — מדברים על מין, אבל חסרים שפה לדבר בשניים. קיים עיסוק רב במין והיצע גדול של אופציות — בסטוצים, בפורנו, בפרסומות, תוכניות ראיונות וריאליטי — והאנשים נעים בין הפגנתיות למבוכה.
האדם הוא יצור מיני בעל יצר וזקוק לפרטנר. היצר והנפש מבקשים את החיבור הזוגי, אך השותפות והתיאום בשניים קשים להשגה. לרוב בולט בו המאבק בין צרכים ואינטרסים.
באמצעות דוגמאות מחדר הטיפולים המאירות את הסבך הקיים, מביאה ד”ר ניצה ירום את ניסיונה הרב ואת התבוננותה כפסיכולוגית וכפסיכואנליטיקאית. המחברת מתווה דרכים מאתגרות לקרבה, עונג ואינטימיות, בעולם המפתה והמבלבל של זמננו.
זהו ספרה העשירי של ד”ר ניצה ירום. ספריה ראו אור בעברית ובאנגלית, והיו מיועדים בעיקר לאנשים במקצועות הטיפוליים. ספר זה הוא השני בסדרת מצפן, המיועדת לקהל הרחב. קדם לו הספר "מצפן להורות ראויה — מדריך לשיח הבין דורי". הספרים בסדרה נועדו לאפשר לקוראים לפתח מצפן פנימי להבנת עולמם ולבניית מסגרת ידידותית ויחסים אינטימיים התואמים את רוח הזמן.
לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:
פרק ראשון: המיניות והזוגיות בזמננו - סקס כבילוי וכמיניות מנותקת
היום כבעבר המיניות והזוגיות הן מרכיב מהותי בחיי נשים וגברים, בעולם שמשתנה בלי הרף - מפתה ומבלבל בריבוי האפשרויות וההרשאות שבו. אפשר לומר שאנו חיים בעידן של מיניות משוחררת והסדרים זוגיים גמישים, מול קשייהם של צעירים בקשר זוגי, מול שחיקת התשוקה בנישואין ומול התעוררותה בגיל השלישי. כיום יחסים זוגיים יכולים להיות הדדיים ושיתופיים ולספק צרכים מגוונים בין פרטנרים מיניים ששניהם בעלי עניין משותף ואפשרויות דומות למימוש עצמי - במקום לבסס זוגיות על מאבקים, העמדות פנים ופגיעות אישיות.
המיניות והזוגיות מתנהלות בצל משקעים של התנהגויות ומסרים של הורינו, שהופנמו בנו בילדות ובנעורים: לגבי המיניות של הבת ושל האישה שצריכה לשמש כ'סחורה' (לנישואין), לגבי היחס למיניות הגבר - כמבחן, לגבי חוסר אמון ביחסים בין המינים, לגבי דרכים של פגיעות ותשוקות בתוך המשפחה. כך קורה שבושה, מבוכה והימנעות עדיין מלווים אותנו בעולם שבו המיניות חופשית מבעבר. במקביל, המיניות והזוגיות העכשוויות מעוצבות על ידי המרחב הציבורי - דרך 'מין נורמטיבי' המוקרן בפרסומות לכל מוצר מטיטולים ועד משקאות קלים, דרך סדרות טלוויזיוניות, תוכניות ריאליטי וקליפים במדיה, דרך סרטים פורנוגרפיים זמינים, דרך מופעים ציבוריים ותקשורתיים שדנים במין בגלוי לב כמעט בוטה, או, לחילופין, שדנים במין רק במושגי סטייה וכפייה. בחשיפה להשפעות אלו קל להפוך את עצמנו ואת הפרטנר הממשי והנחשק שלנו - למושא צריכה, לאובייקט לתפעול ומאבק, ולא בהכרח לפרטנר.
בתוך המכלול הזה חשוב להכיר את המיניות העכשווית בהיבטיה המגוונים: כצורך אנושי במגע ובקרבה פיזית ונפשית, כעובדה שיחסי מין חשובים ביותר לקשר הזוגי, כבגידות זמינות ברשת וכליבידו המתדלדל בזוגיות כיום. צריך להכיר בעובדה שהרבה צרכים ואינטרסים מתנקזים לתוך הזוגיות בעידן שלנו, ולכן חשוב להבין איך הולכת לאיבוד המשיכה המינית בזוגיות כשמתנחמים (אולי) שבן/בת הזוג "פשוט לא בעניין שלי", ואיך לנווט בין ריבוי הצרכים והאינטרסים.
לגבי הסקס של הגבר במאה ה-21 ניתן לומר שהזמינות והטכנולוגיה ממריצים אותו, אלא שמפעם לפעם מתגלים נתונים לגבי אחוז עולה של גברים הנמנעים מסקס ביחסים זוגיים (ואפילו בכלל). ייתכן שהיחסים בין המינים קבלו תפנית. הנשים התעצמו והגברים מיטלטלים לגבי מקומם בין הזכר אלפא והגבר-גבר בשאיפה של שני המינים, לבין 'הלוזר' שלא יודע אפילו להשתמש באבקת כביסה (מוטיב חוזר בפרסומות). הנשים כיום הן הרבה יותר חופשיות באפשרויות ובמיניות שלהן. אישה עכשווית יכולה לבחור לרענן את נשיותה בדרכים מגוונות, לא רק בהתנסויות אלא גם באסטטיקה: למשל, דרך הצגת גופה ההריוני בבגד צמוד, וגם דרך עיבוי שפתיה, הגדלת החזה שלה, מתיחת עור פניה ואפילו עיצוב הנרתיק שלה באופן כירורגי כדי להעניק לעצמה מראה שהוא לכאורה צעיר וסקסי. יתכן שהתערבויות אלו הופכות אישה - לרגועה יותר באשר לגופה ונשיותה, ולכן משוחררת יותר במיניותה ובאופציות הזוגיות שלה. אולם אפשרי שהעיסוק המוגבר בנשיות 'בולע' את המיניות. החרות המינית מדווחת ומופגנת כיום בטווח גילים מתרחב - כשהיא יכולה לקדם זוגיות או לעכב אותה. נדון בכל הנושאים האלה.
