פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

איש האלוהים והמכשף, עיון פסיכולוגי בסיפור חסידי

מאמרים | 19/9/2004 | 8,001

במאמר הנדון בכוונתי להתבונן בסיפור החסידי "המכשף והמלחמה הגדולה נגדו" מנקודת מבט מיתית ופסיכולוגית. במסגרת הדיון, נכיר את התשתית הפסיכולוגית המניעה כל אחת מהדמויות בנרטיב, וכן נתוודע לארכיטיפ הזקן החכם-והמכשף, דרכם ננסה לתהות ולהעלות השערות הנוגעות לרבדים עלומים ופחות נגישים בנפשו של מייסד תנועת החסידות שחי במאה ה-18- רבי ישראל בן אליעזר, הידוע בשמו- הבעל שם טוב ( להלן: " הבעש"ט).

נוסח הסיפור המובא דלהלן מבוסס בעיקר על קובץ סיפורי הבעש"ט שלוקט על ידי פנחס שדה בספרו" סיפורי הבעש"ט וגם קצת שיחות בענייני אלוהים ואדם, תכלית החיים, צערם ושמחתם"[1].
 
המכשף והמלחמה הגדולה נגדו
" פעם אחת נסע הבעש"ט עם תלמידיו שלושה ימים רצופים וביום השלישי באו לכפר אחד, וסרו אל בית איש יהודי מוזג הכפר ושאלו אותו אם יוכלו ללון בביתו, וענה ואמר "לא".
ובהיותם בבית ראו כי האיש טרוד מאוד והרבה הנרות דולקים בחדר ולא רצה להגיד להם מה הדבר, והפציר בו הבעש"ט מאוד וסיפר לו האיש כדברים האלה לאמור:
" הלילה הזה הוא ליל שימורים בביתי, ומחר בעזרת השם אביא את בני הנולד לי בבריתו של אברהם אבינו. ומפני שבן הזה הוא אצלי הבן החמישי, שאחיו הקודמים מתו בליל השימורים בחצות הלילה בלי שום מחלה, על כן אני ירא מאוד פן יקרני אסון גם בלילה זה". אמר לו הבעש"ט: " אל תירא ותיפחד, היה נכון לברית מילה שתהיה מחר ואנכי מבטיחך כי חיה יחיה הנער ולא יקרנו חלילה אסון." כששמע בעל הבית את הדברים פחד לבו ורחב ואמר לבעש"ט : " אם יהיה כדברי אדוני, אתן לו מחצית מהוני ולה' אלוהים אתן השבח והודיה כל ימי חיי." אמר לו הבעש"ט, אין חפצי בהון, רק תן פדיון הנפש תיכף ומיד והכן שני אנשים חזקים שיעמדו על רגליהם סמוך לעריסת התינוק יחזיקו בידיהם שק פתוח וישמרו להם מלהתנמנם אף רגע".
ולתלמידיו פנה וציווה להם לשבת על יד השולחן וללמוד ולאנשים שעמדו על יד העריסה ציווה" אם תרגישו שנפל דבר מה לתוך השק הפתוח, תסגרו תיכף א פיו ותקשרו אותו למעלה בחבל ומיד תבואו אלי ותעירו אותי אם אישן ואומר לכם את אשר תעשו." והוא שכב על מיטתו לנוח.
ויהי בחצות הלילה והנה התחילו הנרות לכבות פתאום והתלמידים התאמצו בכל כוחותיהם לעצור בעד הרוח המכבה אותם. בתוך כך ראו שומרי הילד והנה חולדה גדולה בתוך השק. מיד סגרו את פי השק וקשרוהו היטב והעירו את הבעש"ט. כאשר קם אמר להם" יקח כל איש מכם את מקל בידו ויכה את השק בכל כחו ואחר כך השליכוהו החוצה".
אחר הדברים האלה באו אל התינוק לראות מה לו וראו והנה הוא בריא ושלם והכינו את עצמם לברית המלה. וכשהגיע הבוקר עשו את הברית כדת וכדין. כאשר כילו את ברית המילה ביקש הבעל בית מאת הבעש"ט להמתין עד הסעודה שמכינים לכבוד המצווה, כי עליו ללכת תחילה אל אדון הכפר להביא לו מיני מתיקה מברית המילה, כי הוא איש רע מאוד והוא ירא ומפחד מפניו. אמר לו הבעש"ט "לך לשלום".
