האבא ומרגריטה: מיתולוגיה פסיכואנליטית
הרהורים בעקבות ערב העיון על 45 הדקות ששינו למרגריטה את החיים
מאת שחף ביתן
הרהורים על ערב העיון של הפורום הישראלי לפסיכואנליזה ופסיכותרפיה התייחסותית – ׳45 הדקות הללו שינו את חיי לחלוטין׳, שנערך בתאריך 1.3.2017.
ערב העיון שהתקיים בסלון ביתה של אירנה מלניק ובהנחייתה של מיקי רחמני, עסק בסיפור המיוחד של פגישתה הטיפולית היחידה של מרגריטה, נערה בת 18, עם פרויד בן ה-80, בוינה של 1936. פגישה שמרגריטה מספרת עליה ששינתה את חייה.
אמה של מרגריטה מתה בלידתה ובזמן שהפגישה התרחשה מרגריטה חיה עם אביה, איש עשיר ובעלים של מפעל גדול. אביה של מרגריטה היה סמכותי ונוקשה, ונישא בשנית כדי לקבל עזרה בגידול התינוקת. האם החורגת מתוארת כקרה ומרוחקת. מרגריטה הבודדה מתחילה לגלות התנהגויות מוזרות ומדאיגות, ורופא המשפחה מפנה אותה אל פרויד. לפגישה היא מגיעה יחד עם אביה.
כשבעים שנה מאוחר יותר, בהיותה בת 88, התראיינה מרגריטה למגזין גרמני1 וסיפרה בפרוטרוט את סיפור הפגישה. בערב העיון שמענו את התרגום לאנגלית של הכתבה (Roos, 2016), ומיקי גוללה בפנינו את הסיפור המופלא של ההתחקות אחר עקבותיה של מרגריטה ותולדות חייה. בערב העיון התוודענו למאמריהם המרתקים של ד״ר ג׳ונתן סלאבין (Slavin, 2016) וד״ר חזי כהן (Cohen, 2016) על הפגישה של פרויד ומרגריטה. כמו כן, התקיים דיון בין כל משתתפי הערב על העיסוק בסיפור הפגישה ומשמעותו, בעקבות הכתבה והמאמרים שהוצגו בפנינו (הפנייה לשמות ספציפיים לאורך הטקסט היא למשתתפים בדיון).
״טקסט אינו טקסט אלא אם יסתיר מפני כל רואהו לראשונה את חוק חיבורו וכלל משחקו״ (דרידה, 2002; 17).
״הו, רומיאו, זאת היתה
פנטזיה נהדרת
אביר חלומותי שבא
מאגדה אחרת.
הבטחת שנמריא הרחק
מעבר לעצמנו
אבל נפלנו המומים
והחלום איננו״
("רומיאו", מילים: צרויה להב)- פרסומת -
מה היה שם בערב הזה שבו עסקנו בשאלה ׳מה היה שם׳ בטיפול של פרויד במרגריטה? היה שם מפגש מיוחד. נראה כי חד-פעמיות המפגש של פרויד עם מרגריטה התאפשרה על-ידי מכלול תנאים בלתי ניתנים לשכפול; פער הגילאים בין הנערה הצעירה וההיסטרית במידה כזו או אחרת, לבין פרויד, רופא בעל שם ההולך לפניו, בערוב ימיו; הייחודיות הניכרת של הבית והקליניקה של פרויד, שמותירה רושם עמוק על נפשה של הנערה המתמסרת למפגש עם פרויד בצמא עמוק וחדווה סקרנית. נדמה כי אין זו התמסרות שהיא רק שחזור של נטייתה של מרגריטה להשתעבד לסמכות. נראה שמשהו נפתח בתוכה דווקא בגלל הפיתוי, המהלך עליה קסם, במופעו הייחודי כל-כך של פרויד – ד״ר פרויד המתגלה לה כשונה, כמתריס, כקורא תיגר על האב. נדמה כי זהו הפיתוי הפרוידיאני שבערעור על סמכות. אכן, כפי שצוין מספר פעמים במהלך הערב, פרויד עושה זאת כסמכות חלופית. אך נראה כי זהו תנאי הכרחי כדי שבכלל תתאפשר קריאת תיגר על סמכות. לולא היה פרויד מקור סמכות, לא היה לאל ידו לערער על סמכות האב ולהוות מודל להפנמה. ג׳ונתן סלאבין הדגיש את ההתמודדות עם המודל הסמכותי המופנם כלב-ליבו של המפגש של מרגריטה ופרויד.
