סמדר גונן
חרדת האינטימיות
הוצאת רסלינג
ספרה החדש של סמדר גונן מציע אבטיפוס של הומו-אינטימוס, שמהותו היא ישות עצמאית, וסיבת היותו היא חיפוש אחר האינטימיות. תוך כדי מסע אל האינטימיות הוא חווה ונקלע למכשולים ולפסגות, לחרדות ולתובנות ולומד ליצור יחסים דיאלוגים אינטימיים. הדרך לאינטימיות דומה לטיפוס על הר חלקלק, בלא רשת ביטחון. זהו תהליך מפרך, מעשיר ומגוון שדורש התבוננות ומודעות. אין הישגים, אך יש שיאים להעפיל אליהם כל פעם מחדש. אינטימיות נעה בקוטביות בין חרדה ופגיעות לבין חיבור של הבנה הדדית ואהבה. זו היכולת לראות את העולם והיחסים לא רק מתוך עצמי אלא ממש ובפועל דרך עיניו של השותף, מתוך היענות ההדדית לרגשות, למחשבות ולמגע.
"סמדר גונן כותבת בגילוי לב מיוחד וישיר. היא פורשת את הדיון בין מחשבות תאורטיות לסיפורים ואמירות שלה ושל שותפי-אינטימיות בחייה. כך נוצר מארג של סיפורי-חיים ומחשבות, ותנועת האריגה היא אופן האינטימיות שלה. בתוך כך, האינטימיות נפרשת בפני הקורא לא רק כדבר וכמצב, אלא גם כתהליך אישי של חיפוש וגילוי, שלה בתוך עצמה, ושלה עם האחרים בחייה. באופן הזה הקורא/ה מתנסה בחוויה של מהלך החיים – מתנסה באינטימיות. אופן הכתיבה האישי יוצר 'שותפות-קריאה' שהופכת לחוויה של כינון העצמי, בתנועה בין הבנה להווייה. זהו ספר מרתק וחכם, דוגמה מעולה לפרקטיקה של מחקר-חושב המדגימה ומנהירה את עצמה – לקורא הרגיל שיכול להתענג בגלגולי והרהורי החיים, ולקורא המקצועי שמתבונן בחיבוטי מחשבתו וקיומו".
גרשון מולד – פסיכולוג קליני
ד"ר סמדר גונן מלמדת פילוסופיה במכללת אלקאסמי. ספריה הקודמים: "לדעת רגש" (מכון מופת 2003); "זברה הרואית טיפשה" (גוונים 2008); "שחזור אינטימי" (רסלינג 2009). "אחריות לחינוך וחינוך לאחריות" בשיתוף עם ג'מאל אבו חסין (מכון מופת 2013); "פתאום אביב בסתיו", בשיתוף עם מנשה כהן (כרמל 2015).
לפניכם שני פרקים מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:
מבוא
הספר נכתב מתוך אינטימיות של כתיבה לעצמי ובאמצעות דיאלוג דמיוני וממשי עם אחרים. הוא אינו מחקר מלומד ואקדמי, אין לי ראיות ולא ראיונות. אני אוספת את מחשבותיי, את מחשבות קרוביי ושל הוגים וסופרים הנוגעים בליבי ובנושא שלי, כתמה מרכזית בחיי. הספר הוא ניסיון ללכד ולבחון מעין אבטיפוס של "הומו אינטימוס", אדם שמהותו, סיבת היותו, היא חיפוש אחר האינטימיות, ושבמסע אל הארץ הנכספת הוא נקלע למכשולים ולפסגות, לחרדות ולתובנות, ולומד ליצור יחסים דיאלוגיים אינטימיים. היום, לאחר שהגעתי לאהבה ולאינטימיות, אני יודעת שהיא בכל זאת בת מימוש.
שנים לאחר שיצא לאור ספרי שחזור אינטימי, שבו עסקתי במהות האינטימיות באופן תיאורטי והדגשתי את היעדרה ביחסים בין ילדים והוריהם בלינה המשותפת בקיבוץ, בספר זה, על סמך התנסויות ותובנות, אני מנסה להפריט אותה למציאות ביחסים זוגיים. הכתיבה זורמת לה בכוח עצמה כתהליך של הבנה, ואני מנסה לענות על שאלות ועל סוגיות שונות, כגון כיצד נולדת האינטימיות, מה מסכן אותה ועד כמה קשה להחזיק בה ולאצור אותה.
לאורך הכתיבה אני מגלה שטווח האינטימיות מצטמצם באופן כלשהו שאינו מובן לי, כאילו אני צריכה למחוק כל מה שחשבתי ולהתחיל מההתחלה שוב ושוב, כי ייתכן שהנחות היסוד שלי פגומות ואין דבר כזה אינטימיות, ולבסוף, מרוב חיפוש וחיטוט אני עלולה לא להבין כלל מה אני מחפשת נואשות כל חיי.
