ריאליטי או ניסוי מדעי?
בין "חתונה ממבט ראשון" לניסוי הכלא של זימברדו
מאת אילה שלזינגר ויעל עמית
תוכנית הטלוויזיה "חתונה ממבט ראשון" סיימה את עונתה השנייה כבר לפני חודשים, אך העניין הציבורי בה, בגורל משתתפיה ובעיקר בטיב היחסים ביניהם מסרב לדעוך (במדורי הרכילות הרלוונטיים). רבות כבר דובר על הפורמט ועל סיכויי ההצלחה שלו: יש הטוענים שמדובר בריאליטי מצוין ותו לא, ויש המאמינים שמדובר בניסוי חברתי מצולם. לא ניתן לקחת מהתוכנית את הרובד המציצני, את יד העריכה המכוונת שמורגשת היטב ואת ה"טראשיות" (ה-הו כה מהנה) שבה.
למי שחי בפלנטה אחרת בשנה האחרונה, נזכיר שחתונה ממבט ראשון היא תוכנית שידוכים טלוויזיונית המתיימרת למצוא לרווק או רווקה נחשקים שידוך מדויק באמצעות שילוב של מבדקים אישיותיים ופיזיולוגיים שאותם מבצע צוות מומחים הכולל פסיכולוג (דני פרידלנדר), מטפלת זוגית (יעל דורון) וביולוגית, אשר אחראית על ביצוע מגוון בדיקות לווידוא משיכה פיזית בין המשודכים, דוגמת הרחת חולצות שנלבשו כמה ימים. על אף המבדקים הרבים שעוברים המועמדים, והניסיונות למצוא "התאמה מושלמת", ההתאמות שבוחרים המומחים לא בהכרח מיתרגמות להצלחה זוגית בפועל, כאשר בהמשך התוכנית המשודכים טוענים לעיתים לחוסר משיכה, חוסר התאמה וראיית עולם שונה. השידוך הנבחר מתגלה לבני הזוג רק במעמד החופה עצמה, אליה הם מגיעים מבלי לדעת למי הם עתידים להינשא, ומשם מתחיל מסע מצולם ומהנה ביותר (לפחות עבור הצופים) של 42 יום שבהם הזוגות יוצאים לירח דבש, גרים יחד, נהנים משלל חופשות ופינוקים, והכל בליווי צמוד של צוות המומחים (שמטפל במשברים) ושל הקהל בבית (שנהנה מהמשברים).
קחו לדוגמא את הזוג המשכנע ביותר של העונה, בת-אל ויוגב: היא אדריכלית המתגוררת בניו-יורק ומקפידה על שמירת הקשר עם הזהות היהודית וטיפוח שאיפה לבניית בית כשר בישראל; הוא מושבניק שורשי מהדרום, עובד בחברת הייטק ומאוד מחובר למשפחתו, וגם הוא כמובן שואף למצוא זוגיות ולהתמסד. השניים הופגשו לראשונה מתחת לחופה, ומשם התגלגל סיפור מתוק עד סכריני של שיתוף ותמיכה הדדיים, גילויי אהבה ומחוות רגשיות בלי גרם של ציניות, שניתן להאמין להן בנקל. ואנו האמנו. ובכל זאת, אפילו הזוגיות המבטיחה הזו לא החזיקה מעמד אחרי שצוות התוכנית הלך והשניים נותרו לבדם.
