"אנחנו זן נדיר, ציפור משונה..."
קבוצה למטפלים מעמדת 'המטפל הפצוע'
מאת יהודית לויזון
"אנחנו פוחדים מהצל של עצמנו
נצמדים לקירות הבתים
ורוב הזמן מתביישים בגופנו
חופרים מקלטים...
אנחנו זן נדיר: ציפור משונה
החלומות באוויר, הראש באדמה".(מילים: מאיר גולדברג, לחן: קורין אלאל)
מבוא
בשנים 2015—2016 ערכתי בקליניקה שלי קבוצה למטפלים מעמדת "המטפל הפצוע". הייתה זו חוויה מרגשת, מלמדת, משמעותית ומעודדת צמיחה והתפתחות עבור כולנו1.
המאמר בא להציג את המסע לחיפוש הבית הפנימי ולבניית הזהות של המשתתפות בקבוצה, תוך כדי הניסיון להמשיך את תהליך האינדיבידואציה ששובש עקב טראומות ילדות. מאמץ זה נשען על המודל התיאורטי של "מיתוסים וטראומה" ויצירת "הנרטיב המאחה" (לויזון, 2010), מודל שגיבשתי מתוך עבודה מרובת שנים עם ילדים ונוער נפגעי טראומת ילדות, שבמהלכן נרקמה הזהות הטיפולית שלי כביבליותרפיסטית וכאנליטיקאית יונגיאנית מעמדת "המטפל הפצוע". התהליך שלי של בניית הזהות הטיפולית שימש כמרחב לטרנספורמציה ולתיקון רחב יותר של תהליך האינדיבידואציה שלי, ששובש בילדות.
א. המודל של "מיתוסים וטראומה" ויצירת "הנרטיב המאחה"
הזיקה בין מיתוסים לטראומה עוברת דרך הלא־מודע הקולקטיבי, שבו שניהם מעוגנים. מיתוס מוגדר כ"אגדה קדומה על מעשי האלים בימי קדם" (מילון ספיר), שנצחיותו קשורה לדחף העמוק של בני האדם להבין את הווייתנו ולהסבירה, וכן לארגן את חווית הכאוס והשרירותיות הבלתי מובנת הנוצרת במפגש עם תופעות הטבע ועם חוויות החיים. המיתוסים, בדומה לטיפול בטראומה, מספרים על חיפושנו העקבי אחר פירוש ומשמעות.
האנאליטיקאי היונגיאני האמריקאי דונלד קאלשד, פורץ דרך בתחום המחקר והטיפול בטראומה מוקדמת (Kalsched, 1995) משתמש במילה טראומה, כדי לתאר חוויה שגורמת לילד כאב נפשי בלתי נסבל, למשל במקרים של חרדה מפני הריסת הרוח האנושית של היחיד. במקרים אלה, החיים בעולם החיצוני נעשים בלתי נסבלים. לפי קאלשד, אם טראומה כזאת נוצרת בילדות המוקדמת, לפני שהאגו והגנותיו מעוצבים דיים, נכנסים לפעולה קווים שניוניים של הגנה, במטרה למנוע את החוויה של הבלתי נתפס. הגנות דיסוציאטיביות פרימיטיביות אלה יוצרות פיצולים וניתוקים בנפש של הילד הצעיר ויש להן השלכות קריטיות על התפתחות נפשו.
בהתאם, המיתוסים מבקשים ליצור זיקה בין אלמנטים מפוצלים ומנוגדים. במבוא לספר "המיתולוגיה של עמי העולם" (1999), מזכיר רוי ויליס את האנתרופולוג קלוד לוי שטראוס, שטען שיוצרי המיתוסים מבקשים ליישב סתירות שונות על ידי יצירת זיקה בין היבטים מנוגדים כגון: נעורים וזקנה, עונות השנה, זכר ונקבה, אדם וחיה, חיים ומוות ועוד. המיתוסים עוררו ופתרו שאלות בתהליך שחצה גבולות גיאוגרפיים ושבטיים. מעין "הסבר קדם־מדעי לתופעות לא מובנות בתחום הטבע, הפוליטיקה או נפש האדם" (עמ' 13).
אופן החשיבה המיתולוגי משלב תחומי דעת (פילוסופיה, אמונה, מדע וכו') ומגבש יצירה בעלת אופי מאחד ומחבר. שפת הדימויים והסמלים הקדומה, הנשלחת אלינו מהלא־מודע הקולקטיבי, מספרת על מאבק בין כוחות ארכיטיפיים עוצמתיים, הנלחמים זה בזה: הטוב נגד הרע, הגיבור נגד המפלצת, האור נגד החושך וכו'. אלמנטים אלה אנלוגיים למאבקים של חלקי הנפש זה בזה במצב פוסט־טראומטי. פירה סולי, אנאליטיקאית יונגיאנית צרפתיה, מדגישה כי מי שעבר טראומה ימשיך לחיות רגל אחת שם – בעולם המיתי־ארכיטיפי, ורגל אחת פה – בעולם המציאות (Solie, 1986).
בהקשר זה אפשר להתייחס גם לדבריו של קאלשד לפיהם אף שהטראומה החיצונית הסתיימה והאפקטים שלה נשכחו, התולדה הפנימית של הטראומה ממשיכה ללכוד את העולם הפנימי. לדעתו בתהליך התפתחותי בריא נעשית אינטגרציה של הניגודים בעולם הפנימי דרך התיווך האימהי, ואילו במצב הפוסט־טראומטי הצד השלילי של הסלף נשאר ארכאי ובלתי מאנָש (דמונים ומפלצות המייצגים את התוקפן המופנם). המצב הטראומטי המקורי מהווה סכנה להישרדות האישיות, עד שהוא לא נקלט בצורת הזיכרון האישי, אלא בצורה דמונית ארכיטיפית, והוא אינו יכול להיטמע באמצעות האגו עד שלא יעבור לצורת פני אדם באינטראקציה אנושית. מכאן החשיבות ליחסי העברה והעברה נגדית במקרים של טראומות קשות (שם).
לפיכך, בניית הנרטיב של הטראומה ואיחוי השבר הביוגרפי הם ליבו של הטיפול בטראומה מוקדמת. הסיפור שפוצל מהתודעה דרך שכחה דיסוציאטיבית מבקש לצאת לאור. הנפש מנסה לספר את סיפורה ולעשות תיקון לאזורי הטראומה שקפאו בזמן.
ההגנות הדיסוציאטיביות חותכות בצורה אלימה את ניסיונות הלא־מודע להעלות את מה שקאלשד מכנה: "הבלתי נתפס מלהיות נחווה" (שם), כמו במחלה אוטואימונית, התוקפנות מכוונת נגד הסלף. תנועת ההגנות המחלקות ומפצלות את הנפש משבשת את תהליך האינדיבידואציה, כלומר את התנועה לקראת השלם הבלתי מחולק: ה-"Indivisible". פעילות נפשית זאת מרחיקה את האדם מהגרעין הפנימי שלו ומימוש האיכויות שאיתן הוא נולד ושלהן הוא נועד.
במצב דיסוציאטיבי האדם שורד, אבל לא חי. מחיר הקיפאון הרגשי (על מנת שלא לזכור ולסבול) הוא נפש משותקת, מצב קיומי של מוות, או "המת־החי", היעדר של חיות, שמחה, ספונטניות וזרימה בציר אגו־סלף, מודע־לא מודע, רגש וקוגניציה (Kalsched, 2011).
איתמר ברנע (2008) כותב על כך, שכתוצאה של הניתוקים וההצטמצמות חשים חוויה של המת־החי; ומדגיש שהמקום של הלב, של החיים, של הרגש ושל החוויה נחסם. ווילקינסון (Wilkinson, 2006) מדברת על "הסלף הקפוא", שקפא בזמן הטראומה והמחכה להפשיר במרחב של תמיכה והכלה.
המוטיב של המת־החי מעוגן בעולם הפנימי של ניצולי הטראומה. סלומון חובב וגזית חורב (2008) מתייחסות לכך במאמרן הדן בהשתלבות ניצולי השואה בישראל בראי הספרות, באומרן: "הנפש ידעה שפעם היה לה בית, הורים, חצר ורחוב". חובב וחורב מתארות שמשוררים ניצולי שואה יוצרים בשיריהם מערך מוטיבי ייחודי, כגון תמונת המת־החי.
