פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
החידושים של ויניקוט אודות טיפול במבוגרים: סקירת מאמרו של מייקל אייגןהחידושים של ויניקוט אודות טיפול במבוגרים: סקירת מאמרו של מייקל אייגן
החידושים של ויניקוט אודות טיפול במבוגרים: סקירת מאמרו של מייקל אייגן

החידושים של ויניקוט אודות טיפול במבוגרים: סקירת מאמרו של מייקל אייגן

סקירות מאמרים | 7/1/2020 | 3,044

ויניקוט הוא ללא ספק אחד התאורטיקנים האהודים על אנשי בריאות הנפש. המודל שלו צמח מתוך הזרם התאורטי של יחסי אובייקט ועם השנים התגבש כמודל עצמאי, הנסמך על תאוריות יחסי אובייקט אך שונה מהן בכך שמדגיש את תפקידה של הסביבה. רבים מאנשי המקצוע מזדהים עם רעיונותיו מלאי החמלה. מובאת כאן סקירת מאמרו של מייקל אייגן, המתמקד בשלושה מחידושיו של ויניקוט בנושא טיפול נפשי במבוגרים: השימוש באובייקט, לבדיות (aloneness) ושיגעון.

החידושים של ויניקוט אודות טיפול במבוגרים

סקירת מאמרו של מייקל אייגן

 

מייקל אייגן, פסיכואנליטיקאי וסופר אמריקאי, הוא אחד מהכותבים הבולטים והמסקרנים של הפסיכואנליזה בימינו. אייגן, יליד שנת 1939, נולד וגדל בניו-ג'רזי. המודל התאורטי שלו נשען על תאוריות קלאסיות של יחסי אובייקט, תוך שילוב ר​​​​​​​עיונות מהתאוריות הבודהיסטיות וממודלים של גוף-נפש. בכתיבתו הייחודית הוא מציג בצורה בהירה ועמוקה, רעיונות מהמודלים של יחסי אובייקט, ואינו נרתע מלהתייחס להיבטים רוחניים ואף מיסטיים הנוגעים לעבודתו הטיפולית ולחייו האישיים. אחד מרעיונותיו המרכזיים הוא החופש להרגיש ולחוות תגובות רגשיות בצורה שלמה ומלאה, ובדומה לכך גם הטקסטים שהוא כותב מעבירים תחושה של חופש, כאשר הוא משתף את הקורא במחשבות העולות בו במהלך תרגול מדיטציה, וכן בתכנים ובחוויות מיסטיות שהוא חווה.  

 

בפתיחת המאמר משתף אייגן את הקורא בכך שוויניקוט הוא אחד האנשים שהכי השפיעו על חייו. הוא מספר שהוא קורא את מאמריו של ויניקוט זה יותר מארבעים שנה מבלי להתעייף או להשתעמם, וכי הם ממשיכים לעורר בו מחשבות חדשות. המאמר הנוכחי, שפורסם בשנת 2012, מתמקד בשלושה נושאים בולטים מתוך המודל של ויניקוט: השימוש באובייקט, לבדיות (aloneness) ושיגעון.

 

השימוש באובייקט

החידוש של ויניקוט בנושא השימוש באובייקט הוא ההתייחסות לתוקפנות מסוג אחר, תוקפנות בונה ויצרנית, הנבדלת מהתוקפנות שתיאר פרויד. פרויד ראה בתוקפנות תוצר של דחף המוות, ותיאר תוקפנות תגובתית המבטאת תסכול. ויניקוט לעומתו תיאר סוג אחר של תוקפנות; בדומה לנשימה הראשונה של התינוק, המלווה בצעקה, הוא תיאר את התוקפנות כמחווה של חיוניות בונה, שאינה בהכרח מבטאת תסכול ואינה מתעוררת בתגובה לאיסורים מצד הסביבה. אייגן מרחיב רעיון זה ומוסיף דימוי של השמדה או הרס של העולם, שאחריו העולם שורד. האובייקט מותקף ומצליח לשרוד. פרויד טען שבפסיכוזה הרס של עולם האובייקטים נבנה מחדש בתוך הלוצינציה. ויניקוט שינה את המודל והציע שהעולם, שהיה אובייקט ההרס, שורד את ההרס וכך הופך ממשי יותר. באופן זה, התוקפנות שלי היא בונה ויצירתית כי אתה שורד אותה.


- פרסומת -

איך זה מתרחש? ויניקוט הסביר שהתינוק מבטא בעוצמה את רגשותיו, ומחוותו של התינוק פוגשת את יכולתה של אמו לשרוד אותה מבלי להגיב ומבלי להדוף. יכולתה של האם לשרוד את התינוק תוך שהיא נוכחת, יוצרת עבור התינוק תחושה של עולם שיכול לשרוד את רגשותיו, ושהוא יכול להשתמש בעולם כדי להתפתח ולגדול: היכולת של הצד השני לשרוד את המחוות שלי, יוצרת עבורי חוויה שאני יכול להישען על העולם ולהשתמש בו לשם הגדילה הרגשית והנפשית שלי. אחת הבעיות המרכזיות בהתפתחות היא הצורך לעכב רגשות כדי לשלוט בדחפים תוקפניים והרסניים. ויניקוט הציע לחפש דרך לבטא את התוקפנות כך שהסביבה תוכל לשרוד אותה. במקום לקבל עולם הרוס שנבנה מחדש בתוך הלוצינציה כדי לשמר קשר עם האובייקט, העולם מתרחב ונחווה כמכיל יותר, עולם שיכול לשרוד את הרגשות שמתעוררים בתוכו.

