לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
חיים בשפה, חיים בתשוקה: שיחה על פסיכואנליזה לאקאניאנית ועוד חיים בשפה, חיים בתשוקה: שיחה על פסיכואנליזה לאקאניאנית ועוד

חיים בשפה, חיים בתשוקה: שיחה על פסיכואנליזה לאקאניאנית ועוד / יהודה ישראלי ואסתר פלד

ספרים | 13/1/2020 | 5,732

אסתר פלד ויהודה ישראלי נפגשו, שאלו, ניסו לענות, שוחחו, ציטטו את פרויד, ביון ולאקאן, לצד מורי זן וחכמים אחרים; הם אתגרו את ניסיון חייהם האישי והמקצועי כמטפלים בנפשות וניסו... המשך

חיים בשפה, חיים בתשוקה: שיחה על פסיכואנליזה לאקאניאנית ועוד

יהודה ישראלי ואסתר פלד

 

 

חיים בשפה, חיים בתשוקה

שיחה על פסיכואנליזה לאקאניאנית ועוד

הוצאת רסלינג

 

חיים בשפה, חיים בתשוקה עוסק בעיקר בחיים מנקודת המבט של הפסיכואנליזה הלקאניאנית. הוא מתבונן על היבטים שונים של החיים – ילדות ויחסי הורים וילדים, אהבה רומנטית, מיניות ומוות, ועל צורות הסבל האנושי – נוירוזות, דיכאון וחרדה ועוד. הוא מנסה לומר משהו על האופן שבו כדאי לחיות, תוך שהוא מאיר את מה שמצוי מתחת לסבל. הוא בהחלט מציע את האפשרות לסבול פחות ולטפח את התשוקה לחיים. הפסיכואנליזה בכלל, והלקאניאנית בפרט, רואה את האדם כהוויה בוחרת, כמי שיכול למצות את יכולותיו ולממש את תשוקתו. לפיכך הספר דן באתיקה של החיים הנבחרת על ידי כל סובייקט, בשאלות הקשורות בבחירה ובהתחמקות מפניה. איזה אדם את או אתה רוצים להיות? איזו תשוקה תוביל את חייכם? כיצד תתמודדו עם פרידות, קשרים, אכזבות ואהבות? כל השאלות האלה עולות בספר, ויחד איתן אפשרויות של תשובה.

אסתר פלד ויהודה ישראלי נפגשו, שאלו, ניסו לענות, שוחחו, ציטטו את פרויד, ביון ולאקאן, לצד מורי זן וחכמים אחרים; הם אתגרו את ניסיון חייהם האישי והמקצועי כמטפלים בנפשות וניסו לענות על שאלה שנוגעת לכולנו: כיצד לחיות?

 

ד"ר אסתר פלד היא פסיכולוגית וסופרת, זוכת פרס ספיר לשנת 2017. בין ספריה: "פסיכואנליזה ובודהיזם: על היכולת האנושית לדעת" (רסלינג 2005); "להרבות טוב בעולם: בודהיזם, מדיטציה פסיכותרפיה" (רסלינג 2007); "לאורה הצח של המציאות" (בבל 2012); "פתח גדול מלמטה" (בבל 2017).

ד"ר יהודה ישראלי הוא פסיכולוג קליני, פסיכואנליטיקאי וסופר, זוכה פרס גפן לשנת 2011. בין ספריו: "הפילוסופיה והפסיכואנליזה של ז'אק לאקאן", בשיתוף עם דניאל אפרתי (האוניברסיטה המשודרת / מודן 2007); "מסופוטמיה – שתיקת הכוכבים", בשיתוף עם דור רווה (עם עובד 2010); "מלאכת הטיפול הלאקאניאני" (רסלינג 2014);
(​​​​​​​Lacanian Treatment, Psychoanalysis for Clinicians, (2018 Routledge.


- פרסומת -

 

לרכישת הספר ביריד

לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחברים וההוצאה לאור:


המצב האנושי. ולאורו: פסיכואנליזה כאתיקה

ובו יונחו הנחות היסוד של הפסיכואנליזה הלאקאניאנית: על האדם כיצור בוחר, על הבחירה האנושית כבלתי מותנית בכוח שמחוצה לה ועל מה שנגזר מזה: המצב האנושי של יתמות (כי איש לא יאמר לך איך נכון לחיות) – יתמות דווקא כהיפוכה של בדידות – ועל המעבר מ"איך נכון לחיות" ל"איך כדאי לחיות".

 

אסתר: יהודה, אז מהו הספר הזה? ועל מה הספר הזה?

יהודה: הספר עוסק במה שאנשים יכולים להפיק עבור עצמם, עבור החיים שלהם, עבור הבריאות הנפשית שלהם. הספר עוסק באפשרות לחיות טוב יותר עם עצמם ועם הסביבה, לממש מאוויים. יש אפשרות שאנשים יפיקו תועלת מהחכמה הלאקאניאנית, ולאו דווקא באמצעות טיפול. מה שאנחנו עושים עכשיו – זהו אקט לא קונבנציונלי, והוא שנוי במחלוקת.

אסתר: למה?

יהודה: היחסים האישיים בין הפסיכואנליטיקאי לבין המטופל הם הגל הנושא של הידע; ספר, לעומת זאת, אינו אדם שאפשר להיות איתו ביחסים אישיים, ליצור איתו מה שנקרא "יחסי העברה". התועלת של פסיכואנליזה "אחד על אחד" היא עצומה. היא ה"מטבח" שבו נוצרת האתיקה, והיא ייחודית לכל אדם. אני עצמי חב רבות לפרקטיקה הזאת, ואיני מכיר תחליף ראוי. עם זאת, לא פעם נתקלתי במצבים, הן בחיי האישיים והן בחיי המקצועיים, שבהם קראתי טקסט והקריאה בו שינתה את חיי. טקסט כתוב יכול לגרום לאדם להיפתח למשהו שלא היה פתוח אליו לפני הקריאה. לכן קריאה יכולה להיות חוויה מכוננת, ועל אף היעדרם של יחסי העברה מהסוג המתהווה בקליניקה, יכולים להתפתח יחסים מפרים ומשני חיים גם עם מה שכתוב בספר.

