פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

סקירות ספרים

סיפורים מרפאים

הספר "סיפור בטיפול" מרחיב את התשתית התיאורטית של תחום הביבליותרפיה ומציג מודל לעבודה עם סיפורים בטיפול, בליווי תיאורי מקרה עשירים. המחברת, רות שטדלר, מגישה לקוראים סיפורים טיפוליים שכתבה, בהם נעזרה בהדרכה ובטיפולים אישיים וקבוצתיים. ד"ר שלומית ברסלר זיהתה בסיפורים אמיתות הנוגעות לכולנו, וחשה שקיבלה מהקריאה מענה לשאלותיה המקצועיות.

מתפרסם מ 3/5/2017 | 3,655 צפיות

תגיות: | |

סיפורים מרפאים

סקירת הספר של רות שטדלר ״סיפור בטיפול – סיפור הריפוי כ"שלישי" בחדר״

 

מאת שלומית ברסלר

 

שניים הם תמיד הספרים שאני קוראת במקביל: האחד ספר פרוזה, המונח ליד מיטתי ומשמש, בין השאר, לריכוך המעבר בין עשיית היום לבין שנת הלילה תוך שהוא מעבירני לעולמות אחרים. השני ספר עיון, המונח על שולחן המטבח, משמש ללימוד והעשרה, ומלווה את כוסות הקפה ואת ההפסקות שבין דבר לדבר.

ספרה של רות שטדלר, "סיפור בטיפול", נדד אתי מן הלילה אל היום, משעות המנוחה אל שעות העשייה ובחזרה, כאילו לא ידע מה זהותו בעולם הקריאה שלי. למעשה, הספר התקיים בו זמנית בשני המרחבים – מרחב הקריאה הספרותית ומרחב העיון והלמידה. היו בו מן הלימוד ומן החוויה באותו הזמן. הקריאה בספר מרתקת ומעניקה חוויה עשירה, הן אינטלקטואלית ותיאורטית, והן רגשית. אולי אין זה מפתיע לגבי ספר עיון שעוסק באופן כה עמוק בסיפורים, ואף מביא אותם, בכמות נדיבה, אל הקורא.

כמטפלת בביבליותרפיה אני מכירה היטב את התמיהה עמה נפגשת רות בהציגה את הביבליותרפיה בפני קבוצת המטופלים: "ביבליו מה?!". תמיהה זו עדיין קיימת במרחב הציבורי, אף שענף הטיפול העושה שימוש בטקסטים נקראים, נכתבים ומסופרים, נעשה זה מכבר למוכר יותר. נראה שמתוך ענפיו השונים של הטיפול באומנויות (יצירה והבעה) הביבליותרפיה הוא אחד מן היותר מורכבים להסבר ולעיכול. בשונה מטיפול באמנות פלסטית, בדרמה, במוסיקה ובתנועה, עושה הביבליותרפיה שימוש במילים, ובכך מקשה על שיוכו למה שנהוג לכנות "טיפול בלתי מילולי", העוקף את המילה המדוברת השגורה בשיח הפסיכותרפויטי. למעשה, אין הוא מנסה אפילו לעקוף את המילים שבטיפול, אלא בוחר לעשות בהן שימוש אחר, פיוטי, המאפשר גישה לאזורי נפש שאינם נגישים באמצעות השיח ה"רגיל".

ספרה של רות שטדלר מוסיף נדבך חשוב לתחום הביבליותרפיה, החסר עיגון עיוני מספק (אף שזה הולך ומתפתח). באמצעות שמו של הספר רומזת רות בצניעות לספרה החשוב של ד"ר רחל צורן "הקול השלישי", שהניח יסודות חשובים למקצוע עוד בהיותו בחיתוליו. עם זאת, בספרה מזכירה לנו רות שמאחורי המקצוע היחסית צעיר, אשר התבסס כתחום מובחן במחצית השנייה של המאה העשרים, ניצב ענף ריפוי עתיק שגילו כגיל האדם המדבר – סיפור סיפורים.

הספר "סיפור בטיפול" מורכב משני שערים. השער הראשון פותח בתשתית התיאורטית וממשיך במודל לעבודה עם סיפורים בטיפול, מודל שפיתחה רות במהלך שנים ארוכות של עבודה ביבליותרפית. המודל מלווה בדוגמאות רבות ומרתקות של עבודה עם קבוצות מטופלים, בעיקר במחלקות פסיכיאטריות, עם מטופלים פרטניים ועם מודרכים. השער השני של הספר פורש בפני הקוראים את שק הסיפורים העשיר שכתבה רות עבור מטופליה. הסיפורים מעוגנים בהקשר של תרבויות שונות שאותן חקרה רות לעומק, ומתוכן שזרה, ביד אומן, אלמנטים מוחשיים. לפי רות, תרומתו של עיגון ספרותי זה כפולה: הרחקת מבטו של המטופל מעולמו הרגשי וסיוע ביצירת פרספקטיבה חדשה, יחד עם הקשר תרבותי מפורט המעניק אמינות לסיפורים ומעודד הקשבה.