דן פגיס, משורר יליד רומניה, שחייו היו רצופים בטראומות ילדות, מעלה ברבים משיריו את החוויה של המת־החי. עמדה קיומית זאת כוללת את תחושות הזרות, הניכור, התחושה ש"עולם כמנהגו נוהג", אל מול הבדידות הגדולה של הניצול, החוזר מעולם התופת. רבים משיריו עוסקים בהוויה הנפשית הפוסט־טראומטית. אציג כאן אחד משיריו מתוך: "כל השירים" (1991, עמ' 89).
אַתָּה הוֹלֵךְ בְּתוֹךְ שְׁעוֹנֵי רְחוֹב יְשָׁנִים
וּבְתִקְתּוּק מְסֻכְסָךְ מְאַחֵר דָּמְךָ.
נִכְנַע לְסִיבוּב הַלֵּב. חַיִּים שׁוֹנִים
נָעוּ עַל לוּחַ פָּנֶיךָ, פַּעַם בְּפַעַם
אַתָּה מְצַלְצֵל תִּקְוָה מִקְרִית וּנְבוֹכָה
שֶׁאֵין לָהּ תִּקּוּן. לֹא עָצַרְתָּ, הֻכְרַחְתָּ לִרְאוֹת:
בָּאַגָּדָה שֶׁלְּךָ, שֵׁנָה שֶׁל שָׁנִים
לֹא אִחֲזָה אֶת עֵינֶיךָ. אַתָּה הַיּוֹדֵעַ
אוֹתוֹת וּסְפִירוֹת שֶׁל עֲרַאי
חוֹזֵר כְּמַתְחִיל בְּכָל רֶגַע. חוֹזֵר עֵר
לָעִיר הַנֶּחְפֶּזֶת שֶׁכְּבָר נֶהֶפְכָה
וְשׁוֹאֵל: אֲנִי הוּא, הַאִם עוֹדֶנִּי חַי?
וְלֹא יַאֲמִינוּ לְךָ.
גם פרופ' חנה יעוז (1996) מתייחסת במאמרה "שירת השואה של משוררים ניצולים: בין אימה קונקרטית לאימה קיומית", למאבק בין המיתי לקונקרטי, תוך שימוש ב"לשון הצפנים". מצד אחד, על מנת לתאר את הזוועות, המשוררים משתמשים במושגים קונקרטיים השייכים לעולם מחנה הריכוז והמוות כגון: עשן, מגפיים, קרון, משלוח. ומצד שני יש שימוש בארכיטיפים תנ"כיים: קין והבל, עקידת יצחק וכו'. המאבק בין המיתי לקונקרטי, לפי יעוז, משולב במעברים בין תיאורי אימה קונקרטית לאימה קיומית־מיתית. מעברים אלו הם מסימניה הבולטים של תסמונת הניצול. יעוז מדגישה כי במצב קיומי זה מציאות העבר חודרת לתוך הווית העולם של אחרי השואה ויוצרת את שאלת הזהות הכפולה. כפילות זאת של שורשים וכפילות של ממשות הופכת למיתוס של המת־החי או של דו־שורש (בנוסח של איתמר יעוז־קסט). יעוז מדגישה את פיצולי השורשים: האחד בילדות האירופית בצל המלחמה והשני בהוויה הישראלית העכשווית.
ה"סיפור המרומז" של סיפור הטראומה ממוקם באזורים נוירולוגיים המייצגים זיכרונות טראומטיים חווייתיים ועצורים בגוף, ללא מילים (Wilkinson, 2006). הם נמצאים בהוויה סמויה זאת עד שיוכלו להגיח מהעלטה, ולהפוך ל"סיפור המפורש" של הטראומה – ולהיות מבוטאים בצורה מילולית.
גם קאלשד מצביע על "הסיפור האחורי" ("the backstory"), המטאפורי, המייצג את הסיפור המילולי ההיסטורי של הטראומה, שלא יכול היה להתעכל. לדעתו, הנרטיב של הצלת הנפש מורכב מחומר ארכיטיפי המועלה מאבן היסוד של הנפש, תוך כדי ניתוק הזיכרון הביוגרפי מהאירועים ותוך עירוב תוקפנות רבה המאפיינת את פעולת ההגנות הדיסוציאטיביות.
קאלשד מדגיש שהסיפור האחורי מסופר מנקודת הראות של הסלף, ולא של האגו. ההגנות הדיסוציאטיביות התארגנו כדי להציל את האגו הבלתי מגובש של הילד הרך שחווה טראומה, ועקב השלב ההתפתחותי המוקדם, הילד לא היה מסוגל לשאתה והוא שורד בחלקים. אולם הנרטיב של הצלת הנפש שנבנה מהחומר הארכיטיפי בעולם הפנימי זוכר ומתעד את האירועים בדרך סימבולית (חלומות, ציורים, כתיבה, משחק בארגז החול ועוד). במהותו הוא מגלם אמת שונה מהאמת הביוגרפית־המילולית, המתעדת את האירועים הטראומטיים. זוהי לדעתו "האמת הסימבולית" או "האמת של הנשמה" – The truth of the soul"" .
קאלשד סבור שהתהליך של הפיכת הצורות האלימות של ההגנות לתהליך סימבולי הוא "דבר מדהים שגורם לו לפליאה ולהתרגשות". כאשר אירוע משותק, מנותק ולא מסופר מתורגם לנרטיב דרמטי, המרשה לנו לראות מה קורה בעולם הפנימי, ולהתערב בו. הוא מדגיש את ההקלה, השמחה והחיות העשויים להופיע כתגובה לתהליך הטרנספורמטיבי ומצביע על "שמחה המזנקת החוצה מגרונה הכרות של הגנה ארכאית, כמו פגסוס שבקע מגרונה של מדוזה, ושמעופו יכול לקחת אותנו הרחק" (Kalsched, 2011).
המודל של "מיתוסים וטראומה" מציע נתיב ליצירת "הנרטיב המאחה": הצלבת הסיפור האחורי המטאפורי של הטראומה עם הסיפור הביוגרפי האקטואלי. המודל מנסה להראות את המאמץ ליצירת הנרטיב המאחה באמצעות הצגות מקרה, המעוגנות ברציונל תיאורטי (לגבי מקורות, ביטויים ואסטרטגיות התערבות בטיפול בטראומת ילדות) וזאת תוך הישענות על מיתוסים רלוונטיים (לויזון, 2016). הופעת הגרעין הסמלי המיתולוגי בתוצרי הלא־מודע של המטופלים (ציורים, חלומות, כתיבה ועוד) ממחיש את השפעות הטראומה המוקדמת על הנפש, ואת ייצוגי הלא־מודע הקולקטיבי הקדום והארכיטיפי, המתקיימים ומשתחזרים בה שוב ושוב, גם לאחר שנים רבות.
בניית הנרטיב של הטראומה שפוצל מהתודעה ואיחוי השבר הביוגרפי מתאפשרים דרך עבודה חיונית, באמצעות כלים מטאפוריים־מרחיקים, השוזרים בהדרגה את הסיפור שנשכח. איתור מוטיבים מיתולוגיים ועיגונם בסיפור הטראומה הביוגרפי של המטופל מרתק ויוצר העמקה והגברה של אלמנטים משמעותיים בעולמו הפנימי. לדוגמה: המוטיב של הניסיון להיטהרות ולהסרת כתמים קשים מופיע שוב ושוב בחלומותיה של נערה שעברה פגיעה מינית מתמשכת בידי אחיה. מוטיבים מיתולוגיים רבים מהמיתוס היווני: "דמטר ופרספונה" מתכתבים עם הצגת המקרה של הנערה. בהקשר למוטיב ההכתמה והכמיהה להיטהרות, פרספונה, שנחטפה באכזריות על ידי האדס מלך השאול, מסרבת בעקשנות לכל מזון שהוצע לה. רק גרגרי עץ הרימון משכו ופיתו אותה. היא אכלה שבעה גרגרים בודדים, אבל המיץ האדום של כל אחד מהם ניגר על שמלתה הלבנה והכתים אותה לעד.