ובא בעל הבית אל אדון הכפר והנה הוא חולה ועל פני ניכרים סימני מכות נמרצות. קיבלו האדון בסבר פנים יפות ושאל אותו" מי הוא האיש היושב בביתך? " ענה לו המוזג ואמר: " איש עברי מארץ פולין בא אלי הלילה ללון והוא הציל את בני ממוות." אמר לו האדון: " לך מהר הביתה והגד לאורח שיבוא אלי היום". והלך המוזג מבית האדון בפחי נפש כי ירא היה פן יקרה לבעל שם טוב אסון על ידו וסיפר לו את כל אשר קרהו וגם יעץ לו שלא ילך, אך הבעש"ט אמר: " אין אני ירא ומפחד מפניו ואני אלך אליו".
אחר הסעודה הלך הבעש"ט ובא אל אדון הכפר ואמר לו האדון:" ידעתי כי אתה היית בעוכרי, אך יכולת לי מפני שבאת עלי פתאום. אולם אם תרצה לעמוד כנגדי במלחמת הכישוף, לראות מי גדול יותר בחכמה זאת, תמתין עד שאחזור לאיתני ואז נראה".
אמר לו הבעש"ט "כן יהיה, ביום הנועד תבוא אתה עם כל חבריך וגם אני עם כל תלמידי, ואז נראה עם מי הכוח. אך זאת תדע אין אני מכשף כלל, איש תמים וירא אלוהים הנני ואין אני ירא מפני הכישוף". וקבעו את היום המיועד והבעש"ט נשא לדרכו.
וכשהגיע היום המיועד לקח הבעש"ט את תלמידיו ונסע אל אדון הכפר ויצאו אל השדה, אל מקום בקעה גדולה ורחבה, והבעש"ט עשה עיגול בתוך עיגול ועמד בעיגול התיכוני והתלמידים התייצבו בעיגול השני. אחר כך הזהיר את התלמידים לאמור
"עמדו והסתכלו בפני היטב ואם תראו בהם שינוי כל שהוא אזי תהרהרו בתשובה ואל תשיחו דעתכם ממני אף לרגע" ואדון הכפר עם כל חבריו המכשפים גם הם עגו עוגה וכך עמדו אלה מול אלה כל היום. ושילח אדון הכפר בבעש"ט ובתלמידיו נחשים ושרפים, בהמות וחיות יער, ובהגיעם לעיגול הראשון היו כלא היו, ולא נשאר מהם שריד. וכשראה המכשף את כל זאת, חגר את שארית כוחו ושילח בה עדר גדול של חזירי יער הזורקים אש מפיהם והם הצליחו לעבור את העיגול הראשון. אז ראו התלמידים שינוי בפני רבם, והרהרו כולם בתשובה וקראו אל אלוהים ובעזרת השם לא נשאר מהחזירים שריד טרם הגיעם אל העיגול השני. כה עשה המכשף שלוש פעמים ולא על בידו דבר. אז אמר אל הבעש"ט : " רואה אני כי כחי אפס ועתה קח את נפשי". אמר לו הבעש"ט: " הלא הגדתי לך מראש שאין אני מכשף כמוך רק בעל שם טוב אני ולו חפצתי לקחת את נפשך כי עתה היית כבר כפגר מובס. כבר באותו הלילה שבאת להרוג את בן המוכסן יכלתי לעשות אותך לגל של עצמות, אך השארתיך בחיים למען תדע שיש אלוהים חיים בארץ, וכל האוהבים אותו באמת ובלב תמים לא יגורו מפני מכשפים".
אחרי כן החריש הבעש"ט ועמד והרהר קצת  ואמר: " אך למען הראות לך את כוח השם ואת גבורתו, שא נא עיניך למרום והבט אל טוהר השמיים כרגע". נשא המכשף את עיניו השמיימה ורעה שני עורבים עפים ויורדים מלמעלה, ובאו ועמדו על ראשו וכל אחד מהם ניקר עין אחת משתי עיניו והוא נשאר עיוור כל ימיו, גם כוח הכישוף ניטל ממנו לבל יוכל לעשות רעה לשום איש."
 