במונח אינטימיות אני מתכוונת לסוג יחסים בין בני אנוש, כתהליך של דרמה, של השתנות מתמדת, של הקצנה של הרגשות ושל הרגישות. אינטימיות נעה בקוטביות בין חרדה ופגיעות לבין חיבור של הבנה הדדית ואושר, זהו מרחב מתפתח. הדיאלוג, שאקרא לו בהמשך שיחות בחושך, הוא המפתח למנעול העדין של האינטימיות.
כבר בהיותי ילדה ונערה חשתי שהפחד הוא הרגש שהכי משפיע על חיי, ויחד עימו, אגב התרסה נגדו, התקיימה שאיפה אדירה לאהבה שהובילה אותי להעז ולחפש אותה במחוזות שונים. השאיפה לאהבה ולאינטימיות לוותה גם היא בחרדה; חרדה מחשיפה ומפגיעות, המונעת ממני ליצור קשר אינטימי. וכאשר הוא מתקיים, הוא גם מלווה בחרדה, כי באינטימיות עצמה אין כל בטיחות, היא עלולה להימוג ברגע ואינה מסוגלת לסבול כבלים עליה. גם כאשר יש ביטחון בזוגיות, במגורים משותפים ובשותפות מלאה, לא בהכרח חווים התפתחות של חברות אמיצה יותר. אנו גם קופאים על השמרים וגם נזהרים ממכשולים ונצמדים לתחושת ביטחון, אף אם היא אינה קיימת בפועל. זוגיות לעיתים מלווה באיום ובפחד לאבד את מה שכבר רכשנו, פחד מהסתגרות ומהתעלמות של בן הזוג מאיתנו, ופחד מנטישה.
נראה שהשאיפה שלי למימוש אינטימיות חסרת גבולות אינה יכולה להתממש, מכיוון שגם אני יוצרת מחסומים נסתרים ולא מאפשרת את קיומה – זה לא תלוי רק בבן הזוג. השאיפה שלי אומנם אינה דועכת, אך אני לומדת קצת ולאט להשלים עם המגבלות ועם הפער בין השאיפה למציאות, להתפשר ביחס אליהן ולקבל אותן באהבה, ולא להטיל אשמה וביקורת, לא על עצמי ולא על בן זוגי, כשהאינטימיות אינה מתממשת כמצופה. עם זאת, השאיפה אינה מצליחה למות.
מרכיב משמעותי ביחסים האינטימיים הוא היכולת להתבונן בהם ולדבר עליהם, ללא הנחות מוקדמות וללא דפוסים אוטומטיים. לשים את עצמי ואת היחסים על שולחן ולהתבונן בהם בלי הכיסוי של היום-יום, שבו החיים זורמים במסלול מוכר, בשגרה שמנהלים ומתנהלים בה היטב: מדברים, מטיילים, רואים סרטים, קוראים, ישנים מחובקים וגם מתעלסים. אך האם די בזה כדי לחוות את האינטימיות? להיות יחד זה ליד זה? או שזו חוויית חיים עם הזולת, לחוות באופן כפול, מהצד שלי ומהצד שלו, במעין חלחול הדדי כחוויה נוספת על האירוע המשותף.
הספר בנוי כך שבתחילת כל פרק יש מעין תיאוריה ומחשבות כלליות, ובהמשכו, היחשפות וניסיון להבין את עצמי בתוך התיאוריות ולנסות לתת תוקף כללי לרגשותיי, למחשבותיי וליחסיי עם אחרים. אני כותבת מתוך הסובייקטיביות של עצמי, בתקווה שתתאים גם לאחרים והם יוכלו להזדהות ולהבין את עצמם ואת יחסיהם עם הסביבה הקרובה דרך הספר. אין כאן מקום לאיזו אובייקטיביות, אמת כלשהי, נכון ולא נכון, כיוון שאין לדעתי מבט כזה בחוויה הרגשית. לאחר דיון שהיה לנו עם חברים על זוגיות, אמר חבר שצריך לבקש מישהו שעומד מן הצד להסתכל על כל התמונה מבחוץ ולעזור לנו לברר את עמדתנו בתוך קונפליקט או אי-הסכמה בינינו. אך אני סבורה שכל צד שלישי יביא את עצמו לתוך הדיון בלא יכולת ממשית לחלץ את התנסותו, את תפיסת עולמו ואת כל הסובייקטיביות שלו מן המבט השלישי. הוא יכול לעזור לראות קצת יותר רחוק, אבל הצד שלו אינו בהיר יותר משני הצדדים המעורבים. למרות זאת, יש מעין מבט שמנסה להיות ניטרלי ולנקוט עמדה שתראה את שני הצדדים.