כצופות אדוקות וכבעלות הכשרה בפסיכולוגיה, תהינו איך ייתכן שלא ראינו סדקים משמעותיים שמרמזים לנו על הבאות. תהינו האם מדובר במקרה של התמסרות יתר לתפקיד. מפה לשם הגענו להרהר בתוכנית מזווית אחרת, ולהיזכר באחד המחקרים המפורסמים ביותר בפסיכולוגיה חברתית – ניסוי הכלא של סטנפורד, שנערך ב-1971 על-ידי הפסיכולוג הידוע פיליפ זימברדו. גם שם יש טוויסט רומנטי, אבל לפני כן: הניסוי ביקש לחקור כיצד הגדרת תפקיד ועצם הסיטואציה משפיעים על התנהגותו של אדם, וכמה משפיעים אופי ותכונות אישיות אל מול ההתנהגויות שמכתיב תפקיד מסוים. בתחילת הניסוי הנבדקים חולקו באופן אקראי לשתי קבוצות – אסירים וסוהרים, והונחו להתנהג בהתאם לתפקידם. מהר מאוד הניסוי יצא משליטה, כשהנבדקים לקחו קצת יותר מדי ברצינות את התפקיד שהוקצה להם באופן מקרי: האסירים הפכו גסים ומדוכאים, בעוד הסוהרים לא בחלו באמצעי ענישה ואלימות ונהנו להשפיל ולהתעלל ב"אסירים". כל זה אך ורק מתוך הסמכות התפקידית שניתנה להם. הניסוי הופסק תוך ימים ספורים בשל ההתנהלות האלימה של הנבדקים ועל אף ניסיונות לשחזור הניסוי, תוצאותיו לא שוחזרו מעולם. והטוויסט הרומנטי המובטח: למעשה, זימברדו עצר את הניסוי רק לאחר שסטודנטית שעבדה אצלו הפצירה בו לעשות כך לאחר שראתה לאן הוא הוביל. כיום הם נשואים.
הניסוי היה חלק מקבוצת מחקרים שהביאו להבנה עמוקה יותר של כוחה של הסיטואציה, והעלה את השאלה – האם מתן סמכות או תפקיד מספיקים בפני עצמם כדי לגרום לביצוע התנהגות? האם התנהלותנו כאנשים בעולם לא תלויה, כמו שהיינו רוצים לחשוב, בראש ובראשונה באופי, בתכונות ובסולם הערכים שלנו – אלא בסיטואציה שבה אנו נמצאים?
איך כל זה קשור לחתונה ממבט ראשון? לא מדובר בהקבלה הקלישאתית בין חתונה לכלא: אנו סבורות שניתן לראות בתוכנית "חתונה ממבט ראשון" רפליקציה מודרנית לניסוי הכלא של זימברדו, בניכוי היחסים ההיררכיים. גם בתחילת הניסוי הזה המשתתפים "נחטפים" מחייהם ומושלכים למערבולת של ארגוני חתונה לחוצים. תוך זמן קצר הם לובשים על עצמם את התפקיד של חתן/כלה לקראת האירוע, ומשם קצרה הדרך לתפקיד חתן/כלה באירוע עצמו ולהיותם זוג נשוי.
הניסוי הזה דווקא לא נפסק באמצע, והנה תוצאותיו: בפרק סיום העונה, ארבעה מתוך ששת הזוגות בחרו להישאר יחד. עם זאת, לא צריך להיות איש מקצוע כדי לזהות שבין הזוגות חסרה כימיה או שפה משותפת; כבר במהלך התוכנית ניכר שחלק מהמשודכים לא הצליחו לגשר על הפערים הרבים ביניהם והפגינו קשיים בזוגיות. כך למשל במקרה של זוג שטען כבר מהרגע הראשון לחוסר משיכה הדדי, הצהיר על הבדלים משמעותיים בהשקפת העולם ועבר מוויכוח לוויכוח. ואכן, החלטת הזוגות להישאר יחד בסוף התוכנית גררה ביקורת והרמת גבות מצד הצופים.
לאורך כל העונה זכינו לראות זוגות שחוסר ההתאמה ביניהם זועק מבעד למרקע הטלוויזיה, זוגות שמראים לנו כיצד, כפי שכתב ז'אן פול סארטר, לעיתים "הגיהינום הוא הזולת" (היי אורטל ועידו), ולמרות זאת הם מתעקשים בכל זאת להישאר, להמשיך עוד ולשחק בזוגיות. כן, לשחק! לא לייצר או לפתח, אלא לשחק. הפורמט, כמו גם חלוקת התפקידים בו, הרי מוכר וברור לכולם עוד לפני שהמשחק החל. לא סתם נבחרו לתוכנית חבורת רווקות ורווקים שעייפו מעולם הדייטינג האכזרי, ייחלו זמן רב להיות "כלה" או "חתן", להיות "מאוהבים" ולקחת חלק ב"זוג". כולם מנוסים וכבר עברו מערכת יחסים אחת או שתיים רציניות, כולם כבר ראו חברים מתחתנים מסביב, והקונספט, כמו גם חלוקת התפקידים בו, ידועים וברורים לכולם עוד לפני שהמשחק החל.