כוחו המשמעותי של הספר הוא בעבודה עם הסיפורים במסגרות קבוצתיות. בחלקו הראשון, התיאורטי-מקצועי, מתארת רות מניסיונה סיטואציות קבוצתיות, ומסבירה כיצד נשזרים הסיפורים בתהליך הקבוצתי ומסייעים לקידומו. מנחי קבוצות יודעים עד כמה מורכב המבט שיש להפעיל כדי ללכוד את כל המתרחש בו זמנית במעגל. לא כל שכן מורכבת הכתיבה על קבוצות, ומחייבת תהליכי בחירה רבים: על מה לכתוב ואת מה להשמיט, כיצד לתאר אירועים רבים המתרחשים בו זמנית ומאיזו נקודת מבט. כתיבתה של רות שטדלר בהירה ומדויקת, והקריאה מזמינה להתבוננות כמעט ללא מחיצות במפגש המרתק של המטפלת, הקבוצה והסיפור. אמירה זו שרירה לגבי הספר כולו – הוא כתוב בבהירות ובעריכה לשונית מוקפדת ומדויקת.

עבודתה של רות עם מטופליה ומודרכיה מסייעת בחיפוש אחר התמהיל הנכון בין השיחה לבין הטקסט, חיפוש המוכר לי מעבודתי כביבליותרפיסטית. כיצד, מתי, באיזה הקשר ובאיזה תזמון לשלב את הטקסט בשיח עם המטופלים – אלו הן שאלות שמעסיקות אותנו הביבליותרפיסטים לא פחות מהשאלה איזה סיפור (או שיר) נכון להביא למטופל או לקבוצה. בספר בולט במיוחד השימוש בסיפור כמרחב ביניים ויניקוטיאני, שמתקיים בין הדמיון לבין המציאות, בתוך השיח בין מטופל למטפל.

רות מספרת על דרורה, מטופלת שמתנמנמת בקבוצה ושדוחה ניסיונות טיפוליים שונים. במהלך המפגש עם הסיפור "הקופסא" דרורה מביעה דעתה על צ'ון, גיבור הסיפור, שאינו לוקח את ההזדמנות שניתנת לו. לשאלתה של המטפלת לסיבת הימנעותו של צ'ון משיבה דרורה: "הוא לא מוכן לקחת אחריות". בתגובה אומרת המטפלת: "יתכן שהוא עדיין אינו מוכן לכך". בכך נוקטת רות כמטפלת ב"דיבור כפול" – על צ'ון ואל דרורה. הדיבור העקיף המופנה אל דרורה בעדינות יוצר מרחב של המתנה עד לזמן בו דרורה תהיה מוכנה להקשיב לאמירה שבמשפט.

לכל אורך הספר מדגימה רות את כוחו של הסיפור לבטא באופן מטאפורי את הבלתי ניתן להיחשב או להיאמר, ולהביאו אל מרחב השיח בקצב שיאפשר למטופל לשאתו ולהכילו. דוגמאות רבות מספור בספר ממחישות את האיכות התרפויטית של הסיפור "לגעת מבלי לגעת". רות מתארת בכנות גם את הקושי הנובע מאיכות זו, שחמקמקותה תובעת לעתים מן המטפל שהייה סבלנית במחוזות של אי ידיעה. היא מזמינה את המטופלים לשיח אסוציאטיבי בתגובה לסיפור, ויחד עמם היא משוטטת, לעתים ללא כיוון ברור, בשבילי המחשבות והרגשות שהסיפור מעלה. הסיפור הוא העוגן והמצפן בשיטוט הזה, ממנו יוצאים ואליו חוזרים, עד שמתבהרת הסוגייה שהקבוצה לוכדת מתוכו, מתעכבת עליה ומפיקה ממנה תובנות ותהליך רגשי משמעותי.

רות משתפת את הקוראים, בצורה כנה ואמיצה, ברגעי מבוכה בטיפול. רגעים בהם דוחים המטופלים את הסיפור או מסרבים להתערבויות שרות מציעה, כמו גם כשלים אמפטיים המתסכלים את המטפלת והמטופלים גם יחד כאשר הסיפור אינו "הסיפור הנכון". כנות ואומץ נדרשים לרות גם כדי להצביע על מרכיב קריטי המתקיים במפגש הביבליותרפי המשולש של מטפלת-מטופל-סיפור: ההעברות הנגדיות וההשלכות המתקיימות לא רק בין המטופל לטקסט (ולמטפלת שהביאה אותו), אלא גם בין המטפלת לטקסט. דוגמא מרשימה ומרגשת לכך מתוארת במפגשים בין רות לבין נעמה, מטפלת צעירה המודרכת על-ידי רות בבית החולים. במפגשים אלו עסקו שתיהן בקושי של רות לאפשר לנעמה "לגדול", ולוותר על בעלותה של רות על סיפורים שיצרה לטובת המטפלת הצעירה. רות מתארת כיצד גם היא עצמה עושה שימוש בסיפור, בכתיבתו ובשיח אודותיו, כ"שלישי" בעל איכויות של מדריך.