אסתר: אכן.

יהודה: קריאה יכולה ליצור הבנה, או אף שינוי שהוא עמוק יותר מהבנה. לכן השאלה היא אם אפשר להכניס לתוך ספר את החכמה הלאקאניאנית כך שאדם יוכל להפיק ערך מן הקריאה בטקסט הזה למען עצמו. זוהי המטרה של הכתיבה הזאת.

אסתר: נתחיל אם כך מן ההצעה שלך – לתת לאנשים עוד אופן להתבונן על חייהם, עוד כלי שבאמצעותו יוכלו להבין את עצמם ולכוון באמצעות ההבנה הזאת את חייהם. אם זוהי מטרת העבודה המשותפת שלנו, מה יהיה המושג שיעמוד במרכזו של ספר כזה?

יהודה: איני יודע מהו המושג שבמרכז הספר; אני יודע מהו המושג הראשון שאותו יש להניח כאן. המושג הפותח הוא "אתיקה". אתיקה עוסקת בשאלה כיצד נכון לחיות. ישנה האתיקה היהודית. היא אומרת שנכון לחיות תוך מימוש של תרי"ג מצוות. ישנה האתיקה הבודהיסטית, שאומרת שיש להשתחרר מן התשוקה, וכך גם מן הסבל שכרוך בתשוקה. כלומר, ישנן אסכולות של ידע, חלקן בעלות אופי רוחני. לאסכולות אחרות, כמו הליברליזם החילוני או הפסיכואנליזה בכלל והלאקאניאנית בפרט, אין יומרה רוחנית. הן עוסקות בהבנה נפשית, ומה שמשותף להן הוא האוריינטציה האתית: מתן הכוונה לבני אדם, הכוונה שעוסקת בשאלה כיצד כדאי לחיות.

אסתר: כאן יש לציין שההיבט האתי משותף לאסכולות ה"רוחניות", כלומר אלה שיש להן קשר עם דת, ולאסכולות ה"נפשיות"; כאן וגם שם יש הנחות בסיס באשר לשאלה "כיצד לחיות". אני מציינת זאת דווקא כי "אנשי הנפש" אינם ששים להשוואה בינם לבין "אנשי הרוח". ואולם, את ההבדלים בין אסכולות רוחניות ונפשיות נצטרך לחפש במקום אחר.

יהודה: אכן, אתיקה היא היבט משותף להן. ועם זאת, התשובה לשאלה הזאת יכולה להיות שונה עד מאוד בין אסכולות, והיא קשורה בהנחות הבסיס של כל אסכולה כזאת באשר למבנה הנפש ולעקרונות הפעולה שלה. והנה, הפסיכואנליזה הלאקאניאנית באופן מסורתי נבוכה מהעניין הזה של האתיקה.

אסתר: מדוע נבוכה?

יהודה: היא מסתייגת מן האפשרות להגיד לאנשים כיצד לחיות. בסביבה הזאת של העיסוק באתיקה יש פרדוקס: מצד אחד, אתיקה משמעה להשיב על השאלה כיצד לחיות. מצד אחר, עיקרון מרכזי של האתיקה של הפסיכואנליזה הוא שאדם יחליט לבדו באשר לערכים שלו, לתשוקות שלו ולאופן שבו הוא מנהל את היחסים בין תשוקותיו לערכיו. לכן, הסעיף הראשון בהכוונה הזו חייב להיות: חובת ההחלטה כיצד לחיות מוטלת עליך – על האדם עצמו.


- פרסומת -

אסתר: העיקרון הראשון הזה, שלפיו אדם מכריע בעצמו באשר לחייו, מעורר שאלה: האמנם הסובייקט לבדו יכריע? ללא מגבלות כלל? האם אין גבולות חיצוניים להכרעה שלו?

יהודה: ודאי שיש מגבלות. אלה הן המגבלות שנגזרות מן הקלפים שאותם קיבל, ואחד הקלפים, באופן פרדוקסלי, מייצג את המידה שבה הוא מאמין שהוא חופשי, ובאופן כללי – שיש חופש בחירה. שיקוליו וטעמיו נכפו עליו עוד טרם לידתו, אך כשרצונו לשנות או, לחלופין, להשלים עם נטייה זו או אחרת שלו – הוא יכול להיות יותר חופשי. ככל שהוא יודע יותר עד כמה אינו חופשי מן ההשפעות המודעות והלא מודעות שעיצבו את חייו, מן המילים ומן התשוקות של הסובבים אותו ושל דורי דורות לפניהם, כך הוא יכול לבחור להשתחרר מהן, ובסופו של דבר גם לקבל את גבולות השחרור, כלומר להכיר במה שניתן לשנותו ובמה שלא ניתן. זהו התהליך האנליטי.

אסתר: בזאת אתה מציב את הסובייקט לבדו במרכזו של הגלובוס, ואם אני מבינה היטב, זהו גלובוס שאין לו שמים. והסובייקט, אם הוא רוצה בכך, יכול לבחור לעצמו שמים, כלומר אמונה בכוח כלשהו שמחוץ לו עצמו. אבל גם באשר לזה אתה מניח אותו להחליט לבדו. אז זהו המצב האנושי? הסובייקט הוא לגמרי לבדו?

יהודה: לא בדיוק.

אסתר: איך "לא בדיוק"?