פני המיניות בזמננו
המיניות כיום משוחררת יותר מבעבר– היא הפכה לצורה של בילוי וחירות להתענג בכל דרך אפשרית עם כל אובייקט אפשרי. אפשר להתענג לבד, עם פרטנרים רבים, ממשיים ווירטואליים. כשדנים בשחרור להתענג יש מקום לשאול האם אפשרי שהחירות מתנהלת בגבולות רופפים מדי ומסכנת את שחקניה (פיזית או נפשית)? וכדאי להקשות: מה זאת חירות? איך נבחין בין הפקרות לחירות? הגדרת החירות המינית מחייבת ערך כמדד, למשל – שהתשוקה המינית היא טבעית וחיונית, ועדיף להיות פתוח אליה וליהנות ממנה. אך מה שחשוב כיום הוא שגברים ונשים יבחנו באופן אישי האם מיניות משווקת עכשווית כלשהי - משרתת את הצורך הפרטי שלהם בעונג ובקשר, או, שהיא מהווה נהייה אחרי מודלים ולחצים תרבותיים. האדם של תקופתנו יכול בקלות להיות מבולבל ולחפש לעצמו שייכות ודרך מבחוץ.
המיניות בזמננו מתקדמת אל השחרור ואל הנראות - הסקס הופך לצורה לגיטימית של בילוי בקרב צעירים ובוגרים, ולהתנסות העוברת בקלות מן הפרטי לציבורי. הטכנולוגיה, שבה הטלפון והמצלמה מתאחדים - מאפשרת את הצילום העצמי (הסלפי) והופכת לחלק טבעי מהווייתו של אדם כיום. הטכנולוגיה מאפשרת נראות וציבוריות; היא הופכת בקלות גוף חשוף - למצולם ופומבי, ואינטראקציה מינית בין שניים – לאירוע זמין לעלותו ברשתות החברתיות. הפיתוי וההתנסות המינית נעים, אם כן, בין הרחבת דרכי החיזור והעצמת העונג, ופתיחת האפשרות לספק בידור לצופים בו ("יותר טוב מפורנו") – לבין פלישה לתחום הפרט, שגולשת לתחום החוק. החוק בא להגן על צנעת והסכמת הפרט כזכות בסיסית. לכן נדרשת רגולציה ציבורית לפרקטיקות מיניות חדשות שהטכנולוגיה מאפשרת, ויכולות לפגוע בזכויותיהם ובביטחונם של נשים, גברים וילדים. במקרים אלה אנשים פונים אל הרשויות, אך במקביל, הם נשארים בתחושת מבוכה ופאניקה וחשופים להשלכות של שיימינג ציבורי, בצד עונג מתשומת הלב, ועם הבלבול ביניהם.
במישור התוך-נפשי ניתן לומר שהאדם עצמו, לרוב אדם צעיר אך לא בהכרח, חווה את המיניות שלו או שלה כאפשרות לבילוי משוחרר, בצד יחס מופנם של מבוכה כלפי עצם המיניות הזו. הפן הפוריטני-הנבוך הגלום בנו מתגלה כשחסרה לנו שפה למיניות שתאפשר למבוגרים ללוות את הצעירים במסע ההתבגרות שלהם ובחיפוש דרכם המינית והזוגית. שפה חסרה לנו כדי לשלב את המין בתוך האינטימיות הזוגית וכדי להעשיר את הקשר הזוגי. חסרה לנו שפה כדי לגשר בין תחושות של מבוכה, גועל וחשש לבין יצירתיות מינית הפונה לצורות מגוונות של סיפוק, גם כאלו שבעבר זוהו כפרברטיות. צורות הסיפוק שזוהו כפרברטיות חלות הן על בחירת הפרטנר למין (כמו בן אותו המין, או הפוליאמוריה או פרטנר מזדמן), והן על עינוגים גופניים נלווים או מקדימים לעוררות וסיפוק מיני. מדובר בתופעות של 'מציצה', או מציצנות (כשצופים באקטים מיניים במדיה וברשתות), או אפילו בגרימת הקאות או חבלות זה לזו כגורמי הנאה מינית. מן הראוי, אם כן, לבחון את סוגיות הזהירות שנדרשת ואת הנואשות שמפעילה לפעמים את המעורבים במין.
להתנסות - בהחלט, למה לא? אבל האם 'הכל הולך'?
ניתן לומר שאנשים נהנים יותר כיום. במקביל, צריך לשים לב גם למחירים ולסכנות. כיום התודעה של אנשי ההווה היא לרוב תודעה נקודתית. מתמקדים בתחושות עכשוויות באופן נקודתי, כמו : "היה כיף", "בא לי", "אני מת/ה ל...", "אני עייף/ה", "אני מת/ה מ...", "לא בא לי". אבל פעמים רבות המחירים באים אחר כך – "מגעיל אותי", "התעלפתי", "הכל חרא" - כאיי תודעה מבודדים-מאוחרים. צריך לחבר ביניהם כדי שהאדם המתנסה במין וביחסים יוכל ליהנות מבלי לפגוע בעצמו או בזולת; צריך לחבר ביניהם כדי שהאדם העכשווי יוכל להעצים את החיוניות שלו - מבלי להרגיש שהוא או היא משלמים מחיר על-ידי כניעה או הכנעה בקשר; מבלי להכחיש את המבוכה והבושה שלו או שלה - כדי להתנסות במין. במילים אחרות, חשוב שקשר ומיניות חופשיים יותר של זמננו ילוו במידה של מודעות ושיקול דעת.
חשוב לי להציג את הקשת שבין הרחבת טווח העונג במין כבילוי ובין חשיבות המודעות למבוכה ולניתוק המלווים אותנו או שאנו מגייסים - בחרות החדשה העומדת לרשותנו. במציאות היומיומית יכול לקרות, למשל, שנערים יבלו עם או יאנסו נערה שלא עד הסוף יודעת 'למה היא נכנסת', ואז הסכמתה לתשומת הלב הנשית – תובן על ידם (בטעות) כרצון מצידה לסקס קבוצתי אתה. ניתן לדבר על התרגשות וחשק כאשר מישהי מקיימת מין בשירותים של הפאב או 'קופצת' לסקס עם מישהו מאתר ההיכרויות – ואחר כך מובהלת לחדר-מיון כי התעלפה (ראו במקרה של נעמי, בספרי "ההיסטרי שבי, ההיסטרי שבינינו", 2003).
*
בעבר הלא רחוק, עם ראשית הפסיכואנליזה לפני קצת למעלה ממאה שנה - שלטה בכפה האתיקה המינית הויקטוריאנית שהדגישה את המהוגנות שבהדחקת המיניות, מה שעורר את פרויד כרופא לקחת על עצמו תפקיד של סקסולוג – לשחרר את המיניות הטבעית מכבליה החברתיים, כשהוא מתמקד בניסוח עקרון העונג כמניע המרכזי בעיצוב הפרט והחברה, והמחירים שהאדם משלם כשהוא מקפח את העונג שלו דרך הימנעות.