פרויד, כך נראה, פועל כמטפל משפחתי מנוסה, מעצים את מרגריטה ומעודדה לנפרדות דרך עיצוב מחדש של המרחב המשפחתי – בהצבת כסאו בדיוק בין שניהם, בהוצאת האב מהחדר, בדברו אליה כבוגרת ואחראית לגורלה, ברושמו לה פעילויות שהאב לא יוכל להצטרף אליהן. בנוסף, פרויד ״אוסף אותה״ כפי שכתב חזי כהן וכמו מספק לה החזקה וויניקוטיאנית. החדר רוחש בהתרגשות, באינטימיות וחוויה מסעירה, עבור נערה שצמאה למבט שיאפשר לה לפרוח כסובייקט מתוככי האדמה המצמיתה עליה גדלה. כל אלו הן השלכות, פנטזיות, מדויקות יותר או פחות. פנטזיות שנדמה כי, כפי שחיים אהרונסון התוודה בכנות מרגשת, הן קודם כל הפנטזיה שנלמד לטפל כמו פרויד, שנלמד את חוקו של האב הגדול. שסמכותו תרעיף מטובה גם עלינו. אך פנטזיה זו שומה עליה להשאירנו מאוכזבים. נראה כי בערב ההוא עוצמתה של הפנטזיה, של המשאלה, הייתה בלתי ניתנת לריסון, ונגזר עלינו להמשיך במלוא קיטור לנסות ולפענח, מה היה שם בין פרויד למרגריטה? מה ניתן ללמוד מאוצר בלום זה שנפל עלינו לפתע משום מקום?
התכנסנו בערב ההוא בסלון ביתה המעוצב של אירנה מלניק. על הקיר מולי תלוי היה ציור מרשים של אישה השכובה על ספה-מיטה מכוסה בשמיכה קצרה וכריות, מסובבת ראשה ומביטה אלינו, לקהל, לצופים, בעיניים מסתוריות וחכמות. כאילו ממתיקה סוד – 'אני היא מרגריטה, באתי להקשיב לכם היום'. הציור היווה עבורי חלק בלתי נפרד מהקהל שישב ברחבי הסלון ומהאטמוספירה של הערב כולו. קירות הבית ההוא, אי שם בהרצליה, עטופים בחפצי נוי וקישוטים שהופכים את הבית לחמים ונעים, לבית שנוכחות ברורה שורה בין קירותיו. זהו אינו ׳סתם׳ בית, זהו בית בעל אווירה מסוימת, אווירה ביתית של מישהי – של המארחת שלנו – שנוכחת מבעד לביתה המזמין, המארח, העוטף. המטבח המסוגנן, השיש הרך, הספות המלטפות (את מי שהספיק לתפוס עליהן מקום), תמונת האישה הסקרנית. דרך כל אלו מופיעה אירנה, בעלת הבית עמה אין לי שום היכרות מוקדמת, כבעלת סגנון, אישיות, סוכנות. זאת בניגוד בולט למרגריטה הנערה, הכבולה בביתה כאובייקט ללא זהות. כך, יחד עם שלל האורחים, עם ההיסטוריה של החברה המתכנסת בבית, מתעצבת לה התפאורה לסצנת הערב המיוחד בו ביקשנו לגלות את סודו של פרויד האב. או שמא סודה של מרגריטה?