יהודה: לא לבדו, כי הוא כבר עמוס בערכים, בהיסטוריה. וגם: הסובייקט אינו יצור נבדל אלא שזור בסביבתו. ואולם אכן כך: יש עמדה שבה הוא לבדו בוחר.

אסתר: במילים אחרות, בעוד אני חוששת כי הסובייקט לבדו לא יוכל לעמוד במשימת ההכרעה באשר לחייו, ואני נחלצת לסייע לו ולהוסיף גבולות ובמקרה הקיצוני גבולות מטעם בורא עולם בכבודו ובעצמו, אתה מספר לנו כי הסובייקט סובל מעודף, ולא מחוסר, של כלים ושל יועצים שיסייעו לו בעיצוב חייו. כלומר, הנחת הבסיס שלך באשר לציוד ("אפרטוס") של התודעה האנושית הפוכה משלי!

יהודה: אכן. הוא סובל מעודף הזדהויות.

אסתר: יהודה, אבוי לנו! איך קרה לנו שמיד בתחילת הדיאלוג שלנו התפתח דיון פילוסופי... אני אומרת זאת כי בפתח דבריך הצהרת, בעצם, הצהרה פוסט-מודרנית. אם האדם לבדו בוחר, ואין גבולות חיצוניים לו (או במילים אחרות, אין בכלל שום דבר טרנסצנדנטי בסביבה), אז נקודת הפתיחה שלנו אינה כוללת בעצם שום הצהרה על אודות טוב מוחלט או רע מוחלט. אין נקודת פתיחה מוסרית בכלל.

יהודה: אכן. אנחנו נולדים לתוך מציאות קיימת; מציאות חברתית, סמלית, ערכית – קיימת. זהו בעצם הציוד שיש לנו. אין רשות חיצונית שקובעת קריטריון שיגיד לנו מה עלינו לרצות או לבחור. כמובן, יש מי שמאמין שהאסטרולוג יֵדע לתרגם מה מצווים עלינו הכוכבים, ובמקרה נולדנו למדינה שבה האינטרס של המחוקק יצר חוקים אלה ולא אחרים שקובעים מה נכון, אך לא זאת האתיקה של הפסיכואנליזה. בפסיכואנליזה אנחנו רוצים לחשוף את התשוקה שמאחורי הציווי ובכך למוסס את שליטתו.

אסתר: כלומר אתה אומר: אל דאגה; יהיו רבים שיעזרו לו לאדם במעשה הבחירה שלו. הוא יוכל לבחור בסופרמרקט של האופציות הרוחניות והנפשיות –

יהודה: לא ולא, לא זה מה שאמרתי. אני אומר שכולנו כבר עמוסים מלכתחילה בערכים ובהכוונות ובאידיאלים, שנולדנו לתוכם, ושניתן, עד גבול מסוים, להשתחרר מהם.

אסתר: שנולדנו לתוכם... אתה רוצה לקרוא לזה "אני עליון"?

יהודה: לא. חלק ממה שכדאי להבין לגבי החיים הוא שלא בהכרח ניתן להשתחרר מאותם ערכים ולא בהכרח כדאי להשתחרר מהם. הפנטזיה להיות משוחרר מהשפעות היא משהו לטפל בו. אין מצב כזה, של היות משוחרר מהשפעות.

אסתר: השאיפה להשתחרר מהשפעה היא שאיפה אובססיבית... אלא שאני לא חתרתי כלל אל השאיפה להיות משוחררים מהשפעה. להפך: אני מתייחסת לחוויה של בדידות הנובעת מדבריך, בדידותו של הסובייקט שההכרעה מוטלת עליו לבדו.

יהודה: אם כך, לא הייתי אומר בדידות; לא בדידות אלא יתמות. בדידות היא מצבו של אדם שאין לו חברים. יתמות היא מצבו של אדם שאין לו הורים.

אסתר: אוקיי. כן; יש לבחור ללא עזרת ההורים...

יהודה: ללא הורים, משמע ללא סמכויות שיגידו לנו מה נכון. ללא קריטריון.

אסתר: ובכן, בסופו של דבר: ללא אני עליון.

יהודה: לכן גם הספר הזה, אי-אפשר שתהיה בו אמירה מה נכון; יש בו הצעות מה כדאי.

אסתר: אני אומר עכשיו דברים אחדים באשר לרושם שלי ממה שנאמר עד כה. ומתוך מה שאומר אגזור את השאלה הבאה: דווקא למרות הניסיון לעבור מן המוחלטות של המסמן "נכון" אל הגמישות והחופש שבמסמן "כדאי" – אני מוצאת ממד של הרמטיות, של ודאות יתרה, בדברים שלך. אף שאתה מייצג עמדה פוסט-מודרנית, כלומר עמדה שנמנעת מלהצהיר הצהרות של אמת אחת, של ידיעה באשר ל"נכון", יש בדבריך הצהרה ודאית באשר ל"כדאי". ראה: אמנם אין אמירה מה נכון, אך יש בהחלט אמירה מה כדאי. באשר לי, קודם כול המרחק ביניהם – בין הנכון לכדאי – לא לגמרי ברור לי. אתה אומר: אין אמת מוחלטת, כל אדם צריך לבחור את האמת שלו, האמת של התשוקה שלו. בהחלט יש כאן עמדה חד-משמעית לגבי ה"כדאי".


- פרסומת -

יהודה: כן; יש דברים שאני אומר שכדאי.

אסתר: אתה מדבר על איזה חופש מוחלט במובן האידיאולוגי של מה שאתה מציע; כי "כדאי" משמעו שאין הכרח, שאין בחירה מובנת מאליה, אין משהו שהוא טוב יותר מאחר. ובזה קשה לי להאמין.

יהודה: אם כך, אגיד זאת בצורה מדויקת יותר: חוק – שהוא המסמן של ה"טוב" וה"נכון" – גם הוא אינטרס של מישהו, ולכן אינו מייצג אמת מוחלטת.

