פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

הילדות הפגועות השמורות במרתף ליבי - או – התקווה להצלה ושברה חלק ב'

במרתף ליבם של מטפלים רבים אפשר למצוא ילדות וילדים, שעברו לפרק זמן כזה או אחר בחדר הטיפולים, ועוררו במטפל חשד לגבי היותם קורבנות לפגיעה מינית בתוך המשפחה. במקרים האלה, התכנים המטרידים היו מועטים מדי, קלושים מדי, לא נהירים או לא מספקים כדי 'להצדיק' דיווח פורמלי שלהם ברווחה. בטור זה מבקשת זיוה מעיין לטעון שהעדר ערוץ תקשורת פתוח שיאפשר התייעצות וחשיבה משותפת של מטפלים חושדים ופקידות סעד סביב מקרים אלה, מוביל לכך שילדות פגועות רבות נותרות במצוקתן בלי שמוגשת להן העזרה הראויה.

דעות | 17/7/2015 | 10,061

תגיות:

 

הילדות הפגועות השמורות במרתף ליבי  

או - התקווה להצלה ושברה - חלק ב'

 

מאת זיוה מעיין

 

 

 

זהו טור נוסף העוסק במורכבות העבודה של מטפלי ילדים הנתקלים בחשד לפגיעה מינית בתוך המשפחה. החלק הראשון התמקד בבעייתיות הטמונה בחקירת הילדות על ידי חוקרות מטעם המשטרה - החוקרות זרות לילדות ומשום כך הסיכוי שיחשפו בפניהן את הסוד המסוכן והמפחיד שהן נושאות בתוכן, נמוך מאוד. כך, לא אחת, נסגר חלון ההזדמנויות הצר שנפתח להצלת אותן ילדות.

הפרק הנוכחי, עוסק בזווית אחרת של אותה תקווה ושל אותו השבר. במקרים בהם בחדר הטיפולים עולים תכנים מטרידים המעוררים את חשד המטפל כי הילדה המטופלת היא נפגעת תקיפה מינית. אלא שתכנים אלה אינם מובהקים דיו או שאינם עומדים ב'סטנדרטים' הנדרשים על מנת להצדיק דיווח שלהם לרווחה. בטור זה אבקש לטעון כי העדר ערוץ תקשורת ושיתוף פעולה וחשיבה בין פסיכולוגים החושדים באפשרות של פגיעה מינית, לבין פקידות הסעד ברווחה, עשויה לא פעם למנוע הגשת עזרה לילדות המצויות במצוקה.

את אותן ילדות (ושני ילדים) שפגשתי לאורך שנות עבודתי כמטפלת, ועוררו את חשדי כי הן קורבן לפגיעה מינית, הצפנתי בתוכי, במרתף פנימי בו מאוחסנים גם רגשות אשם, תחושת החמצה וחוסר אונים. כדי להמחיש את המורכבות המכאיבה של מקרים שכאלה, אביא את סיפורה של ח'. המקרה של ח' אמנם ארע לפני שנים ארוכות, אך מידי פעם הוא חוזר ועולה במחשבותיי, מעורר שאלות מטרידות וחוזר למרתף. שוב ושוב אני מהרהרת בכך שאם רק היה שיתוף פעולה וחשיבה יעיל בין מטפלים לבין הרווחה, אולי הכול היה נראה אחרת עבור ח' ואחרות כמוה.

