פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
אמנות הזוגיות: הסוד לנישואים ארוכים / דר דריה מעוז, פרופ' עמי שקד, פרופ' עמירם רביבאמנות הזוגיות: הסוד לנישואים ארוכים / דר דריה מעוז, פרופ' עמי שקד, פרופ' עמירם רביב
אמנות הזוגיות: הסוד לנישואים ארוכים / ד"ר דריה מעוז, פרופ' עמי שקד, פרופ' עמירם רביב

אמנות הזוגיות: הסוד לנישואים ארוכים / ד"ר דריה מעוז, פרופ' עמי שקד, פרופ' עמירם רביב

שלושה מומחים ידועי־שם יצאו לחפש תשובה לשאלה באמצעות מחקר מרתק המבוסס על כמאתיים ראיונות עומק עם נשים וגברים וסקירה וניתוח של הספרות המחקרית בתחום הזוגיות. התוצאה היא אמנות הזוגיות, ספר שמיועד ליחידים ולזוגות, לרווקים שמבקשים לעצמם זוגיות יציבה, לזוגות צעירים שרוצים להתחיל את הקשר ברגל ימין, לזוגות ותיקים ששואפים לשפר ולהעמיק את הזוגיות, וגם לאנשי מקצוע וסטודנטים בתחומי מדעי ההתנהגות ובריאות הנפש.

ספרים | 28/6/2019 | 2,005

תגיות:

אמנות הזוגיות: הסוד לנישואים ארוכים

ד"ר דריה מעוז, פרופ' עמי שקד, פרופ' עמירם רביב

אמנות הזוגיות

הסוד לנישואים ארוכים

הוצאת כנרת-זמורה

 

מהו סוד ההצלחה של זוגות הנשואים באושר במשך שנים ארוכות?
שלושה מומחים ידועי־שם יצאו לחפש תשובה לשאלה באמצעות מחקר מרתק המבוסס על כמאתיים ראיונות עומק עם נשים וגברים וסקירה וניתוח של הספרות המחקרית בתחום הזוגיות. התוצאה היא אמנות הזוגיות, ספר שמיועד ליחידים ולזוגות, לרווקים שמבקשים לעצמם זוגיות יציבה, לזוגות צעירים שרוצים להתחיל את הקשר ברגל ימין, לזוגות ותיקים ששואפים לשפר ולהעמיק את הזוגיות, וגם לאנשי מקצוע וסטודנטים בתחומי מדעי ההתנהגות ובריאות הנפש.
דוקטור דריה מעוז, פרופסור עמי שקד ופרופסור עמירם רביב - חוקרים, מטפלים ומרצים בתחום הזוגיות - מביאים בספרם המקיף תובנות ועצות מעשיות להתנהלות זוגית חיובית, בריאה ועמידה, מתוך אמונה שזוגיות טובה ומספקת היא מפתח לאיכות חיים ולרווחה נפשית.
לפניכם תמונת מצב עדכנית של הזוגיות בישראל, המעניקה לקורא כלים שיאפשרו לו להפיק את המיטב מהזוגיות: מנגנוני תחזוקה, אופני התמודדות עם מצבי משבר ומצוקה, ודרכי מניעה של שיבושים ותקלות באמצעות איתור מראש של גורמי סיכון.

 

דוקטור דריה מעוז - סוציולוגית ואנתרופולוגית, מרצה בכירה במכללה האקדמית הדסה בירושלים וסופרת.
פרופסור עמי שקד - ראש החוג לפסיכולוגיה ודקאן הסטודנטים במרכז ללימודים אקדמיים, אור־יהודה.
פרופסור עמירם רביב - פסיכולוג חינוכי וקליני, דקאן בית הספר לפסיכולוגיה במרכז ללימודים אקדמיים,
אור־יהודה. פרופ' אמריטוס בביה"ס למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב.

 

לפניכם שני פרקים מתוך הספר באדיבות המחברים וההוצאה לאור:


מבוא

"הוא התבונן בחיי הנישואים, בבעלים וביחסיהם עם נשותיהם ראה תמיד את הספינקס וחידתו, דבר סתום שלא נאמר עד תום".
(איוואן גונצ'רוב, ״אובלומוב״)

 

שלושה יצאו לדרך — דריה, עמי ועמירם — במטרה משותפת — לערוך מחקר אשר יבדוק מה מחזיק אנשים בזוגיות ארוכת שנים. מה הם עושים, ממה הם נמנעים, ואיך הם שורדים יחד כל כך הרבה שנים. עמי ועמירם מחזיקים בזוגיות כזו בעצמם, הם שייכים לדור שבו שיעור הגירושים נמוך והיד לא קלה על ההדק. דריה, לעומת זאת, בת הדור הצעיר יותר, דור ה־X, לא מיהרה להיכנס לזוגיות ממוסדת, ואת הפרק המשפחתי והזוגי שלה החלה רק בסוף שנות השלושים שלה. עד אז השקיעה בקריירה, בטיולים ובדייטים. עמי ועמירם הם בני עולם הולך ונעלם של זוגות שרצים יחד למרחקים ארוכים, שלא מחפשים תחליפים ושמניחים שרוב הסיכויים שיצעדו יד ביד גם בגיל שמונים. עבור דריה זוגיות עם אדם אחד מהמין השני היא רק אופציה אחת מני רבות. לה ולבני הדור שלה יש שלל אפשרויות לקשרים זוגיים, שקורצות מכל עבר דרך הרשתות החברתיות ואתרי ההיכרויות. בדור שלה נפוצה המונוגמיה הסדרתית — החלפת בן זוג בכל כמה שנים, שיעור הבגידות עומד על 60% ושל הגירושים על 30%.

עבור דריה, שבמהלך המחקר וכתיבת הספר היתה בזוגיות טרייה יחסית, היה זה תהליך מעניין ומאיר עיניים, אשר העניק לה הצצה מסקרנת לעבר העתיד. מחקר קודם שערכה, ויצא כספר העיון רב־המכר "זוגיות: מדריך למשתמש", הוביל אותה לחקור זוגיות וללמד עליה. המחקר הנוכחי סיפק לה, מתוך הכתיבה וניתוח הראיונות, תובנות נוספות על זוגיות בכלל, ועל הזוגיות שלה בפרט. עמי ועמירם, שהם מטפלים בעצמם ונשואים שנים רבות, קרובים בלבם לנושא הספר, ועל כן סיפקו הן תובנות מעשיות והן סימוכין תיאורטיים.

השילוב בין החוקרים היה מעניין במיוחד בשל העובדה שהם מייצגים דורות שונים ויחס שונה כלפי מוסד הנישואים. עריכת המחקר וכתיבתו בתקופה הנוכחית היו מאתגרות ועוררו את השאלות אם לא אבד הכלח על מוסד הנישואים, אם אפשר לשמור על זוגיות רבת־שנים, ומדוע לדבר בכלל בשבחו של מוסד זה.

אנחנו, שלושת הכותבים של ספר זה, חוקרי זוגיות ומרצים זה שנים רבות במוסדות אקדמיים שונים ברחבי הארץ, נתקלנו במהלך עבודתנו במאות סטודנטים והתרשמנו שלמרות הכול, צעירים רבים חולמים על זוגיות ארוכת שנים, על נישואים רומנטיים ועל הליכה יד ביד עם בן או בת הזוג גם בגיל שמונים. הם רוצים שהזוגיות שלהם תהיה טובה, ורבים מהם בטוחים שתהיה גם שוויונית, מלאת אהבה, פרגון ושיתוף, ושגם אם יהיו מהמורות בדרך, הם יתגברו עליהן בקלות. סטודנטים מבוגרים יותר, שנשואים שנים רבות, סיפרו לנו סיפור אחר. הם דיברו על ניכור בזוגיות, על מתח, על היעדר סקס ועל חוסר הוגנות בחלוקת התפקידים בבית.