אסתר: בוא נבחן זאת דרך המקרה הקיצוני של סוציופתיה, הפרעה נפשית המאופיינת בחוסר מצפון.

יהודה: סוציופת הוא מי שלא כפוף לאינטרס של מישהו אחר. אין לו חוק. ואמנם, קטונתי מלשפוט אותו. אני רק צריך להיזהר ממנו.

אסתר: כלומר, אין לך שום יחס ערכי לפסיכופתיה – היא לא רעה ולא טובה בעיניך – בדיוק כפי שאין לך עמדה ערכית כלפי כל תופעה נפשית אחרת. אולי מוטב לומר: זוהי בחירה ככל בחירה אחרת.

יהודה: נכון.

אסתר: זוהי תביעה מעצמך, כפסיכואנליטיקאי, להיות משולל עמדה ערכית.

יהודה: כן.

אסתר: זו תביעה שספק רב אם ניתן לעמוד בה.

יהודה: אכן, פעמים רבות אני לא עומד בה.

אסתר: התביעה שלא לגנות דבר, שלא להעדיף דבר על פני דבר אחר.

יהודה: פעמים רבות איני עומד בה.

אסתר: אוקיי, מה זה אומר?

יהודה: יש גבול סובייקטיבי שלי, עד כמה אני יכול לעמוד באתיקה הזו. אבל אני עדיין מחזיק בה, גם אם אני לא עומד בה.

אסתר: האתיקה הזאת היא סוג של מוחלט?

יהודה: כן. זוהי אתיקה שמסתכלת על החוק כעל פיקציה. למשל, כאשר מדובר על חינוך ילדים לשמירה על החוק, – אני בעד לשקר להם, לומר להם שיש חוק. ואז, בשלב מסוים, להודות בעובדה שזהו שקר, כדי לשחרר אותם.

אסתר: כן: לחנך אותם כך שיכבדו את החוק אבל אחר כך שתהיה להם החירות להיפרד ממנו או לבחור בו.

יהודה: גם כשאני מרגיש את הסלידה שלי כלפי הסוציופת או כלפי השיטה שלו לחיות, זהו סוג של שקר, שגם אני לוקה בו. כלומר, אני חש את הסלידה שלי עצמי ויחד עם זאת מסתייג מן הסלידה הזאת. למשל: יש טבעונים שעבורם אוכלי הבשר הם סוציופתים, וישנם גסטרונומים שיכללו את הטבעונים בקטגוריה של מיזנתרופים. אין קהילה אחת נכונה ואובייקטיבית שקובעת "מי בסדר". כאשר חייל של מאפיונר מסרב פקודה, הוא פועל בעד או נגד החוק? תלוי במסגרת ההתייחסות שהוא בוחר, והבחירה היא שלו. נתן שרנסקי או מרואן ברגותי לא הסמיכו את בית המשפט הרוסי או הישראלי לשפוט אותם. הם קיבלו עליהם חוק אחר.

אסתר: זאת אומרת, בעצם, שכל המוסד הערכי החברתי מיוסד על ישות שהיא בדויה, פיקטיבית, ועל כל פנים ודאי שלא אמיתית.

יהודה: זהו האחר הגדול הדמיוני.
והאמירה הלאקאניאנית היא: האחר הגדול לא קיים, אבל זו לא סיבה לסרב להשתמש בו, משום שהוא חיוני.

אסתר: כלומר הוא שימושי.

יהודה: אכן.

אסתר: כלומר, עשית רדוקציה של ה"נכון", ה"טוב", שמלווה אותנו משחר קיומה של האנושות, אל ה"שימושי".

יהודה: נכון. אני יורד מן השמים אל הארץ, וכאן מה שיש הוא: שימושיות ותשוקה. כי יש להבין גם את האמונה בחוק בתור פטנט לתשוקה. כך נוסדה מלכתחילה התשוקה אצל הסובייקט, בתור אפקט של החוק ששם סייג להתענגות. זהו תסביך אדיפוס המכונן.

אסתר: איך משרתת האמונה בחוק את התשוקה?

יהודה: מאמנת הכושר מצווה עליי לעשות דברים שבעצלותי ממש לא בא לי לעשות אותם, אבל הנה: אני משלם לה כדי שתרדה בי, כדי שאשיג את המאוויים שלי גם כשלא מתחשק לי לעבוד לשם כך. כלומר, אני מגייס אותה כחוק, כנציגה של החוק.

אסתר: אם כך, התשוקה היא גם האדונית של החוק?

יהודה: כן. בדיוק. וגם אם החוק הוא במקורו ההורה של התשוקה, התשוקה יכולה לעשות בו שימוש.

אסתר: אני חושבת שדרוש עוד גורם משתתף: יש תשוקה, יש חוק שהתשוקה מושלת בו...

יהודה: ויש התענגות. כלומר, התשוקה משתמשת בחוק כדי לרסן את ההתענגות, כי ההתענגות לא מאפשרת את התשוקה.

אסתר: "התענגות" היא ההיבט הפסיכולוגי הפועל "מחוץ לחוק", כמו למשל השמנה?

יהודה: זה כל סימפטום: השמנה, התמכרות...

אסתר: ההתענגות היא על חשבון התשוקה?

יהודה: החוק קיים כדי לרסן, ובאופן פרדוקסלי כדי לייצר תשוקה. להגיד שלשם כך הוא נועד פירושו לייחס לו התכוונות. במקרה של מאמנת הכושר יש התכוונות להשתמש בחוק כדי לייצר תשוקה, אבל פעמים רבות הורים שמים סייג לילדיהם מתוך כוונה לבלום התענגות, בלי להבין שהם בעצם מייצרים תשוקה.


- פרסומת -

אסתר: אוקיי.