--------

ח' הייתה בת שש כשנשלחה אלי לטיפול דרך קופ"ח. בת זקונים במשפחה בה היו רק בנים. סיבת ההפניה: "בישנות וחרדות". מדוחות של המכון להתפתחות הילד שהביאו ההורים, קראתי שהופנתה לשם בגיל ארבע, על ידי הגננת כיוון שלא יצרה בגן קשר מילולי עם הילדים או עם הגננות ('אילמות סלקטיבית') . באבחון שהתפרש על פני מספר מפגשים עקב חוסר שיתוף פעולה, נמצא כי היא בעלת פוטנציאל קוגניטיבי ממוצע, אוצר מילים עשיר, יכולת שפתית מתאימה לגילה, חוקי שיח תקינים וכוונות תקשורתיות תקינות. היה ברור שהבעיה היא רגשית. כדי לבדוק את הסיבה לאי יצירת הקשר המילולי, המשפחה הופנתה לפסיכולוג, אך ההורים דחו את ההצעה וסיימו את הקשר עם המכון. בינתיים, לא רק שהמצב לא השתפר, אלא אף החמיר.

בגיל חמש, הגיעה שוב למכון, גם הפעם ביוזמת הגננת בגן חובה שדיווחה, כי מלבד חוסר התקשורת עם הילדים והגננות, ח' גם סירבה לעבוד בפינות השונות, גילתה חוסר מוטיבציה לפעילויות מגוונות התבודדה והייתה עצובה רוב הזמן. באבחון הפסיכולוגי שנעשה במכון, נכתב, כי ח' מפגינה התנהגות עצורה מאוד וחרדתית, המשפיעה על תפקודה בכל תחומי החיים. צוין כי ההתנהגות בולטת יותר מחוץ לבית. באבחון הובהר כי מצבה הרגשי משפיע על האפשרות לחוות חוויות חדשות ולקבל מה שיש לאחרים להציע, משפיע על יכולתה ליצר חברויות, להשתתף בפעילויות ולהתפתח בצורה תקינה. שוב הומלץ על טיפול רגשי עבורה, בליווי הדרכת הורים.

בגיל שש, כשמצבה התדרדר, המשפחה הגיעה אלי.

לפגישה הראשונה הגיעה ח' עם האם שנכנסה עימה לחדר. במהלך רוב הפגישה שיחקה בבית הבובות. כשעברנו לשולחן היצירה, לקחה את הצורות שיצרתי, מעכה אותן, קימטה וזרקה לרצפה בכעס ובתוקפנות, תוך שהיא בוחנת את תגובותיי. גם לפגישה השנייה הגיעה עם האם ובידה בובת כלבלב. מיד לאחר כניסתה לחדר, החלה להכות אותו בחמת זעם, מכות נמרצות, תוך שהיא חושקת שיניים, מכה ומכה, מכניסה אותו לבית הבובות, סוגרת אותו, מוציאה, מלטפת קצת ושוב מכה אותו נמרצות, מטיחה אותו על הבית שוב ושוב, זורקת אותו וחוזר חלילה. תוך כדי הישירה אלי ח' מבט נוקב הבוחן את תגובותי, בעודי מנסה להתייחס מדי פעם: "כואב לו" "למה זה מגיע לו?" "מה הוא עשה?" "את מכאיבה לו...". נראה היה שתגובותיי רק הגבירו את עוצמת המכות.לרגע, היה נדמה שהיא בעיצומו של התקף פסיכוטי. עוצמת התוקפנות הייתה כל כך גבוהה וחסרת גבולות. ללא יכולת שליטה, ללא ריסון. סברתי שיש להפנותה לאבחון פסיכיאטרי.

אחרי הפגישה, הייתי מותשת, מוטרדת, מודאגת. לקח לי לא מעט זמן להתאושש מהאגרסיה הרבה שהתפרצה מילדה כל כך קטנה בשעה טיפולית אחת. בפגישה עם ההורים, לאם לא היה הסבר למה שקרה, והיא טענה שאין התנהגויות כאלה בבית. האב שהתעלם מתוכן הפגישה הקשה, אמר :"לא חשוב מה היה, מה קרה, העיקר, מה אפשר לעשות הלאה?".