דריה, כמייצגת את דור הביניים, חווה בו־זמנית את אפיוני התקופה הקודמת וזו הנוכחית. כמי שנישאה בגיל מבוגר יחסית, היו לה במשך השנים מערכות יחסים שונות, עם קודים ונורמות שהשתנו במהלך השנים על פי התקופה, שכיום מאפיינת אותה, בין השאר, חשדנות כלפי החשיבות של מוסד הנישואים והצלחתו. בראשית המחקר דריה לא היתה משוכנעת שמוסד הנישואים נחוץ, והטילה ספק בעמידות שלו בפני פגעי הזמן. גם עמירם ועמי, אף שהם בזוגיות ארוכת טווח, יודעים מניסיונם הן כחוקרים והן כמטפלים שקיים פער גדול מאוד בין ההתחלה הרומנטית עם הציפיות הגבוהות (יש אומרים — גבוהות מדי) ובין ההמשך, וכי בדרך הדברים משתבשים. עם זאת, שלושת החוקרים מאמינים שלמרות השבר המובנה במוסד הזוגיות בכלל, ובנישואים בפרט — זוהי עדיין דרך חיים שעשויה לתרום לאושר, לבריאות פיזית ונפשית ואף לאריכות ימים, אבל — וזה דגש חשוב — רק למי שהדבר מתאים לו. כיום אנו יודעים שלא לכולם מתאים דגם זוגיות אחד, ויותר מכך — לא לכולם מתאים לחיות בזוגיות בכלל.

ספר זה פונה, אם כן, למי שעדיין מאמין בזוגיות ושואף להחזיק בה שנים ארוכות. מטרת הספר היא לנסות "לפענח" באמצעות ראיונות עומק את סודם של זוגות בעלי ותק זוגיות של יותר מעשרים וחמש שנים. ללמוד מה עבד, ממה הם נמנעו, ועם אילו קשיים התמודדו בהצלחה. הפקת הלקחים מסיפורי החיים המרתקים של הזוגות השונים יכולה לשמש טיפול מונע, חומר למחשבה בין אדם לבין עצמו או לדיון עם בן/ת הזוג ובטיפול זוגי. הספר פונה לרווקים, לגרושים ולנשואים, לצעירים ולמבוגרים וגם לבני הגיל השלישי.

המחקר שעליו מתבסס ספר זה נערך בשיטת מחקר איכותנית וכולל ראיונות עומק עם כמאתיים אנשים אשר נמצאים בזוגיות ארוכת טווח. במחקר המקיף, שהתקיים במקומות שונים בארץ במשך שש שנים, ראיינו — חילונים, דתיים, ממגזרים וממעמדות שונים. הדרך היתה ארוכה מאוד, אך גם מרתקת. במהלך המחקר פגשנו אנשים מאוכלוסיות מגוונות מאוד, שהמכנה המשותף שלהם היה המאמץ הכן והמתמיד לתחזק זוגיות. ניהול זוגיות הוא תלוי־תרבות ומשתנה מקבוצה זו לאחרת, ולכן בחרנו לצמצם את רוחב היריעה ולהתמקד בעיקר ביהודים, וכן לא לכלול במחקר קבוצות מיוחדות כגון חרדים, הומוסקסואלים ולסביות, דו־מיניים ועוד, אם כי ההנחה היא שזוגיות היא זוגיות, והתובנות שמצאנו יהיו תקפות לרוב סוגי מערכות היחסים.

הגישה שהנחתה אותנו בכתיבת הספר היא גישת המניעה (Prevention), דהיינו, ניסיון להקדים רפואה למכה באמצעות איתור גורמי סיכון ומניעתם לצד טיפוח מנגנוני התמודדות יעילים שישרתו את האנשים במצבי קונפליקט ומצוקה. הספרות המחקרית והקלינית בתחום הזוגיות והמשפחה שופעת תובנות ולקחים שאותם הבאנו, אבל לא הסתפקנו רק בסיכום המחקרים, ורצינו ללמוד גם מניסיונם האישי של אנשים — מהחיובי, אבל גם מהשלילי. לעתים הצבעה על המזיק והמקלקל מאפשרת להימנע מצעדים שגויים, ובוודאי שיש טעם לאמץ רעיונות בונים ודגמי התנהגות שאנשים מעידים כי "עבדו" למענם וחיזקו את הזוגיות.

חומר הראיונות שנאסף והחומר המקצועי שסוכם מספרות המחקר החדשה והעדכנית ביותר מעמידים לרשות הקורא כלים שיאפשרו לו להפיק את הטוב מהזוגיות: מנגנוני תחזוקה, דרכי התמודדות יעילות במצבי משבר ודרכים למנוע מראש קלקולים ותקלות.

הספר מיועד לקהל הרחב, אך גם לאנשי מקצוע ולסטודנטים בתחומי מדעי ההתנהגות ובריאות הנפש. הוא אינו יכול למנוע גירושים, אך הידע וניסיונם של אחרים עשויים לצמצם אי־הבנות ולהגביר את הרגישות לצורכי התחזוקה היומיומיים כמעט, המשמרים את הזוגיות. מטרתנו היא להיטיב את הזוגיות, את ההרמוניה הזוגית, לשפרה ולהעצימה ולסייע לזוגות הסובלים בזוגיות שלהם, כך שיוכלו לשדרגה לזוגיות מספקת יותר.

ספר אינו יכול להחליף ייעוץ זוגי מקצועי, אבל מי שנמצא במערכת שבה איכות היחסים סבירה ויקרא את הספר בראש פתוח, ישאל את עצמו למי הוא דומה ולמי בשום אופן לא היה רוצה להידמות, יעַבֵּד את המידע המוצג ויחשוב מעט על המערכת הזוגית שבה הוא נמצא, ובזכות הקריאה בספר יוכל לשפר את איכות חייו.

אנו מודעים לכך שהמרואיינים שלנו מייצגים משפחות "מסורתיות", וכי שכיחות הדגם המסורתי של אמא, אבא וילדים (עם כלב או בלעדיו) פוחתת, אך זה עדיין הדגם הנפוץ בישראל. כמו כן, הלקחים שהפקנו והעקרונות המובאים בספר רלוונטיים לרוב מערכות הזוגיוּת הקיימות היום במסגרת המשפחה החדשה. זוגיות של שתי נשים או של שני גברים זקוקה לאותם מנגנוני שימור ותחזוקה החיוניים בזוגיות המסורתית. גם נשואים בשנית יפיקו תועלת מספר זה. הספר מיועד לכל החפץ בזוגיות מספקת, הן לזוג הצעיר, המקווה לטוב וצופה קדימה בתקווה, והן לזוגות שכבר צברו ותק, וחשוב להם לשפר, לתחזק ולהעמיק את הקשר הזוגי.

כל המרואיינים בספר הזה מתחזקים זוגיות של עשרים וחמש שנה ויותר. נכון, כולם החלו את חייהם המשותפים במאה הקודמת, וייתכן שכמה מהלקחים שלהם עשויים להיראות בלתי מעודכנים מעט, אבל אנו מאמינים שלמרות השתנות העתים — העקרונות נשארו שרירים וקיימים. סקרנו גם מבחר מרשים של ספרות מחקר חדשה, העוסקת בזוגיות ובמנגנוני התחזוקה והשימור שלה. הדברים שנביא בפניכם הם סיפורי חיים, עובדות מחקריות, לקחים וחומר למחשבה, שיוכלו לסייע לכל זוג שרוצה להשקיע באיכות הקשר הזוגי שלו ללא קשר לוותק נישואיו. לחדשים שאולי עוד לא יודעים, ולוותיקים שעֵרים לצורך לתחזק. תחזוק היחסים הוא גם אחת מהמנטרות של הספר. ללא השקעה מודעת בתחזוקה, הנישואים עלולים לנבול.

נפגשנו עם המרואיינים שלנו בעיקר בבתיהם, כדי שיחושו בנוח. השתמשנו בראיון עומק חצי־מובנה, שבו מכינים מראש שאלות, נושאים וכיוונים כלליים, אבל "זורמים" עם המרואיין לאפיקים אחרים על פי סיפורו האישי. הראיונות נערכו בשיטת סיפור חיים — המרואיין מתאר את השתלשלות חייו ואוסף האירועים וההתנסויות שנחשבים בעיניו משמעותיים. בראיונות התמקדנו במערכת היחסים הזוגית, ובאופן טבעי גם בנושאים אחרים הקשורים באופן ישיר או עקיף לזוגיות — הורוּת, ילדוּת, קריירה, חברים ועוד, וכל תחום קיבל התייחסות בספר.