כיום אפשר לומר שאנו חיים לכאורה בעידן העונג. כיף הוא עקרון מפעיל מרכזי. הטכנולוגיה המנגישה כל דבר 'במיידי' והעולם הצרכני מלא-השפע - מחזקים ומלבים את כיף לצרוך; כיף ואפשר להשיג סיפוקים מייד. בעולם של נראות ונגישות מתאפשרות לצעירים ובוגרים חירות וזמינות מינית רבות מבעבר; ניידות, תקשורת וקשר קלים לכאורה להשגה, כאשר היחסים הבינאישיים הם דמוקרטיים יותר ופחות סמכותיים במשפחה ובחברה מאשר בעבר.
בצד הכיף המיני הזמין מתעוררים גם רגשות נוספים בנוער שמתנסה, בצעירים בראשית מסע הבגרות שלהם, באנשים באמצע חייהם ובאנשים בגיל השלישי. צעירים וצעירות מחפשים לעצמם פורקן מיני (בפאבים, באינטרנט). אבל מטפלים מכירים גם את הרגש של 'הבוקר שאחרי': להתעורר עם מישהו שלא יודעים מה שמו, ואולי גם לא רוצים לדעת את שמו. כך קורה שהזרות והניכור הבאים יחד עם הקרבה הפיזית והנחדרות, ואלה מולידים בדיעבד, לא אחת, רגשות של אי-נחת. במין זמין אפשר להשתמש כאמצעי להקלה כאשר צעיר או צעירה נתונים להלכי נפש מעיקים שאינם ברורים להם. הפורקן שבסקס מרגיע, פועל כמו כדור הרגעה, כמו ג'וינט (שלפעמים מלווה את האקט המיני כדי לאפשר אותו או להעצימו). אבל, מעל הכל, הוא בילוי מהנה.
דו"ח על מחקרים בנושא הסקס כבילוי שפורסם בביטאון הסתדרות הפסיכולוגים האמריקאית (Gracia 2013) הראה שאנשים צעירים שפונים לסקס כבילוי בסך הכול מרגישים יותר טוב מאלה שאינם פונים אליו. הם פחות מדוכאים ומרגישים פחות בודדים מצעירים שנמנעים ממנו. עיתונאי צעיר במקומותינו כתב בטורו: "מה אני בסך הכול רוצה – לזיין ולשכוח".
אכן, ההתבוננות בפני התרבות העכשווית וגם מחקרים עדכניים מראים שהאדם של זמננו מחפש כיף. מכיוון שהניסיון הקליני פותח פתח לשאלות לגבי טיבה של חירות זו ומחיריה– נמשיך וניבחן את הכפילות הזו בחיינו.
אם נתבונן בהשפעה החזקה של כלי התקשורת - בשטיפת המוח המאסיבית של פרסומות מסחריות, בחשיפה לתוכניות ריאליטי ובנגישות לסרטים פורנוגראפיים באינטרנט – נבין איך יכול בן תקופתנו להילכד בתסריטים מיניים החיצוניים לו, לנסות לחקות אותם ולהגדיר את עצמו לפיהם. כך קורה שמודלים תקשורתיים מתגנבים אל השיח האנושי החי, ויוצרים דמויות הזדהות כמעט בלתי אפשריות. מתבגרים נחשפים למין מופגן ומנותק, ולתרבות צרכנית ותקשורתית המכתיבה התנהגות על-פי סטריאוטיפים לגבי מה שנחשב כחיים מיניים וזוגיים. התוצאה היא שאנשים צעירים מתקשים לחבר כיום בין מעשה מיני לבין קשר בינאישי. לעיתים הם מבלבלים בין מפגש מיני אנונימי ובין קשר אינטימי. ישנם כיום הבוחרים בפריון ללא מיניות, ואז אפשרי שתיווצר מיניות מנותקת, מוכחשת, ואפילו זועקת (למשל, מאחורי הקלעים של הורות ללא זוגיות). אפשרי שנראה במהלכה של זוגיות - מין שמצטמצם, ונוטים להסתיר זאת .
כיום שכיח שניסיון מיני זר להורה אך מוכר לבנו או בתו. הורים עומדים נבוכים מול מיניות ילדיהם המתבגרים והחופשיים מהם. הם יתלבטו האם להגיב על פי תרבות המבוכה וההדחקה שבתוכה הם גדלו, או לנהוג בהתאם לחירות לכאורה שילדיהם משדרים להם ולהעמיד פנים "שהם מגניבים". לרוב במבוכתם הם ינועו בין מגניבות מאולצת ובין התעלמות.
מיניותם של אנשים בוגרים ומזדקנים צריכה לעבור את מחסום תחושות השחיקה שחשים בשלב זה בחיים, ואת מחסום הסטריאוטיפ הנפוץ שמיניות בזקנה היא מגוחכת. במקביל מסתבר שדווקא כשהבושה בגוף המזדקן משתלטת – פורץ לו כיום היצר, כאשר טרדות החיים מתמתנות והאדם המתבגר חש חי ופעיל בתחומים רבים. ביטאוני קופות החולים מספקים כיום מידע ועידוד למיניות בגיל השלישי, כערובה לבריאות טובה.
כיום מרבים להצביע על נזילות מינית אצל שני המינים – על מעבר קל לכאורה ממיניות הטרוסקסואלית קלסית – לאפשרויות מגוונות של מיניות.
חיינו מתנהלים אמנם בעידן של מהפכה בתחום המיני והמשפחתי, אך זו אינה מתבטאת באופן אחיד בחברה הישראלית; השוני העיקרי הוא בין החברה החילונית והדתית/מסורתית. אנשים באמצע החיים שנולדו לפני 'המהפכה' הפנימו את הקודים היותר שמרניים של הוריהם שמהם הם עדיין מושפעים. הם מוצאים עצמם מבולבלים ממופעים מיניים בחיים העכשוויים: הומוסקסואליות, לסביות, חד-הוריות, מתירנות מינית שנראית להם חסרת גבולות וחסרת בושה. הם לומדים להסתגל אליהם, לפעמים תוך כיסוי העכבות המיניות של עצמם, ולפעמים על-ידי הרמת ידיים או עידוד מופגן של הדפוסים החדשים. מתפתחת גם הקצנה בשמרנות מינית, כניסיון להתגונן בעולם שגבולותיו נפרצים; אלה פולשים גם לחברה הדתית ומאתגרים אותה. במקביל, צומחת אלימות בין המינים על רקע מיני וזוגי, למשל, כשמין שהוא זמין לכאורה – מושג דרך כפייה (בשימוש בסם האונס או בקשיי שליטה ביצר אצל בעלי שררה, או בתפיסת חיזור כהטרדה).
זוהי מפה ראשונית של המיניות בזמננו, שכדאי לפתח מצפן אישי לגביה.