בהקשר לכך ניתן לומר שהוצאתו לאור של ספר זה הינו אקט של נדיבות. רות, ביבליותרפיסטית ומספרת סיפורים ותיקה ומנוסה, מעניקה לקורא, כמו למטופליה, שק עשיר וגדוש סיפורים אותם עמלה ליצור במשך שנים ארוכות, והיא כאומרת לו: "הנה, קח". השק מציע סיפורים שנכתבו בהשראת תרבויות שונות – החל באוסטרליה, טיבט ויפן, דרך מערב אירופה ועד צפון אמריקה והאזורים הארקטיים, ובתקופות שונות – מימים שבטיים קדומים ועד לשלהי מלחמת העולם השנייה. לכל סיפור הקדמה הסטורית ותרבותית ששימשה למחברת השראה ומקור ל"חומרי הגלם" העלילתיים והתרבותיים בכתיבת הסיפורים. כך מתקבל אוסף מגוון של סיפורים הכפוף, מחד, למוסכמות מוכרות של סיפורי עם, ומאידך, כתוב מתוך התבוננות בצרכים ספציפיים של מטופלים וניסיון לתת להם מענה פואטי, בחזקת "הסיפור שהמטופל (או הקבוצה) צריך לשמוע". לכאורה, יש פה פרדוכס: הרי גדלנו על הידיעה כי מחברו של סיפור העם אלמוני, על כך שהסיפור נכתב לאחר דורות רבים שהעבירוהו בעל-פה ועל הגילוי המופלא שמוטיבים משותפים מופיעים בסיפורים שנאספו בתרבויות מרוחקות שמעולם לא קיימו ביניהן כל קשר. במילים אחרות, גדלנו על טבעם האוניברסלי של סיפורי העם. אם כך, מה מקומה של מטופלת במחלקה הפסיכיאטרית בתחילת המאה העשרים ואחת, על צרכיה הספציפיים, בתוך המורשת האלמותית הזו? ומה מקומה של ביבליותרפיסטית בתוך ההקשר של היצירה האוניברסלית? מקריאת הסיפורים בקובץ מתגלה, כי אף שלכתחילה חוברו הסיפורים מתוך מחשבה מעמיקה על מצוקותיה של קבוצה אחת, או כמענה למכאוביו של חולה אחד, הרי שהם מחזיקים אמיתות הנוגעות לכולנו.

"...בלב האגם מצא הנזיר ילד בוכה. הילד בכה בדמעות גדולות, שהניעו אדוות קלות ובועות אויר במים השקופים... הנזיר הרים את הילד בזרועותיו וטמן את ראשו בכתפו. הבכי שכך אט אט כשהנזיר ליטף את תלתליו הרכים. לאט לאט, חובק את הילד אל לבו, יצא הנזיר מן האגם. גלגל התפילה נשמט ושקע לקרקרעית האגם. הנזיר חזר עם הילד אל הכפר והמוות התרחק מן האנשים" 

זהו קטע הסיום מתוך הסיפור "הנזיר שסירב להיכנס לאגם", שבמרכזו דמות נזיר מתבודד המתרחק מחברת אנשים, ומתכנס יותר ויותר בטקסי התפילה המקודשים שלו. אבדן הילד הפנימי כמוות נפשי, ומציאתו כמפנה שעשוי לחדש את זרימת החיים והיצירה, נחבאים בתוך סמליו העדינים של הסיפור הזה שנכתב בהשראה בודהיסטית. והרי הילד הפנימי מחזיק עבור כל אדם, בכל תרבות ובכל זמן, חלקים בריאים ומלאי חיות, ואבדנו עלול לגרור כל אדם לקפאון רגשי ולחולי. אפשר שהאיכות האוניברסלית של הסיפורים נוצרת מתוך הלמידה היסודית של הכותבת את התרבויות בהשראתן כתבה, ואפשר שהיא, בפשטות, שייכת לשבט הסופרים, מספרי הסיפורים, שמצליחים לגעת בלבבות קוראים רבים בקצוות עולם.

בתום הקריאה של הספר חשתי כי, בדומה לסיפורים שנאספו בו, נכתב הוא כסיפור במיוחד עבורי. כל זאת תוך שהספר מאזין לשאלותי ולבטי כאשת מקצוע, ונותן להם מענה מדוייק, אינטליגנטי, ובעיקר רגיש.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

ברסלר, ש. (2017). סיפורים מרפאים. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 20/11/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3531

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

דר רוני אלפנדריד"ר רוני אלפנדרי8/5/2017

עושה חשק. תודה על המאמר האינטליגנטי שעושה חשק גם לקרוא את הספר וגם לכתוב סיפורים.