"כאנליטיקאים עלינו" מתרגש (ומרגש) ג׳ונתן מתוך מושבו בפינת הספה, "לא להפסיק לנסות להבין, לפענח, לעשות עם טקסט זה משהו. זו האחריות שלנו". אכן, זה החלל שהפסיכואנליזה – שפרויד הוא אביה מולידה, דמות הסמכות העליונה, אב חד-הורי כאביה של מרגריטה – פוערת בלב התרבות המערבית, תרבות הידע, תרבות של מדע וידיעה. הניסיון להבין. To make sense. הפסיכואנליזה היא התנסות ייחודית בפענוח, שאינו ניתן למיצוי כהבנה אינטלקטואלית. פענוח חושני (סנסואלי), התרחשות ממשית. כפי שכולנו כבר ׳יודעים׳, הפסיכואנליזה עובדת דרך (works through) אי-הסתפקות בעובדות, דרך חתירה בלתי נלאית תחת העובדות. מבעד למלל הרב, אם כן, הפסיכואנליזה היא חוויה. חוויה שמשנה חיים (וכמה היינו רוצים שנדע גם אנו לעשות זאת ב-45 דקות). "Now moments" מציעה חנה אולמן בהתייחסה אל ייחודיות ועוצמת החוויה המתוארת בפגישה שזה עתה שמענו את תיאורה. רגעים בטיפול של התרחשות ממשית שבה כל החדר גועש, כל הבית רועד, כל הווייתם של המטפל והמטופל עוברת טלטלה מתמירה (טלטלה טרנספורמטיבית, או אולי אף עדיף – טרנס-פרפורמטיבית2). האם הפסיכואנליזה נגלית כאן בפנינו כטיפול חווייתי? האם ניתן להבין כך את ה׳היזכרות׳ הפרוידיאנית המפורסמת – חוויה חיה? עבר שמתהווה? Past-Now moments?
נראה כי השאלות ׳מה היה שם?׳, כיצד טיפל פרויד במרגריטה בסשן אחד של 45 דקות, ומה נוכל ללמוד ממנו בטיפול קצרצר זה? עשויות להחטיא את האוצר. האוצר פועל, הוא חי, הוא נושם, הוא בועט. הוא היה שם, בערב הזה בהרצליה. הוא לא נותר לפני 80 שנה באותה שעה מסתורית. נדמה כי אין זו עבודה ארכיאולוגית של שחזור דבר כלשהו ש׳היה׳ ׳שם׳. זו העבודה שמתרחשת כאן ועכשיו, היא פועלת (3acting out/agieren) עלינו, מבעדנו.
סיפורה של מרגריטה הוא סיפור חתרני. הוא חותר תחת כל הפסיכואנליזה. הנה פרויד הזקן, שבקרוב יפרסם את ׳אנליזה סופית ואינסופית׳ (1937), מאמר בו ידבר על אי-האפשרות לסיים את האנליזה, עורך פגישה חד פעמית, החורגת מכל כללי האנליזה. לא במקרה עלתה לדיון במהלך הערב השאלה – ׳האם מטקסט זה עלינו ללמוד להיות אנליטיקאים? ללמוד כיצד לעסוק בפסיכואנליזה?׳ ודאי נוכל להשתמש בטקסט כדי להגמיש את הסטינג או להקל על עצמנו כשאנו חורגים מהכללים, וכן הלאה. אך למה בכלל לראות בטקסט זה טקסט אנליטי? משום שפרויד הוא המטפל? אם היינו מדמים, וזה לא נראה מופרך כל כך, שהטקסט נכתב על ידי מטפל אחר – מינושין, בק, יאנג או אפילו יונג. האם עדיין היה זה טקסט אנליטי? מה הופך את הטקסט הזה לאנליטי? כיצד פרויד הופך אותו לאנליטי? פרט לחותמת שמו, שם האב. אך הרי זה בדיוק בשם-האב שהטקסט הופך לטקסט אנליטי, ולא סתם עוד טקסט אנליטי, אלא טקסט אנליטי מכונן. והוא אנליטי בדיוק משום שמבעדו אפשר להתמודד עם האנליזה, עם הפסיכואנליזה. עם שאלת הסמכות של האב המייסד. האב שלימד אותנו כי האדם הוא סיפור של התמודדות עם סמכות. שהנוירוזה הינה תקיעות בהתמודדות עם סמכות המותירה את תהליך הסובייקטיביזציה בחזרה אינסופית על ניסיון להיחלץ ולנוע שוב.