לפגישה השלישית, הגיעה ח' עם האב, על אף שמחתה ואמרה שרוצה לבוא רק עם האם. ח' עשתה כל מה שיכלה כדי לא לקיים את הפגישה : צעקות, מחאות, בקשה להתקשר לאימה שתבוא. רק כשהאם הגיעה, נאותה ח' להיכנס לחדר הטיפול. היא התיישבה על השטיח והייתה מאוד מכונסת בעצמה ושקטה. לקחה את הקופסא עם 'בובות אנטומיות' (בובות כפפה שאפשר ליצר מהן דמויות שונות, ע"י חיבור אברים ובגדים עם סקוצ'ים) סובבה את גבה אלי ואל האם וכשסיימה לבנות את הבובות, הסתובבה אלינו והראתה לי שתי דמויות שעשתה : ילדה עם שמלה ודמות שיש לה רק 2 עיניים ענקיות . כשהסתיים זמן הפגישה, ח' יצאה מהחדר ואני סידרתי את המשחקים. כשפרקתי את הדמויות, למרבה הפתעתי, גיליתי שמתחת לשמלה של הילדה היה מוסתר אבר מין זכרי. ברגע זה החל האור האדום להידלק. צילמתי את הבובה עם השמלה ובלעדיה.

לפגישה הבאה הגיעה ח' עם האם אך סירבה להיכנס. האם אמרה, "כל הזמן בבית היא דיברה עלייך וכל כך רצתה לבוא וכשהגענו, אמרה שלא רוצה להיכנס". אמרתי לח' שאני מבינה אותה. "את גם מאוד רוצה לבוא וגם מאוד פוחדת, גם רוצה לשחק ולדבר וגם פוחדת". זה שכנע אותה והיא נכנסה. בחרה את בריכת הדגים, אך במקום לדוג אותם, היא פתחה לכל אחד מהם את הפה, הכניסה את אצבעה שוב ושוב. הכניסה והוציאה. אחר כך בחרה בובה שיש לה חור בפה המיועד לבקבוק, השכיבה אותה והתחילה לדחוף לתוך פיה חפצים שונים. לשאלותיי לא ענתה ובסוף הפגישה רצתה לקחת עימה את הבובה. האב התקשר לאם 'בול' כשהסתיימה הפגישה ."הוא נורא מודאג" אומרת האם "חשוב לו לדעת אם היא שיתפה פעולה ואם היא דיברה". ואז נזכרתי שגם בפגישות הקודמות, הוא התקשר מיד עם תום הפגישה, לשאול אם הילדה שיתפה פעולה/דיברה. בפגישה הבאה, הוא התקשר כעבור חצי שעה, לשאול אם היא משתפת פעולה ואם היא מדברת.

האורות האדומים חזרו להבהב ...מה קורה פה? האם הוא רוצה שהיא תדבר או פוחד שהיא תדבר? האם הוא רוצה שהיא תשתף פעולה, או חושש מכך? לא יכולתי שלא לחשוב מחשבות אלו.

בפגישת הדרכת ההורים, האב הביע ספק לגבי הטיפול, הוא לא רואה תוצאות, לא נראה לו שהילדה משתפת פעולה. האם ביטאה אכזבה מכך שאין "פריצת דרך" ושאני לא נותנת להם מסרים אופטימיים. הרגשתי שהם בדרך לעזוב ואכן כעבור ארבע פגישות נוספות בהן ח' הכתה את הבובות ללא רחם, בזעם נוראי, הם עזבו. "אין תוצאות" אמרו "אולי כדאי לנסות טיפול אחר".

נשארתי עם מועקה והתלבטות רצינית. האם לדווח? האם יש לי מספיק חומר כדי לדווח? הרגשתי שלילדה הזאת יש סוד. הילדה הזאת פוחדת פחד מוות מכך שהסוד יתגלה. מצד שני, אולי לא? אולי אני טועה?.

המשפחה עזבה והכנסתי את ח' לאותו מרתף, בו מאוכסנות אותן ילדות שסיפורן נגע בי, ששמרו סוד ששום חקירה לא הייתה מגלה. בנות מפוחדות שציפו להצלה שלא הגיעה, למרות שפגשו איש מקצוע שהרגיש, קלט, זיהה, הבין, ראה ושמע את מה שלא יכלו להשמיע, להבחין בסיפורן שסופר רק באמצעות המשחק.