הסקס המופגן ופיתולי המיניות
החירות המינית בעידן שלנו והשלכותיה לגבי הזוגיות פירושן שאפשר לשדר לפרטנר רצון או צורך מיני בלי קושי, לממש מין באופנים מגוונים עם פרטנרים מגוונים במקומות מגוונים. מקובל שצעירים הם יצורים פעילים מינית, כשמחלקים חינם קונדומים בפעילויות המערבות אותם. אך הרצון להסדר זוגי יציב - מלווה עדיין.
המיניות היא נפתלת, ומעורבים בה מרכיבים גופניים, תודעתיים ורגשיים הנרקחים במעשה המיני - בסקס שלנו. מיניות מטיבה היא פורקן וכיף, והיא יכולה להיות גם ביטוי לתחושת עוצמה ושליטה, כלי להשגת תשומת לב, אפיק לתיעול של תסכול, עוינות ונקמה, וגם במה להתרסה. בהיסטוריה האישית יכול פלוני בבגרותו לקרוא דרור לרצון לפצות על חסכים שלו כילד בצורת ניצחון שלו כמבוגר. אפשר לפתות גברים ונשים, לקיים יחסי מין בקלות, ל 'כבוש' נשים וגברים באינטרנט ובפאב, מבלי לחשוד שהגבר שנפגע כילד והאישה שנפגעה כילדה - עכשיו מפגינים ונוקמים, ולא בהכרח 'עושה סתם כיף'. אין ספק שהזמינות המינית יכולה לשחרר תחושת כוח ושליטה.
האופי היצרי והפורקן במין, במיוחד כשהוא מתאפשר בקלות - יכולים להפוך אותו לערוץ לעונג ופורקן, אבל גם לאסקפיזם או למפלט מלחוש תחושות של חרדה, כאב ומתח פנימי. יותר קל לפנות לסקס כאשר תחושות פנימיות אינן ברורות דיין וקשה להכיל אותן. כשבוררים ומשיגים מישהו למין, כשמתמקדים בתשוקה המינית ומערבים את גירוי איברי-מין – אפשר להשיג רגיעה נקודתית. דרך הכיבוש המיני והאורגזמה המינית יכולים גבר ואישה לנסות להשיג או לשמר תחושות של יכולת או מיוחדות - שהוא או היא הם בעלי יכולות מופלאות. בצד היותם מקור לחיוניות אפשר לראות בהם מקלטי עונג מטרדות או מאי-בהירויות בחיים - עכשיו כיף, מי יודע מה יהיה בעתיד?
אפשרי שצעיר או צעירה יחפשו להם אובייקט אהבה בלתי אפשרי, או שיתנהלו בצילו. הם יתרפקו על ה 'האקס המיתולוגי' כגבר הנערץ, או ייצמדו לזיכרון האקסית כ'זונה הבוגדנית'. אפילו קשר ש'עבד' עבורם והם נבהלו ממנו – יכול להפוך למזכרת שנצמדים אליה. כשישנה איזושהי פגיעה באני הבוגר שקשה להתגבר עליה - נאחזים בפנטזיה לשם נחמה או תיקון. אפשרי ששריד מקשר בילדות שהיה בעל אופי ארוטי-מבלבל - ממשיך להפעיל אותנו כמודל בבגרות. במקרה זה הפנטזיה תדריך להתמסרות טוטלית מצידנו (כילד המרצה), לכיבוש והכנעה של האובייקט (המיני),או להזדהות עם מין אצל מי מההורים, כשהוא נתפס כמלוכלך או פוגעני.
פנטזיות יכולות לפרנס באופן בלתי מודע התנסויות מיניות שחוזרות על עצמן, ויכולות לסכן או להשפיל את המתנסה. לחלופין, הן יכולות לגרום לו או לה להירתע ולהימנע מהתמסרות לשותף מיני באופן קבוע או באופן אינטימי. אין ספק שמין מהנה ומקרב בין אנשים, אלא שהוא יכול לשמש כפיצוי או תחליף לצרכים אחרים. שיער מושך, חזה מובלט או כל מאפיין מיגדרי-מיני - הם אמצעי לפיתוי מיני. אך החלק הנשי/גברי שלנו (התשוקה, השדיים, הכיבוש, הפין) יכול להשתלט על תחושת הזהות שלנו ועל אופי היחסים עם הפרטנרים שלנו; החלק המיני המושך יכול לשמש כדי להסתיר תחושות של פגימות וחוסר בטחון, בשעה שהוא נועד לחזק תחושות חיוניות ובטחון.
מין מהווה נכס סחיר לבחורה שרוצה לקבע יחסים (ולהינשא) – היא סימנה את הגבר הראוי, היא יודעת שהוא רציני, הגון, אמין, אמיד, אבל אחרי הנישואין אפשרי שיהיה קשה לה לחוות את המיניות המתמסרת שלה - כדרך לעונג וקשר (שכבר אינה משמשת בחזקת סחורה ופיתוי). במדור העונג יכולים להתעורר בזוגיות חסמים. אפשרי שבקשר קרוב נחשפים אצל בן או בת הזוג היבטים הנתפסים עתה כ 'לא מושכים' - משום שהם מציגים את הזרות והנבדלות של בן הזוג השונה ממני, או כי הם מעוררים תחרות אפשרית על מקום ועל ערך, ועוד רגשות שהזוגיות מעוררת ומפריעים למיניות בתוכה.
אדגים כמה התנסויות מיניות, שיכולות להראות כמו שחרור מכבלי המיניות של העבר - אבל לעיתים יש מחיר בצידן.
מין מזדמן, סטוצים
הסטוצים הם ליבת הבילוי של צעירים כיום. מין הוא יותר משוחרר עבור הצעירים, ופחות מלווה ברגשות של בושה, אשמה ומבוכה מאשר בדור ההורים שלו. אלא שברצוני להסב תשומת-לב לעובדה שגם כאשר מבלים דרך סקס באופן חופשי בפאבים, בפסטיבלים, או דרך האינטרנט - לעיתים מזומנות יכולות ללוות את העוסקים בכך תחושות מעיקות, שנעות בין ריקנות לגועל; הן יכולות לצוץ לא בזמן אמת אלא בבוקר שאחרי או זמן-מה לאחר שתחושות הפורקן והכיבוש נרגעות.
כשאיש צעיר אומר: "מה אני בכלל רוצה – לזיין ולשכוח" אפשרי שמדובר בניסיון לנוח מטרדות היומיום, להתנתק מקשיים, מתחושות אישיות לא נוחות ומתסכולים שהמציאות מזמנת לנו.