יהודה: "התענגות" הוא מושג רלוונטי לכל ההתמכרויות ולכל הסימפטומים. גם דיכאון הוא סוג של התמכרות; גם דיכאון הוא סוג של כניעה להתענגות.

אסתר: עכשיו אני רוצה לכוון אותנו בחזרה לאתיקה, לשאלה איך לחיות. בזמנו, כשדיברנו על הספר הזה, דיברת על אתיקה בהיבט של החיים שלנו עם אנשים אחרים, במובן של הורות ובמובן של זוגיות. אמרת "האתיקה של הפסיכואנליזה"; כמו שיש אתיקה של היהדות, אתיקה של הבודהיזם, אתיקה ליברלית – כך גם הפרדיגמה הזאת, שעליה אנחנו מדברים כאן – "הפסיכואנליזה" – מציעה תפיסה משלה, תשובה משלה לשאלה איך לחיות.

יהודה: זו התפיסה הפרטית שלי: שניתן לתרגם את זה לדרך חיים אישית, ולא רק בקליניקה.

אסתר: כלומר, יש נגזרות של החשיבה הלאקאניאנית שאתה רואה אותן מקבלות ביטוי ישיר בחיים שלך, כאדם, לא כמטפל.

יהודה: אכן.

אסתר: אם כך, אתה יכול לתת לי דוגמא רלוונטית לספר הזה? גירושים, הורות, משמעת...

יהודה: אני אתן דוגמא של גיל ההתבגרות: מתבגר שמורד, במבט ראשון, פשוט, הוא מתקומם נגד סמכות. בהתבוננות מורכבת יותר, הוא עושה פרובוקציה כדי שהסמכות תיכנס לפעולה, משום שהוא מסרב להתייתם. לפי הגישה הראשונה, "התקוממות נגד סמכות", תגובת ההורה תהיה לכפות את עצמו על המתבגר, והתוצאה תהיה שהמתבגר ימשיך לוודא שיש כאן סמכות באמצעות עוד פרובוקציות.

אסתר: למה? אם הוא קיבל מכה על הראש למה הוא צריך להתקומם שוב?

יהודה: מכיוון שעמוק בפנים הוא יודע שזה לא מחזיק, הוא יודע שלאמיתו של דבר אין סמכות. הוא נמצא בדיוק בשלב שבו הוא מתחיל להבין שאין סמכות, והוא פוחד מהאמת הזאת. לכן הוא יעשה כל מיני דברים כדי לוודא שהוא לא נטוש, לוודא שהוא לא יתום, לוודא שיש מי שמנסה להשתלט עליו.

אסתר: אם כך, הסיבה העמוקה לכך שימשיך להתקומם היא שאף על פי שהוא קיבל מענה – עונש, נזיפה – למעשה הוא לא יכול לקבל מענה; הוא לא יקבל את התשובה ההורית, כי הוא יודע שהיא לא אמיתית, שאין שם באמת כוח.

יהודה: היא לא תיספג אצלו, היא תחזיק מעט מאוד זמן, מהר מאוד היא תתמוסס – התחושה הזו שיש מי שמגן עליי מפני עצמי תתמוסס בקלות. לכן המתבגר יחפש את האדון באמצעות פרובוקציות נוספות.

האלטרנטיבה של אותו הורה שמאמין בסמכות היא להיכנס לדיכאון מזה שהוא חסר אונים מול הילד. חסר אונים, בניגוד למה שהוא מאמין שהוא אמור להיות: סמכות הורית.

לעומתו, ההורה שמגיע בגישה לאקאניאנית יחמול על הילד, על כך שהילד הזה, שהפך למתבגר, עומד לגלות את האמת הכואבת, שאין מי שינהל אותו. לכן הוא יגיד לילד: הבט, אני חסר אונים. אני חסר אונים כי אתה המנהל של עצמך. אבל הוא, ההורה, לא יהיה בדיכאון, לא יכעס על עצמו, לא יחשוב שמדובר בכישלון. והילד שלו יקבל הרבה אהבה, אבל לא יקבל ממנו את האשליה שהוא פטור מבחירות.

אסתר: בעצם אתה שואף במובן מסוים – שואף פשוט כי ככה זה – לרגע שבו הילד שלך יבין שמי שעומד כאן, מולו, אבא שלו, הוא פרטנר שלו ולא חוק.

יהודה: אפילו לא פרטנר.

אסתר: פרטנר במובן זה, שאבא שלו הוא מישהו שמאוד אוהב אותו ומאוד אכפת לו ממנו, אבל לא מישהו שיכול להכריע במקומו באשר לשאלה איך הוא חי.

יהודה: לא הייתי קורא לזה "פרטנר". "פרטנר" זה מישהו שחתום על הסכם, וזה מה שיש עם מטופל.

אסתר: ואיך נמקם אותך מול הילד שלך? באיזו מילה נשתמש?

יהודה: אני אוהב אותו, אני הורה שלו, אבל לא במובן הסמכותי. אם כבר פרטנר, אז בעמדה של סולידריות ביחס לחסרונה של הסמכות.

אסתר: כאילו אתה מוציא החוצה מתוך המילה הזאת, "אבא" או "אימא", משהו שעל פי רוב נכלל בתוכה עבור מרבית התודעות האנושיות.

יהודה: אני לא מוותר על המסמנים "אבא" או "אימא"; יש להם מטען רגשי שחבל לוותר עליו, אבל אני אכן מאפשר התפכחות מהסמכות המיוחסת להם. כמובן בהתאם לגיל. לתמונה הזאת נכנס גורם נוסף שחיוני להבנתה: הגורם התרבותי. ישנן תרבויות שבהן ההורה הוא החוק לאורך כל החיים, הוא ראש החמולה, ויש תרבויות שדומות יותר לתרבות שלנו, ובהן, בגיל ההתבגרות, ההורה מפוטר מתפקידו כמייצג החוק. ואילו אני מדבר על מצב שבו ההורה מתפטר מן התפקיד הזה מרצונו. כלומר: מרד הנעורים אינו הכרחי, והוא תלוי בעמדה של ההורה מול המתבגר; ככל שההורה מתיימר להיות החוק כך יותר הוא ייענה במרד. ככל שההורה של המתבגר סמכותי יותר, כך הוא נענה לבקשה הלא מודעת של הילד להימנע מיתמות.