הטקסט מספר את סיפורה של נערה שחיה במציאות דכאנית. בעודה נתונה למרותו המוחלטת של אביה והסביבה המנוכרת לה, היא מגלה סימני שיגעון – בשיגעונה היא חיה. היא מחפשת דרך לפרוץ את כבלי הסמכות שחונקים אותה. בניסיונותיה היא מוצאת מפתח אל אוצר סודי – תיבת ספרים נעולה. טקסטים אשר מציתים אש בקרבה. פרויד, כפי שהעירה אחת המשתתפות בערב ההוא שהיה אי שם בהרצליה, מגיב לאש זו הניצתת בקרבה. במודע או שלא במודע, פרויד כמו משתמש במפוח כדי להגביר את להבת חיוניותה. חזי כהן ציין בפנינו כי הכותרת הגרמנית של הכתבה על מרגריטה, משמעה – ׳המקשיב הגדול׳, ואילו הוא, חזי, מציע גם את ׳הרואה המיוחד׳. אולי אפשר להמשיך ולהציע את ׳הרואה הקשוב׳. כל אלו מצביעים על כך, שעל אף שהכתבה מדגישה את הדברים שפרויד אמר, הרי שיש משמעות רבה למה שעשה מבעד לדיבור, ומעבר לדיבור, וכשלא דיבר. למשל, כשרק שאל ״und״ (ו...) שוב ושוב. מהדהד את דבריה בחלל החדר, מזמין אותה לומר עוד, מזמין אותה.
הנערה, המצויה אצל רופא השונה מכל מה שהכירה, המנפץ בכל הווייתו את המובן מאליו של חייה ואף מעז להעמיד את אביה במקומו, מוצאת עצמה לפתע כאשר הקרקע נשמטת לה מתחת לרגליים. כשהקרקע נשמטת אנו יכולים להתרסק או לעוף. הסיפור הזה מוצא חן בעינינו כי מרגריטה מוצאת כוחות עלומים ועפה. אנו מצדנו נותרים המומים, מנסים לפענח מה המתכון הסודי של אבקת הפיות הפרוידיאנית. אך גם אם פרויד אינו קוסם, אולי זו בדיוק הרוח הפיטר-פנית שלו שעושה את הקסם. רוח שעל אף שהיא נושבת בכל כתביו של פרויד, שזורה וחוזרת על עצמה, היא גם מסתורית ומסתתרת, חומקת לה תמיד תחת שרביט רצינותו המהדהדת.
הטקסט האנליטי הזה, שבשמו של פרויד, שם האב, הופך לאנליטי, מגלה מבעד לשורותיו שהפסיכואנליזה תמיד חורגת מעצמה (במעין פיתול פיטר-פני). נראה כי בסיפורה של מרגריטה אנו מגלים כי שם-האב הפרוידאני הבסיסי ביותר, החוק היסודי של הפסיכואנליזה הוא למעשה: ׳אל תישמעי לאביך׳. אל תישמעי לשם-האב, לחוק. זהו חוק יסוד (החותר תחת התוקף החוקי של החוק) שהוסתר מאיתנו עד כה, ורק בדרך המקרה ומכוח חריצות בלתי נלאית הוא נגלה בפנינו. והנה הוא נמסר לנו כאן כפנייה מרופא ישיש אל נערה צעירה, כאילו רק כך, כשהוא נמסר מהגבר המבוגר אל האישה הצעירה, הוא יכול לפרוץ, לטלטל, לזעזע, את סדר העולם של שם האב המורה שלא להישמע לשם האב. אך בו בזמן, רק כך הוא גם יכול פעם אחר פעם לא להישמע כלל, ולהפוך לתלי תלים של חוקי קודש הקודשים. כאמור, הסיפור האנליטי הפרוידיאני שמתגלה לפנינו הוא סיפור של התמודדות עם סמכות, כפי שפרש לפנינו ג׳ונתן סלאבין. הסובייקט מכונן, מתהווה, במפגש עם סמכות. הפעוט היצרי, האימפולסיבי, נפגש עם הסמכות המרסנת, ומכאן נולד סובייקט – כלומר, נולדת תנועת הסובייקטיביות הנזרקת אל דרכה החבוטה. וזהו תמיד סיפור מיני. זו הייתה הפרובוקטיביות 'האמיתית' של פרויד, זו שהסיתה אליו את חמתם של רבים כל כך. שכן מיניות (sexuality) היא קריאת תיגר על הסדר הקיים, על מקור הסמכות. הפיתוי של הפרי האסור.
כשאנו מחפשים כותרת סקסית למאמר, או נושא סקסי למחקר, כשאנו מזדעזעים מיצירת אמנות פרובוקטיבית, הרי שאנו עמוק במרתפי המיניות. האם זה רק בלבול מקרי שגרם לנו לחשוב כי אנו מכנים את אלו סקסיים או פרובוקטיביים כמטאפורה? כלומר, שאנו שואלים מן המיניות ׳עצמה׳ את הדימוי כדי לומר דבר מה על אירועים אלו. אך האין פרויד ניסה ללמדנו בדיוק את ההיפך? שהמיניות ׳עצמה׳ היא ששואלת את משמעותה מכל אלו, היא שהופכת לגילומו של הפרי האסור.