 
 
 
 
מבוא:" ודע כי הכל נעשה זה לעומת זה "[2]
דמויות של קוסמים ומכשפים "הקסימו", וריגשו אותי מאז התוודעתי לאגדות וסיפורי עם, אי שם בשחר ילדותי. דומה כי לא רק אני "כושפתי" ויראתי מדמויות עוצמתיות אלו, רוחם ומעשיהם הכבירים של המעטים שכוחות הטבע והנסתר עמדו לרשותם, הילכו "קסם" על תודעת האדם  מאז שחר ימי האנושות ועד ימנו אלו. כמעט תמיד בכל המסורות העתיקות, במיתוסים וסיפורי אגדה אנו מוצאים אותם זוגות זוגות, זה כנגד זה "הטוב לעומת הרע". כך למשל בספר הספרים-התנך אנו מוצאים את משה איש האלוהים נאבק מול חרטומי מצריים,  בהמשך אנו מגלים את אליהו הנביא נאבק בנביאי הבעל, במדרשים מאוחרים מוצאים את אלוהים ומאבקו בלויתן- בתנין שמרד בו[3], ובספרות האגדה מופיע שלמה המלך הנאבק מול אשמדאי מלך השדים[4].  במסורת הקלטית/נוצרית אנו מוצאים את דמותו של הקוסם רב המג- מרלין ולעומתו המכשפה מורגן לה- פי,  שיש האומרים שהייתה גם אהובתו[5]. באגדת היפיפייה הנרדמת, אנו מוצאים את הפיות הטובות מול הפיה הרעה, כך גם במיתוסים מודרניים כגון במלחמת הכוכבים מבית היוצר של לוקאס, לא נגרע מקומם של אבירי הג'דאי מצד אחד ומולם דארת ווידר וחבר מרעיו שוחרי הרע והמדון.
על פי מסורת תורת הסוד הקבלית ובעיקר קבלת האר"י, דואליות זו הינה מהותית לעולם האלוהי שבו ניצבים זה כנגד זה עולמות הקדושה מול עולמות הטומאה בקשר דיאלקטי מורכב ומתמשך, כאשר בתווך עומד לו האדם, ששלמות העולמות והאלוהות בכלל תלויה בו ובמעשיו[6].
 
תהיות וקושיות:
לכאורה, עלילת סיפור המעשייה שלפנינו ממחישה גם היא את הדואליות בין הטוב לרע:  דמותו של הבעש"ט- איש האלוהים, מצדו האחד של המיתרס, מן העבר השני מתייצבת דמות  המכשף ובתווך נמצא בעל הבית- המוכסן, כאשר המעשייה מסתיימת בניצחון "כוחות האור" ( הבעש"ט ותלמידיו ) ובתבוסת "כוחות האופל ( המכשף המאבד את כוחותיו ואת מאור עיניו ). ואולם במבט נוסף מעמיק יותר, ומתוך ניסיון להבין את עלילת הנרטיב כשיקוף של תכנים מעולמו הפנימי  של הבעש"ט,  עולות בי מספר תמיהות וקושיות. כך למשל:
הבעל שם טוב טורח להדגיש מספר פעמים כי "אינו מכשף כלל", ואם כן, מדוע נעתר מלכתחילה להשתתף במה שמוגדר בטקסט כ"מלחמת הכישוף"?
יתר על כן, כאשר בסוף הסיפור הבעש"ט משתף את המכשף במה שיכל לעולל לו
"להופכו לגל של עצמות, לפגר מובס וכ"ו, האם הוא לא מגלה בכך "טפח" מתשוקות/ יצרים נסתרים ועולם רגשי מודחק, הניצב לכאורה בקונפליקט מול הצהרתו קבל עם ועדה על היותו "איש אלוהים תמים וירא ".
יתר על כן, האם הבעש"ט לא פועל בסופו של דבר בניגוד להצהרותיו בכך שהוא מזמן שני עורבים לנקר ולעוור את עיני המכשף.
ובכלל כיצד עלינו להבין את היחס הדואלי בין היות "מכשף" לבין היות "איש אלוקי" ועל רקע כל האמור לעיל, כיצד עלינו להבין את אישיותו של הבעש"ט והכוחות המניעים את פועלו?
בשאלות אלו ואחרות, נעסוק בהמשך דברינו.
 