מרגע שצוותו יחד והוטל עליהם הטייטל "נשואים", הזוגות ידעו כיצד עליהם להתנהג, וההפקה הייתה שם כדי לעזור להם לשחק את המשחק כפי שהוא נראה בסרטים אמריקאיים: נוצץ ולא משעמם, מלא בדרמה וכסף (הרי כל זוג צעיר נוסע לשתי חופשות בחודש, מקבל חודש בדירה מרווחת במרכז תל-אביב וזוכה לרהט אותה מחדש, לא?). כל אחד מהם הוצג מוצף ברגשות מול פסיכולוג, מצלמה וכל המדינה, והעמיד פנים שמדובר בזוגיות אמיתית.
רבים מהצופים, וביניהם גם אנחנו, השתעשעו במהלך התוכנית בניסיונות לדמיין שידוכים אחרים, שחלקם נראו מתאימים או מבטיחים יותר מאלו שהוצעו על ידי המומחים (לדעתנו, למשל, יש פוטנציאל נהדר לשרונה ויוגב או לאורטל וליאור). אבל בעצם, נראה כאילו כמעט כל זוג שהיה נוצר במסגרת התוכנית היה לומד להסתדר וממשיך להתנסות בזוגיות הכפויה במשך 42 ימי התוכנית, בדיוק כפי שעשו הזוגות המקוריים ששודכו על ידי המומחים. פה נכנסת ההשוואה המרכזית לניסוי הכלא של זימברדו: האם ייתכן שחלוקת התפקידים הברורה אליה נכנסו הרווקים והרווקות בתחילת התוכנית היא זו שהביאה להצלחה-לכאורה של הפורמט? האם מדובר בגילום דמות המתאימה לסיטואציה ותו לא? האם המטרה לשמה באו הרווקים/ות לתוכנית היא זו שהכתיבה את התנהגותם, ולא השידוך הספציפי שהותאם להם?
ואכן, במהלך התוכנית אפשר לראות עד כמה המשתתפים נרגשים למלא אחר מה שהם מצפים שיקרה בזוגיות: מתרגשים להגיע בערב לבית עם אדם נוסף, ללכת לישון ולקום איתו בבוקר, להציג אותו בפני משפחה וחברים ועוד ועוד. זאת על אף העובדה שעד לפני רגע הם היו זרים מוחלטים ששודכו במקרה. גם אירוע החתונה עצמו מעורר התרגשות רבה, על אף שהוא מרוקן מתוכן את הקונספט המקובל של חתונה כמיסוד של קשר ושל הצהרת מחויבות כהחלטה משותפת של זוג קיים, ומשאיר רק את הצורה: קבלת פנים גנרית, חופה כרגע מכונן, ובעיקר, החגיגה המשותפת שבה לוקחים חלק משפחה וחברים, כאילו הזוג הזה קיים קצת יותר מחצי שעה. כל המשתתפים באירוע עצמו כבר מדגימים לנו איך נראים אנשים שמגלמים תפקיד בתוך סיטואציה.
המפתח להצלחת הפורמט בישראל נעוץ במרכזיות מוסד הזוגיות והמשפחה בחברה הישראלית, אשר מעודדת זוגיות כתנאי לאישור חברתי ש"את/ה בסדר". אפילו החברה החילונית הליברלית תופסת רווקות לאורך זמן כבעייתית, ולא מקבלת שאפשר להיות מאושרים גם ללא זוגיות. נראה כי הלחץ החברתי הוא נדבך חשוב במוטיבציה לגילום התפקיד של להיות "חלק מזוג". התוכנית, על ההתמסרות הטוטאלית לזוגיות שהיא כוללת, מאפשרת למשתתפים ליהנות מהאישור ומההטבות החברתיות שזוכים להם הרווק או הרווקה הנכנסים לזוגיות מחייבת (שלא לומר – חתונה הטרוסקסואלית נורמטיבית בעלת אופי יהודי).