הראיונות נמשכו בין שעה וחצי לארבע שעות, ובהם סיפרו המרואיינים בפתיחות רבה ובאופן גלוי על רגשות, תחושות והתנהגויות שלהם בקשריהם הזוגיים. המרואיינים שיתפו אותנו בתובנות שהפיקו במשך השנים הרבות מניסיונם האישי, וסיפרו כיצד לדעתם שיפרו או קילקלו את הזוגיות שלהם. החומר שנאסף בראיונות נקרא, עובד ונותח כדי למצוא בו את התבניות והרעיונות החוזרים על עצמם, והם מובאים בספר בקטגוריות שונות (פרקים ותת־פרקים) בליווי ציטוטים מפי המרואיינים, כפי שנהוג במחקרים אקדמיים איכותניים המבוססים על ראיונות. בספר ציטוטים רק מחלק מן הראיונות שקיימנו, אך הניתוחים והתובנות המופיעים בספר מסתמכים על כל חומר הראיונות שנאסף. מאחר שהראיונות הם אישיים מאוד והדברים שנאמרו בהם אינטימיים וחושפניים, שונו והוסתרו מתוך הסכמה הדדית שמם האמיתי של המרואיינים ולעתים גם פרטים מזהים אחרים. כמו כל מחקר איכותני, גם מחקר זה התבסס על מספר מוגבל של כמאתיים מרואיינים, ומן החומר שנאסף הוסקו מסקנות כלליות ורחבות יותר ביחס לחברה כולה. אך גם אם השימוש בהכללות הוא בלתי נמנע כאן, יש לזכור שבכל הכללה תמיד יש יוצאים מן הכלל.

הציר השני שעליו מבוסס הספר הוא עשרות מחקרים, ספרים ומאמרים — אקדמיים ופופולריים כאחד — שנערכו ונכתבו בארץ ובעולם העוסקים בזוגיות וביחסים. מקצת המחקרים הם "קלאסיים" ומרכזיים בתחום, ואחרים — עדכניים וחדשים.

הציר השלישי של הספר מבוסס על תרומתם של הכותבים — כל אחד מתחומו — לידע שמוצג כאן. דוקטור דריה מעוז היא סוציולוגית ואנתרופולוגית, מרצה בכירה במכללה האקדמית הדסה, חוקרת זוגיות והורות ומרצה בתחומים אלה, סופרת שפירסמה עד כה חמישה רומנים ושני ספרי עיון — רב־המכר "זוגיות: מדריך למשתמש" ו"הורות ללא מסכות". פרופסור עמי שקד הוא מטפל בתחום הזוגיות, הנישואים והמיניות זה יותר מארבעים שנה, הוא הקים וניהל במשך עשרים שנה את המכון לטיפול זוגי ומיני במרכז הרפואי ע"ש שיבא בתל השומר, הקים במשותף וניהל אקדמית את מרכז ינ"ר ללימודי נישואים ומשפחה בירושלים, והוא ראש החוג לפסיכולוגיה במרכז ללימודים אקדמיים. פרופסור עמירם רביב הוא פסיכולוג קליני וחינוכי, פרופסור אמריטוס בבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, המכהן כיום כדקאן בית הספר לפסיכולוגיה במרכז ללימודים אקדמיים. הוא צבר עשרות שנות ניסיון בייעוץ פרטני, זוגי ומשפחתי, ייעץ גם במדיה האלקטרונית וכתב ספרי הדרכה וייעוץ על הורות ומשפחה.

הספר שלפניכם מתאר תמונת מצב של הזוגיות בישראל, ולא פחות חשוב, יש בו עצות וטיפים להתנהלות זוגית בריאה יותר. בסוף כל אחד מפרקי הספר ניסחנו לקחים ורעיונות שיוכלו לשפר את הזוגיות שלכם.

וזכרו — זוגיות טובה ומספקת היא מפתח לאיכות חיים ולרווחה נפשית.

 

 


פרק 8 - פתרון קונפליקטים

"...אתה אף פעם לא היית נשוי, לכן אתה לא יודע, אבל הנישואים הם דבר שביר. שום־דבר לא נעלם בהם אף־פעם, הכול נשאר בפנים. הם מציאות שונה".
(אלכסנדר המון, ״פרויקט לזרוס״)

ארמונד, 60, נשואה שלושים ושבע שנים ואם לתאומים, מספרת שהיא ובעלה רבים, צועקים, ואף מקללים זה את זה. ארמונד נמרצת, קצרת רוח ומהירת תגובה. היא קמה ממושבה במהלך הריאיון לא פעם, ולעתים דופקת בידה עדוית הטבעות על השולחן כדי להדגיש דבר זה או אחר. ארמונד מעשנת בשרשרת סיגריות דקיקות, ופניה הנאות מחליפות הבעות תדיר. ברור שהיא הדומיננטית בקשר, ובעלה הוא הפשרן והכנוע יותר: "חד־משמעית — הוא החלש מבינינו. גם אם אני היא זו שגרמה לריב או ליבתה אותו, הוא תמיד, אבל תמיד, רוצה להתפייס איתי. אני חושבת שהוא תלוי בי ברמה הרגשית, הוא לא מסוגל לחיות עם ההרגשה שאני כועסת עליו. או שאני כועסת בכלל. תמיד הוא מפייס אותי גם כשזה לא קשור אליו. הוא מנסה להצחיק אותי או לשבור את הקרח. אבל הוא מכיר אותי, והוא יודע שזה כמעט לעולם לא עובד..."

שאלנו אותה אם הרצון להתפייס הוא חולשה בעיניה, והיא השיבה בלי היסוס: "במקרה של בעלי — כן. כי המטרה שלו היא להרגיש בטוח. לתוכן הריב מבחינתו אין שום חשיבות. הוא לא מעמיד אותי במקום. הוא פשוט רוצה להימנע מעימות. אני לא חושבת שהוא רוצה לפתור באמת את הבעיות. הוא בכלל לא חושב על הבעיות. הוא כנראה בכלל לא מקשיב לכל הדברים הנוראים שיוצאים לי מהפה. פשוט מתעלם מהם, ורק דואג שאני אחזור ואהיה קרובה אליו. אולי בגלל זה אנחנו עוד ביחד. אם הוא היה לוקח ללב את המילים שלי, הוא היה בועט אותי מהחיים שלו. אם הוא היה מעריך את עצמו, אז הוא היה עוזב אותי... הוא אוהב אותי יותר מאשר אני אותו, זה בטוח... מזלי שבן הזוג שלי לא חכם במיוחד ומעדיף להימנע מעימות. גם אין לו אגו נפוח, למזלי. לא כמו שלי בכל אופן..."

ארמונד ובעלה מנהלים קונפליקטים רוויים במתח, בצעקות, בהטחת האשמות ובביקורת, מה שמוביל לריחוק רגשי ביניהם ולאיום על הזוגיות. לקונפליקט מתמשך, אינטנסיבי ובלתי פתור עלולה להיות השפעה שלילית על בריאותם הפיזית והרגשית של בני זוג כמו גם על איכות הנישואים.

אבל למרות המילים הקשות והריבים בטונים צורמים, ארמונד בטוחה שהוצאת הדברים החוצה והדיבור עליהם עוזרים להם מאוד לשמור על הזוגיות. היא מנופפת בשערה השטני המוחלק ואומרת בחיוך: "לפחות לא היו מטענים מתחת לפני השטח... הוא יודע בדיוק מה אני חושבת ולמה, ואותו דבר אני. התקשורת חשובה מאוד בזוגיות. אולי לא כדאי לצעוק, אבל בהחלט להגיד מה מרגישים וחושבים גם אם זה נראה סתם שטותי... חשוב מאוד לשתף האחד את השנייה בתחושות פנימיות. לא לשמור כעסים. לא לנהל דיאלוג בתוך הראש ולענות בשביל השני. חחח, את זה אני עושה הרבה... פשוט לדבר על הכול. גם על מין".

קונפליקטים במערכת יחסים הם עניין בלתי נמנע. אך בעוד שבנישואים מוצלחים בדרך כלל יהיו יותר אינטראקציות חיוביות, הרי בנישואי מצוקה רוב האינטראקציות יאופיינו במתיחות רגשית, בהאשמות הדדיות, בביקורת פוגענית ובהפחתת ערך האחר. כולנו מכירים בחשיבותם של תקשורת ושיח, אבל מחקרים מראים כי זוגות רבים אינם מנהלים תקשורת "בריאה", המבוססת על הבעת רגשות והקשבה הדדית. בכל מערכת יחסים אינטימית פועלים שני דחפים מנוגדים: הרצון לקרבה, לשיתוף פעולה ולהסכמה, ומנגד הרצון לאוטונומיה הכרוכה באפשרות של חילוקי דעות. אם צד אחד שואף לקרבה והשני לעצמאות, מתעוררים קונפליקט וקושי ליישב בין שניהם.