הבעש"ט- מיסטיקן, מאגיקון ואולי "אחוז שיגעון"?
המונח מיסטיקה משמש בד"כ לתיאור חוויה של קשר בלתי אמצעי עם האלוהות, המונח מאגיה משמש לתיאור בני אדם המסתייעים בכוחות על מנת להפעיל שליטה על טבעית על הטבע.[7] המאגיקון ניתפס כבעל כוחות "מאנה"[8], הכוונה לקשר מיוחד ובלתי אמצעי עם אנרגיות (של הלא מודע) ועם כוחות נפש עליונים המאפשרים לאנשים מסוימים להיות בעלי ידיעה, ראיה וריפוי שמעבר לחוקי הפיזיקה, הזמן, המרחב והסיבה הרגילים[9]. הבעש"ט (מייסד התנועה החסידית), שהיה בעל אישיות עוצמתית יוצאת דופן,  הניח את התשתית לדמות הצדיק החסידי לדורותיו- מאגיקון מיסטי, שפעילותו מזכירה את דמות השמאן המתווך עבור החברה -המטופל הקולקטיבי, את המציאות הקדושה[10].
נהוג לייחס לצדיק את היכולת להמשיך "שפע" לעולם, באמצעות דבקותו במקור הרוחני המקיים את העולם. המשכה זו פועלת בשני שלבים: בשלב הראשון המתרחש בתוך עולם האלוהות, נמשך שפע בין היסוד הזכרי והנקבי במערכת הספירות, שלב זה ניתן לכנותו- תיאורגיה (שינוי בתוך האלוהות עצמה). בשלב השני יורד השפע לעולם השפל- הפיסי, שלב זה ניתן לכנותו- מאגיה[11].
בסיפור המעשיה הנדון, מתגלה אישיות הצדיק כממזגת בתוכה את המיסטיקן- איש האלוהים ואת המאגיקון המשתמש בכוחות, נלחם במכשפים ומשפיע על המציאות הפיסית והאנושית. מדוע אם כן נדמה לקורא, שמספר המעשייה לא חש לגמרי בנוח אם "קו האישיות" המאגי של הבעש"ט, או שמא הבעש"ט עצמו הוא המעדיף להדחיקו?  והאם הדבר נובע מצדדים אפלים ויצריים המשיקים לעיסוק במאגיה, ואשר עשויים לפגוע או להמעיט בלגיטימיות של הבעש"ט כצדיק ואיש קדוש בעיני הקהילה בה חי ופעל?
יתכן וצריך להבין את האמור לעיל על רקע המאבק הכללי של החסידות על לגיטמיות בתוך עולם יהודי דתי פוסט טראומתי של המאה ה-18, המנסה להתגבר על "השבר השבתאי", כאשר החסידות פוגשת במציאות עוינת של רבנים ותלמידי חכמים "מתנגדים" המנסים להדביק למנהיגיה תדמית שבתאית חתרנית.
יש להניח כי קורטוב של אמת נמצא בשני ההסברים גם יחד, זה האישי וזה הקולקטיבי. אנו ננסה להתחקות בחיבור זה אחר ההיבט האישי והפסיכולוגי הטמון במציאות הנפשית של הבעש"ט.