כאשר אנו דנים במין כמנותק - הכוונה היא למצב שבו המעשה המיני הופך מבילוי משלים - לאסקפיזם זמין. ואז המושג 'מין מנותק' הוא פעולה שאנו עושים בדמיון או במציאות, לא רק כדי ליהנות, אלא בעיקר כדי לברוח מכאב או למלא ריק כתחליף. אנו חושבים שהתנתקנו ממה שמעיק עלינו, אבל לא כך הוא. המעיק, המטריד, המבייש הם חלק בלתי נפרד מאתנו, גם כשאנו מנסים להימלט מהם לפעילות-יתר, לצרכנות מואצת או למיניות כפייתית - הצל ימשיך להעיב על חיינו. אי-אפשר לברוח ממנו. לכן כדאי לשחרר את המיניות שלנו מאשליית הגאולה שהיא מזמינה ולפגוש את התחושות שלנו, שמהן אנו מנסים למצוא בה מקלט.
את חיבור הסקס החופשי לתחושות אפשרויות של אי-נחת שצפות אצל נשים וגברים כאחד, נדגים דרך המקרים של ליהיא ואביטל.
ליהיא הייתה רווקה בשלהי שנות העשרים שלה, שעם התקדמות הטיפול שלה ועם הצלחותיה המקצועיות – עשתה לראשונה בחייה דיאטה, שסייעה לה לרדת במשקל באופן משמעותי. היא החלה אז להתענג על גופה החדש, קנתה לעצמה שפע של בגדים צמודים וחושפניים ונהנתה לבחון בבארים את תשומת הלב לנשיותה מצד גברים מזדמנים, בעיקר "חתיכים הורסים". יחסי המין המזדמנים נתנו לה אישור לגבי יכולת הכיבוש הנשית שלה, אך אחרי זמן-מה היא החלה לחוש אי-נוחות ולאבד עניין בפרטנרים הללו. המוטיב שעלה אז בטיפול הייתה אכזבתה של ליהיא שהגוף הרזה והסקסי החדש שלה לא זיכה אותה בחבר או בבעל, כפי שהיא דמיינה לעצמה שהרזון יביא לה - שהיא כאישה 'תגאל' בזכותו. כעת היא הייתה צריכה לבחון בטיפול שלה פנים נוספות בהתנהלותה עם גברים, מעבר לגוף הסקסי שהיא למדה ליהנות ממנו.
אביטל, גרושה עם ילד בשנות השלושים שלה, נהנתה מתשומת הלב הגברית שהפיקה בלכתה ברחוב באופן מגרה או בשבתה בבתי-קפה שבהם עבדה באמצעות המחשב שלה. כשהגיעה לטיפול היא הייתה חצויה בין תחושה עמומה של אי-נחת מיחסיה אלה עם גברים מזדמנים בהיותה אשת קריירה רצינית, לתחושה שגבלה כמעט באידיאולוגיה – שהיא אישה ש"עושה מה שבראש שלה", ו"מזיינת גברים" כשבא לה. העמדה האחרונה היא זו שהכריעה, כשאביטל, שמראש הבינה שהטיפול ושנוי מצידה - דורשים התבוננות עמוקה יותר בדפוסים שלה, עזבה את הטיפול אחרי זמן קצר, לטובת הדפוס שהכירה והסדירה באופן אידיאולוגי.
"המין שהכי נהניתי"
נראה שבזמננו 'הכל הולך' במין, וניתן למצוא בו טווח רחב של התנסויות מרחיבות עונג, כולל שפרטנרים מוצצים זה לזו, מכים, מקיאים אחד את השנייה, אוזקים, חותכים, שותים. בתור "הסקס הכי מסעיר" מעלה צעירה באתר 'Askpeople' את סיפור המין האוראלי שקיימה עם בן-זוגה כנורמה במהלך יחסים בני שנתיים, אך לדבריה הוא נפגע כשבפעם מסוימת, כשהיו שתויים, היא לא בלעה כמנהגה את הזרע שלו אלא הקיאה. דרך סיפורה והתגובות אליו ניתן לקלוט את הנורמטיביות שבעינוג הזה ובבליעת האישה את זרע הגבר, בעוד שההקאה שלה – נחוותה כאקט פוגע, ולא כסימון גבול מצד האישה לגבי יכולת 'הספיגה' שלה. הקוראים באתר הגיבו באמפתיה, נראה שהם הכירו את ערוץ המין המסעיר הזה, וניסו להרגיע את הצעירה הנסערת, כשפחדה להינטש.
בטיפול אצל מתבגרת מרקע משפחתי מעורער ניתן היה לראות את המין האוראלי, כאשר בהתחלת קשר היא לא ראתה כלל את העובדה שהיא "מוצצת" לחבר שלה - כביטוי לקיום מין ביניהם; לדידה, הם "לא שכבו". בהדרגה עלה העניין שהיא מענגת אותו כך לפי בקשתו, כי היא אוהבת אותו, וחוששת שהוא לא ידאג לה יותר כפי שחשה הוא דואג לה עד כה, כשהוא מביא לה סנדוויצ'ים לבית-הספר וקונה לה דברים. כמוה, אישה בסביבות גיל החמישים העלתה בטיפול שלה, במבוכה ובקושי, את העובדה שהמין הקבוע המתקיים בינה ובין בעלה הוא כשהיא "מוצצת" לו; רק כך הוא מרגיש מגורה ויכול להגיע לסיפוק. אבל היא נותרת מתוסכלת, לא שותפה לעונג שהוא חווה, מתייסרת מהחסר שלה אך לא יודעת כיצד תשנה את הסדר הקיים.
לעומתן, הוד, צעיר בשנות העשרים שלו, מביא כבר לפגישה הראשונה עם המטפלת שלו את העובדה שעם חברתו שממנה נפרד לאחרונה - היה מין סוער שבמסגרתו הם חתכו זה את זו. כשהוא מספר על כך הוא מודע לעובדה שהיחסים הסתיימו, בין השאר, בגלל אופיו של הסקס המסוים הזה. אלא שבשונה מצעירות המספרות בקושי ובסודיות על הפגיעה העצמית שלהן כשהן חותכות את עצמן (Self-Mutilation), הוד מספר על המין שלו (Mutual Mutilation ) - בענייניות.
נראה שכשמדובר ב 'מין שהכי נהנים' ממנו – חדירה לכל חור היא אפשרות לעונג, כולל חורים שמייצרים אותם. אך כשהוד מספר על נסיבות חייו מסתבר שהוא אוצר בקרבו זעם רב – הוא גדל בבית משכיל ואמיד כ 'כבשה השחורה' במשפחה (בהרגשתו), כשהניסיונות שלו לבטא עצמו בייחודיות שלו עלו לו בקשיים לימודיים, במאבקים משפחתיים נוקבים ובבדידות בסלילת דרכו בעתיד הקרוב. קל היה לראות בדינמיקת הסקס של 'חותכים בשניים' לא רק חרות מינית לחדור איך שרק אפשר, אלא גם זיהוי של עונג עם כאב והסבת כאב, עם שחרור מזעם בצוותא, ועוד מוטיבים שניתן לראות אצל 'החותכים לבד'. העובדה שהוד מביא את סיפור הסקס הזה, שאותו סיים, לפגישה הראשונה עם מטפלת חדשה - פרושה שהוא נמצא כבר במקום נפשי שמכיר באופי האלים והפרברטי של הסקס הזה, ולא מסתפק בעונג שהוא הסב לו. הוא רוצה להשתנות.