בהמשך התהליך שזרה הנערה, בעיקר באמצעות חלומות וקטעי כתיבה, את "הסיפור האחורי־הסמלי", כשהסיפור הביוגרפי החל לצוף מתוך תודעתה המפוצלת. לקראת סיומו של התהליך (בתום שלוש שנים של טיפול) הנערה יכולה הייתה לספר את סיפור הפגיעה המינית הקשה, כמו גם להתמודד עם ההוויה המשפחתית החולנית ועם עמדתה הרגשית המורכבת כלפי בני משפחתה.
הדיאלוג הזה בין שני סוגי הסיפורים הנובעים מרבדי נפש שונים, תוך כדי הקשר הרגשי המיטיב שנוצר בינינו, אפשר את יצירת המרקם של "הנרטיב המאחה", שיצר בתוכה גשר ואיחוי, ואפשר את הוצאת סיפור הטראומה הקשה והמורכב לאור.
ב. המטפל הפצוע
המיתוס היווני על כירון מייצג את הארכיטיפ של המטפל הפצוע. הוא מספר על כירון שנולד לפילירה שהייתה בת אנוש ולאל קרונוס. כירון נולד כקנטאור (חציו אדם וחציו סוס) ופילירה אימו, שהתביישה בו, נטשה אותו במערה. הנטישה בשלב כל כך מוקדם בחייו יצרה בתוכו פצע בלתי ניתן לרפוי. כירון שרד את הנטישה ואומץ על ידי אפולו, שטיפח אותו והעביר לו את הידע העצום שלו. הוא נחשב לחכם שביצורים ומייסד תורות הרפואה, הנבואה והציד. כירון שימש כמורם של כמה מהגיבורים המיתולוגיים של יוון העתיקה. הוא לימד אותם רפואה ומדעים, וגם ריפא אחרים.
בניגוד לשאר הקנטאורים, אשר תוארו לרוב כפראיים וכאכזריים וסימלו הפקרות, תאווה חייתית והשתכרות, כירון תואר כטוב לב וחכם, והוא עזר לגיבורים רבים במיתולוגיה היוונית. הוא ניהל מעין בית ספר לחיים, ואלים ומלכים נתנו לו לאמן את ילדיהם. כירון היה בן אלמוות ולכן כשהרקולס פגע בו בטעות, הרעל לא המיתו, אבל הייסורים גרמו לו למשאלת מוות. הוא ידע כי פרומתאוס הטיטאן סובל, היות שהוא נענש על ידי זאוס על החזרת ניצוץ האש לבני האדם, ולכן כירון נתן לו במתנה את חיי הנצח שלו.
בהתחברות אל הארכיטיפ של כירון, המטפל הפצוע, יש התחברות דרך הלא־מודע הקולקטיבי אל הכלל־אנושי, אל הפצע ואל הריפוי הארכיטיפיים. התחברות זו מוציאה את המטפל מבדידותו ומשייכת אותו אל קבוצת המטפלים הפצועים.
שושלת הדורות של אנשים המתחברים לזהות של המטפל הפצוע יוצרים סיפור אחד גדול, ששואב את כוחו מהמון בני אדם, המחוברים זה לזה מעבר לזמן ולמרחב. המיתוס חוצה תרבויות וזמנים ונוגע ב"מעבֶר, ברוח של המטפל הפצוע" (אסטס, 1997). כפי שמדגיש ברנע, הטרנספורמציה טמונה מצד אחד בהתחברות אל הפצע "שאינו ניתן לרפוי" ומצד שני, המקצוע הטיפולי כאורח חיים מאפשר מזור וריפוי גם למטפל.
בתבנית הארכיטיפית האוניברסלית של המטפל הפצוע יש אלמנט מארגן ומרגיע. מרה סידולי (Sidoli, 2000) מדגישה את הפונקציה החשובה של נתינת השם לאלמנטים הכאוטיים, חסרי השם, הנעולים בגוף. לדעתה, לנתינת השם לתסמינים הפוסט־טראומטיים התוקפים את המטפל יש ערך תרפויטי עצום של לגיטימציה, פיוס והרגעה. גם ברנע מדגיש שמאפייני העולם הפנימי של המטפל הפצוע כוללים נקודות חוזק ותורפה כאחד, ותובנותיו בהקשר זה הן משמעותיות.
במפגשים עם מטפלים חשתי לאורך הדרך בהתעניינות, בהתחברות, בסקרנות ובדחף להבין וללמוד את נושא המטפל הפצוע, למרות הטראומטיזציה המשנית שהנושא מעורר. בקבוצת המטפלים שהנחיתי, אחת המשתתפות יצרה את המיתוס האישי שלה, את סיפורה הייחודי, שפגש סיפורים אחרים אבל דומים במכנה המשותף שלהם, שלשמו התכנסנו.
האפשרות להיתמך במאמרים מקצועיים ולעגן את הרגשות האישיים במקורות אלה מעודדת את המשך הלגיטימציה להעלאת מודעותו של המטפל להשלכותיהם של התסמינים הפוסט־טראומטיים שלו, ולהמשך תהליך האינדיבידואציה ששובש. כפי שברנע מדגיש: "מטפל יוכל לעזור למטופל עד לנקודה שבה עזר לעצמו" (2008).
המאמר של ברנע משמעותי ביותר בהקשר זה. במאמר הוא מציג עמדה כנה ואמיצה, המשלבת סיפור אישי של טראומה על רקע לאומי, עם ההשלכות הקשות שלה, אבל גם עם ההזדמנות למִפְנִים ולהמשך תהליך האינדיבידואציה ששובש. זהו מאמר חשוב ופורץ דרך. החשיפה האישית של ברנע והנגיעה שלו באזורי נפש חלשים ופגועים, בשילוב של הרציונל התיאורטי השזור במאמר, מזמינים ליצירת דיאלוג אותנטי עם הקוראים ומאפשרים מתן לגיטימציה לחלקים הפגועים שלנו כמטפלים.
ג. הצגת הקבוצה
בעיניי ישנה חשיבות רבה לשיתוף של טראומות על רקע אישי־משפחתי של מטפלים (כמו למשל באמצעות כתיבת מאמר זה). אני מאמינה שלמודל האישי של שיתוף, עם רגשות הבושה והאשמה שזה מעורר, ועם הסודות המשפחתיים, עשוי להיות ערך תרפויטי עצום. כמו גם חשיפת ההתמודדות שלנו כמטפלים המתמודדים עם תסמינים פוסט־טראומטיים, ובהם: דיכאון, ניתוקים, חרדות, תוקפנות בלתי מוסברת, אי שקט, תחושות ניכור (ריק), חוסר השתייכות וסימפטומים פסיכוסומטיים מגוונים.
זו אחת הסיבות שחשוב לי להיות בדיאלוג עם קהילת המטפלים הן בעל פה והן בכתב. מובן שבהתעסקות התיאורטית והקלינית עם הנושא יש מזור וחיפוש אחר משמעות גם עבורי. התלבטתי אם לחשוף את הטראומות שעברתי, אולם לבסוף ברנע שימש לי השראה לכך.
גדלתי כבת יחידה עם אמי ז"ל, שהייתה דמות מאד דומיננטית בחיי ו"מסע הגיבורה" שלי קשור (עד היום) ביצירת נפרדות ממנה. בנוסף שכן פגע בי מינית (נושא הפגיעות המיניות, על כל מורכבותן, לא עלה בקבוצה זאת דרך המשתתפות), וחוויתי גירושין טראומטיים של הוריי בהיותי כבת 9. תהליך האינדיבידואציה שלי שנפגע מאוד, אך קיבל תפנית כשנעשיתי, בגיל 41, ביבליותרפיסטית. דרך הדיאלוג שלי עם ילדים ונוער פוסט־טראומטיים במסגרות טיפוליות חוויתי חוויה של לידה מחדש.