הזמן הקהה את המחשבות על ח', שמידי פעם עלתה בזיכרוני. הייתי נזכרת בעיקר בזעם המטורף שלה, תוהה ביני לביני מה קרה איתה. מעדיפה לחשוב שחשדותי היו מוטעים. שאני רואה צל הרים כהרים. מגזימה. ממציאה. חשדנית.

כעבור שש שנים, ביום בהיר אחד בשעות הצהריים, מצלצל בביתי הטלפון. אני מרימה את השפופרת ועונה :"הלו". -"זיוה?" נשמעת לחישה של ילדה מעבר לקו. -"את זוכרת אותי?" הקול נשמע לי מוכר ובעודי מנסה להיזכר, הקול לוחש -" זו אני ח' שהייתי אצלך כשהייתי קטנה..שהייתי מרביצה לבובות, את זוכרת?" "בטח שאני זוכרת"עונה ולבי הולם בחוזקה "זוכרת אותך וזוכרת הכול", מתרגשת, לא מאמינה שזה קורה. "איך מצאת אותי? מאיפה יש לך את הטלפון שלי?" אני שואלת כלא מאמינה והיא מתעלמת וממשיכה ללחוש -" אני לומדת ב_ , עברנו דירה, אני כבר לא גרה ב_ , עברנו ל_ , אני לומדת ב_ (מוסד חינוכי לילדים עם הפרעות התנהגות) אבל אני לא רוצה ללכת, לא טוב לי שם, אני עושה הרבה בלגן, בורחת.. רציתי למות... " הראש שלי עובד על טורבו, היא נשמעת במצוקה, אולי היא מחפשת עזרה, הצלה. זה לא נשמע טוב. -"חגגו לי בת מצווה לפני שבוע..."המשיכה ושוב שאלה:- "את זוכרת אותי?"לפני שהספקתי לענות, נשמע ברקע קול צעקה:"ח', עם מי את מדברת?" והשיחה נותקה.

עוד באותו היום התקשרתי לפקידת סעד ברווחה, סיפרתי לה את כל הסיפור ואת זה שאני מאוד דואגת, שחייבים להגיע לילדה ולברר מה קורה שם. "זה לא שיך אלינו" ענתה הפקידה בנועם "היא כבר לא שייכת ל_" . אנא, התחננתי, נסי ליצר קשר עם פקידת הסעד באזור מגוריה. היא גם אמרה היכן היא לומדת. אפשר לאתר אותה, שמישהו יצר קשר עם בית סיפרה. יש לי גם את מספר הטלפון ממנו התקשרה. "מצטערת, אין לי אפשרות, אני רק יכולה לומר לך, שלפני עזיבתם, הייתה פנייה לרווחה בקשר לאחד האחים של ח', כשהנושא היה מיני, אך יותר מזה לא יכולה לספר לך וגם לא יכולה לעשות דבר בקשר לזה". לא הרפיתי. התקשרתי פעמיים נוספות להתחנן שתעשה משהו, אך ללא הועיל.

הרגשתי ששוב הדלת נטרקת. שבועות הסתובבתי כמו אריה בסוגר. הרגשתי אשמה. אשמה. אשמה. חסרת אונים. מאוכזבת ועצובה. מאוד עצובה. ואז החזרתי את ח' למרתף.

----------

את ח' העברתי למרתף פעם ראשונה, כשהמשפחה עזבה את הטיפול. שאלות רבות המשיכו להישאל ביני לבין עצמי : האם אביה מטריד אותה מינית? האם האחים היו מעורבים? מה אפשר לעשות כדי לברר זאת? האם יכול להיות שאני "מדמיינת" ואם אינני מדמיינת, איך אעביר את החומר לרווחה? מה ייעשה עם החומר שאעביר? כשצלצל הטלפון כעבור 6 שנים, ח' הגיחה שוב מן המרתף .חששותיי קיבלו חיזוק, אך שוב לא היה בידי לפעול, נאלצתי להחזירה למרתף.