תודתי העמוקה למנשה, חברי ובן זוגי, על תרומתו ועל הסכמתו להכליל בספר את הערותיו ואת מבטו השונה על האינטימיות. בעזרתו אני נשארת מתלמדת וסקרנית, שחיה בערנות מתמדת, לומדת מטעויותיי ומשגיאותיהם של אחרים ומנסה להחכים בעזרתן.
לפני הדיון אביא בקצרה הגדרה גמישה לאינטימיות מתוך ספרי, שחזור אינטימי (2009), ובשינויים שהזמן שכלל:
אינטימיות היא קרבה רגשית בין אנשים, הנוצרת הן על ידי מגע פיזי והן על ידי דיאלוג מילולי. היא כוללת מעורבות, פתיחות ומתן רשות להיכנס האחד אל תוך עורו של האחר. היא אינה נמדדת במושגים של כאב או עונג, אלא במושגים של הרחבת המשמעות של הקשר עם הזולת והעשרתה. הקשר האינטימי מותיר אחריו ערך מוסף שנותר לאחר המפגש, שמביא לשינוי החשיבה, הרגשות וההיכרות העצמית. היא מסע אל תוך נפשנו בלוויית אדם העוזר לנו לגלות אותה, והיא כרוכה באמון ובנכונות לחשוף את חולשותינו בפני אותו אדם. הקשר האינטימי יוצר או חושף שפה ייחודית, השייכת לאנשים המעורבים בו. הדיאלוג האינטימי יוצר זיקה אכפתית לעתיד, ומעורר בנו רצון ואמונה שהקשר לא יופסק בפתאומיות. בד בבד עם הזיקה לעתיד, האינטימיות היא גם פתיחות כלפי העבר. העבר חי בנו ומלווה אותנו יום-יום, ולכן השיתוף בזיכרונות הילדות ובדרמות שעיצבו את חיינו הוא חלק מהותי של הקשר האינטימי. האינטימיות היא דיאלוג זורם, רצוף וספונטני. היא מנוגדת לחיים האוטומטיים והמכניים, שמספקים לנו תשובות מן המוכן. היא מעין עצירה והשתהות בנוכחות של ההווה ובהתבוננות אחד בשני המאפשרת לחדור מבעד למסכי היום-יום אל מאחורי הקלעים של האישיות, ולבחון איך היא מניעה את שחקניה. האינטימיות משאירה מרווח פרשנות לזולת, וכמו בספרות, אסור לה לתת פירוש חד-משמעי לא למילים ולא ליחסים.
אינטימיות אינה מצב המתקבע ונמצא אצלנו, אלא חוויה זורמת, תהליכית. אפשר להמשילה לגאות הים העולה ויורדת בקצב שנראה לנו מרחוק ספונטני, כך שלעיתים היא נעלמת כליל, ואם יש לה בסיס איתן היא תחזור לשמש רקע ליחסים יציבים ואוהבים. אפשר לאפיין אותה גם כחוויה של היעדר גבולות קבועים ומובהקים בינינו לבין האחר, וישנם חלחול והדהוד המשנים את הגבולות בינינו ושל שנינו. השאלה היכן מניחים את הגבולות, ואם באמת צריך גבולות, היא סוגיה נרחבת בכל קשר. נהוג לומר שבלעדיהם איננו יכולים כלל להפריד ולתחום כל דבר, ובלעדיהם לא נוכל להתקדם להשגת מטרותינו, כלומר צריך לשרטט גבולות ולאחר מכן להתפתח בתוכם. למען האמת, אני עצמי חווה היעדר גבולות רגשיים. אף על פי שהם ידועים לי, אני מנסה להתעלם מהם או לחצות אותם, בתחושה שרק פריצה של כל המחסומים תאפשר אינטימיות אמיתית.