בקבוצה שהנחיתי, ושתוצג בהמשך, פצעים ותחושות קשות שלי ושל חברות הקבוצה קיבלו שם והפכו להיות חלק מ"המילון הקבוצתי": פגיעוֹת מצד אנשים קרובים, אובדן – פיזי ונפשי – של דמות אב, דמות אם אמביוולנטית, קשיים בבניית זוגיות, התמודדות עם טראומטיזציה משנית מול מטופלים, מאבק על שמירת הזהות הטיפולית במשרד החינוך (כולל חוויות של בדידות ושל ניכור במסגרת זאת) וחיפוש אחר המיכל המערכתי המתאים. הקבוצה תפקדה כעצמי, שהתאפיין בקבלת החלקים הדחויים, בפיוס ובאינטגרציה שלהם. במהלכה התקיימו בכפיפה אחת ניגודי הנפש.
הגעגוע הארכיטיפי לבית הניע את העבודה העמוקה המשותפת של שלוש המטפלות האמיצות שהגיבו לקריאתי להקמת קבוצה למטפלים מעמדת המטפל הפצוע. צעדנו בשבילו של כירון, הקנטאור הדחוי, שאומץ על ידי אפולו והפך למטפל מוערך. הזרימה בין הפצע לריפוי, בין המוות לחיים, בין המודע ללא־מודע, הביאה גלים של תנועת נפש קבוצתית שנלחמה בסלף אישי קפוא: בבת הקול האותנטית שהושתקה.
שילוב של אמצעי הטיפול: שיחות חופשיות לצד ציור חופשי, כמו גם שיתוף של מיתוסים, אגדות ושירים, אפשרו את הצלבת "הסיפור האחורי" (הסמלי) לסיפור הטראומה עם "הסיפור הביוגרפי". התנועה בציר אגו־עצמי ויצירת "הנרטיב המאחה" האישי והקבוצתי היוו חיבור חשוב, שנלחם בדינמיקה של ההגנות הדיסוציאטיביות, המפצלות ומנתקות.
"לשון הצפנים" (יעוז, 1996), הנעה בין המיתי לקונקרטי, יצרה באלכימיה מתמשכת את "המיתוס הפואטי" (יונג, 1993) של חברות הקבוצה, שהביא בכנפיו את הטלטלה העוצמתית של הניגודים הארכיטיפיים: מוות וחיים, ילדות ובגרות, אדם וחיה – אך גם את הזיקה ביניהם ואת האפשרות למחזוריות.
מעבר לכל חווינו את ההשתייכות האנושית, בסבל ובחוסר אונים, אך גם בנחמה ובתקווה. בבית החם שיצרנו, תוך כדי נדודים בין האישי לקולקטיבי, ריחפו מעל הכול הגעגוע הארכיטיפי לבית והכמיהה לתיקון המיכל הפנימי שנסדק.
1. מסגרת, זמן, תדירות ומבנה המפגשים
פעם בחודש התקיימה פגישה של שלוש שעות, ובסך הכול התקיימו שמונה פגישות במהלך השנה. הפגישה נחלקה לארבעה חלקים עיקריים. בחלק הראשון של המפגש ניהלנו שיחה חופשית, ללא שום הכוונה מצדי. בחלקה השני של הפגישה המשתתפות התבקשו לצייר באופן חופשי (ללא הוראות או הכוונה). בחלק השלישי שיתפנו את ציורים והעלנו אסוציאציות ומחשבות בעקבות ההתבוננות בציורים. החלק האחרון של המפגש היה ניסיון שלי לסכם ולאסוף את הרגשות והתמות המרכזיות שעלו במפגש.
ממש לסיום, סיפרתי מיתוס שהתקשר לי לגרעין הסמלי שעלה מתכני הפגישה (והמתקשר למודל של מיתוסים וטראומה). בדרך כלל שלחתי למשתתפות במייל את סיכומי המפגשים ואת היצירות שעלו באופן אסוציאטיבי. לעיתים היה גם שיתוף בוואטסאפ הקבוצתי, עם קישורים ליצירות (שירים, סיפורים, ספרי ילדים ועוד) שהוזכרו במפגש באופן ספונטני.
2. תיאור המשתתפות (השמות בדויים)
נגה – מטפלת באומנות, נשואה ואם לשניים. עובדת של משרד החינוך בביה"ס לילדים עם הפרעות התנהגות. ביה"ס מתאפיין בלחצים והעבודה שם גורמת לה למצוקה עמוקה. אביה של נגה נפטר מסרטן כשהייתה כבת 9. הוא היה עבורה דמות משמעותית, שהעניקה לה חום ואהבה. ואולם ערב מותו אביה התנכר אליה ולהעדיף רגשית את אחותה. לדעתה הוא נהג כך עקב תחושת אשמה על שהעדיף אותה במשך כל השנים. התנהגות זאת השאירה בה חוויה של אובדן כפול.
נוי – דרמה תרפיסטית, גרושה ואם לילד, נמצאת בזוגיות עם גרוש ואב לילדה. ההורים של נוי התגרשו כשהייתה כבת שנה וחצי. האב חזר בתשובה, הקים משפחה חדשה ולא שמר איתה על קשר. יחסו כלפיה הותיר בה חוויה של נטישה, דחייה ואובדן. נוי התביישה בכך, והודתה שפתחה את זה בפעם הראשונה בחייה בקבוצה. אימה התחתנה שוב ויש לה שתי אחיות למחצה. איתן, ועם האב החורג, יש לנוי קשר מצוין. גם עם האם מתקיים בשנים האחרונות דיאלוג ואף חוויה של תיקון מסוים.
ורד – פסיכולוגית, עובדת במרכז טיפולי של משפחות בסיכון. במסגרת זאת היא היחידה העובדת עם ילדים, כששאר המטפלים עובדים עם מבוגרים. ורד נולדה וגדלה בקיבוץ. היא התחתנה בגיל מאוחר יחסית ויש לה שני ילדים. שני ילדיו של בעלה מנישואיו הראשונים חיים איתם. ורד מתקשה להכיל את בתו המתבגרת של בעלה ולגדל אותה. היא ובעלה נמצאים בטיפול זוגי תומך כל השנים. בנוסף ורד חווה עומסים משפחתיים קשים.
עקב קוצר היריעה, אציג ואפרט את שלושת המפגשים הראשונים של הקבוצה, ואת מפגש הסיום.
3. פגישה ראשונה – "השיבה הביתה"
המשתתפות הציגו את עצמן ואת עיסוקיהן. דרך השיחה החופשית בחלק הראשון של המפגש עלתה חוויה חזקה של בדידות בילדות, החל מהגיל הרך. עוד עלו תמות של אמביוולנטיות בקשר שבין אם־ילדה; משפחות מורחבות, מנותקות ומפוצלות; דמות סבתא כמייצגת ארכיטיפ אם חיובי; דיאלוג בין התבוננות הילד שבתוכנו להתבוננות המבוגר, ואחאות כשותפות. עלה גם הצורך והכמיהה לתיקון חווית הילדות הקשה דרך עבודתנו כמטפלות בכלל ועם ילדים ונוער בפרט.
בחלק השני של הפגישה, דרך של ציור חופשי, עלתה לנגה לדבריה "הציפור המושתקת":
בציור אפשר לראות את הניגון הפנימי המושתק, ואת הדמות הרודנית המופנמת, השולטת בציפור, אוחזת בה ולא נותנת לה להתרומם.
הקול המושתק של נגה ימשיך להיות מובע על ידה באומץ, בדימויים מגוונים מעומק הסלף, ויזכיר לכולנו את מאבק הנפש בהשתקה, בשיפוטיות הפנימית המייסרת, באשמה, בדיכאון, בחוויית המוות הקיומית המפחידה לצד הכמיהה ללידה מחדש, להתרת הכבלים ולחירות.
נוי שיתפה, אגב התבוננות בציורה, שהיא גרה עם בן זוגה באותה דירה שבה היא גדלה, ושהבן שלה לומד באותו בית ספר שבו היא למדה בילדותה. היא כתבת על הציור גרסה שלה לשורה מתוך שירו של אלתרמן "ערב עירוני", שכתב ב-1984: "מי שיגיע עד הסוף ירצה לבכות מרב תוחלת". נוי כתבה: "מי שיגיע עד הסוף, ירצה למות מרב תוחלת".