אסתר: להתכחש ליתמות. אני חוזרת עכשיו על הרצף של מה שקשור במונח המרכזי לשיחה הזאת, יתמות. משמעות המושג "מתבגר" היא ילד שיוצא מן התמימות שלו, והוא כבר חושד בכך שהוריו אינם באמת מייצגי החוק. הוא נבהל מן החשד הזה, ומנסה לחזור ולאמת את המשוואה הורים=חוק. לשם כך הוא מתמרד. הסיבה לכך שהוא נבהל היא שההכרה בכך שהורים אינם זהים לחוק ואין בכוחם לכפות עליו חוק מובילה אותו לתחושה שהוא לאמיתו של דבר לבדו, שהוא אחראי לעצמו ולחייו, ובמובן זה הוא יתום. יתום מחוק. והוא אינו רוצה לדעת זאת, לכן הוא מתמרד, כדי לעורר את הוריו לתפקד מולו כאנשי חוק.


- פרסומת -

אני רוצה להתעכב עכשיו על הביטוי הזה, יתמות, כי הוא לדעתי העניין המרכזי. אתה מציב את האדם כמקבל ההחלטות הבלעדי באשר לחייו; הוא לבדו מקבל החלטות.

יהודה: לא לבדו, אלא ללא חסות.

אסתר: הוא יתום.

יהודה: יתום זה לא לבד. הייתי אומר יותר מזה: היתום הרבה יותר מחובר לאנשים, מכיוון שהוא חופשי לבחור בקשר שהוא רוצה בו ולהתחבר.

אסתר: כן, נכון. אבל הניסוח הזה כשלעצמו, אתה יודע, יש לו הקונוטציה של מוות שנוכחת בו, שאי-אפשר לא להרגיש אותה.

יהודה: זה באמת מוות: מותה של הסמכות. ההורה לא צריך למות כדי שהסמכות תמות.

אסתר: כשאתה מציג כך את היתמות, פתאום היא נראית כמו עמדה שרק מתחשק להיות בה, כי בעצם אתה מסמן חופש דרך הביטוי הזה.

יהודה: נכון.

אסתר: אז זה כמעט משמח לשמוע את זה. אבל אני רוצה להזכיר לך שמרביתנו, מרבית האנשים, בשעה שמאזכרים אותנו על יתמות ומוות, אנחנו נעשים עגומים.

יהודה: כי יש בזה משהו עצוב.

אסתר: אוקיי. אז בוא נתבונן רגע בדיאלקטיקה, בוא נראה את העסקה משני הצדדים שלה. כן, מה שעצוב זה להתפכח מהאשליה שמישהו משגיח עליך.

יהודה: נכון, להתפכח מחסות.

אסתר: ובמובן הזה, אלוהים הוא כמו הורה, אלוהים של "השגחה פרטית".

יהודה: נכון.

אסתר: אוקיי. אין השגחה פרטית.

יהודה: בדיוק. בדיוק.

אסתר: הבנתי. אין השגחה פרטית. אלא שאם כך, לא תוכל להניח שהעולם בהכרח שואף לטוב. אם אנחנו הורגים את אלוהים – אנחנו מוותרים בהכרח על האשליה של השאיפה לטוב שמחברת בין בני אדם, אני טועה?

יהודה: אתן לך דוגמא ממטופל שבן זוגו הדביק אותו באיידס, והוא הגיע לטיפול בדיכאון. כששאלתי אותו מתי הובטח לו שזה לעולם לא יקרה, הוא אמר שזה מעולם לא הובטח לו, ואז הדיכאון עבר. כלומר, הוא חי כמי שאמור היה להיות תחת חסות ולא קיבל אותה, עד שהבין שהוא לא אמור היה להיות תחת חסות, ולכן אין כאן קיפוח. יש כאן אסון, אבל אין כאן קיפוח.

אסתר: החבר שלו ידע שהוא חולה? זו יכולה להיות תשובה לשאלה שלי על הנחת הטוב.

יהודה: הכעס של המטופל לא היה על בן הזוג, הוא היה על העולם.

אסתר: איך זה קרה דווקא לי, למה עשו לי את זה, למה דווקא לי.

יהודה: כן, כן. זה מתקשר לשאלה שלך, אם קיימת אחווה אנושית למען הטוב. הוא האמין שכן, ולכן כשהתברר לו שלא, הוא הרגיש מקופח. אני עזרתי לו להבין שזה מעולם לא הובטח לו. גם אם היו לו הורים שרצו בטובתו, זה אינו אומר שיש אלוהים. לפחות לא במובן של הבטחה והשגחה.

אסתר: זה מקרה פרטי והמקרה הוא מקרה של אסון, אבל לא מקרה של הפרת הבטחה, כי הבטחה לא הייתה. זאת הטענה שלך?

יהודה: כן.

אסתר: כלומר, אין שום הכללה, גם לא באשר לשאיפה לטוב המחברת בין בני האדם על פני האדמה. שום הכללה.

יהודה: נכון. וזה גם מאפשר שחרור מנרקיסיזם.

אסתר: איך?