לעומת פרויד, ויניקוט מייחס פחות חשיבות לדחף המוות, כיון שלגישתו דחף החיים מאתגר דיו. האם יכולים החיים לשרוד את עצמם? בדחף החיים טמונות נטיות הרסניות ותוקפניות – רכושנות, שתלטנות, תחרותיות. על פי ויניקוט, חשובה יכולתה של האם לשרוד את החיוניות של התינוק שלה. היכולת להתפתח ולהרגיש, תלויה ביכולת שלנו להכיל את רגשותינו, וזהו אתגר התפתחותי חשוב.

 

לבדיות (aloneness)

לצד החשיבות הרבה שייחס ויניקוט לסביבה, הוא הדגיש את חשיבותה של היכולת להיות לבד. הרעיון המרכזי והפרדוקסלי של ויניקוט בעניין זה הוא, שהיכולת להיות לבד מושפעת מהאפשרות שהתינוק יקבל תמיכה מהסביבה, מבלי שיהיה מודע לתמיכה זו. במאמר אחר, קשר אייגן בין הפרעה ביכולת להיות לבד לבין התמכרויות והראה כיצד טיפול יכול לתמוך ביכולת זו.

 

שיגעון

בעבודות מאוחרות של ויניקוט הוא התייחס לשיגעון. ויניקוט תיאר שקיים קונפליקט בין הפחד מהשיגעון לבין הצורך להיות משוגע. הגנות נבנות סביב חוויה של שבר, שכאשר אירע לא הייתה יכולת לחוות אותו. אולם הפחד מהתמוטטות ממשיך להיחוות ומעצב את ההגנות של האדם הבוגר. על פי ויניקוט, ניתן להירפא רק אם נוגעים בשבר המקורי. במהלך התפתחותו, בונה האדם יכולת לשאת מצבי חרדה שלא יכלו להיחוות בעבר. ויניקוט מתאר את הטירוף המקורי או את התפרקות ההגנות כמצבים שלא ניתן לשאת אותם ומכנה אותם בשם X. לדבריו מצבים אלה הם פרטיים ואישיים: הדבר שמייחד כל אדם זה השיגעון הפרטי שלו, אותו לא ניתן היה לחוות בעת שהתרחש. מצבי השבר הללו אינם ניתנים לזכירה כי היכולת הקוגניטיבית להבין, לתפוס ולזכור לא הייתה מפותחת מספיק בשעתו. רק בדיעבד, מתוך חרדות שמופיעות בהמשך החיים, אנו מזהים שהתרחשו מצבים כאלו.

בטיפול יכול המטופל לפגוש מצבים אלו, להעמיק ולחקור אותם, וכך לבנות סבילות רבה יותר ולגבש חוויה שלמה יותר. כדי להיות במגע עם אותם אזורים של שיגעון יש לחוותם מחדש בטרנספרנס. כשלים של תמיכה, היעדרות המטפל, פירוש, מובילים לביטויים של שיגעון, והדבר המרפא הוא ההחלמה המשותפת בתוך הקשר הטיפולי. אייגן מתאר את העבודה הטיפולית על פי ויניקוט כנעה על ציר של טראומה-החלמה, ומכנה אותה "מקצב האמונה".

לשם כך, כמו גם לשם השימוש באובייקט ולשם התפתחות היכולת להיות לבד, הכרחית התמיכה של הסביבה. דרך השימוש באובייקט אני לומד שהעולם יכול לשרוד אותי. בעיבוד השיגעון, או X, אני לומד שאני יכול לשרוד את עצמי, את הנפש שלי.

אייגן מציג דוגמה טיפולית אותה סיפר לו וויניקוט כשנפגשו, דוגמה אשר ממחישה את הרגישות המיוחדת של ויניקוט ואת יישום רעיונותיו: מטופלת שכבה על הספה וויניקוט מאחוריה, והוא הבחין שהיא מכוונת אליו מראה. מבלי משים הוא הזיז את ראשו כך שיהיה במרכז המראה. באותו רגע הבין שטעה. בפגישה הבאה היא אמרה לו, אם היית עושה כן לפני ששה חודשים הייתי שוב מתאשפזת. מחווה זו של ויניקוט שיחזרה את נטייתה של אמה להתמקם שוב ושוב במרכז חייה של המטופלת, מה ששיגע אותה בילדותה. היא הייתה זקוקה ליכולת של המטפל לשאת את זה שאינו במרכז. מדוגמה זו אנו לומדים על ההתפתחות שהתרחשה בטיפול: היכולת המתפתחת של המטופלת לא להישאב אל השחזורים שהתבטאו בטעויותיו של המטפל. אייגן מוסיף לכך, בראייה יותר אינטרסובייקטיבית, שבמהלך הטיפול התפתחה אצל שני הצדדים היכולת להכיל זה את זה, וחמלה כלפי חוסר הדיוק של הצד השני.


- פרסומת -

בעבודה הטיפולית על פי ויניקוט, ניתנת הזדמנות לעבד יחד את השיגעון, לגעת בטירוף, לצלול אל תוך המצולות בזכות העובדה שנמצא אתי אדם נוסף. ניתן לחוות מחדש טירוף ובהמשך החלמה כחוויות חיות בטרנספרנס. המטפל מתפקד כסביבה מחזיקה שמאפשרת זאת.

 

 

מקורות

Michael Eigen (2012). On winnicott’s clinical innovations in the analysis of adults. International Journal of Psycho-Analysis 93: 1449-1459. DOI: 10.1111/1745-8315.12018

 

 

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.