ניתן להבחין בין קונפליקט שלילי לקונפליקט חיובי. בקונפליקט שלילי, אשר מזיק למערכת היחסים הזוגית ולמשפחה, מתרחש דיכוי לא מודע של רגשות כעס, ועלולים לעלות בו ביטויי אדישות ואפתיה מול התפרצויות, צעקות, תוקפנות פסיבית או אקטיבית, הטרדות, ציניות, האשמה וביקורתיות יתר. הדחקה או התעלמות מבעיות גם הן חלק מקונפליקט שלילי ועלולות לפגום במערכת היחסים ולייצר מתחים וטינה. בקונפליקט חיובי, לעומת זאת, נחשפים ההבדלים בין בני הזוג באופן התורם לחיזוק הקרבה ביניהם וההערכה העצמית ההדדית. קונפליקט חיובי עשוי לשפר את היחסים ולחזק את הביטחון העצמי של שני בני הזוג.

איציק, 53, הוא דוגמה לאדם שניהל קונפליקט שלילי ביחסיו עם אשתו זה עשרים ושש שנים. כיום, לדבריו, יש לו חרטות כבדות על כך. באחד האירועים שעליו סיפר הוא גירש את אשתו מהבית, ואף הרים עליה יד: "...סילקתי אותה מהבית, יומיים היא לא נכנסה לבית, נעלתי עליה את הדלת בלי מפתח, השארתי אותה שהיא תלך לאמא שלה. האמת היא שאני אפילו לא זוכר על מה זה היה, אני לא זוכר איך היא הביאה אותי למצב כזה... והיתה עוד פעם אחת, אני לא זוכר על מה, אבל אני זוכר שבאתי לזרוק עליה את הכוס, לא בדיוק עליה, סתם רציתי לנפץ אותה על הקיר ולהוציא את העצבים שלי. זה פגע לה בראש. אבל אני לא זוכר למה היא הוציאה אותי משיווי משקל. היא בקלות מוציאה אותי משיווי משקל, בקלות. אין לה חוכמת חיים מי יודע מה, היא לא אישה מלומדת מי יודע מה".

איציק רב עם אשתו כמעט על כל דבר, אבל במיוחד על נושאים הקשורים לדת. הדרך שלו לפתור את הקונפליקט אינה שיחה אלא תוקפנות, לעתים אלימות, ופעמים אחרות — נתק מוחלט. "הייתי מתעצבן, שבוע ימים גם כן לא הייתי מדבר איתה, ועד שפתאום יש לי מצב רוח אז אני מתחיל איתה, זורק לה מילה, אני יכול לצבוט אותה בפטמה כדי שתבין את הרמז". כיום, אומר איציק, לאחר פרספקטיבה של שנות נישואים רבות, הוא למד להתנהל אחרת, והוא מייעץ לאחרים: "לא לעשות את השגיאות שעשינו, לא לקלל אחד את השני, להבליג, אני בדרך כלל מבליג ראשון בבית. תנסו לצמצם את המריבות, תאהבו יותר אחד את השני, תשבו לדבר ביניכם כמה שיותר יחד. אני לא יכול לדבר עם אשתי שיחת חולין, היא ישר שורפת אותי. גם אני לא מי יודע מה, אבל אני קצת יותר חכם ממנה". הפחתה מתבונתו של בן הזוג, ייחוס תכונות נחותות או שליליות לצד השני או שימת דגש בפערי השכלה או אינטליגנציה — הם כמובן לא המתכון לזוגיות מוצלחת, אלא מניפולציות רגשיות הפוגעות בכבוד האחר.

דווקא התובנות המאוחרות של איציק ראויות יותר לשימת לב — לנסות להבליג ולצמצם את הריבים. לא בכל מקרה ולא על כל דבר צריך לריב, זו התובנה שזוגות "טובים" מגיעים אליה, לעתים אחרי שנים רבות של זוגיות. רווית, למשל, אישה נאה בת 53, אומרת כי "לא כל דבר לגרור למריבה. זה תובנות שאת מגיעה אליהן אחרי הרבה שנים, לא ישר. כי בהתחלה את מתעקשת, לא מוכנה לוותר, לא מוכנה". רווית לא נראית מסוג האנשים שישבו ויספגו תלונות. היא דעתנית ופעלתנית, אבל בכל הקשור לריבים עם בעלה, היא בוררת את הדברים החשובים לה, ועל האחרים — מתפשרת.

 

על מה רבים?

רוב המחלוקות בין בני הזוג, על פי מחקרים, הן בנושאי מטלות הבית, כסף, סקס, עבודה, מחותנים, אלכוהול, פנאי, מצבי רוח (בעיקר — כעס) וילדים. נושאי העימותים משתנים עם השנים. הקונפליקטים יכולים לנבוע בעיקר משוני בין בני הזוג — בערכים שהם מחזיקים, ברמת ההשקעה שלהם בזוגיות ובאינטליגנציה הרגשית שלהם. לרוב, כמו אצל ארמונד ובעלה, אחד מבני הזוג הוא הדומיננטי ומשפיע במידה רבה יותר על הזוגיות, דבר אשר עלול להוביל למאבקים בין בני הזוג, וגם להשפיע על אופן ההתפייסות ביניהם. אחד המאפיינים הבולטים של זוגות בנישואים מוצלחים הוא שוויון בכוח ההשפעה, שמאפשר לכל אחד מהם להשפיע על החלטות בנוגע לניהול חיי הזוגיות והמשפחה, בניגוד למצב שבו אחד מהשניים משליט את דעתו על האחר. לעומת זאת, בנישואי מצוקה קיימת נטייה להפחית בזמן ויכוח מערך האחר ולהוריד מחשיבותו, מצב שאין בו סיכוי למצוא פתרון הולם לקונפליקט. הקונפליקט העיקרי בשנים הראשונות לנישואים סובב סביב מטלות הבית ו"המשמרת השנייה" של האם, מונח שטבעה הוכצ'יילד והוגדר כעבודות בית וטיפול בילדים לאחר שעות עבודה בקרב נשים המועסקות בשכר.

אצל כל זוג יש "סדין אדום" — עניין אחד או כמה עניינים שמוציאים אותם מדעתם. אצל רווית ובעלה זה הכסף. בעוד בעלה מרוויח, היא, לדבריה, מבזבזת: "מגיע תדפיס של כרטיס אשראי, אהה, המתח בבית כבר עוד לפני שהוא פותח את זה. ואז הוא יושב כולו מרוכז, כולם במתח בבית, ואז הוא אומר, 'מה זה, איך זה יכול להיות?! מאיפה זה כל ההוצאות האלה? מה, לקחת לי את הכרטיס אשראי מבלי שאני ארגיש? את לא מבינה, אני לא יכול שתבזבזי כאלה סכומים, זה יותר ממה שאני יכול'".

תרחיש כזה הוא דוגמה לתחילתו של ריב שהולך ומתעצם. "הייתי אומרת לו כאילו, 'מה אתה רוצה שאני אעשה?! אתה נותן לי כסף, זה לא מספיק לי לכלום, מה אתה רוצה שאני אעשה, שאני אלך לבקש מההורים שלי? שאני אלך לעבוד בכביש? מה אתה רוצה שאני אעשה, יש לי שלושה ילדים, אם תשים לב בפירוט זה הכול סופר, סופר, סופר, סופר...' לא רציתי שיחסר כלום לילדים שלי. זה לא שהייתי הולכת למספרה, לקוסמטיקאית, עושה לי שופינג בגדים... הכול היה נטו קניות לבית".