נראה כי פרויד לא רק אמר משהו על מיניות ילדית באמצעות הקבלתה אל המיניות הבוגרת, אלא הוא ניסה לומר משהו על המיניות הבוגרת, על מיניות בכלל, דרך הניתוח המדוקדק שלו את המיניות הילדית. המיניות הילדית מגיחה למן הרגע הראשון דרך המפגש של האימפולסיבי, היצרי, הדחפי, עם הסמכות המרסנת. מפגש, שכאמור, מוליד את הסובייקט המיני. יצריות שאינה נפגשת עם כל סמכות היא איננה מינית, אלא אינסטינקט. המיניות היא התולדה של מפגש זה בין כוחות מנוגדים. על כן, הסובייקט הוא תמיד מיני, אך בה במידה, תמיד כבר חברתי, כבר בין-אישי.
כך, כאשר מרגריטה מספרת לפרויד כי אביה פוקד עליה לעזוב את הקולנוע כל אימת שמוצגת סצנה ארוטית, פרויד אומר לה כי בפעם הבאה שמקרה זה יחזור, עליה לסרב לאביה ולהישאר ישובה. הוא מוסיף "תחשבי עלי". ואכן, בפעם הבאה שהיא הולכת לקולנוע עם אביה, מרגריטה מסרבת לציוויו לצאת לנוכח התחלת סצנה בעלת קונוטציה ארוטית. אירוע (קולנועי) זה הוא למעשה הסצנה של לידתה של מרגריטה כסובייקט. עד אז היא נשמעה כליל לציווי האב הסמכותי ונותרה ׳אובייקט׳, כפי שהיא מתארת את עצמה. אך התנגדותה, שאותה פרויד מעודד, מכניסה למשוואה כוח נוסף, יצרי, מרדני. מרגע ששני הכוחות האלו פועלים יחד, זה על זה, תנועת הסובייקטיביות, ההיות, החיים, מתחילה לפעם במרגריטה בעוז שלא יידום עוד למעלה משבעים שנה. אכן, הפגישה עם פרויד הייתה מינית, שכן פרויד מלבה את הגחלים בקרבה והופך אותם לגחלת של ממש. לשם כך, פרויד צריך לגרות אותה. והוא מצליח למן הרגע הראשון שבו היא מסתקרנת לגבי כל פרט ייחודי במשרד של ״הרופא המצוין והעוד יותר יקר״ (בלתי מושג?!).
מה היה שם בערב הזה? הפנטזיה להבין את פרויד? לקבל מפרויד? להיות בנים טובים? מטפלים טובים? פרוידיאנים טובים? סלאבין העיר שאנו מתמודדים כל הזמן עם הסמכות של פרויד, וכפי שהצעתי לעיל זהו סיפורה של הפסיכואנליזה – התמודדות עם סמכות. אך נראה שבאירוניה פרדוקסלית, זו בדיוק הפנטזיה לסמכות, לשם האב, שייתן לנו תוקף, כמטפלים, כבעלי סמכות. הפנטזיה שנפעל בשמו או בשם המדע או בשם כל סמכות עליונה שהיא, שמסכנת את אש הבערה המרדנית והחתרנית שמציתה הפסיכואנליזה מראשיתה. המוסדות הפסיכואנליטיים, התהפוכות הרבות, היצרים והמאבקים החוזרים ונשנים המהווים את ההיסטוריה של הפסיכואנליזה מספרים את סיפורה של תנועה מתמדת זו בין התשוקה לסמכות וסדר לבין יצריות המתנגדת לכל קיבוע.