כבוד הדדי, כבוד לשונות של האחר, למזגו, לאופיו, לרצונו ולאישיותו, הוא חיוני לאינטימיות. בבסיס היחס המכבד קיימת תפיסת עולם של שוויוניות והכרה באחרות של הזולת. הדדיות רגשית אינה רק שיתוף בין השניים אלא זרימה ספונטנית של יחסי גומלין בעזרה הדדית, בגילוי לב ובקשב הדדי. כשאנו מגיבים על דברי מישהו כלפינו באמירה "זה הדדי", כוונתנו היא שאנו מרגישים כלפיו באופן דומה לאיך שהוא מרגיש כלפינו, או לפחות נדמה לנו שאנו מבינים את רגשותיו כלפינו ומזדהים עימם, אך ככל שאנו מגלים את השונות בינינו, אנו מתקשים להזדהות, ועלינו לשים עצמנו בצד קמעה כדי לאפשר לנפש של האחר להיכנס אלינו. האם אנו באמת יכולים להזדהות עם האחר, או שזו רק נקיטת עמדה שלכאורה אינה בת יישום? זו שאלה קשה שנדונה על ידי פילוסופים רבים שהבינו את ההזדהות באופנים שונים לחלוטין. אני סבורה שמשמעותו של דיאלוג אינטימי היא שכל אחד מחלחל אל האחר בלא שיתעוררו איום וחלחלה מעצם היותנו חדירים על ידי האדם האחר. בעזרת דיאלוג של הזדהות אנו מרחיבים את הרגש ואת הדעת, ויכולים לחוות עם האדם האחר את חייו.
אינטימיות היא הפריה הדדית ולא העברה או השלכה חד צדדית. זה חידוש, ערך מוסף ששניים מקבלים ומעניקים זה לזה. זו אולי המתנה הכי משמעותית ביחסים. באינטימיות יש מן הדרישה לראות את העולם ואת היחסים לא רק מתוך עצמי, אלא ממש דרך עיניו של השותף; לחוות את היחד בארבע עיניים. עם זאת, בזמן הכתיבה גיליתי שנקודת המבט שלי מופנית בעיקר כלפי עצמי וכלפי האופן שבו אני מבינה את האינטימיות, וכמעט שלא כתבתי על מה שאני מרגישה כלפי האחר; מה שאני נותנת לו ביחס האינטימי, באיזה אופן אני שמה אותו במרכז.
ההגדרות לאינטימיות בספרות רבות ומגוונות. בחרתי להציג את הגדרותיהם של רייס ופטריק (Reiss and Patrick) במאמר "היקשרות ואינטימיות, תהליכים משותפים" (Attachment and intimacy: Component processes, 1996), שבו הם עצמם ליקטו אוסף של הגדרות:
אינטימיות היא היכולת לגלות את האני הפנימי שלנו ולהרגיש את התגובה של השותף כלפינו, הכוללת הבנה, דאגה וקבלה שמעשירות ומרחיבות את האני שלנו. זה תהליך אינטראקטיבי שבו בעקבות תגובת האחר האדם מרגיש שמבינים אותו, שיש לו ערך ושהוא מקבל יחס אכפתי. אינטימיות מבוססת על היכרות מעמיקה המושגת על ידי חשיפה וגילוי עצמי של מחשבות, של רגשות ושל הסיפור האישי. היא סוג מיוחד של קרבה, שיש בה גם מעורבות והשפעה הדדית של המחשבות, הרגשות וההתנהגות. הרגש הוא מרכיב חיוני באינטימיות, והשותפים מחליפים תפקידים ביניהם באופן דינמי וספונטני ומסוגלים לשים עצמם בנפשו של הזולת.
הכותבים טוענים שאינטימיות אינה יכולה להתהוות אם השותפים אינם מרגישים שהגילוי העצמי שלהם יפגוש הבנה, שזו מהות החברות האינטימית. הם מצפים לחשיפה, לשיתוף וידיעה שהאחר מבין אותם. יש להם אמון בשותף שלהם, שלא יסגיר את סודותיהם. רייס ופטריק טוענים שאנשים מדרגים את האינטימיות כמשאלה נכספת בעלת חשיבות עליונה, והם גם מודעים לכך שיחסים קרובים מאוד עלולים לגרום לפגיעות רבה ביותר.
הדימוי שלי לדיאלוג אינטימי הוא כדור גמיש, מפלסטלינה למשל, שהוא האני שלי, ושאותו אני מגישה לאחר. האחר מגלגל אותו בין ידיו, מתבונן בו ומטביע בו את חותמו ומשנה אותו קמעה, מוסיף או גורע, משפר ומחזק –על פי רוחו ורגשותיו – ומחזיר לי את האני שלי כפי שהוא רואה ומרגיש אותו. אני עוברת על טביעת כף נפשו, מעכלת ובוחנת, ונפשי מתרחבת ומשתנה בהתאם לתוספות או להגבלות של האחר.
אינטימיות יכולה להפוך לחוויה קיומית. ככל שאתה נעשה קרוב לעצמך ויודע את עצמך, מצבך הפנימי מוקרן לכל מפגש. יש אנשים יודעי אינטימיות. הם מתחילים לטוות את הרשת האינטימית כלפי האחר בגילוי העצמי שלהם, שולחים שדרים אל עבר האחר ומזמינים אותו להיות שותף בחוויית האינטימיות. אינטימיות היא רובד ביחסי אנוש, וחלקנו רואים בה ייעוד, פסגת היחסים, ומייחסים לה אפילו קורטוב של גאולה; גאולה ממצוקות ומעימותים, שדורשת אומץ ומאמץ ושהיא בעלת ערך כשלעצמה.