מיניות של החלק ושל השלם
כעת נבחן איך השלם והחלק משמשים ביצירת פורקן וזהות מינית, איך חלקים מיניים שלנו המשרתים את העונג - יכולים לשרת אותנו במנותק מרגשות נוספים שלנו ומתפיסת האחר כאדם שלם.
רעות היא בת ארבע-עשרה. היא לובשת מחשופים שחושפים את החזה הבשל שלה ומקיימת יחסי מין מזדמנים. היא אומרת למטפלת שלה: "מה את עושה מזה עניין!". בהדרכה על המקרה עולה בברור דאגת המטפלת של רעות לכך שבכיף ובעצמאות שלה – היא גם מסתכנת. הדאגה שלוותה את המטפלת הייתה זו שהביאה אותי כמדריכה להציע "דווקא כן לעשות מזה עניין". כך נכחה דאגתה של המטפלת בהתנסויות של רעות מבלי להכתיב לה התנהגות, מה שהיה גורר תגובת 'אנטי'. במקביל, היא שיתפה את אמה של רעות, שמחמת עיסוקיה לא הייתה עירה לכך, ועתה הפכה ליותר נוכחת וברורה לבתה. בשלב זה יחסי המין המזדמנים של רעות נרגעו, והמחשופים שלה – התמתנו.
מתבגרת מפותחת ואקטיבית כמו רעות מגלה מהר מאד בהתפתחותה את 'הנכס' הנשי שלה, היא מבליטה ומשתמשת בו, ונהנית – ולכן היא אומרת למטפלת שלה שלא תעשה מזה עניין. אבל אצל מתבגרת שיקול המציאות ואומדן הסיכונים אינו מפותח דיו. לכן חשוב שהמבוגרים המלווים אותה למדו לספק לה במהלך הטיפול את המעטפת הזו שדרושה לה, שממתנת אותה ומוסיפה להתפתחותה את הנדרש.
פז היא אישה צעירה (גילה כפול מגילה של רעות המתבגרת) מבית טוב, העובדת לעיתים כמכון עיסוי "כי זה בא לה בקלות", כאשר לימודים וקשרים באים לה בקושי. כשהיא מאפשרת שימוש בה (ובאיבר המין שלה) באקט המיני ללקוחות המזדמנים, היא שמחה ש"היא מצליחה לספק מישהו, לתת משהו למישהו", אך מנותקת מתחושות אחרות שלה. כפי שהיא מנותקת מהתשוקה המינית ומהפות שלה - היא מנותקת גם מן הרחם שלה: היא מעלה מחשבה שהייתה רוצה לשמש אם-פונדקאית, כשהיא אומרת: "בא לי להיות אימא".
בשלב זה פז נראית כמי שרואה את המיניות והפריון שלה כמתן שירותים. במקרה שלה ניתן לראות את פיתולי המיניות כמאפשרים לאישה צעירה לבודד את העונג המיני שלה. אצלה זו הייתה התרסה (לא-מודעת) כנגד הבית הטוב והמהוגן שבו גדלה והיה רווי בתחושות מוות, וכנגד תחושות כישלון בתחומים כמו לימודים, זוגיות ועבודה שבהם היא, כמו בני גילה, צריכים ורוצים להרגיש בעלי יכולת. צעירים בתחילת דרכם הבוגרת רוצים להצליח לעשות משהו בצורה טובה. בכל התחומים הללו פז חשה עצמה נחשלת, חוץ מאשר בתפקוד המזדמן בתחום הזנות; קשה היה לה לנכס לעצמה חיוניות ויכולת בערוצים המקובלים, כי בהם חשה שלא ראו ולא עודדו אותה בילדותה ובהתבגרותה. מבחינתה, זו הייתה לא רק פרנסה, אלא תחושה קיומית של ל"תת למישהו משהו".
המיניות הנשית המשמשת כסחורה או כפרקטיקה מנותקת - מתקיימת לא רק מסיבות כלכליות ואיננה עניין חדש כלל. אלא שהנינוחות לקיים מין בתנאים מגוונים, כולל כשירות בתשלום, יכולה להראות היום כעניין סביר, כפי שהוא נראה לפז. בהדרכה עם המטפלת שלה נידונה המחשבה כיצד
פז משקיעה באזורים המיניים הנשיים שלה ובשרותי המין, כשאלה לכאורה מנותקים מן הליבה של מי שהיא, אך משרתים אותה כמעטפת המעניקה תחושת חיים לגרעין פנימי של תחושות מוות ואובדן שעל הרקע שלהן היא גדלה. בגיל ההתבגרות אלה התארגנו אצלה סביב תחושת עצמי מחוק, ופלסו להן פתרון של חיים כשרות מיני לאחר. ואכן, עדיין בשלב זה, כשפז יוצאת לדייט עם גבר בעל ערך - היא מרגישה שהיא מתביישת: מה יש לה לדבר אתו?
דרך המקרים שהובאו ניתן היה לראות כיצד בעידן שלנו מין יכול לשמש כבילוי זמין, אלא שאפשר גם לשרת דרכו צרכים אחרים - כשמנותקים מהם, תוך צמצום מכלול העצמי והזולת.
מציאות בין חרות מינית לעכבה מינית
בד-בבד עם המיניות כבילוי, המיניות החופשייה יותר של זמננו, אנו מוצאים את העכבות המיניות ומוסר פוריטני ואפילו צדקני, הן ברמה הציבורית והן ברמה הפרטית.
ברמה הפרטית, בתוך המשפחה, אנשים רבים כיום שמקיימים יחסי מין עם בני זוגם - לא יכולים לדבר או לתקשר על מין באופן סביר, הם נבוכים מדי. מול ילדיהם המתבגרים, המגלים התפתחות מינית ויכולת להפגין גוף מתבגר ולשוחח או לשאול לגביהם – ההורים נבוכים, מתחמקים, מנסים להעביר ערוץ בטלוויזיה כשרואים נשיקה או מחווה אינטימית אחרת בין אוהבים. פוריטניות פרטנית פרושה שאין שפה למיניות עם בן-הזוג ושל הילדים; מבוכה ואפילו הימנעות מאפיינים את הסקס הזוגי (בשעה שבדיחות על סקס יש בשפע).