ואיך מסתיים הריב אצל רווית ובעלה? גם אצלה, כמו אצל ארמונד ונשים אחרות, "אני יוזמת את הריב... הוא יוזם את הפיוס, הוא תמיד זה שמוותר... אלא אם כן אני ממש אשמה — ואז אני מתחנפת אליו שבועיים". ואכן, מחקרים, וביניהם של גוטמן ועמיתיו, מבחינים בין התמודדות של נשים לזו של גברים עם עימותים. האישה, כך נטען, מגלה סובלנות גבוהה לעימותים, מנסה לחתור לפתרונם ומונחית בעיקר על ידי הרגש. הגבר, לעומת זאת, נרתע מעימותים ומנסה לפתור אותם כמה שיותר מהר. כאשר רמת הקונפליקט נמוכה — בדרך של פיוס, ואילו כשרמת הקונפליקט גבוהה — בנסיגה בוטה. מדידת העוררות הפיזיולוגית של שני המינים בקונפליקט (כמו לחץ דם גבוה, קצב פעימות לב מואץ) העלתה כי לגברים יש תגובה של כעס ויחס שלילי לקונפליקט, ואילו נשים יכולות להמשיך בעימות ללא עוררות רגשית חריגה, להתנהל ללא הסחת דעת ולחתור לפיוס.

פרופסור קוליק ושלי וולפיש בדקו אם יש הבדלים בין גברים לנשים באסטרטגיות שהם מאמצים לפתרון הקונפליקטים בזוגיות בבגרות המאוחרת. מממצאי המחקר עולה כי נשים בתקופת הבגרות המאוחרת נוטות להשתמש יותר מגברים באסטרטגיות קשות, ואילו ככל שהם מתבגרים, גברים נוטים לאמץ יותר אסטרטגיות רכות של ויתור ופשרה. ייתכן, כך הן טוענות, כי ההסבר לממצאים הללו טמון בכתביו של הפסיכואנליטיקאי יונג, הטוען להיפוך בתפקידי המינים אחרי אמצע החיים — גברים נעשים רכים יותר ומתחברים לחלק הנשי שבהם (האנימה), ואילו נשים נעשות קשוחות יותר ומבטאות את החלק הגברי שבהן (האנימוס). עוד נמצא שגברים משתמשים יותר מנשים באסטרטגיה של הימנעות. המחקר מראה גם שגברים מעדיפים כי נשותיהם יאמצו את אסטרטגיית הפשרה, ואילו הנשים מעדיפות את אסטרטגיית הוויתור.

 

ריבים שמנבאים פרידה

דוקטור ג'ון גוטמן, פסיכולוג קליני, עקב במשך שש שנים אחר 124 זוגות ותיעד את דפוסי ההתנהגות שלהם בעת ריב. במחקרו המקיף הצליח גוטמן לבנות מודל שינבא פרידה בין בני הזוג כשלוש שנים לפני שהיא מתרחשת בפועל על סמך אופן ניהול הריבים ביניהם. גוטמן טען כי לא עצם הריב הרסני, וגם לא עוצמתו או תוכנו, אלא הדרך שבה זוגות מתווכחים ורבים. הנה כמה סימנים שלטענתו של גוטמן מצביעים על כך שמשהו לקוי ביחסים:

הריב מתחיל בטונים צורמים או בהאשמות קשות.

הריב רווי בביקורתיות על בן הזוג ובהאשמות אישיות.

התלונות אינן על המעשה, אלא על העושה, אופיו ואישיותו באופן כולל.

אחד מבני הזוג או שניהם מביעים בוז, סלידה וזלזול, בעיקר באמצעות הפרזה בשפת הגוף — גלגול עיניים, חיקוי מעליב, העוויית שפתיים (גוטמן מצא כי כשאישה מביעה סלידה ובוז ארבע פעמים ויותר במהלך שיחה של רבע שעה, סביר להניח שבני הזוג ייפרדו בתוך ארבע שנים).

נקיטת מגננה — האשמת הצד השני בבעיה.

התעלמות, חוסר תגובה, הסתגרות וניתוק כאמצעים להענשת בן הזוג. בדרך זו משתמשים יותר גברים מנשים.

הצפה רגשית בעקבות התקפה אינטנסיבית ומתמשכת. אצל הצד המותקף עולים רמת המתח, לחץ הדם והדופק.

דוקטור גוטמן מצא שמבין כל הבעיות והמחלוקות הקיימות במערכת יחסים, ניתן לפתור או ליישב רק כשליש. שני שלישים הם כנראה בלתי פתירים, שכן הם מושרשים באישיות של בני הזוג ובעברם השונה. הסוד, לדעתו, הוא ללמוד להשלים עם הפערים הללו, ולא לנסות להילחם בהם, שכן הדבר רק יגרור ריבים אין־סופיים.

 

ניהול קונפליקטים

כפי שכבר ציינו, כמעט לא תיתכן זוגיות בלי קונפליקטים. תדירותם משתנה מזוג לזוג על פי נסיבות חייהם, שנות הזוגיות, מספר הילדים, גילם ועוד, אך הנחת המוצא היא שקונפליקטים הם חלק בלתי נמנע מחייהם של מרבית הזוגות, ולכן בצד ניסיון לצמצם את תדירותם ועוצמתם חשוב ללמוד להיערך להתמודדות עם קונפליקטים ולנהלם באופן נבון.

אופן התמודדותו של זוג עם קונפליקטים הוא שינבא את איכות הקשר וחוזקו. הדרך שבה בני זוג מנהלים ופותרים קונפליקטים ואי־הסכמות מהווה מעין נייר לקמוס לבדיקת איכות הנישואים. ישנם זוגות שאינם מצליחים להתגבר על הקונפליקטים ולהסתגל לחיים משותפים, וישנם אחרים שמצליחים לגבור על גורמי הלחץ ואף ללמוד מהם. זוגות כאלה עשויים דווקא לצמוח מהמשבר ולחזק בעקבותיו את הקשר.

בני זוג בנישואים מוצלחים תופסים את מצבי האי־הסכמה והקונפליקט כנורמליים ואף מאתגרים. בני הזוג סובלנים לאחר ולעמדתו ומקבלים את ההבדל בעמדות ביניהם. מבחינתם, קונפליקט מהווה איתות המתריע על חוסר שביעות רצון מצד אחד מבני הזוג, ואולי אף סבל, והם מאחדים כוחות כדי למצוא דרך נאותה לתקן את האי־נעימות. הדבר דומה לכאב פיזי המעיד על בעיה רפואית שרצוי שתיבדק ותטופל מבעוד מועד. קונפליקט המטופל באופן ראוי ומתוך כבוד והערכה הדדיים, מחזק את קשר הנישואים. בני הזוג מקבלים הזדמנות להכיר זה את זה באופן טוב יותר, באופן שאף מעמיק את הקרבה הרגשית ביניהם, בעיקר כשהם מגיעים להסכמה משותפת.

נתונים שאספנו מהספרות המחקרית והקלינית מלמדים: בזוגיות מוצלחת בני הזוג אינם מדחיקים קונפליקטים ואי־הסכמות, לא צוברים מתחים או בעיות לא פתורות, אלא מפנים זמן מתאים לשוחח עליהם. הם מנהלים דיון מתוך כבוד והערכה לאחר ולעמדותיו בוויכוח, וגם אם הוויכוח מסלים, הם מוצאים דרך לעשות תיקון, להפחית את המתח (למשל, באמצעות הפסקה לרגיעה). הם אינם "נעלמים" באמצע הוויכוח או חותמים אותו בכוח באמצעות משפטים, כמו "אני לא רוצה לדבר איתך על הנושא". במהלך הוויכוח הם משתדלים להימנע מביקורת, מהטחת האשמות, מביזוי ומהשפלת האחר. הם מעניקים זה לזה הזדמנות להבהיר את עמדותיו, והם משתמשים בשפה המביעה רגשות, צרכים ורצונות במקום בשפה מתנצחת ותוקפנית. את הפתרון הם מנסים להשיג באופן שיספק את שניהם, בבחינת "זה נהנה וזה לא חסר".

מאירה, 46, אישה נמרצת ומטופחת, נשואה עשרים וארבע שנים ואם לשני בנים בני 6 ו־11, מדגימה בדבריה התחשבות הדדית שעשויה, במקרים רבים, למנוע ויכוח עוד בטרם החל. ניקיון הבית, היא צוחקת, הוא אבן הנגף המרכזית בינה לבעלה. בעוד הוא "מאוד מאוד נקי וחשוב לו מאוד הסדר", לה קצת פחות חשובים הסדר והניקיון. אבל היא מודעת לרגישות של בעלה בנושא, ולדבריה מנסה למנוע מראש מצבים נפיצים: "למשל, אתמול ראיתי שהארונות בגדים של הילדים ככה התברדקו מהאביב־סתיו־קיץ־חורף, וידעתי שעוד יום־יומיים הוא ככה יגיד מה קורה. אז פשוט הקדמתי תרופה וסידרתי את כל הארונות... אני מכירה אותו, ושוב זה חלק מההתחשבות, למה להביא אותו לקצה?"