השיר מעביר את הניגודיות המתקיימת בנוף העירוני: את העגמומיות, העצבות והיתמות, אך גם את התקווה ואת האפשרות להמשך עשייה, ול"מנהרה של תכלת" (שם). שיבוש המילה בגרסה של נוי מעידה על האמביוולנטיות ועל הדיאלוג העוצמתי בין המוות לחיים שבנפש הפוסט־טראומטית.
נראה שב"ערב העירוני" היורד על רבי הקומות האחידים, ברחובה הפנימי של נוי, יש את תחילת מסעה לשרטוט הבית הייחודי שלה, הנמצא בהתכתבות עם נושא (היסוד הגברי והיסוד הנשי) במרחב הבינאישי והתוך־אישי. הקול של נוי הזכיר לנו את השאיפה אל התלכדות הנפש והכמיהה הארכיטיפית לאיחוד הניגודים, שבה היסוד הגברי והיסוד הנשי דרים בכפיפה אחת, מתוך הרמוניה.
ורד, שגדלה כאמור בקיבוץ, חוזרת בציוריה אל סביבת ילדותה ואל האחידות הנקבעת בשם הקולקטיב. בציור הראשון (שאינו מוצג כאן) היא שיתפה זיכרונות מהמרחב הקיבוצי, מסביב לביתה.
בציור השני שציירה מופיעות שלוש עגלות אחידות. שלוש הוא מספר סמלי המייצג התחלה, אמצע וסוף, ועשוי לסמל קהל ושלושה היבטים של אחד. שלוש פעמים מסמלות ודאות, כוח, וחוסר מקריות, והן מופיעות בצורה ברורה באגדות ובפולקלור (פישמן, 2002). העגלות נראות במטושטש, כמו מבעד לערפל. ייתכן שהתמונה העולה ממעמקי הזיכרון מאופיינת בעכירות ובחוסר אפשרות לבהירות בשלב זה.
הציורים של ורד הצטרפו למילים שאמרה על מאבקה לנפרדות בתוך האחידות הקיבוצית, ועל מאמציה הכבירים להתחבר ליכולותיה ולאיכויותיה ולהוציאם מן הכוח אל הפועל.
ורד שיתפה שהרגישה שלא רואים אותה אף פעם. היא הביעה את הצורך שלה בהשתקפות ובהכלה. במהלך הפגישה היא הרבתה לבכות, ואמרה שהיא "בוכה כל הזמן כשהיא מדברת". תיארה שבבית לא הייתה אווירה טובה, הייתה "אלימות באוויר". היא בחרה בעבודה טיפולית כדי לעזור לילדים שגם הם סופגים אלימות בבית.
ההשתתפות בקבוצה עזרה לורד במסעה לחיפוש זהות, וקולה מזכיר לנו את המאבק ואת המתח המתמידים בין היחיד לקולקטיב כחלק מתהליך האינדיבידואציה. הציורים בפגישה הראשונה השלימו את הדברים שאמרה במפגש הראשון.
מפגש זה עמד בסימן השיבה הביתה. חזרנו אל בית הילדות, אל הבדידות, אל גירושי הורים בגיל הרך, אל שרשרת של נטישות, אובדנים, מעברים וחוסר יציבות משפחתית לאורך דורות. חשנו שאנחנו חלק מפצע משפחתי מתמשך, בין־דורי.
הנרטיב המאחה, שנוצר משני הערוצים (המילולי־מודע והסמלי) תוך כדי שימוש באמצעי ההבעה והיצירה, סיפר על הכמיהה לבית הפנימי, שיש בו חירות הנובעת מעצמי אותנטי, ועל השפעתו המתמשכת של בית הילדות בשיבוש תהליך האינדיבידואציה ובניית הזהות.
ייתכן שזו השמש בציור של נוי שגרמה לי לאסוציאציה של המיתוס המצרי "ספינת השמש". המיתוס מספר על מאבקו של רֵע, אל השמש, ביצורי התוהו, בכל לילה מחדש, על מנת לאפשר את עליית השחר ואת המשך קיומו של העולם. המיתוס המצרי דן במחזוריות של המוות והלידה מחדש; המאבק בין חושך לאור, חיים ומוות, מודע ולא מודע, דיכאון והתחברות לחיים.
בשיתוף הסופי עלה משוב חם ותחושה של שהייה במרחב נכון ליצירת שותפות ואינטימיות.
המאמץ הגדול של הניסיון ל"השיבה הביתה" הזכיר לי גם את סיפורו של קפקא "השיבה הביתה" (1964), שאותו שלחתי מאוחר יותר במייל לחברות הקבוצה. בסיפור זה הגיבור מנסה לחזור לביתו, אולם על אף הסביבה הפיזית המוכרת מהעבר, הוא מתקשה לגשר על פני הזמן והמרחק ולהרגיש בבית. ביד אמן מצליח קפקא להעביר את תחושות הזרות, הניכור וחוסר ההשתייכות התוקפות את המספר, בשעה שהוא עומד לפני דלת המטבח ומהסס לדפוק עליה, ושואל את עצמו האם חש אי פעם בבית גם כשגר בו בעבר. בכך קפקא מצליח להעביר את הכמיהה לבית אך גם את הפער הבלתי ניתן למימוש, במאמץ והמורכב הזה של הניסיון לשיבה הביתה.
4. פגישה שנייה: "המורשת המשפחתית – האם יש אפשרות לספר את הסיפור מחדש?"
בפגישה השנייה המשכנו לארוג את הנרטיבים המשפחתיים. התמה המרכזית שעלתה בחלק הראשון, המילולי, של הפגישה הייתה מורכבותה של המורשת המשפחתית. בנרטיביים המשפחתיים יכולנו להבחין בתמה של כוחות שדחפו לפירוק, ואחרים שדחפו לחיבור. נשאלה השאלה מה אנו יכולות לשנות במורשת המשפחתית שלנו והאם יש אפשרות לספר את הסיפור מחדש, אך להמשיך אותו בדרך אחרת? שוב עלה אצל כולן, כחוט השני, הכוח המפרק בשושלת הבין־דורית של נטישות, מעברים, בגידות, חריגוּת, דחייה וניכור. במרחב הקבוצתי עלו תחושות הכאב והחמצה סביב חוסר היציבות של מודל המשפחה, כל אחת במיתולוגיה המשפחתית שלה.
סביב נושא האחאות עלו תחרות וקנאה בין אחים מצד אחד, אך גם שותפות גורל. עלה גם המוטיב של הילד הנטוש, שאותו מסמל משה, היוצא למסע הגיבור ממקום של יתמות ושל חסכים. הייתה הסכמה בין חברות הקבוצה שלכל משפחה (מורחבת) יש את "המוישל'ה" שלה.
כוחות המוות והחיים, וההרס והבנייה שבמורשת המשפחתית ובשרשרת הבין־דורית הבליטו את מחזוריות החיים והמוות, הזמן שקפא בעת הטראומה והזמן הכרונולוגי שהמשיך. הדגשתי את המטרה לשלב את הזמן שפוצל בילדות לתוך תזרים הזמן המתמשך (Wilkinson, 2006).
באמצעות ההצלבה עם החלק הסמלי (של הציורים), פגישה זו גם חשפה את החלקים המתים והחיים בתוכנו ואת הזכות לטרנספורמציה וללידה מחדש דרך האהבה (Edinger,1992).
נגה ציירה בהשראת האסוציאציה שלה לשירו של יהודה עמיחי: "בוסתן" (עמיחי, 1985, עמ' 53—54). היא נזכרה שהיא דקלמה את השיר בטקס בבית הספר התיכון. ניתן לראות בציור שלה את הניסיון לשלב בין החלקים החיים לחלקים המתים של העץ (כסמל העצמי). אלמנטים אלו מיוצגים בענפים החיים (הירוקים) והקמלים (המצהיבים) היוצאים מאותו גזע. גם הגזע הכרות והענף החי הנמצאים משני צדי הדף ממוקמים דווקא מתחת לחלקים המסמלים את ניגודיהם. באופן הזה נוצרות הצלבה והשתלבות של החלקים המתים והחיים אלה באלה, כפי שמציע עמיחי בשיר. במרכז הגזע ניתן לראות מעין מראה, שבה משתקפת דמות נשית, הנראית פצועה, של הדמות הנמצאת בצל והמתבוננת בה (מוטיב זה של החלק הפצוע של נגה חזר בעבודתה הסמלית).