יהודה: כי במקרה של נרקיסיזם, ההנחה היא שההורים אמורים לעשות לי טוב, וכשהם לא עושים את זה אני לוקח את זה אישית ומאשים אותם בכך שמעלו בייעודם; אף על פי שאם הם, מה לעשות, התקשו לתת לי את מה שהייתי זקוק לו – בין שבגלל נסיבות חייהם או בשל מגבלות שלהם – בכל מקרה אין כל טעם לקחת את זה אישית. במובן הזה, ברעיון ההשגחה הפרטית יש ממד נרקיסיסטי: אני ניצב במרכז העולם ואלוהים רואה אותי ומשגיח עליי. העמדה הנרקיסיסטית – של הנחת קיומה של השגחה פרטית – היא פסיבית, בעוד שהסובייקט היתום פועל למען הגשמת מאווייו.

אסתר: ועם זאת, ברגע שמשאירים אותך לבדך – כמו שעשינו היום – ויש לך חופש בחירה, הרי אתה יתום, ואז אתה יכול להחליט על דת משלך, כלומר אתה יכול –

יהודה: אני יכול לשלם למאמן כושר.

אסתר: או שאתה יכול להיות פשוט טוב, לשאוף לטוב, גם אם זו לא שאיפה אוניברסלית. במילים אחרות, ה"דתיות" שלך, ולחלופין העמדה הערכית שלך, הופכת לבלתי תלויה בדבר, בלתי תלויה באחר גדול ולא בקטן. כפי שאתה לבדך בכל הכרעה שלך, כך גם כאן אתה בוחר בחירה בלתי תלויה להיות טוב. לא מפני ש"כך לימדו אותך" ולא מפני ש"זהו החוק", כלומר "כך צריך להיות", ולא מפני שכולם עושים כך, אלא משום שאתה רוצה בכך.

יהודה: ועם זאת, יש הנחה באתיקה הפסיכואנליטית שאם תעשה מה שאתה רוצה – תעשה טוב.

אסתר: כן, מה נעשה עם הדבר הזה, כלומר, מאין ההנחה הזאת?

יהודה: משום שהסובייקט – הישות בעלת הרצון – הוא ישות חברתית.

אסתר: זה הענין של "האיווי של האחר"?

יהודה: כן. האיווי מועבר מן האחר דרך השפה, לכן את חייבת להיות יצור שזור-חברתית. כמו מילה במשפט, כך האדם בחברה. לכן תשוקה אינה משהו שאת יכולה לעשות על חשבון הסביבה שלך; תשוקה כמשהו שמתנגד לסביבה - זה אגו, זאת נבדלות. האתיקה הפסיכואנליטית לא מכוונת לאגו. הסובייקט, כלומר הישות של הרוצה, זה משהו שהוא שזור חברתית.

אסתר: "שזור חברתית" כי קיים מתוקף היותו בתוך סביבה ולא קיים-לעצמו?

יהודה: ראי: על מנת לקיים תשוקה של מקצוע כלשהו, אתה צריך להיות חלק מהֶקשר של מקצועות וצרכים חברתיים.

אסתר: צריך שיהיו גינות כדי שתהיה גנן, ושאנשים יאהבו אסתטיקה.


- פרסומת -

יהודה: אתה צריך להיות חבר בארגון שאתה חבר בו, את צריכה להיות חברה ביצירה של הארגון שנותן לך מקום כסובייקט. במובן הזה את עושה למען הכלל, כדי שתוכלי להתמקם בתוך הכלל הזה. אם אינך ממוקמת בתוך הכלל, אינך יכולה להיות בעלת מאוויים.

אסתר: זוהי התיאוריה של התהוות גומלין בבודהיזם. התיאוריה הזאת מדברת על נפרדות כעל אשליה, אשליה של קיום עצמי, קיום שהוא בלתי תלוי. זוהי אשליית הנפרדות והיא מיוחסת בבודהיזם ל"אני", בדיוק כשם שהיא מיוחסת ל"דמיוני" בתיאוריה הלאקאניאנית, כלומר לאופן שבו היית רוצה להיראות בעיני עצמך, ולא למי שאתה באמת. לאמיתו של דבר אתה פסיכואנליטיקאי כי יש לך מטופלים, ואת סופרת כי חשוב לך שיקראו מה שאת כותבת. כל ההיבטים שלך הם היבטים תלויי סביבה. לכן אין אפשרות להיות לעצמך, להיות נעדר תלות. כדי שתהיה דבר בעולם אתה נצרך לעולם, אתה זקוק לבן שלך כדי להיות אבא שלו, אתה זקוק לאשתך כדי להיות בן זוגה. וברגע שאתה מבין את זה, אתה נכון להיות תלוי, מסכים להיות בתוך יחסי תלות. וברגע שאתה מוכן ליחסים של תלות, אז, ורק אז, אפשר באמת לחיות, כי אתה יכול להיות משהו בשביל מישהו, ודברים יכולים להיות בשבילך.

במובנים רבים ובאופן כמעט גורף בין תיאוריות – זה בדיוק מה שהוא לא נרקיסיסטי. לא להיות נרקיסיסט פירושו של דבר להיות מוכן להתבונן במראה ולראות בה לא רק את עצמך, אלא יחד איתך, בתוך המראה, לראות את כל מי שנמצא איתך. אתה מבין מה ניסיתי לעשות?

יהודה: מושג הראי הוא מבלבל; הוא שייך לנרקיסיזם.

אסתר: כמובן, אני יודעת. ובכל זאת: כשאתה רואה את עצמך, ראה את אבא שלך ואת אימא שלך ואת הילדים שלך ואת המטופלים שלך ואת החברים שלך ואת מי שקורא את מה שאתה כותב ואת מי שכתב לפניך על מה שאתה כותב... לזה אני מתכוונת. ותכיר בזה שאתה לא יכול בלעדיהם. ולא צריך להיות יכול בלעדיהם.

יהודה: נכון. וכאן הייתי אומר, לסיכום, שהסמכות היא האנטיתזה של הקישוריות, ואת זה רואים בתורת הרשתות. כאן אנחנו מכניסים לדיון משהו לא לאקאניאני.