בעקבות מקרה זה ורבים הדומים לו, אני מבקשת לעורר מחשבה ודיון - האם אין מקום במקרים מיוחדים ליצר צוות חשיבה הכולל גם את הפסיכולוגית, וגם את עובדות הרווחה? מדוע הפסיכולוג מנותק מהמקרה, מרגע שדיווח על חשד?. כשאני פותחת את דלת המרתף הפנימי, מציצה בילדים שיושבים בו, זה לצד זה, בחושך החונק, אני לא יכולה שלא לתהות כמה ילדות היו יכולות להינצל, אם החשדות היו נבדקים ומבוררים באופן אחר.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

מעיין, ז. (2015). הילדות הפגועות השמורות במרתף ליבי - או – התקווה להצלה ושברה חלק ב'. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3313

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

זיוה מעיןזיוה מעין17/11/2015

חוסר תגובה של העו"סים,על מה היא מלמדת?. לדאבוני, לא הייתה התייחסות של עוס'ים לטור זה ותהיתי, איך זה מתוך 3800 צפיות, לא הייתה אף לא תגובה ראויה אחת של עובד סוציאלי או פקיד סעד ואז הגיע אלי הסרטון הבא שאולי מסביר קצת את התעלומה, למען מי עובדים העובדים הסוציאליים. כמובן אסייג שבוודאי יש עובדים ישרים והגונים ומסורים העושים את עבודתם נאמנה, אך אצל רבים , כנראה תרבות השחיתות הפושה בארצנו קיימת גם אצלם ולכן כך נראים הדברים בשטח.

https://www.facebo...76673

https://www.facebo...76673

זיוה מעיןזיוה מעין13/9/2015

תודה לך על תגובתך נועה וחוסר תגובה של העו"סים. מכיוון שיש מעט מאוד דיבור, אם בכלל, בין הפסיכולוגים לעובדים הסוציאליים, השינוי רחוק. מעניין שאף לא עובד סוציאלי/ת אחד/ת הגיבו על הכתבה. מבין 6000 צפיות במאמר על חקירת ילדים ו-3000 במאמר הנוכחי, בטוחה שיש עו'סים שיש להם מה לאמר ומאוד התאכזבתי שאפילו כאן על הכתב- לא היו התייחסויות רציניות. מתסכל, מעציב.

נועה ווסנועה ווס13/9/2015

חשוב בחותר - תודה לכתיבתך הכנה והפותחת צוהר. זיוה שלום
ראשית רוצה להודות לך על העלאת הנושא לדיון ולקריאה לטיפול, נושא כאוב ובועט - או ליתר דיוק מאד מתקשה לבעוט. תודה גם על הבאת המקרה הכאוב באופן מפורט וברור. אני חושבת כי המקרה מדגיש עד כמה קשה אך גם עד כמה חיוני שכן נפנה למערכת הרווחה כאשר עולה בנו החשד .. חשש .. לגבי פגיעה כזו .. אשר אולי מתרחשת. ההכוונה כלפינו היא כי נפנה כאשר עולה בנו החשד. אין צורך בוודאות או הוכחות כדי לפנות. עלינו לפנות - עם המידע המוגבל שבידינו. לסמוך בכך על הנסיון הידע ותחושות הבטן שהן אחד הכלים החשובים בעשייה שלנו. הבטן לא צועקת ככה סתם...
לגבי שאלת התועלת - ובכן אני מאמינה ומתרשמת, כי עצם הפנייה, וגם אם הילד/ה נער/ה לא שיתפו בסודם בחקירה - הרי חוו כי בעולם קולם נשמע והשפיע והיה נסיון לעזור להם, ויש להם סיכוי ותקווה. ולפעמים הם כן מדברים ועונים - לנו או לחוקרים.
אני סבורה ומבינה כי חובתנו לפנות ולדווח במקרים אלו, ולו גם על מנת שהמידע יישמר במערכת ובעת הגעת מידע חדש - הללו יצטלבו, כמו כאן עם האח, בדיעבד. גם אני הייתי מעוניינת ואף מנסה לקדם ונעזרת ב- שיח ומפגש עם פקידות הסעד לחוק הנוער על מנת להגביר הבנה שיתוף פעולה והכרות - לטובת אותם ילדים/ות ונערים/ות נפגעים או בחשד/ש לפגיעה. אשתף כי אני מרבה לפנות למחלקת הרווחה לפקידות הסעד וכן לארגון אל'י - להתייעצויות לגבי חובת דיווח - ונעזרת בכך מאד. מקרים לא מדווחים השמורים אצלנו במרתף - מביעים את עצמם בעצם זעקתם משם.. הם זועקים קודם כל כדי שנטפל בהם וגם כדי שנלמד מהם..
שוב תודה לך על העלאת הנושא הרגיש הכואב ומעורר החרדה הזה.
תודה רבה. שנה טובה - גם עם עשייה ושמירה.
נועה ווס