מי אני והקשר לאינטימיות
העיסוק בשאלה מהו האני הוא חלק מכל פילוסופיית הנפש, ועלה על דעתי שייתכן שאנו עוסקים בכדור נפוח ודמיוני. אני הרי יודעת מי אני באמת, ויש מידה של יומרה בחיפוש מתמיד אחר האני שלי ובהתייחסות אליו כחמקמק. זו עלולה להיות עמדה מתפלפלת שאינה מציאותית. אני חשה את עצמי בקרבה רבה, איני מנוכרת אל עצמי, ואני מודעת לפחות באופן חלקי לסיבות המניעות אותי. איני מוותרת על ההתבוננות, אבל אל לה להפוך את הקערה על פיה, מה גם שלא אוכל לוותר כל כך בקלות על הבניינים של האישיות שבניתי במרוצת השנים ופתאום להתייחס לעצמי בפשטות.
מאחר שבבדידות יש התכנסות בתוך האני שלי, ומודעות לכך שכל מחשבותיי, רגשותיי ופעולותיי נובעים מתוכו, עליי לברר מתוך איזה חלק באישיות נובעים הצורך והיכולת ליצור אינטימיות, ואם מבנה האישיות מתנה את היכולת הזו. גם את הקרבה ואת הרגישות לעצמי נוהגים לכנות אינטימיות, שבלעדיה אי אפשר לכונן יכולת לאינטימיות עם האחר, ולכן חשוב עוד יותר להתבונן במהות האני. כדי לדון בכך, סיווגתי את האני לשלושה מופעים: אני חברתי, אני אידאלי ואני אותנטי. אבחן באיזה אופן מתייחס כל אחד מהם לאינטימיות ונקשר בה, ובאיזה אופן נוצרים כשלים בגלל חוסר מודעות לחלקים שבי ולפעולתם ביחסים.
1. אני חברתי – האני החברתי כולל את התפקידים שלנו בחברה, ומתעצב על ידי ההשתקפות שלנו דרך עיני החברה. הוא הפרסונה שדרכה מיוצג האני. אין בו התבוננות ומודעות עצמית גבוהה, והוא בעיקר פועל דרך הלמידה וההתנהלות החברתית. יש לו היגיון חברתי עם מורשת חינוכית של הוריו ושל חברתו. מזהים אותו דרך התפקידים שהוא ממלא, ואם הוא מזדהה יתר על המידה עם תפקידיו הוא מפחית את העצמיות שלו לטובת נושא התפקיד עד התמזגות עימו. למשל, אני רופא, אני מורה, אני איש הייטק, וזה מייצג אותו בעולם. יש לאני החברתי מלאי מוכן מראש של תשובות, תגובות אוטומטיות, אמירות והתניות שעולות במהירות על פני השטח בכל פעם שנוצרים יחסים. הוא גם האחראי לשמירה, שחלילה לא ניפגע. יש לו ארסנל של מנגנוני הגנה מפני חדירה, וככל שימהר להדוף איומים, לעיתים רק על פי תחושות בטן, כן ייטב. גם אם הוא מפספס משהו בגין הגנת יתר, הוא יתמיד בתפקידו. האחרים ממלאים את תפקיד המראה וההשתקפות שלו בעיניהם: מה אחרים חושבים עליו, איך הם רואים אותו ואיך נקודת המבט שלהם משמשת נשק ואיום כלפיו. הם מנסים להחדיר את נקודת מבטם שיאמץ אותה על חשבון המבט שלו, והמשקל והחשיבות שהוא נותן לנקודת מבטם בונים את חומת המגן שלו מפניהם, זו ההגנה הטובה ביותר. ככל שהיחסים והקרבה הדוקים יותר, כך הנשק מושחז יותר.
במפגש בין אניים חברתיים נוצרת השתקפות כפולה ומבלבלת; מתי אני משקפת את האחר ומתי הוא משקף אותי. מתוך אניים אלו נאמר לנו שכל מה שאנו חושבים על האחר או אומרים לו, הוא למעשה עלינו, אלא שאנו מסרבים לראות זאת, או חסרים את האומץ להודות בכך ותוקפים את החסרונות הללו אצל האחר בעודנו מתכחשים לקיומם אצלנו. הביקורתיות וההשוואה הן האבן המשחזת של האני החברתי. איתן אנו בוחנים איך אנו עומדים אל מול פני החברה.