אם טעיתם לחשוב שרק מאירה מתחשבת, הרי לדבריה, גם בן זוגה יודע להעניק לה את מה שהיא צריכה מבלי שתבקש זאת. שוב, מתוך היכרות רבת־שנים איתה: "הוא מאוד־מאוד נותן לי את הספייס. הוא עם הילדים אומר לי, 'אני אצא איתם, אני אעשה שיעורי בית, אני אעשה ארוחת ערב היום'. הוא נותן לי חופש למרות שאני לא רוצה, אני לא מבקשת, אבל הוא נותן לי. 'צאי, תיהני, תלכי, תבואי'. כשהוא בבית, אז הוא ממש רוצה שאני אהיה כאילו לעצמי. לנצל את הזמן מה שנקרא".

למאירה ולבעלה יש כלל ברזל — לא הולכים לישון עם בטן מלאה. "לי מאוד־מאוד חשוב תמיד לסגור ת'עניינים... וגם בעלי הוא טיפוס של כאן ועכשיו... חוץ מפעם־פעמיים לא קרה לי שהלכתי לישון מרוגזת עליו. אני תמיד... מיישרת את הדברים, וגם הוא... הנישואים שלנו, הכבוד הזה, אנחנו לא צועקים ובולעים אחד את השני... קצת טון וכאילו סימני קריאה, אבל ממש לא צרחות, אין לנו את זה".

ישראל, 68, רופא, נשוי ארבעים ואחת שנה, מצהיר כי הוא מאושר בנישואיו. גם אצלו לא היו הדברים כך מאז ומעולם, אבל בדומה לזוגות מבוגרים אחרים שראיינו — שני הצדדים למדו עם השנים להתנהל בצורה בריאה ונכונה להם יותר, לא לדרוך על יבלות, לא להיכנס לשדות מוקשים. ישראל רכון מעל מכתבתו במשך רוב הריאיון, אך כשאשתו נכנסת עם מגש תה ועוגיות, הוא מזדקף ומברך אותה בחיוך. עיניו תכולות, ובגדיו גדולים ממידותיו הצנומות. ישראל מעיד שהוא אינו נוטה לפתוח בריב עם אשתו, ואם כבר נוצר ביניהם ויכוח — הם נוטים לעצור, "לתת להירגע ולחזור אחרי זמן־מה. אם יש על מה לדבר, אז נדבר בצורה רגועה יותר, זה עובד טוב מאוד." היו פעמים ספורות שבהן ישראל ואשתו הלכו לישון בריב, "אבל למחרת בבוקר כל אחד רצה לחזור, אז ירדנו מהעץ הגבוה". ישראל מצביע על שוני במזג ובאופן קבלת ההחלטות בינו לאשתו. היא, לטענתו, יותר פזיזה, ספונטנית, דומיננטית, ואילו הוא מעדיף להיות שקול, לקבל החלטות בכובד ראש ובשום שכל. משום כך הוא זה שבעת ויכוח "חושב ושוקל... עוצר וחושב ואומר שהלילה יעשה את שלו ומחר נדבר בשקט."

זה לא שבני הזוג משתנים, הוא אומר, אלא שעם חלוף השנים הם לומדים להכיר זה את זה — מה גורם לאחר להתפוצץ ומה מרגיע אותו. "אמרתי לה שהיא זקוקה ליותר תשומת לב, כמו שאומרים בספר 'גברים ממאדים ונשים מנוגה'. אז הרעיון הוא להכיר את האחר, להכיר את הצדדים, באותה מידה היא למדה להכיר אותי. אז ההיכרות עם השנים גורמת להרגיע קצת את הלך הרוח. אז מה שהיה מתפרץ לפני שלושים שנה, עשרים שנה, היום עושים את זה אחרת... אתה מכיר יותר, או שאתה יודע איך לדבר אחרת או שאתה לומד לוותר, כי אתה כבר מכיר את ההתנהגות הבאה."

 

דיאלוג או ויכוח

יש הבדל גדול בין דיאלוג או דיון לבין ויכוח. ויכוח אופייני יתנהל מעצם הגדרתו בין אנשים "צודקים" — אם אחד המתווכחים אינו משוכנע בצדקתו, הרי אין על מה להתווכח. לכן בוויכוח אופייני אין לאף אחד מהצדדים עניין להקשיב לדברי הצד השני. במקרה הטוב הם עוקבים אחר דברי הצד השני כדי לאתר סתירות או אישושים לכך שהוא באמת דובר שטויות כמו שהם חושבים. לכן ויכוח הוא אמצעי לא יעיל לשיפור הידברות ולהשגת הסכמה. ויכוח דומה קצת למשחק טניס או פינג־פונג. במשחק כזה כל אחד מהשחקנים מנסה לנצח את הצד השני, ולכן הוא ישתדל להנחית את הכדור בעוצמה, בזווית או במקום שיקשו על המתחרה להחזיר את הכדור. לשני הצדדים אין מטרה משותפת, אלא מטרות מנוגדות שאינן יכולות להתקיים בו־זמנית. לעומת זאת, בדיון או בדיאלוג, שמטרתם לברר דבר־מה, לנסות להבין או לנהל משא ומתן על כללים מסוימים, יש מודל אחר של ניהול עניינים. דיאלוג דומה למשחק כדור אחר — מטקות:

"לשחק במטקות זה סוג של מפגש... אבל יש שחקנים שלא מסתדרים ביחד... המטרה היא שהכדור לא ייפול ארצה, כמובן. שלא נרוץ. במטקות אצלנו לא מחשבים מי ניצח, ולא סופרים את הנפילות כמו בתחרות טניס. בעצם אין מנצח או מפסיד במשחק הזה, וזה דווקא יפה בעיני". (מתוך ״ערק לארוחת בוקר״)

במשחק מטקות למשתתפים יש מטרה משותפת שהם צריכים להשיג יחד. המשתתפים משחקים נגד הכדור, ולא זה נגד זה. כשיש קשיים או אי־הסכמות ביחסים עם אנשים קרובים, המטרה היא משותפת — להגיע להבנה ולשפר את האווירה, לא להיות צודק. בני זוג שמפנימים את הרעיון הזה מתמודדים עם הרבה פחות כעסים, תסכולים ובזבוז אנרגיה ומשפרים את איכות חייהם.

ישנן כמה דרכים לניהול חילוקי הדעות בין בני הזוג:

(1) שכנוע — לרוב הדמות הדומיננטית והקובעת בזוגיות קשה יותר לשכנוע. (2) הסכמה — השכנוע הוא אמצעי להסכמה זו. (3) פשרה — כשבני הזוג מנסים ללכת זה לקראת זה, אך לא לוותר על דעותיהם. חשוב ללמוד כיצד להתעמת ולנהל קונפליקטים. יש לנסות ולהימנע עד כמה שניתן מרגשות שליליים, מהאשמות, מאיומים ומעמדות כעס ומגננה. במקום זאת, רצוי להביע רגישות והבנה כלפי הצד האחר. במקרה שפערי התקשורת בין בני הזוג גדולים — הם יתקשו להתמודד עם הקונפליקט.

אחת הדרכים הנפוצות בקרב בני זוג לסיים ריב, ואף לזכות אגב כך באינטימיות מחודשת, הוא כמובן הסקס. ירדנה, אישה יפה וחטובה בת 47, סיפרה שהסקס הוא חלק מרכזי בחיי הזוגיות שלהם, גם כאמצעי לפתרון קונפליקטים. כשרצתה בעבר להתגרש במהלך ריב קשה — שיכנע אותה בעלה להיכנס איתו למיטה, וכך נולדה בתם. ירדנה ובעלה לא נוהגים ללכת לישון עם בטן מלאה, ויותר מכך — בעלה מקפיד לדבר איתה פעמיים ביום, גם אם הם בזמן ריב קשה: "הדאגה שלו אלי, הדאגה, חייב לדבר איתי כל יום בשעה עשר וחצי בבוקר ולא יעזור, חייב גם פעמיים־שלוש ביום, חייב לשמוע אפילו שאני אצעק ואכעס ואני עצבנית והכול, חייב לדבר איתי... גם אם אנחנו בריב." גם אצל ירדנה, כמו אצל רבות אחרות, יוזמת הפיוס מגיעה מבעלה, בדרך כלל בצורת מחוות קטנות של ארוחת ערב או דרינק שהוא מכין לה, ובפעמים אחרות, כאמור — במיטה.