כתוצאה מכך המשתתפים מקבלים על עצמם באופן מוחלט את התפקיד החברתי המוטל עליהם, מבלי לשאול שאלות ומבלי להסתייג כאשר דברים לא מסתדרים כשורה – גם כאשר נראה שהקשר לא מיטיב עמם ושההישארות יחד לא תורמת לרווחתם או מקדמת אותם לעבר השלווה והנחלה המיוחלות. אפילו את חילוקי הדעות והריבים אפשר לראות כחלק מהתפקיד – הם הרי מתגלעים בכל זוגיות, ו"הריב הראשון" הוא אבן דרך ידועה בהתפתחות של יחסים זוגיים. מובן שאכזבות וקשיים קיימים גם אצל זוגות שלא שודכו לעיני המצלמות, אך אנו נוטות להאמין שאותה זוגיות ב-setting אחר – קרי מחוץ לתוכנית – הייתה מסתיימת הרבה לפני 42 ימי הצילומים, שלאחריהם החליטו בני הזוג שהם ממשיכים בסבל ההדדי הזה.
אם כן, בדומה לניסוי הכלא, המשתתפים קיבלו על עצמם את התפקיד שהוקצה להם ללא סייגים ויישמו את הגדרתו, גם כאשר הדבר הוביל לביצוע התנהגויות שלא תואמות את מי שהיו טרם תחילת הניסוי (ואת מי שיחזרו להיות לכשיסתיים). בעוד שבמקרה של זימברדו התפקידים התחלקו בין אסירים וסוהרים, במקרה של "חתונה ממבט ראשון" המשתתפים קיבלו על עצמם את תפקיד ה"חתן", "הכלה" או "הזוג" – תוך התעלמות (כמידת יכולתם) מחוסר ההתאמה שהם עצמם מצביעים עליו. המשתתפים הפגינו התנהגויות זוגיות בהתאם לתפיסה ולהגדרה של זוגיות כפי שהיא מקובלת בחברה הישראלית, תוך דחיקה הצידה של החשש המאוד מבוסס שלא יצליחו להתמיד בו לאחר סיום התוכנית.
טענת גילום התפקיד מקבלת תמיכה נוספת מסטטוס הזוגיות הנוכחי של המשתתפים: כולם נפרדו אחרי שכבו המצלמות. כפי שהאסירים והסוהרים של זימברדו שבו להיות סטודנטים בסטנפורד לאחר הפסקת הניסוי, כך גם במקרה הזה הזוגות פירקו את החבילה ברגע שכבר לא נאלצו לגלם את התפקיד. הם היו יכולים להמשיך, כי כאמור חוקי המשחק ברורים ופשוטים, אבל המשחק נגמר, ולכן כבר אין שום צורך להעמיד פנים ולהמשיך לשחק בו.
הזוג היחיד ששרד מעט יותר זמן מכולם – שירי ולירן – הוא מקרה מעניין, פשוט לאור העובדה שהם לא שיחקו ב"להיות זוג" לאורך התוכנית. היה קשה לראות על המסך זוג שלא מתמסר למשחק ולא מקבל את החוקים שהקהל בבית מצפה להם ושהניסוי מכתיב. ייתכן שדווקא העובדה שלא גילמו בעל ואישה מאוהבים מהרגע הראשון (או יותר נכון שלא גילמה – הקרדיט (החיובי!) מגיע לשירי במקרה הזה) היא זו שגרמה להם להתחבר לאט לאט ולפתח משהו אמיתי מעט יותר. כן, כמו שקורה בחיים.
לסיום, אנו מאמינות שסביר שרוב מי שיגיע לתוכנית יפעל במסגרת התפקיד המצופה ממנו כבן/בת-זוג, ויוכל לצלוח 42 יום שנדמים כתחילתה של זוגיות. למה? פשוט כי אלו התפקידים וזוהי הסיטואציה, וכשזה מה שמצופה מאיתנו – כך נתנהג. אפשר להמשיך לנתח, או לחלופין ליהנות מהספק, אך על דבר אחד לא ניתן להתווכח: "חתונה ממבט ראשון" היא ללא ספק אחת הצפיות המהנות ביותר בטלוויזיה.