ברמה האישית, מתוך האני החברתי שלי בדיאלוג עם האחר, העמדה שלי מתפרשת לעיתים כשיפוטית ומתנשאת ואפילו האכפתיות שלי מתפרשת כפיקוח ולא כרצון להגן. לעיתים מתוך האני החברתי יש לי תחושת נחיתות, ונדמה לי שהאחר יודע-כול, מתנשא מעליי ומנסה להכתיב לי את חיי שלי, ואז אני מסתתרת, מתגוננת מפניו עוד יותר ולא מסוגלת לפתח דיאלוג אינטימי. נוצר פער בין האופן שבו אני תופסת את עצמי לבין התדמית שלי, החוזרת אליי דרך המראה, ההשתקפות בפני האחר. הוא לא מכיר אותי באמת אלא רק את הרושם שאני יוצרת אצלו, דרך הייצוג שלי. באותה מידה, אינני מכירה אותו באמת. אני תופסת אותו דרך המשקפיים שלי, דרך הציפיות וההתניות שלי, ולא כפי שהוא חווה את עצמו. התדמיות שלנו יוצרות את הדיאלוג ולא אנחנו כמות שאנו. כך מנשה מכיר את התדמית שלי בעיניו, שאינה בהכרח קשורה לאופן שבו אני חווה את עצמי. דבר דומה קורה לי כשאני מתבוננת במראה ומבינה בתדהמה איך אחרים רואים אותי; האם כך אני נראית? המראה החיצוני שלי כה שונה מהמראה הפנימי שלי ומהאופן שבו הוא מגולם בדמיוני בחיצוניות שלי, כאילו לא מדובר באותו אדם; זו שבפנים וזו שבמראה. מנשה אומר שהקול וביטויי הדעתנות וההחלטיות שלי הם אלו שקובעים את התפיסה על אודותיי, כי זה מה שאני משדרת וזה מה שמתקבע בקשר אליי. לאחר מכן קשה להפריך את התדמית הזו. אולי באמצעות פירוקה והבנת המנגנון העומד בבסיסה, ניתן יהיה להעלימה ולהתבונן בנפש העירומה.
לעיתים כל תפיסת הקיום שלנו תלויה בנוכחות של מראה הנמצאת לא בידינו אלא בידיו של אהוב, שיכול להיות ממשי ויכול להיות גם אשלייתי, כלומר נאהב אותו ונייחס לו דמות אהובה שאינה בהכרח תואמת מציאות. ללא המראה שלו, אין לנו תחושה של עצמיות. אנו מרגישים עצמנו דרך המראה, וכשהאדם האוחז בה נעלם מחיינו, הוא לוקח איתו גם את העצמי שלנו. כך המכה מוכפלת; גם האהוב נעלם וגם אנחנו נעלמים. העצמי התקיים מתוקף העובדה שהייתה מראה, הוא לא הפנים די עצמיות נפרדת.
האני החברתי עשוי מכמה רבדים: הגנה עצמית, צורך בהכרה ובאהבה של הסביבה ומילוי התפקידים החברתיים. הוא מבוצר בעמדות, במקלטים בלתי חדירים מפני האי-ודאות ומהערעור של עמדתנו המסורתית. ברמה זו הדרך לאינטימיות די חסומה, והשגתה די נדירה.
אפשר לומר שהאני הלז תופס את העולם ומארגנו דרך קטגוריות. למשל, יש לי קטגוריית נכדים, היא כללית ולא תלויה באישיות של כל אחד מהם, ודרכה אני אוהבת אותם ומתקשרת איתם. כשהאישיות שלהם חודרת ומחלחלת אליי אף היא, נוצרים יחסים ייחודיים ושוויוניים יותר. אני אוהבת את האישיות הייחודית הזו. כך גם ביחסים בוגרים, יש לנו קטגוריות של זוגיות, הורות, חברות או אחאות, והן מתוות את היחסים. ככל שהיחסים כפופי קטגוריה, כך מוקהה היחס האישיותי. במילים אחרות, הנוחות של היחסים בתוך הקטגוריה מעמעמת את הצורך לחרוג מעצמנו כלפי האחר ולהכיר בייחודיות של היחסים גם כשהם בתוך קטגוריה. האירועים, המפגשים והדיאלוג הקטגוריים מוטים בדרך כלל לדברים הזקוקים למענה מהזולת שעימו נוצרים היחסים, ולא לחריגה מהם.