פרופסור קלייר רבין, מנהלת מכון לטיפול זוגי, ממליצה על דרכים בונות לפתרון עימותים זוגיים: השלב הראשון בפתרון עימותים הוא שחרור רגשי. על שני הצדדים לקחת אחריות, להירגע, ואז להביע את הרגשות שבבסיס הבעיה. זהו שלב מכאיב וקשה מאוד, שיכול להביא למציאת פתרון רק אם ההבדלים מובעים במילים. כדי ששלב הבעת הרגשות יהיה נסבל, שני הצדדים יכולים להשתמש בטכניקות שלהלן כדי להירגע ולנסות לשוחח על ההבדלים ביניהם:

  1. פסק זמן: כשהוויכוח יוצא משליטה — הַפסיקו אותו. השאירו זה את זה לבד לשעה או לשעתיים כדי להצטנן.
  2. חשבו על כך היטב: השתמשו בפסק הזמן כדי לחשוב לעומק על סיבת הוויכוח. מה היה הדבר המרגיז ביותר? האם היה זה ריב הוגן? האם היה הכרחי לנהל תחרות צעקות גדולה כזאת?
  3. חזרו לאתר ההתרחשות: לאחר שנרגעתם במידה סבירה, עליכם לעמוד זה מול זה ולנסות לדבר על הדברים בצורה שוויונית. ייתכן שדיון מלא ופתוח על הבעיה יעזור להבין את נקודות ההשקפה השונות שלכם לפני שתנסו לפתור את הבעיה.
  4. הבינו את הצרכים של בן זוגכם: שאלו מה באמת מטריד אותו. הקשיבו היטב למה שיש לו לומר ונסו ככל יכולתכם להבין את בעיותיו. לאחר מכן הציגו את בעיותיכם, כדי שבן הזוג ידע מה מטריד אתכם.

השלב השני בפתרון עימותים הוא החלק המעשי של ההגעה לפשרה. כדאי לנהל סיעור מוחות, שבו כל אחד מהצדדים חושב על פתרונות אפשריים, גם אם אינם מעשיים. תחילה הניחו לרעיונות לזרום ללא התערבות וללא דברי ביקורת. כתיבת ההצעות לפתרון יכולה לעזור. לאחר מכן מחקו את כל הפתרונות שאינם מעשיים או אינם מועילים. על הפתרונות שנותרו יש לחשוב, והפתרון שייבחר חייב להיות מוסכם על שני הצדדים. הסכימו מה יעשה כל אחד מבני הזוג כדי ליישם את הפתרון, ולאחר מכן קבעו פרק זמן שבו תעקבו אחר התקדמות העניינים. חשוב להניח לעימות לאחר שהפתרון נמצא. הנכונות לסלוח ולשכוח היא צעד גדול בניהול עימותים. אל תעלו את הנושא בוויכוחים בעתיד. זה לא ישרת שום מטרה, אלא רק יחמיר את המצב. לִמדו משגיאות העבר ושאפו שלא לחזור עליהן.

 

קונפליקטים זוגיים וילדים

"אמר לי בני בן ה־6 לפני איזה חודשיים, 'למה את ואבא אף פעם לא רבים?'" מספרת מאיה. "אני אמרתי, 'כי אם יש משהו — אז אנחנו מדברים, כאילו אין, אנחנו לא צריכים לריב או משהו כזה.'" עם זאת, ברור שגם אצל מאיה ובעלה זה עשרים וארבע שנים יש ריבים, וחלק גדול מהם על הילדים: "הוויכוחים ביני לבעלי היו על דרך הגידול של הילדים... ההתנהגות, איך אני מתייחסת אליהם, איך הוא מתייחס, מה היא דרך החינוך שלהם..."

לעומתה, ארמונד מספרת שאת רוב הריבים ניהלו היא ובעלה בנוכחות ילדיהם: "אנחנו רבים הרבה. תמיד רבנו הרבה. כשהילדים היו קטנים, לא היה כל כך על מה לריב, כשהם גדלו, אני רציתי שילמדו פסנתר ושיהיו מצטיינים בבית ספר... לא כמוני. לא כמו בעלי, סתם פועל פשוט. אין לו שום שאיפות... מבחינתו, לתת להם להתבטל כל היום ולשחק כדורגל ולראות טלוויזיה... כמה צעקתי עליהם! עליו! נלחמתי בשיניים כדי שילמדו כמו שצריך. הרבה פעמים הרגשתי שאני לא מספיק חכמה או שאין לי ידע לתת להם... באיזשהו שלב הם התחילו להראות סימנים של תסכול, ולא הקשיבו לי... נשארתי מכשפה. אני לא מוותרת להם. הם התרגלו. אולי בכלל היה עדיף להם לא לשמוע אותנו רבים כל הזמן."

ילדיהם של בני הזוג מושפעים, לטוב או לרע, מהאווירה בבית ומהקשר בין הוריהם. מחקרים מצביעים על זיקה מובהקת בין נישואי מצוקה לבין בריאותם הפיזית והרגשית של הילדים, תפקודם ההתנהגותי והחברתי והישגיהם בלימודים. ילדים החשופים באופן מתמשך ואינטנסיבי למריבות של הוריהם, למתחים ביניהם ולמצוקותיהם, נמצאים בסיכון גבוה לפתח קשיים ובעיות פסיכולוגיות־רגשיות והתנהגותיות, כמו גם קשיים בלימודים. ההשפעה השלילית של נישואי מצוקה וקונפליקט על ילדים בולטת במיוחד כאשר הם חשופים למתחים אינטנסיביים ולמריבות של הוריהם על חינוך הילדים והתנהגותם. מתחים ומריבות מסוג זה חושפים את הילדים לא רק לאווירת מתח המערערת את ביטחונם הרגשי, אלא גם לדיסציפלינה הורית מפולגת ולא עקבית. כמו כן ילדים עלולים לייחס לעצמם את הסיבות למתח הבין־הורי ולמריבות התכופות בנושאי הורות והתנהגות הילדים, מה שעלול לעורר בהם רגשות האשמה עצמית, חרדות ודכדוך.

מריבות ומצבי מתח בין בני זוג לא בהכרח משפיעים לרעה על ילדיהם. מה שמשפיע הוא בעיקר תכיפותם, עוצמת ביטויָם החיצוני, תוכניהם והדרך שבה ההורים מטפלים במצבים אלה. ככל שהמתח והמריבות תכופים, אינטנסיביים, אגרסיביים ועוסקים בחינוך הילדים ובהתנהגותם, ומטופלים באופן לקוי, כך עולה הסבירות להשפעתם השלילית על הילדים. לפיכך מומלץ לבני זוג להגיע עד כמה שניתן לאחידות בסגנון ההורות וחינוך הילדים ולהימנע מלנהל ויכוחים ומריבות בנושאים אלה בנוכחות ילדיהם. עם זאת, ברור שאי־אפשר ולא רצוי להימנע לגמרי מקונפליקטים ומחוסר הסכמה נקודתיים בנושא חינוך הילדים. על אלה להתנהל באופן בונה ושיתופי ולא מתנצח כדי להגיע לפתרון הולם ומבלי שתהיה להם השפעה שלילית על רווחתם הנפשית של הילדים. מומלץ להורים לספר לילדיהם על מציאת פתרון הולם ומוסכם לקונפליקט ולָאי־הסכמה שהיו חשופים להם. כך יופחת באופן ניכר פוטנציאל הנזק הנפשי שהיה עלול להיגרם להם.