אסתר: כן?

יהודה: תורת הרשתות היא פרדיגמה חדשה יחסית במחשבה האנושית, מודל חשיבה חוצה תחומים: פילוסופיה, פיזיקה, סוציולוגיה. לפי התפיסה הרשתית, העוצמה של כל נקודה ברשת היא כמספר הקשרים שלה. ככל שאני מחובר יותר, כך יש יותר עוצמה. למשל, מקורות ידע: ככל שאני מחובר למקורות ידע רבים יותר, כך יש לי יותר ידע. לפי הגישה הסמכותית, את מחוברת רק למקור אחד, זה שמעלייך. התפיסה של השתייכות לרשת, של קישוריות, טוענת: אין סוף למספר הקשרים (חוליות החיבור) שאת יכולה להיות ניזונה מהם.

ולכן יתמות היא במידה מסוימת היפוכה של בדידות. אתה מסכים להיות יתום. ואתה לא רוצה להיות בודד. אם תסכים להיות יתום תוכל להיות פחות בודד. אם תשתחררי מהמחשבה שיש רק מקור אחד של ידע, והוא ממוקם מעלייך, תוכלי להתחבר למקורות ידע רבים, מכל הכיוונים. כלומר, תוכלי לעבור מקישוריות סמכותית לקישוריות מבוזרת, בתנאי שאת מקבלת עלייך את האחריות לבחור.

אסתר: כן. קישוריות מבוזרת ואלסטית ופורייה, ויצירתית. אז טוב, יצא לנו ברור, יצא לנו דבר. לדעתי זה פשוט נגמר. אתה מבין את זה, נכון? אתה רואה.

 

 

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: תיאוריה והמשגות תיאורטיות, פסיכואנליזה, ספרים, תרבות ואמנות, פסיכולוגיה לאקאניאנית
יהודה דוכן
יהודה דוכן
עובד סוציאלי
ירושלים וסביבותיה, אונליין (טיפול מרחוק)
עמית אייברמן
עמית אייברמן
עובדת סוציאלית
כרמיאל והסביבה, צפת והסביבה
מוחמד עבאס
מוחמד עבאס
פסיכולוג
באר שבע והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), עכו והסביבה
דן נייגר
דן נייגר
חבר ביה"ת
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה
מיכל גינדין
מיכל גינדין
חברה ביה"ת
רחובות והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
נעמה ריינר
נעמה ריינר
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ד"ר אורלי ליכט ויינישד"ר אורלי ליכט וייניש19/1/2020

מרתק!. נהדרים! תודה!!

נעמי פנעמי פ13/1/2020

פריקת עול היא יתמות. כמה עצובה הבחירה ביתמות. בחירה הכוללת בתוכה אמונה באי קיומו של 'האחר הגדול' וממילא היא הבחירה בחוסר משמעות ומוות עבור הבוחר בכך.

את נזק הגישה הזו גם הסביבה עלולה לספוג, כמו שהפסוק מתאר בקצרה ובדיוק רב: 'רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני'. כאשר לא יהיה 'שימושי' להיות אדם נחמד וידידותי, לגיטימי לגמרי להתנהג כסוציופתמאפיונרקניבל.
נכון שלמרבה המזל 'אנושיות' היא בדרך כלל ערך שימושי, אבל לא תמיד. אפשר ללמוד מהנאציזם (כמה לא מפתיעה ההשראה מתורת דרווין, שחתרה גם כן לאותו עולם חייתי וחסר צלם אלוקים) שיש זמנים בהם ככל שהאדם שפל יותר, הוא גם 'שזור חברתית' יותר. הוא גם יכול להתגבר על הסלידה הערכית והלא רצויה שד'ר ישראלי תיאר (לדאבון לב בינתיים עדיין היא קיימת בו, עד שידייק את עצמו למקום של 'להיות משולל עמדה ערכית' או במילים אחרות נטול ערכים ...).

כאישה חרדית, חשוב לי לדייק כמה מושגים אותם לקחתם מהדת באופן מעוות.
התפיסה של 'השגחה פרטית' כהבטחת חיים קלים לאדם שישאף לטוב או יקיים את מצוות הבורא היא התפיסה הילדותית ממנה יש להתפכח.
במונח השגחה פרטית היהודי המקורי אין גם ממד נרקיסיסטי כיוון שהיא לא מניחה את האדם במרכז, אלא הבורא נמצא במרכז הבריאה.
האמונה בהשגחה פרטית מובילה להכנעה מול רצון הבורא, לאמונה באהבתו גם בזמני קושי ולמעשה דווקא בהם.
השגחה פרטית משמעותה השגחה אישית בכל רגע ורגע על כל אחד מעם ישראל. השגחה אוהבת וצמודה.
השכל המוגבל מאפשר לנו לדעת כמה מעט אנו יודעים וכמה הרבה נשגב מבינתנו.
אלוקים יודע את שאיננו יודעים, ואנחנו בטוחים בו שהוא מנהל את חיינו מתוך דיוק ומטרה בכל מה שקורה אתנו.
כתבתם כל כך נכון: יש כאן אסון, אבל אין כאן קיפוח.
יש חסות וישנה השגחה אלא שהיא המנהלת אותנו ולא אנו מנהלים אותה, בשכלנו הדל והסובייקטיבי.

העוצמה של כל נקודה ברשת היא כמספר הקשרים שלה. להיות מחובר למקור אחד, עליון ויוצר הכל. זה שברא ונותן חיים לכל האנשים כולם. זה מה שמחבר את האדם לפנימיות הנבראים כולם מתוך הכרה בתפקידם המשמעותי וערך החיים האינסופי הטמון בהם.

שולה טולמןשולה טולמן12/1/2020

מרתק!.