2. אני אידאלי – מתוך האני האידאלי מנהלים בלי משים משא ומתן על רגשות. הוא ממולא בציפיות ובשאיפות, במטרות לעתיד, בהגשמה עצמית, בערכים בסיסיים ובמצפון. הוא חושב שהוא רואה באופן בהיר ושקוף את המציאות האנושית הקרובה. הוא מרופד מדי בהערכה עצמית, אף אם האדם מודה ומרגיש שאינו בעל הערכה עצמית גבוהה, ולכן הוא גם מלא בתחושות קיפוח ובקורבנות. הוא רוצה שיכירו בו, שיקבלו אותו גם אם הוא אינו עומד מאחורי עצמו באופן מלא. גם לו יש תשובות מוכנות מראש שהתבססו בעמל רב וניסיון והשכלה ארוכת שנים והתבוננות. הוא לוקח לעצמו את קרדיט העיצוב העצמי, את הערכים ואת המשמעות של היותו, את המודעות העצמית ואת הבחינה והביקורת. כאשר האני האידאלי הוא הפאנל של היחסים, יש מקום נרחב לנרקיסיזם.
ז'אן פול סארטר צדק חלקית בטענתו שיחסים קרובים הם לעיתים מאבק לאיון האחר דרך דיאלוג. האחר הוא אויב בלתי נדלה והיחסים הם יחסי איום על האגו, שבלית ברירה מכיר באחר כקיים בפני עצמו אך גולש ופולש לחירותו. זה מאבק של ראש בראש, קרניים בקרניים, מלחמה שעלולה להפוך למלחמת חורמה על המיקום, על המעמד ועל השליטה בתוך היחסים של האני מול האחר.
באני האידאלי טמון גרעין של ייעוד, מעין מבט-על הכולל את ציפיותיי מעצמי, גם באופן לא מודע, של מי אני רוצה להיות. במרוצת חיי לא עשיתי הרבה באופן מגמתי (אף על פי שהיו לי רצונות ברורים, ואולי הם שהתוו את דרכי) כדי להשיג – לא את התואר, לא את הכתיבה ולא בן זוג הולם ציפיות. התפתלתי בדרכי החיים על ידי הזדמנויות ואקראיות ולבטים והתבוננות. לכאורה, לפתע, בגיל שלי, אני מוצאת את עצמי במקום שייעדתי לי בצעירותי. זה לא שאיני פועלת למען המטרה, אני לוחמת, לא מוכנה להיות מובסת, חייבת להיות צודקת ויודעת, פועלת בנחרצות ובמרץ מתמיה לעיתים, אך הדחף והדרך הם שמובילים אותי ולא ייעוד כלשהו.
האני האידאלי טומן בחובו שאלה אם אני בכלל ראויה לאהבה. מה יש בי שבאמת ראוי לאהבה – לא להערכה על חוכמתי או על תפקודי, אלא על מי שאני בפנימיותי? איך נוצר הקומפלקס הרגשי שגורם לאדם להכיר בהיותו ראוי? המילה ראוי אינה הולמת, כי יש בה שוב דורשנות כלפי האחר. אין מילה בעברית התואמת את המילה Lovable, שמשמעותה: יש לי כישרון שעושה אותי אהוב. זה לא פסיבי, זו לא חמידות, זו פעולה שגורמת לאחר לאהוב.
אנחנו כל כך עסוקים בהצדקה עצמית שעשויה להיות מנוגדת לנאהבות. איני יכולה לדרוש אהבה, זה אבסורד. אבל האם אני יכולה להיעשות נאהבת? אם אני מכירה בתכונותיי הטובות, או בכישוריי או ביכולותיי הרגשיות, האם זה יעשה אותי נאהבת או נחשקת? ומי שלא עסוק בשאלות אלו, האם הוא יכול להתלונן על חוסר אהבה כלפיו? האם הוא התבונן בציפיות שלו מעצמו ומהאחר כדי להיעשות נאהב ונחשק?
קשה ליצור אינטימיות בין שני אני אידאליים. קשה לצמצם את עצמי אל מול האחר ולתת לו מקום בתוך היחסים. האני האידאלי רואה דרך משקפי ה"איך צריך להיות", ולא את מה שקורה בפועל. הוא משווה אידאל אל מול אידאל. נדמה שהוא האני הממשי שלנו, אבל למעשה הוא מולבש בכל הפרסונות והאידאלים, ולכן אינו מדבר מתוך עצמו ולא יכול לממש אינטימיות רגשית חשופה.