הנה נוצרה לה עוד פיסה במיתולוגיה הסבוכה והיצרית של הפסיכואנליזה. והרי אנו זקוקים למיתולוגיה הזו. היא מאפשרת לפנטז את אותה סמכות עליונה שיש לקדש ביראה את חוקיה, שכן היא מקור סמכותנו. אך שוב ושוב מתגלה כי זו מיתולוגיה של ניפוץ המיתולוגיות. מיתולוגיה פרדוקסלית של היעדר המקור. הרי, שם האב מצווה לנו כהד מתגלגל ומתרחק – ״... אל תישמעי לאביך ... א-ל ת-י-ש-מ-ע-י ל-א-ב-י-ך״. פרויד מלבה את היצרי כנגד החוק, את הדיונוסי כנגד האפוליני, את הנשי כנגד הגברי. לא כדי שהאחד ינצח, שהרי אז התנועה שוב תיעצר. לא כדי לכונן שלטון מטריארכלי במקום זה הפטריארכלי. אך גם לא כדי לקעקע כליל את מוסדות השלטון.
אם כבר הזכרנו את הנשי-האם, הרי שאין זה במקרה, אלא משום שיש לסמן תנועה נוספת. דובר עד כה בשם-האב. אך מה עם חם-האם4? חזי כהן ציין את היעדרותן של הנשים מסיפורה של מרגריטה. אימה מתה בלידתה. האם שהאב כה אהב. ההורים הכירו כאשר האם ישבה במרפסת ביתה והאב עבר ברחוב, וכך התאהבו. בהקשר זה חשוב לציין שבין התנהגויותיה ה'מוזרות' של מרגריטה, שבעטיין הופנתה אל פרויד, צוינה במיוחד נטייתה לצאת אל המרפסת בשמלות ומלבושים ולשיר שירים מ"טריסטן ואיזולדה". מרגריטה, הנערה הצעירה, כמו שבויה בסיפור אהבתם האסורה והטראגית של גיבורי הסיפור. מהי האהבה האסורה של מרגריטה? האם זו אהבה אדיפלית אל אב נוקשה? או שמא כמיהה וגעגוע לאם שמעולם לא הייתה לה?
נראה כי סיפורה של מרגריטה מסמן כי מאז ומתמיד, משחר ההיסטוריה המיתית של הפסיכואנליזה, האמא נעדרת. האם נגזים באומרנו כי הפסיכואנליזה היא גם סיפורה של היעדרות זו, של הזדקקות זו לחם-האם לצד ההתמודדות עם שם-האב? בחזרתו אל עושר השפה הגרמנית בה סופרו ונכתבו קורות הפגישה, הבליט חזי כהן את עוצמת הדימויים מלאי-החיים, החיוניות והחום, שכמו העניקו לשעה הטיפולית איכות של אם העוטפת את תינוקה ומחייה אותו בחום אהבתה ובמסירות טיפולה. חזי הדגיש את מבטו האוסף של פרויד, אותו הוא מציע להבין כפונקציה אימהית ראשונית – האמא הטובה-דיה של וויניקוט. זו שאוספת את היצריות הגולמית של התינוקת ונענית לה, ומספקת את צרכיה. האם שמציבה גבול רק על-ידי תסכול שמותאם אל מידת יכולתה של התינוקת לשאת, ובכך מחזיקה את תנועת הסובייקטיביות העדינה. כלומר, עוד לפני, או אולי בו בזמן, שהיצריות הופכת למיניות על ידי המפגש עם שם/חוק האב – היא מופיעה כצורך5. במפגש בין היצריות להיענות האימהית (עם חם-האם), היא מתהווה כהזדקקות.
הסובייקטיביות, אם כן, איננה רק התנועה הרוטטת הנוצרת ממפגש הכוחות בין היצריות וסמכות האב/החוק/התרבות. לצד המיניות המצונזרת, ניתן לסמן את הדיסוציאציה מההזדקקות. כשם שיצריות ללא סמכות הינה אינסטינקט, או פסיכופתולוגיה – פסיכוזה או פרוורסיה – הרי שצורך ללא היענות, כפי שלמדנו מוויניקוט, מוביל למוות, ל׳אין-תינוק׳. לפעמים זהו מוות נפשי. וויניקוט תיאר רצף של מצבי הסתרה על ידי מנגנוני הישרדות, שאותם כינה ׳עצמי מזויף׳, השומרים את הגחלת בחיים, גם אם חבויה ובלתי נגישה. נדמה, אם כך, שגחלת החיים הלוחשת בקרבה של מרגריטה איננה רק מיניות, אלא גם הזדקקות. והנה שוב, הפסיכואנליזה מתגלה לנו מבעד לתיאור מקרה זה כתנועה חתרנית בלתי נלאית. לא כתנועה חתרנית מסוימת, אלא כחשיפה של תנועת החתרנות עצמה. ההיעדר איננו יכול להיות מפורש רק כאיווי. למעשה, פירושו רק כאיווי, כתשוקה, כמיניות, מהווה חלק ממעשה ההסתרה המתמשך של ההזדקקות. אוהו! כמה שהתרבות שלנו, ואולי במיוחד זו הישראלית, בזה להזדקקות, מדירה אותה. במילותיה של מטופלת שאמרה על ה"ילדה" שבמהלך שיחותינו עומדת מכווצת בפינת החדר והיא אינה מסוגלת לקרוא לה להתקרב – ״אני שונאת אותה, היא חלשה״. או דוגמת מטופל שאמר בהקשר לחרדות מהן סובל ״אם מישהו יוכל לעזור לי בזה, אז ארגיש כישלון כי לא הצלחתי להתמודד לבד״.