אביא את שני הבתים הראשונים מתוך השיר, שנגה שלחה אלינו לאחר הפגישה.
בֻּסְתָּן / יהודה עמיחי
כָּאן עוֹמְדִים הֵם עֵץ חַי עִם עֵץ מֵת
וְעֵץ חוֹלֶה עִם עֵץ מֵנִיב פֵּרוֹת מְתוּקִים
שֶׁלֹּא יָדְעוּ אֶת אֲשֶׁר קָרָה.
וְכֻלָּם יַחְדָּו, לֹא כִּבְנֵי הָאָדָם
הַמֻּפְרָדִים אֵלֶּה מֵאֵלֶּה.- פרסומת -
וְיֵשׁ עֵץ הַמַּחְזִיק אֶת הָאֲדָמָה בְּשָׁרָשָׁיו
כְּמוֹ בְּאֶצְבְּעוֹת יֵאוּשׁ, שֶׁלֹּא תִּשְׁקַע,
וּלְיָדוֹ עֵץ הַנִּמְשָׁךְ לְמַטָּה עַל יְדֵי אוֹתָהּ הָאֲדָמָה
וּשְׁנֵיהֶם יַחְדָּו בְּגֹבַהּ אֶחָד וְלֹא נִכַּר בֵּינֵיהֶם.
במסגרת התמה המרכזית של מפגש זה: המאבק בין כוחות החיים לכוחות המוות במיתולוגיה המשפחתית, נוי הביאה את גרעין החיים המחכה לצאת מן הכוח אל הפועל. את ההמתנה הארוכה ללידת העצמי ואת המאמץ לממש את החיבור אל גרעין הסלף האותנטי. תוך כדי ניסיון להבין את הציור, היא שיתפה שהיא רואה סגירות, המתחברת להגנות ולחומות הסוגרות על הדמות במרכז, שקשה להגיע אליה. הצענו את האסוציאציות שלנו לציור: מעגליות הרחם והתינוק הממתין ללידה (כנראה מסר מהלא־מודע על היריון פיזי מתקרב).
ורד שילבה בעבודתה הסמלית את כוחות החיים והמוות – האובדנים והשמחות, המיוצגים בתמונות המשפחה הממוקמות בסלון של אימה. האסוציאציה שלה לציורה הייתה הסרט הבריטי מ-1994 "ארבע חתונות ולוויה אחת".
בסיום הפגישה סיפרתי את סיפור העם גרמני "הנס הקיפוד", המספר על עוצמתן של הדחייה וחוסר ההשתייכות, ועל יכולתה של האהבה (ארוס) ליצור טרנספורמציה ואיחוד. סיפור זה מעלה את הארכיטיפ של החריג והזר השזור בלא־מודע הקולקטיבי. בהקשר הזה מעניין היה לשים לב למאמץ המתמשך והאינטנסיבי בעבודה הקבוצתית לקבל את החלקים הדחויים בתוכנו ולגאול אותם פנימית, באמצעות נתינה של לגיטימציה, פיוס ואהבה להם. ההתנתקות מחלקים אלה ומחוויות שאנו לא יכולות להכיל ולקבל, גורמת לשבר בציר אגו־סלף ולדיסוציאציות שהשלכותיהן הן אגרסיביות וקריטיות (Edinger, 1992), ולמצב קיומי של מוות רגשי, כך שהחיבור לחיים נחסם (ברנע, 2008).
אגדת העם שספרתי באותה פגישה מציעה תהליך של אינטגרציה, רווי מאמץ וייסורים, שבו מתאחדת בת המלך עם החלק הדחוי בעצמה (הנס הקיפוד), וכך שניהם מגיעים אל החירות הפנימית והשלווה, המושגות באמצעות איחוד הניגודים. נראה שאגדת העם שיקפה את המאמץ העצום של המשתתפות לאיחוי הנרטיב האישי על רקע המיתולוגיה המשפחתית המורכבת.
5. פגישה שלישית: "רבדים וסדקים – לחבר את השברים"
הפגישה השלישית הוקדשה לתכנים הפולשים אל הבית מבעד לסדקיו: לטראומטיזציה המשנית התוקפת אותנו תוך כדי עבודתנו כמטפלים, במיוחד במפגש עם ילדים פגועים מאוד ועם בני משפחותיהם. במרכז המפגש עמד הדיאלוג בין הילד למבוגר הן במישור הסמלי והן במישור הקונקרטי.
בתחילת המפגש, בחלק של השיחה החופשית, ורד שיתפה את מה ששמעה ביום עיון שהייתה בו, על כך שילדים פוסט־טראומטיים עסוקים בסידור ובארגון של דברים כתגובה לכאוס הפנימי. בהמשך שיתפנו על המפגש עם מטופל פוסט־טראומטי ובטראומטיזציה המשנית המתעוררת בנו עקב כך. שוחחנו על המפגש האמוציונלי המורכב עם הורי המטופלים ועל ההעברה הנגדית המתעוררת מולם. על כך שלעיתים יש תחושה של חציית הגבולות שלנו, וכן על חוויה של "העד שלא מתערב" (הידיעה שההורה מתעלל – וחוסר האונים שלנו למול זה, הגורם לאשמה), ועל הטראומטיזציה המשנית המציפה אותנו.
שוחחנו על מהותן של מסגרות העבודה שלנו. מצאנו שיש שוני בולט בין עבודתן של נגה ונוי במסגרות חינוכיות, לבין עבודתה של ורד במרכז טיפולי. שתיהן שיתפו כי לעיתים קרובות עבודתן כמטפלות בבתי ספר לא מאפשרת קיום מכובד של הזהות שלהן כמטפלות. הן הוסיפו, מצד שני, שהמפגש בין השפות החינוכית והטיפולית יוצר הפריה הדדית, וכי פעמים רבות יש עבודה משותפת של אנשי טיפול וחינוך, למשל בהנחייה כיתתית של קבוצה טיפולית. עוד הוסיפו נוי ונגה שתפקידן כמטפלות וכמתווכות הוא משמעותי מאוד למטופלים ולרווחתם. אך, כאמור, מפגש זה יוצר גם קונפליקטים ותסכולים עמוקים.
כעובדת משרד החינוך באותה תקופה (באחרונה פרשתי לגמלאות) התחברתי אליהן מאוד. בשיחה החופשית נגענו בחירות הפנימית לבחור את מרחב העבודה הנכון עבורנו. הסכמנו שזאת החלטה לא פשוטה, המושפעת מגורמים מגוונים. המטפלות בבתי הספר הביעו תסכול עמוק, בעוד שהפסיכולוגית הביעה שביעות רצון מהמסגרת הטיפולית שאליה השתייכה.
נוי דברה על הפער הפנימי שבין הציפייה ממנה כמטפלת לאמירות מקצועיות לבין התחושה המנוגדת של הילדה חסרת הערך המופנמת בתוכה. בהקשר הזה סיפרתי שכשעבדתי במחלקה פסיכיאטרית לפני כ-15 שנה, הפער הזה בתוכי היה עוצמתי ביותר. ניהלתי דיאלוגים שוטפים בכתיבה בין הילדה הפגועה שבי למטפלת המבוגרת, על רקע גלי טראומטיזציה משנית סוערים שתקפו אותי בעוצמה. הדגשתי שהלגיטימציה לפער מביך ומבלבל זה חשובה ביותר. הוספתי שהיעד שלנו הוא לעורר דיאלוג מכבד בין הילדה הפגועה המופנמת, לבין המטפלת המבוגרת, תוך כדי ניסיון לחיבוק, לפיוס ולצמצום הפער ביניהן.
בהקשר זה, גם ווילקינסון מציעה לכבד, להכיל וליצור דיאלוג של אכפתיות הדדית בין החלק הילדי שלנו הפגוע (והאמוציונאלי) לחלק המסתגל, הבוגר והמתפקד, שעקב הטראומה נותר מנותק רגשית, ללא העדפה של חלק אחד על השני. רק כך נצליח, לדעתה, ליצור אינטגרציה ולהתמודד עם השבר ועם הפיצול הפנימיים המבלבלים.