במישור הציבורי, מרבים לפגוש סוגים של מוסרנות ציבורית כגון עיסוק עוצמתי ברשתות החברתיות ובמדיה כשמדובר במקרים של 'כפייה מינית' ו'הטרדה מינית', בעיקר נגד נשים. מקרים שמוגדרים כמקרי אונס ו/או הטרדה מינית כלפי אישה על ידי איש ציבור כלשהו, בארץ ובעולם, מופיעים תחילה ברשתות ומיד אחר-כך במדיה. באירועים הללו בדרך כלל מופיעות עוד ועוד נשים שמתלוננות. אין ספק שאסור שנשים תפגענה במסגרת מפגש מקצועי או מיני (וגם גברים לא). גברים צריכים להתייחס לנשים בכבוד - גם כשפיתוי וחיזור פעילים והדדיים מעורבים כיום ביחסים, ונשים צריכות להתייחס בהגינות לגברים.
אין ספק שהשלטונות צריכים לבחון את הפגיעה ולפעול לענישה ומניעה, והוקעת הפגיעה על ידי קבוצות תמיכה המסייעות לחשיפתה - היא נדבך בתהליך שבו נשים וגברים יזכו להגנה מפני כפייה או פגיעה מכל סוג. אך חבל שהאישה של זמננו שהיא אסרטיבית, דעתנית ומודעת לחירותה וזכותה - תעמוד נפחדת מול גבר שמחזר אליה או מחמיא לה (בצורה מתפעלת או אפילו גסה), כאשר בתחומי חיים רבים הנשים מועצמות. כשההעצמה הנשית מדגישה את הקורבנות הנשית מדובר, לדידי, במלכודת דבש; מלכודת שיכולה לשרת צרכים מיניים באופן מעוות כשהיא מחריפה את הדימוי של המין השני ומנרמלת את הקורבנות. הרי אישה יכולה במקרים רבים לומר לגבר המטריד אותה: "תפסיק לבלבל את המוח" ו "תוריד את הידיים" – גם כשהוא קצין או עסקן מצליח או עיתונאי בכיר והיא בצוות העבודה שלו. נראה שיש נשים צעירות שכבר עושות כן.
נראה שנוצר כיום בלבול בין רצון חופשי - כשמפגינים את המיניות בין המינים, לבין המוסרנות המוטמעת בנו, שהגיעה מבית אימא-אבא ומתערבת בה. אפשרי שהעכבות והמוסרנות המוטמעים בנו פוגמים בהעזה המינית האישית, ומעוררים בהלה מיחסים בין המינים. לכן התעניינות ציבורית באלה המזוהים כ 'קורבנות מיניים' יכולה להיות ביטוי נחרץ של צורך להגן על מי שנפגע, אבל היא יכולה גם להיות התקה מעכבות וצרכים מיניים אישיים - להצצה והתעסקות במיניותו של האחר. במצב זה גם 'הקורבן' וגם 'התוקפן' יהיו גיבורי הדרמה של המציצן, הוא יתמקד בהם כשדנים במין. כיום גם כשמפגינים חלקים או פעולות אינטימיות למען הנראות עצמה (ברחוב, בסלפי, ביוטיוב) - הדרמה בין המינים מתנהלת לה: מראים את הגוף אבל נגיעה דורשת הסכמה.
להדגמת הדיון הציבורי הרווח, נביא מכתב שכותבת למערכת עיתון אישה המתארת שהיא עצמה הוטרדה מינית לפני 30 שנה על ידי בכיר בעבודתה ('הארץ', 4/12/2015). היא יודעת שחלה על המעשה התיישנות, אלא שהחוק נגד הטרדה מינית לא היה קיים אז. היא מספרת שחשקה בעבודה מסוימת והבכיר שראיין אותה הסתובב סביבה ובחן אותה בקפידה, ואמר: "מותק, נשים אני אוהב במיטה, בעבודה אני צריך גברים". היא מספרת שהייתה אז נשואה צעירה ואם לארבעה ילדים, ובכל זאת היא זוכרת במשך כל השנים שעברו שהרגישה כילדה קטנה הממתינה למוצא פיו של המבוגר האחראי.
וידוי פומבי זה הוא וידוי כואב שהמתין לזמן הנאות, כאשר ברמה הציבורית מתקיים מאבק נגד תרבות ארגונית סקסיסטית, שמוקעת כיום. אלא שמאבק של נשים כקבוצה המגוננת אוטומטית על הנשים כ 'קורבנות' כנגד הגברים 'התוקפנים' - גם מחזקת חשדנות ונמנעות בין המינים, כולל בחיזור וביצירת זוגיות. אפשרי שעל רקע זה יש כיום יותר בחירות חד-מיניות לא רק כביטוי לחרות, אלא גם כי יש יותר חשש מן המין השני. במקרה שלפנינו ובמקרים רבים אפשרי שמדובר 'בטראומה בדיעבד'. בדיון בנושא 'טראומה מינית בדיעבד' גם חוקרות ותיקות של המיניות שתרמו להעצמת הסובייקטיביות הנשית – מדגישות את הקורבנות הנשית. דובר מצידן לאחרונה על "הנשים כילדות טובות מדי" (Too Much Goodness). משמע, שנשים הן טובות מדי, הן עדיין פועלות על פי ההפנמות של ילדותן למלא את תפקידן 'הנשי' - הן יותר מתמסרות בקשרים שלהן ולכן מנצלים אותן (ראו: Dimen, 2015). רק במבט לאחור הן מבינות זאת.
השאלה שיכולה להישאל בדיוננו היא: האם במקרים אלה מדובר בחשיפת טראומה מינית מן העבר או ביצירת טראומה בדיעבד? אולי מדובר בחרטה לא-ברורה על מיניות מפוספסת, מול חרות ההווה? אפשרי שנערה או אישה ממרום גילה תיזכר בהתנסויות מיניות שקרו בעבר, ותפרש אותן 'כטראומה' ברוח הרווחת סביבה. אפשרי גם שבעולם המציף של זמננו - אנו מגוננים על עצמנו על ידי פיצולו של האחר: הנשים פונות לרשתות שלהן לשם קבלת תמיכה מולו (וכל סקטור פונה לרשתות התמיכה שלו). במסגרת הפיצול הסקטוריאלי – נמצא נשים שדנות בגבריות בת-זמננו ומצביעות על ההחלשות המינית של גברים בשמחה מופגנת לאיד (בצד מופעים גבריים סקסיסטיים). גברים בטיפול שלהם לא פעם מעלים את החשש שלא יוכלו לספק את האישה הנמרצת שלהם, או, לחלופין, שנמאס להם מהשתלטנות שלה, ונשים מספרות שעל הגבר הפרטי שלהן - פחות 'בא' להן.