גם ההזדקקות זקוקה לדחיפה או תמיכה פסיכואנליטית כנגד הכוחות הרודניים הבזים לחיק הרך של האם, לעיתים קרובות בשם חוק-האב הרציונלי. ההזדקקות זקוקה, למשל, לשמירה מפני הצו המצמית - ׳החזק/המתאים שורד׳. עבור כל אותם חלשים, לא מתאימים, אנשי השוליים, הזרים, האחרים, אותם אנו פוגשים יום יום, ובמבטם רואים את עצמינו. הלא-מודע – ׳לא׳ ו׳מודע׳, האחרות שבזהות, השיגעון שמזעזע את הסדר והארגון, אינם רק מרדנות כנגד סמכות, אלא גם הזדקקות-תינוקית, אינפנטלית, שאין לה מקום בקרב בוגרים הלוקחים אחריות על חייהם.
כיצד ניתן להיענות, מחד, לקריאת ההזדקקות הראשונית ולומר, מאידך – ׳את כבר בת 18 ובוגרת, אחראית לעצמך׳, כפי שפרויד אומר למרגריטה? האם פרויד דיבר בשני קולות, או אף יותר? האם ניתן לומר משהו בקול הומוגני אחד? האם כשדיבר, היו שם איתו בחדר שתיים או יותר ששמעו את קולו הסבאי אך סמכותי; ראו את עיניו העוטפות אך מתגרות-מגרות; חשו את עצמתו רבת ההוד של ישיש אשר רוח נעוריו תמשיך לטלטל את העולם מבעד למותו המתקרב, ואף מבעד למותה של מרגריטה, יותר מ-80 שנה אחרי, אי שם בהרצליה?
האם ב׳מה שקרה שם׳, כשחיפשנו כיצד שינה פרויד חיים שלמים ב-45 דקות בלבד, הייתה יותר מאשר ההתמודדות שלנו עם דמותו של אב שנוא-נערץ? היו יותר מתילי-תילים של פנטזיות המכוננות פעם נוספת את הטוטם האנליטי במלוא הדרתו הזקופה על מנת לסרסו בתנועה הבאה ולהותירו מנותץ, במעין חזרה כפייתית שנחזתה מראש על ידי אותו אב עצמו? ואולי הייתה שם, בערב ההוא אי שם בהרצליה, גם כמיהתנו הכאובה להיענות מיטיבה של אם חיה ומכווננת אשר יכולה לתת מענה לצרכינו מבלי שנרגיש חלשים, כנועים, בלתי מסוגלים, אימפוטנטים? אימא שנוכל לשחק בקרבתה בביטחון מכושף שנצר נוכחותה המלטפת ימשיך להחזיק אותנו.
ההיה פרויד למרגריטה אב סמכותי שבו בזמן מערער על סמכות, ובנוסף, אמא מחזיקה שמאפשרת לה להיות לבד בנוכחותה המתמשכת? וכל זאת ב-45 דקות בלבד...?