נושא זה העלה את התסכול שלנו מתפקידנו כאימהות מול ילדינו. אחת המשתתפות הזכירה שמנהלת בית הספר של בנה ציינה בפניה ש"הילד שלה לא שמח"(!). האמירה הזו גרמה לה לחשוב שיש חלקים רגשיים של בנה הסמויים לעיני זר. דבריה גרמו לכולנו לחשוב: מה הם החלקים הסמויים מן העין שהסביבה לא רואה? השרשרת הבין־דורית המשוחזרת בלטה דרך הדיאלוג בין המטפל למטופל ובין ההורה לילד במישור הקונקרטי והסמלי, והציבה בפנינו מראה לא קלה, שיש בה סדקים.
בעיתוי זה עלו לי אסוציאציות לסיפורי אגדות הקשורים לשלם ולשברו. נזכרתי בסיפור עם סיני המדגיש את איכויותיו של הכד הסדוק לעומת הכד השלם. למרות שהכד השלם חשב שהוא מוצלח יותר מחברו וקרא לו "כד פגום", הצמיחה התאפשרה דווקא בזכותו של הכד השבור: לאורך השביל, בצד שבו נשאה האישה את הכד הסדוק, שממנו טפטפו מים, צמחה ערוגת פרחים. לנוי הייתה אסוציאציה לסיפורה של שלומית כהן אסיף "אגרטל החרס", המספר על משהו הנשבר לחלקיו והמתחבר מחדש, ועל מציאת החתיכה החסרה בעיתוי המתאים.
בחלק של הציור החופשי עלו אלמנטים שהצליבו בין הנרטיב הסמלי לנרטיב הביוגרפי, שעלה בשיחה החופשית המילולית. עלו תכנים שכנראה פוצלו מהתודעה של תקופות טראומטיות ושל תחושות מאזורי כאב, חרדות וחוסר אונים. היה זה ניסיון לתת שם וצורה ל"בלתי נתפס מלהיות נחווה".
בהקשר זה ורד ניסתה לתת קווי מתאר ל"ניסיון לארגן את הכאוס" (לדבריה), והדגישה את ה"רבדים" ואת ה"קווים העגולים" מצד אחד ואת ה"קווים המחודדים" מצד שני. כמו כן היא אמרה ש"השמש מחודדת".
נגה ציירה את הסקטבורד הצבעוני שהיא קבלה במתנה בבת המצווה שלה. הסקטבורד היה שייך לילדה בת 12 שנפטרה מסרטן, והוא ניתן לה מאחד המשתתפים בקבוצת חולי סרטן בעמותת חוסן, שאביה השתתף בה. אביה, שהיה על ערש דווי, הזמין את חבריו למפגשים לבת המצווה של בתו. נגה תיארה מצב שבו נלקחו ממנה לא רק מתנות בת המצווה, אלא גם שמחת החיים וההתחברות לחיים. היא תיארה עמדה קיומית של מוות רגשי ("צוואת אביה"). זה הסעיר אותנו מאוד וקראנו לה "לשבור את הצוואה!" נראה שהחוויה של נגה מחגיגת בת המצווה שלה, ערב מותו של אביה, הייתה טראומטית. אווירת החולי של המשתתפים, כמו קבלת הסקטבורד מילדה שנפטרה, במה שהיה אמור להיות אירוע משמח של מעבר סמלי מילדות לבגרות, הותירו אצל נגה משקעים קשים ביותר. נגה הזכירה בפגישות קודמות שאביה היה הדמות החמה והמשמעותית עבורה ושבתקופת המחלה התנכר לה וביטא את אהבתו כלפי אחותה.
הסקטבורד, שהוא כלי תחבורה של ספורט ושל שעשוע, נחווה אצל נגה כדימוי לחולי ולעצירה של הזמן ושל החיים. היא תיארה חוויה קיומית של מוות רגשי שנקשרה אצלה ל"צוואה" בלתי כתובה של אביה להתחברות אליו דרך המוות והדיכאון.
נוי שיתפה שכשהיא ציירה עלתה לה אסוציאציה של אש וכאוס, וחשפה את הפחד שלה שאי אפשר יהיה להיפטר מהטראומה. עוד היא הוסיפה שבגיל ההתבגרות היא חוותה תקופה קשה, כשהתוקפנות שבה כוונה פנימה. תחושות אלה הדהדו אצל כולנו.
הצפת החומרים הטראומטיים מבעד לסדקים הפחידה ובלבלה אותנו. הדגשתי בדברי הסיכום שלי את חשיבות האפשרות ליצירת דיאלוג חוזר עם תקופות קשות שלנו בעבר. הצעתי לנסות לקבל את האשמה והבושה, עקב דברים שעשינו או עברנו, המתקיפים אותנו, לעיתים תכופות. הדגשתי שמאמץ עיקש של פיוס עימן עשוי להביא לאיחוי השברים ולהכנסתם לתזרים הזמן של ההווה בעולמנו הפנימי.
לסיום סיפרתי על המיתוס המצרי על איזיס ואוזיריס, הממחיש את שרירותו של הרוע הקולקטיבי, כמו גם את כוחן של האהבה ושל הנחישות מצד אחר, המאחות את החלקים הפנימיים המבותרים. המיתוס אפשר התבוננות נוספת בזיקה שבין החלק המת לחלק החי, בין הביתור לאיחוי, ובין הכאוס לארגון. ומעבר לכול לא היינו לבד. חצינו זמנים וגבולות, ולרגע אחד, כפי שגורסת סולי (1986), היינו רגל אחת במצרים העתיקה ורגל אחת במאה ה-21, בסלון ביתי.
6. פגישה שמינית ואחרונה – "אנחנו זן נדיר"
בתחילת הפגישה חשנו התרגשות של פגישה אחרונה. אירועי חיים שקרו ובחירות שנעשו בישרו על מִפְנִים. נוי התחתנה עם בן זוגה והייתה בהיריון (שאותו "חזינו" בפגישות הראשונות). בתמונה מרגשת מהחתונה, ששלחה לנו כחודש קודם לכן, נראים היא ובן זוגה אוחזים ידיים מתחת לחופה בעוד שבנה נותן יד לביתו של בן זוגה. נגה בישרה שהיא יוצאת לשנת שבתון מבית הספר, שבו היה לה קשה מאוד רגשית, ושההחלטה גרמה לה להקלה ולשמחה. ורד שיתפה שהיא חולמת על הקמת קליניקה משלה, והוסיפה שהיא בוכה הרבה פחות. גם אני התרגשתי מאוד. ניכר היה שהקבוצה הייתה חוויה תרפויטית משמעותית עבור כולנו. עלתה חוויה של הכרת תודה עמוקה על המרחב שיצרנו במשותף. מרחב שהיו בו לכידות, אינטימיות וביטחון. נראה היה שסיפרנו על מסענו לחיפוש זהות ועל התחנות שבדרך.
בחלק השני של המפגש עלו ציורים שאליהם התלוו מילים. הנרטיבים הסמליים של כל אחת ואחת בישרו גם הם על מפנים פנימיים.
נגה ציירה פרפר, ובציור אפשר היה לראות אלמנטים מתוך "הרפתקאות עליזה בארץ הפלאות": משקה שעליו כתוב "שתי אותי", ובתוך הפרפר: "אכלי אותי", השעון, הזחל. אלה התקשרו לגלגוליה של עליזה, כגלגולי הפרפר, ולמסע החיפוש של נגה לשחרור זהותה הכלואה. נגה כתבה על מעטפת כנפי הפרפר: מעוף, אופק, סוף, סיום, פרידה, מעבר, עצב, שמחה, התרגשות, חרדה, חיפוש, חופש, שחרור, מנוחה, רגיעה, למידה, צמיחה, התפתחות, התבוננות, העמקה, רבדים, שכבות, גוונים, צבעים, יצירה, אומנות, רחיפה, ריחוף, ציפור, תעופה.