*
מצב עניינים זה מחייב חשיבה: האם מוצדק או בריא לשני המינים 'להיבלע' בתחושת הנשים המועצמות והגברים המוחלשים – בעוד ששני המינים אמורים להיפגש במין המסורתי של גבר חודר ואישה נחדרת? באינטראקציה שיתופית הרווחת במשקי הבית כיום הנשים אמורות ליזום ולהתחשב - אך רוצות להיחדר בעוצמה. בן-הזוג שמשתף פעולה בחיים היומיומיים ואיננו כבר הפטריארך שתובע מין בביתו אך אמור ביולוגית לחדור (ואפילו בעוצמה) - יכול להיתפס על ידן כמי שגוזל את העצמתן. את מה שנדרש ומתאפשר לאישה – שתהנה מהחדירה המינית - הן תקבלנה ככניעה מעליבה, במקום כעונג מובנה בהתמסרות בשניים. כך נוצר נתק בין המינים, ששניהם סובלים ממנו. כל אחד מתבצר במחנה המיני שלו.
כשממשיכים לבחון את סוגיית 'הטראומה המינית בדיעבד', אפשר לומר שבזמן אמת נשים לא בהכרח תפסו אירוע מאכזב או אירוע לא נעים במיוחד שארע להן עם גבר שאיתו הגיעו לקרבה מסוימת - כטראומה מינית. אך האווירה החברתית הקיימת מתאפיינת במוסרנות, גינוי והגנה כאחד, ויכולה להפוך התנהגות מתירנית בין המינים להתנהגות המזוהה כ 'הטרדה'. באווירה זו מוגדר בדיעבד ובקלות אירוע מיני לא בהכרח נעים – כטראומה. משמע, תחושת הטראומה יכולה להיות פרי העיסוק והתיוג החברתי המאוחר והפומבי, יותר מאשר החוויה האישית של פלוני או פלונית.
אין פרוש הדבר שאין אונס, אלא שזה מעשה תוקפני ולא מיני. אין פרוש הדבר שאין אלימות על רקע מיני או על רקע של ניצול סמכות, יש וצריך להילחם בה. אלא שההתבצרות והסקטוריאליות המינית היא לא הפתרון שמי משני המינים היה רוצה בו כנכון להם. לעיתים נשמעות המלצות לחזור לחלוקה בין גברים ונשים כדי ליצור מרחב בטוח: במקומות העבודה, במקומות הלימוד. בכל זאת, אין עונג רב יותר מהחיכוך בין המינים, שהוא לא תמיד פשוט. במקביל, אין ספק שהנורמות הציבוריות לגבי יחס של גברים כלפי נשים וביחסי סמכות - נעשות ברורות יותר.
כיום יש המתייחסים לתופעת 'ההטרדה המינית' כפועל יוצא של 'חשיפת הגוף'. בנות מעלות באינסטגרם צילום שלהן בשמלות קצרצרות וחמודות, בעוד שבית הספר סרב לכלול תמונות כאלו בספר השנה כי הן לא היו צנועות דיין, אך התרצה למחאתן; זכותן על גופן. במקביל, ניתן לחשוף ברשתות ובמדיה דיון בהטרדה מינית, אלא כשבעצם הסיפור והחשיפה - משיגים קהל וגם עונג מסוים. על האדם העכשווי התר אחרי כמה שיותר 'הטרדות מיניות' כותב העיתונאי אלון עידן (במוסף הארץ של ה- 4/12/2015) : "הקורא/צופה/גולש מבקש להיחשף לכמה שיותר 'הטרדות מיניות' משום שהשמרנות החדשה דחקה את המין מן הפלטפורמות הרשמיות שלה".
המפגש עם ההיבטים השונים של המיניות העכשווית נועד שניתן עליהם את הדעת. שאפשר יהיה ליהנות ממנה ולהעשיר את הקשרים שלנו דרכה, ושהמחירים שאנו משלמים על ההנאות בחרות החדשה וההקלות בשמרנות החדשה - לא ידחקו את המין מחיינו; כדי כשגברים ונשים לא יתקעו בהתנהלות מינית, שבסופו של דבר תבייש או תחליש אותם. מנקודת מבטי, האדם הרגיל - הנוער, הצעירים, הבוגרים והמזדקנים – יכולים כיום להתבלבל בין כל האופציות העומדות בפניהם, כולל האופציות המיניות. קל היום, במציאות המרובדת שכולנו חשופים אליה, לראות בפנטזיה מינית או בתסריט מהמדיה כמתווה למימוש במציאות או כתחליף זמין. אלא שאז – כשאישה יכולה להתחתן על עצמה וגבר מתקבע בסרטי פורנו - השותף המיני לא ייחשב כסובייקט משתתף, אלא כאובייקט שמוותרים עליו, שנכנעים לו, או שמכניעים אותו.
בחיי יומיום אנו זקוקים לאחר, לבן או בת הזוג, לשם שיתוף בהתנהלות החיים שוטפת, לחברה, השגת יעדים וסיפוק מיני ולבניית משפחה. אך כשהפרטנר המיגדרי, שאנו קשורים אליו, נוטש או מתסכל – יכולות תחושות העלבון והחרדה להשתלט על צרכים ורגשות אחרים. התוקפנות והלוחמנות בין המינים יכולות למצוא להן אפיק אינטרנטי דרך קבוצת שייכות לוחמנית או באנונימיות של הרשתות. נשים יכולות בקלות להיות אסרטיביות (ומיניות) כיום, הן לא ילדות קטנות, הן לא "טובות מדי" (כפי שיש תיאורטיקניות הסבורות כך). ההעצמה הנשית היא כאן ועכשיו – לאו דווקא בהצמדות אינטרנטית ל'קבוצת הבנות', אלא בהבנה ובאפשרות לשיח עם גברים תוך כדי היחסים המיניים, הזוגיים והמשפחתיים. גברים בכל גיל יצטרכו ללמוד לא לחשוש מהיוזמה שלהן - לא להיגרר למצב שבו הם יקטינו את עצמם, כולל בתחושת היכולת המינית שלהם, אך גם לא יגררו להקטנת בן או בת הזוג.
חדוות המין מעשירה את חוויות הנעורים, הבגרות והזקנה בזמננו (ובכלל), במרחב שיש בו גבולות פתוחים/פרוצים, שחשוב להכירם אותם. התשוקה המינית שלנו, על הגודש, חוסר השליטה, החשק, ההתאהבות, הצורך הגופני והנפשי שבה, על ההתרגשות המיוחלת וחוסר השיפוט שבה, על הפנטזיה לתפקוד-על מול מוגבלות המעשה – מחייה ומביכה אותנו.
**כאן תוכלו לקרוא את סקירת יום העיון שהתקיים לכבוד ספרה של ד"ר ניצה ירום**