3. אני אותנטי – רמת המודעות העצמית נקבעת על ידי התוכן של היחסים עם עצמי ועם האחר, ועל ידי הקשרים בין האני החברתי, האידאלי והאותנטי והניסיון להבחין ביניהם. זו רמה רגשית מודעת לגילוי של מי אני ושל האופן שבו אני חווה את עצמי. הנוכחות בפני עצמי בלתי תלויה, ואולי אף קודמת, להכרה ולעניין בנוכחות של האחר לידי. אפשר לומר שאין ביכולתנו להכיר לעומק בנוכחות של האחר בלי מעורבות עמוקה מתוך האני הרגשי נטול תחפושות ומסכות, נטול היבט חברתי. האני האותנטי הוא האני האינטימי, החי בקרבה לעצמו ולאחר.
במישור הזה יש לנו יכולת לגעת בריקנות ובבדידות, להודות במחשבות ובזיכרונות, להקשיב לזרם הרגשות המתחלפים, להיות בחוסר וודאות ולא לדעת איך למלא חלל נפשי. במישור זה משתרר שקט מהרעש הלבן של הסביבה האנושית והחברית. אני כזה מתפתח בעזרת האומץ להיות אני. הוא המקור לכמיהה הנואשת לאינטימיות, אבל פעמים רבות הוא גם אבן הנגף שלה, מכיוון שכאן הפחד מנטישה הכי רועם, והוא הופך לבלתי נסבל בילדותיות, בדורשנות ובנזקקות שלו. לאדם האחר אין כניסה אליו, ולכן הוא עוד יותר כואב ולא מסוגל להתנחם. יש בו שאלות נטולות תשובות; עד כמה אני אוהבת באמת, עד כמה אני פגועה בלי לנסות להתגבר, עד כמה אני שומרת טינה ועד כמה אני רוצה להתפייס ולגעת. במקום הזה שוררת ההבנה שבכל יום עלולים החיים להסתיים, מגלים את האי-השלמה עם העובדה שאי אפשר לברוח מהחיים וגם לא לנוח בתוכם, וכך גם ביחסים האינטימיים, ושאסור אם כן להחמיץ או לדחות קשרים ודיאלוג.
אני מבינה שמשמעות הקיום שלי היא אינטימיות, היא הבסיס הנכסף, היא זו שצובעת את יומי, את לילותיי, את מחשבותיי, את רגשותיי ואת מצב רוחי. היא התרמוסטט הבודק את היותי בעולם. כשהמעלות נמוכות אני מדוכדכת, כשהן גבוהות, אין גבול ליכולותיי, ליצירתיותי ולשמחתי, למשל כשאני חוזרת להכיר בילדה הקטנה שעדיין פועלת באופן עצמאי בתוכי, שהיא אינה מתכלה גם בגיל שישים ומעלה; שהיא משתוקקת, שהיא מפוחדת ומאוימת. החיפוש שלי אחר עברי הוא דרך למצוא קשר מחודש עם כל מה שהייתי בילדותי, בנעוריי, בעזרת אינטימיות שבה הכול נוכח, שבה אוכל לראות את סמדר יוצאת לדרך כדי למצוא מה אבד לה שם, או לא היה לה מעולם.
שיחה או דיאלוג נצבעים אצלי במדד האינטימיות. זה לא בבחירתי המודעת, ורק לאחר השיחה אני מגלה שכך שפטתי אותה ומתקשה לשנות את תפיסתי ולרכך אותה כדי שאוכל לחיות יותר בשלום עם האחר, כאילו מראש, בבסיס של נפשי, חוט דק של מרירות וחסך משוך על חיי, כמו שבלול היוצר נתיב דביק בזחילתו – גם כאשר חיי מלאים ומספקים כמעט בכל המישורים. המרירות שאין לה סוף מלווה אותי ומהווה ביטוי לא מחמיא של חוסר סיפוק הכמיהות הבלתי אפשריות שלי. למה אני לא יכולה לוותר אף פעם? למה אני מתרכזת תמיד בשלילי? למה איני מסוגלת לתת מרווח לאדם שאכן אוהב, אבל שומר לעצמו את האהבה ומרעיף אותה במידה ההולמת אותו, שמא היא תילקח ממנו או תידרש לעמוד במבחן ותיכשל בו?
האינטימיות נובעת מחיבור בין שני עצמיים שלומדים לחשוף את עצמם, שמכבדים זה את זה וסקרנים זה כלפי זה למרות כל החולשות, הפחדים והאי-ודאות, אך עליה גם לקלף את האני החברתי והאידאלי כדי להגיע למקום האוהב האינטימי, והעבודה על כך אין-סופית. האני האותנטי משתחרר תוך כדי הדיאלוג, כאשר אינו מאוים ומוגבל על ידי האידאלי או החברתי. פעמים רבות הוא מתגלה אלינו דווקא בשעת קונפליקט וריב, כשאנו מגנים עליו בחירוף נפש וחייבים להגדירו לעצמנו אל מול העצמיות והאותנטיות של האחר.