גילוי מסעיר זה של טקסט פרוידיאני אבוד, פרוידיאני משום שללא שמו, שם האב, לא היה טקסט זה מפתה כל כך, מעורר כמיהה כל כך, וכנראה שכלל לא היה. גילויו של טקסט זה, כמו נועד להראות שוב שהטקסט האנליטי ממשיך להיכתב כל העת. שהמכתב, המסר אינו מגיע ליעדו, וזאת משום שכתיבתו לא תמה. שיותר משחשוב שהמסר יגיע אל היעד, חשוב שהיעד עצמו ישתתף בתהליך הכתיבה בדיעבד. מרגריטה מיטיבה כל כך לגלם בחייה תפקיד חשוב זה – חייה מתגלים לנו כהתמסרות לכתיבת המכתב הלא-גמור שפרויד החל לרשום עמה. נראה כי זהו גם אחד מהלקחים האנליטיים הראשונים והמכאיבים – ״לכל חלום״ (ואיזה ערב חלומי זה היה) ״יש לפחות נקודה אחת שלא ניתן להגיע לחקרה, טבור שדרכו הוא קשור אל הלא-ידוע״ (פרויד, 2007; עמ' 158). גם לחלום המשותף שלנו לדעת. לדעת מה היה שם. לדעת מה יש שם. וגם אולי לדעת סוף סוף לטפל...
והנה כי ביום ההוא, בערוב הליל, והטקסט המשיך להיכתב באותו בית אי שם בהרצליה. ויהי שם טקסט פסיכואנליטי מכונן. חבל רק שלא ניתן ללמוד ממנו דבר...
״ואז זכרונו של האמן, הלא שקט, המדוקר מחטים רבות, החל נרגע ודועך לאיטו. מישהו הוציא את האמן לחופשי, כשם שהוא עצמו שיחרר את הגיבור שבעצמו יצר...״ (האמן ומרגריטה, 1999; עמ' 503)
תודה רבה על ערב מסעיר, על סיפור בלשי יוצא מן הכלל, על פיסת פסיכואנליזה ייחודית, שנאספה במאמץ רב ונחלקה בנדיבות מרוגשת.
הערות
1. הראיון המקורי בשפה הגרמנית זמין לקריאה באתר העיתון.
2. המונח פרפורמנס מפנה אותנו מהתוכן אל הפעולה (act) הטקסטואלית, הכוללת את הלחן, את התנועה, את המקצב וכן הלאה. כמושג פילוסופי, הפרפורמנס מתייחס הן ל׳כוח׳ של הטקסט הפועל (גם כוח פוליטי), והן לכך שהפעולה והתנועה של הטקסט הן מהותיות לטקסט – הן גוף הטקסט.
3. פרויד מפתח מושג חשוב זה במאמרו "היזכרות, חזרה ועיבוד" (1914). ראו במיוחד הערת המתרגם שם מצוין כי הפועל הגרמני בו משתמש פרויד, מציין גם ׳לפעול׳ וגם ׳לשחק׳.
4. המונח "חם האם" מצוין כאן לראשונה אל מול המושג "שם האב". המונח מבטא את החום האימהי לצד הסמכות האבהית. השפה העברית מעלה כאן גם את האסוציאציה לבניו של נח - שם וחם.
5. השימוש במטאפורות של חוק-אב וחיק-אם הוצע על ידי יוסי טריאסט (2011) המפנה לכך ששרה קולקר עשתה גם היא שימוש כזה במקביל ובנפרד ממנו.
מקורות
בולגקוב, מ. (1999). האמן ומרגריטה. תרגום: פטר קריקסונוב. תל אביב: פרוזה.
דרידה, ז'. (2003). בית המרקחת של אפלטון. תרגום: רון, מ. הקיבוץ המאוחד.
טריאסט, י. (2011). בין "חוק" ל"חיק". [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 5/3/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2622
פרויד, ז. ([1900] 2007). פירוש החלום. תרגום: רות גינזבורג. תל אביב: עם עובד.
פרויד, ז. ([1914] 2010). היזכרות, חזרה ועיבוד. בתוך הטיפול הפסיכואנליטי. עמ' 114-119. תל-אביב: עם-עובד.
פרויד, ז. ([1937] 2010). אנליזה סופית ואינסופית. בתוך הטיפול הפסיכואנליטי. עמ' 201-226. תל-אביב: עם-עובד.
Cohen, C. (2016). The enveloping gaze. Psychoanalytic Perspectives. 13:3, 326-330.
Roos, P. (2016) The great listener. Psychoanalytic Perspectives. 13:3, 294-299.
Slavin, J. (2016). “I never felt I should think about Freud”: From authority to liberation in psychoanalytic work. Psychoanalytic Perspectives. 13:3, 321-325.