נוי כתבה בצורה מודגשת את המילה "אני" ומתחת לתמה הזאת: סיפור, זהות, לבד, שם, סמל, מקום. היא ציירה גם מעין מסגרת משובצת שכותרתה: בריחה ובחירה. נראה שרבי הקומות האחידים של המפגש הראשון קבלו ממד אישי. היא ציירה וכתבה: האש עם המים. (איחוד הניגודים). לנוי הייתה גם אסוציאציה לשירה של יונה וולך: "בעיות זהות" (1992), הנוגע בצורה כל כך ישירה למאמציה לחיפוש זהות. נראה שהשיר העמיק ושיים התהליך המשמעותי שנוי עשתה לכינון הבית הפנימי, בצורה סימבולית דרך הציור. בחרתי להביא את מילות השיר:
בעיות זהות / יונה וולך
ציפור מה את מזמרת
מישהו אחר
מזמר מגרונך
מישהו אחר
חיבר את שירך
שר בית
דרך גרונך. כל
ציפור ציפור
דרך גרונך.
מה את שרה
מישהו אחר שר
דרך גרונך.
"ציפורי הנפש" של ורד התקשרו גם למשפט מתוך השיר "זן נדיר" שכתב מאיר גולדברג ושהלחינה קורין אלאל. נראה שחווית החריגות קיבלה לגיטימציה באמצעות התהליך הקבוצתי. מרחב ה"זן הנדיר" שאליו משתייכים המטפלים הפצועים היה למסגרת של זהות, עם נקודות התורפה והאיכויות המרפאות, כאחד.
ורד הסבירה זאת כל כך במדויק ביצירתה האחרונה בקבוצה:
מאוד נדיר להרגיש כ"כ בקלות חלק מ...
להרגיש חיבור,
להרגיש שחרור פנימי פשוט להיות כאן,
להבין שרווחים בין המילים
ובין ההברות טומנים בחובם
את התהליך, המשמעות, הנשימה.
תודה שהיינו חלק
בתוך התהליך האישי
אתן בשלי
ואני בשלכן...
אומרים הקבוצה גדולה מסך חלקיה
וכאן כל אחת בפני עצמה
וביחד היינו מעצמה של תהליך ריפוי
השלמה וקבלה של כל אחת
את הפצע של עצמה.
נראה שורד הצליחה ליצור שביל אל גרעין הייחודיות שלה על הרקע הקבוצתי, דבר שעלה כמורכבות בפגישה הראשונה, בהיותה בת קיבוץ. הניסוח של ורד לגבי משמעותו של הדיאלוג בין היחיד לקבוצה סיכם את הכוח הקבוצתי כ"מעצמה של תהליך ריפוי", כשבתוך המרחב הזה התאפשרו: "השלמה וקבלה של כל אחת את הפצע של עצמה". תחושות ההשתייכות והכרת התודה, כמו גם השחרור הרגשי, שאותם היא ציינה, היו נחלתן של כולנו. היכולת לשתף את הסיפור האישי ואת התהליך הטרנספורמטיבי שהתלווה לכך הביאה להקלה, לשמחה ולתחושת חיות.
הנרטיב המאחה שנע בין האישי לקבוצתי, בין העבר להווה, בין המודע ללא־מודע ובין הפצע לריפוי סיפר על השיבה הביתה, אותו געגוע ארכיטיפי שדחף את המשתתפות להגיע לקבוצה והוביל את התהליך כולו.
אסיים במילותיה של לאה שבת בשיר "בית" (2016), שעלה כאסוציאציית סיום של אחת המשתתפות.
בית / לאה שבת
את ממשיכה את מה שהתחיל
מחפשת את הבית
את הלב שאוהב שחולם
שלא מרים ידיים
וכל זמן שאת בדרכים
הוא הולך מאחורייך
סימנים שפיזרת בדרך
יסמנו את דרכו אלייךאל המים הכחולים
מתוקים מדבש שפתיים
אור נדלק בכל פסיעה
זה סיוע משמייםבמדבר אתה מפליג
חוצה גבולות שועט קדימה
אש אויר ומים אדמה
מלווים אותנו פנימהבוא אליי כמו נחל
בוא אליי צמא
תנחת עליי כנפיים
תביא איתך שקט
תדליק את האש
אל המים הצלולים
ניכנס עם צימאוננו
בלי מילים בלי הסברים
רק נשימות שמתוכנובמדבר עכשיו נפליג
נחצה גבולות נשעט קדימה
אש אויר ומים אדמה
מכוונים אותנו פנימה
הערות
- אני רוצה להודות לחברות הקבוצה: שלוש נשים אמיצות שהגיבו לקראתי לקיום הקבוצה, על ההזדמנות להיות חלק מתהליך משמעותי שבו תרמתי, ונתרמתי לאין ערוך. נתינת רשותן וברכתן להצגת התהליך הקבוצתי, כמו גם הליווי והעידוד שלהן בתהליך כתיבתו ופרסומו, מעידה על החוסן שלהן, ועל יכולתן להתבוננות פנימית ולטרנספורמציה. השמות המופיעים במאמר הם בדויים.
מקורות
אלתרמן, נ. ( 1984) שירים 1931—1935. בני ברק: הקיבוץ המאוחד
אסטס, ק. (1997) רצות עם זאבים. תל אביב: מודן
ברנע, א. (2008). להיות מטפל בטראומה – מפגיעה וניתוק לחיבור וטרנספורמציה. אתר המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית
וולך, י. (1992). תת הכרה נפתחת כמו מניפה. בני ברק: הקיבוץ המאוחד ספרית פועלים
ויליס, ר. (1999) המיתולוגיה של עמי העולם. אור יהודה: הד ארצי
יונג, ק, ג. (1993). זיכרונות, חלומות, מחשבות. תל אביב: רמות
יעוז, ח. (1996). "שירת השואה של משוררים ניצולים". בשביל הזיכרון, גיליון מס' 11, עמ' 11—15 נדלה ב- 25.11.19 מתוך: http://www.amalnet...2.htm
לויזון, י. (2010). מיתוסים וטראומה – היבטים סמליים בטיפול בטראומת ילדות. נדלה מתוך: https://files7.des...7.pdf
לויזון, י. (2016). אורפיאוס בשאול – טיפול בבנים נפגעי טראומת ילדות ובמעגל הפגיעה המינית. נדלה ב- 25.11.19 מתוך: https://files7.des...9.pdf
סלומון חובב, א. וגזית חורב, נ. (2008). "השתלבות ניצולי שואה בישראל בראי הספרות" (גרסה אלקטרונית). "זיקה" העיתון המקוון להוראת השואה, גיליון פברואר נדלה מתוך:
עמיחי, י. (1985). מאדם אתה ואל אדם תשוב. תל אביב: שוקן
פגיס, ד. (1991). כל השירים. ירושליים: הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק
פישמן, ר. (2002). סימבולים: המילון המלא. הוד השרון: אסטרולוג
קסנל, א., רגאש, ז. (1993). מצרים העתיקה, מיתוסים ואגדות עמים. תל אביב: ש.פרידמן בע"מ
קפקא, פ. (1964). סיפורים: פרקי התבוננות. תל אביב: שוקן
Edinger, F.E. (1992). Ego and archetype-individuation and the religious function. New York: G.P.P Puntnam's Sons
Kalsched, D. (1998). The inner world of trauma. Archetypal defenses of the personal spirit. U.S.A: Routledge
Kalsched, D. (2011). Defenses in dreams: Clinical Reflections on the Multiplicity Necessary for Survival in Pieces. Given at: IAAP Congress in Montreal, 27.08.2011
Sidoli, M. (2000). When the body speaks – the archetypes in the body. Great Britain: Routledge
Solie, P. (1986). "On the Role of the Isis / Osiris Myth and of the Egyptian Book of the Dead in the Treatment of a Case of Mourning".
In: L. Zoja & R. Hinshaw (Eds.), The Differing Uses of Symbolic and clinical
approaches in practice and theory (pp.57—66). Switzerland: Dimon Verlag
Wilkinson M. (2006). Coming into Mind, the mind-brain relationship: A Jungian clinical perspective. London and New York: Routledge