 

היכולת לסלוח

דניאלה, 51, נשואה שלושים ושתיים שנים, חושבת שאחת החוזקות המרכזיות של הקשר הזוגי שלה היא היכולת שלה לסלוח. כך, לדעתה, מצליחים היא ובעלה לדלג מעל המהמורות והפערים שנוצרו עם השנים ביניהם: "את מתחתנת עם מישהו, ופתאום בא לו להיות משהו קצת שונה, ואז מה תעשי? תגידי, 'לא התחתנתי עם זה'? זה לא היה בחוזה של הטלפונים? מה, תחזירי אותו תוך שבועיים? אז אני אומרת שכאילו הסוד שלי זה האישיות של ההכלה, זה הוויתור, למצוא פתרונות לכל מיני מצבים. זה לא שאני מצאתי את האביר על הסוס הלבן והוא את הנסיכה והם חיו באושר ועושר, אולי יש את זה אצל אחרים, אבל אני חושבת שיש פה הרבה מאוד הכלה, ומהצד של האישיות יש פה עניין של לסלוח מהר על כל מיני ריבים. הוא אמר את זה אפילו בקואצ'ינג שלנו שהוא מאוד מעריך אותי על זה שאנחנו יכולים לריב. אנחנו רגילים לזה, ואז למחרת כאילו כלום."

ויתור, נכונות לסלוח ולהתפשר הם המפתח לזוגיות טובה וארוכת טווח. אנשים שיודעים לסלוח ולוותר באופן בוגר, ללא שמירת טינה ולא כסימן לחולשה ביחסים — מצליחים יותר היכן שאחרים נכשלים. בזוגיות בריאה מוותרים שני בני הזוג, כל אחד לפי העניין, ואינם מתחשבנים ביניהם. התנהגות "פרו קשר" בנישואים המושתתים על תלות הדדית, מחויבות ואמון היא הנטייה לסלוח לאחר על משגה, מעידה או כל התנהגות שלילית אחרת. נכונות לסליחה ולמחילה הדדיות נובעת מקיום תשתית חיובית של נישואים, המעוררת פרשנות חיובית של התנהגות בני הזוג, שמחזקת את הנטייה לסלוח אפילו להתנהגות שלילית מצדם.

המוטיבציה להענקת סליחה לבן זוג שהתנהג באופן פוגעני מוּנעת בעיקר מהרצון למנוע את הריסת הקשר ואת פירוקו ולהבטיח את המשך קיומו החיובי והמיטיב. הענקת סליחה קשורה גם בצורך הקיומי־הישרדותי בביטחון, ביציבות ובשייכות שיש בקשר הזוגי. בקשת סליחה מבן הזוג הנפגע והיענותו הסולחת של הנפגע משרתות צורך זה.

ככל שגדלה המוטיבציה לשמור על קשר זוגי, המעניק ביטחון ושייכות רבה, כך גם מתחזקת הנטייה לסלוח על מעידות ועל התנהגויות שליליות. עם זאת, דווקא אנשים עם רמה גבוהה של צורך בשייכות מתקשים יותר לסלוח על מעידתם של בן/בת הזוג מאשר אלה עם רמה נמוכה יותר של צורך זה. קושי זה בולט בעיקר כאשר מדובר בבגידה בנישואים. ההסבר לכך הוא שהבגידה ומשבר האמון גרמו שבר כה עמוק בברית הנישואים ובתחושת השייכות, שמקשה על היכולת לסלוח. זה מצב שבו הצורך בשייכות פועל כנגד הנפגע.

ליכולת לסלוח לבן זוג שהתנהג באופן פוגעני יש יתרונות בריאותיים ופסיכולוגיים. בני זוג בקשר אינטימי בעלי נטייה גבוהה לסלחנות נהנים מבריאות ומרווחה נפשית גבוהות יותר מאלה הנוטים לשמור טינה. סלחנות בחיי הזוג משפרת בריאות פיזית (מפחיתה מתח נפשי ולחץ דם) ובריאות נפשית. היא מעלה את תחושת שביעות הרצון מהחיים ומשפרת גם את איכויות הקשר הזוגי ושביעות רצונם של בני הזוג מהקשר. בני זוג שסגנון אישיותם מראה נטייה גבוהה לסלחנות סובלים פחות מטראומה ומתסמינים של דיכאון עקב בגידה ומעילה באמון.

נמצא כי לרוב לנשים יש רמת אמפתיה גבוהה יותר מזו של גברים, והיא באה לידי ביטוי גם בהיותן סלחניות יותר. נשים מוכוונות לרוב על ידי מוטיבציה של דאגה לאחר ולרווחתו, מה שמניע אותן לנכונות גבוהה יותר לסלוח לבן הזוג שמעד בהתנהגות שלילית, ובכך לשמור ולהגן מפני פירוקו של קשר הנישואים. לעומתן, גברים מונחים יותר על ידי מוסריות המקדשת את "ייקוב הדין את ההר", מאבק והענשה, ולכן נוטים פחות להעניק סליחה לבת הזוג שהתנהגה באופן פוגעני.

 

כללי עשה ואל תעשה בעת עימותים

כללי עשה

קחו נשימה ארוכה מדי פעם והחליטו להבליג ולסלוח.

הפגינו דווקא עכשיו סבלנות וסובלנות.

זכרו שאתם בני אדם שונים, ואי־אפשר לדרוש מהצד השני להשתנות.

נסו לומר משפט חביב ומפייס שיפיג את המתח.

לטפו את הצד השני או הניחו עליו יד מרגיעה.

נסו לדחות את הדיון למועד אחר, ואל תנהלו אותו בזמן שאתם כועסים מאוד.

חכו שכעסו של הצד השני ישכך, ועד אז הימנעו מריב.

טלפנו לחבר או לחברה קרובים כדי "לשחרר קיטור".

צאו מהבית לסיבוב ברגל או באוטו.

התרחקו אפילו בתוך הבית — לחדר אחר.

נסו לשנות נושא בעדינות.

נסו להפגין אהבה, חמלה והבנה כלפי בן הזוג אפילו במהלך הריב.

הסכימו על דברים שאתם יכולים להסכים עליהם, מתוך התמקדות בדמיון ולא בשוני בהשקפותיכם.

הבינו את האחר, גלו אמפתיה כלפיו, נסו לשים את עצמכם בנעליו.

למדו לסלוח.

השתדלו לצנזר את דבריכם.

הראו לפרטנר שאתם מסוגלים להתבונן בבעיה מנקודת המבט שלו.

הֱיו קשובים לדברי בן זוגכם גם בשעת רוגז.

השתמשו בטכניקת השיקוף — חזרו על דברי בן זוגכם במילותיכם שלכם ושאלו אם הבנתם אותו נכון.

תנו תוקף לדברי בן הזוג בסגנון "מה שאתה אומר נשמע הגיוני".

נסו להביע הזדהות אפילו בעת ריב.

השתדלו לא להאשים את הצד השני, אלא הסבירו כיצד אתם מרגישים.

נסו לצאת מהמצב ולהסתכל עליו ממעוף ציפור.

זכרו שעל כל דבר שתעשו או תאמרו עכשיו, אתם עלולים להתחרט אחר כך.

שימו לב במיוחד לטון הדיבור שלכם. אנשים רבּים אמרו לנו שהטון חשוב להם יותר מהתוכן.

צפו מראש מה מוציא את בן הזוג מהכּלים — ונסו להימנע מהמהמורות הללו.

למדו איך בן הזוג מתנהל בעת ריב, ואל תיעלבו בכל פעם מחדש.

נסו להשלים מהר, עדיף לפני השינה, ואל תגררו כעס וניכור במשך זמן רב.

כללי אל תעשה

הימנעו מביקורת מכלילה וקשה, האשמות ורצח אופי.

הימנעו מבוז, מזלזול ומתוקפנות.

אל תתחפרו בשתיקה רועמת.

מנגד — אל תיגררו לאריכות־יתר, לחזרה על דברים ול"חפירה".

הימנעו משימוש בסחטנות רגשית קיצונית בזמן ריב (כמו בכי קורע לב או איומים בהתאבדות).

נסו להימנע מלשוחח על נושאים שידועים כ"נפיצים" ביניכם — כאלה שתמיד מעוררים ריב. מרואיינים הזכירו, למשל, פוליטיקה או תחומים מקצועיים כששני בני הזוג בעלי אותו מקצוע.

השתדלו לא להיגרר לניכור ולריחוק בעקבות הריב.

הימנעו מפנקסנות ומפתיחת חשבון עבר ארוך.

הימנעו מהכללות בסגנון "את אף פעם לא", "אתה תמיד".

אל תשתמשו נגד האחר בחולשות שלו ובדברים כאובים שהוא גילה לכם.

אל תנהלו ריב לפני אנשים אחרים, ובעיקר לא לפני הילדים.

הימנעו מאיומים במהלך הריב, ובעיקר כאלה שאינכם מתכוונים לממש.

 

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.