זיוה מעיןזיוה מעין31/7/2015

שמירה. את צודקת מירב שאפשר היה לנסות עוד ועוד ועוד, אך האמת היא שעייפתי מלהתמודד עם הממסד. קרוב ל-40 שנה מטפלת ומן הסתם הכוחות כבר לא מה שהיו. שומרת אותם למטופלים ובהדרכה שומרים עלי שלא אלחם יותר מידי בטחנות רוח. המאבק מול הרשויות, דורש הרבה יותר כוחות מהטיפול עצמו, כי הוא משאיר אותך חסר אונים.

תמר עבודיתמר עבודי19/7/2015

עולם נעלם. מתסכל ומכאיב, וכתוב ברגישות גדולה. ויחד עם זה, וכי לפקידת הסעד היה מה להושיע? וכי הילדה הייתה במצב שיכול להתלונן? האם יש משפחה עוטפת ודואגת שתוכל לגבות ילדה קטנה כל כך בדרך לתלונה ולענישת המתעללים? האם לילדה יש קשר משמעותי ומגונן כדי לעמוד מול משפחה שמן הסתם, תתקוף ותאשים אותה על כך שהעזה לדבר? האם יש לה עמודי תווך כאלו? לא פעם ניתקלתי בפקידת סעד שהבטיחה לנערה 'אנחנו נגן עלייך!' אבל מניין שיהיה לנערה, פגועה והרוסה כל כך, אמון - להאמין בפקידת סעד לא מוכרת? וכמו שכתבת במאמרך הנפלא על חוקרות משטרה, נחמדות ונעימות ככל שיהיו?

איציק פישאיציק פיש19/7/2015

מרגש וכואב מאוד לקרוא. הזדהיתי עם הכתיבה ועם ההתמודדות הקשה. מזדהה מאוד גם עם המסר ליותר שיתוף פעולה בין דמויות מטפלות. תודה רבה על הכתיבה

מירב מגידובמירב מגידוב17/7/2015

מתסכל מאוד. כמה אטימות בתגובתה של פקידת הסעד. נתקלתי במקרה דומה ובו פקידת הסעד בהחלט לקחה על עצמה לדווח לרווחה בעיר אליה עברה המשפחה.
חובת הדיווח על פי החוק היא לפקידת סעד או למשטרה, כך שאם פקידת הסעד אינה מטפלת במקרה אפשר לדווח ישירות למשטרה. לכל פקידת סעד יש גם ראש צוות, במקרים שבהם איש מקצוע אחד נותן תחושה של מבוי סתום הייתי מנסה לפנות לעוד גורם. אולי לרווחה בעיר אליה עברה המשפחה או בעיר בה נמצא בית הספר.