עוד בתחילת דרכו ובטרם נתגלה לעולם כ"צדיק" מסופר על הקשר בין הבעש"ט לבין  עולמם של "המשוגעים". הבעש"ט מכונה פעמים רבות "כמשוגע וכאדם שאינו בר דעת". כך למשל גיסו של הבעש"ט, רבי גרשון מקוטב דחק באחותו להתגרש מהבעש"ט מאחר וסבר שהוא נוהג "במעשי שיגעון"[12]. בהמשך כאשר הבעש"ט מתגלה לעולם כצדיק, אנו מוצאים סיפור ובו תיאורים על יכולתו לתקשר עם משוגעים ולגרש מהם את "הרוח הרעה" שנכנסה לתוכם[13]. סיפור זה מרמז על קירבה נפשית מסוימת בין הבעש"ט לבין האישה המשוגעת ומעצים את העימות בינהם שסופו בהוצאת הרוח הרעה מהאישה. בעניין זה מוסיף צבי מרק[14]כי "ניתן לראות בסיפור העברה של כתר בעל הכוחות מהמשוגעים לבעש"ט....". מרק מציין כי ניתן למצוא שתי מגמות בעיצוב דמותו של הבעש"ט. זו המתארת אותו כמנהיג, תלמיד חכם, הבקי בתורת הנגלה והנסתר וממעיטה את דמותו כמאגיקון, לעומת המגמה המציגה את הבעש"ט כבעל שם, בעל כוחות מיוחדים בתחומי הרפואה ומומחה בחוכמת הקבלה המעשית. דומה שבסיפור המעשיה שלנו, ניתן למצוא ביטוי לשתי המגמות גם יחד: הבעש"ט כאיש אלוהים ירא שמים ותמים ולעומתו הבעש"ט כמושיע נזקקים וכלוחם הנאבק במכשפים מכניעם ומנקר את עינהם באמצעות כוחות על טבעיים.
לסיכום: כשם שיש קירבה בין "שיגעון" לדבקות מיסטית, כך ישנה קרבה בין היות מאגיקון לבין היות מכשף, וכשם שבאופן מגמתי ניסו כותבי הסיפורים להציג את הבעש"ט כבעל דרגת קדושה המתבטאת בדבקות עליונה וחס וחלילה לא משוגע, כן ניסו לתארו כאיש אלוהי קדוש הפועל להשפיע שפע בעליונים ובתחתונים וחס וחלילה לא כמכשף. ואולם מהיבט פסיכולוגי, נדמה לי  שדווקא יכולתו של הבעש"ט להכיל נפש סוערת ויצרית, ולהכיר את "השיגעון והדמונים" שלו עצמו, היא זו שאפשרה לו להכיר ולהתמודד עם כוחות, רוחות רעות, ושדים אצל זולתו וצאן מרעיתו.
 
דואליות ארכיטיפית: הזקן החכם-והמכשף:
על פי גישת הפסיכולוגיה האנליטית ( מבית מדרשו של יונג), ניתן לראות בדמויות הבעש"ט והמכשף ארכיטיפים- תבניות נפשיות בראשיתיות ומולדות הנושאות עימם תכנים המשותפים לאנושות כולה והמתבטאים בסמלים ובמטפורות שהם השפה שבה הלא מודע מתוודע אל התודעה[15].
הואיל ובכל ארכיטיפ יש צד חיובי- "מואר" וצד שלילי- "חשוך",  ניתן לראות כיצד בסיפור המעשייה שלפנינו מתגלמת דיאלקטיקה ארכיטפית זו במערכת יחסיהם של  הבעש"ט -והמכשף, כאשר המכשף מגלם את צילו הדמוני וההרסני של הבעש"ט -הזקן החכם, איש האלוהים. נעמיק עתה להתבונן בדואליות ארכיטיפית זו:
הזקן החכם:
דמותו של הבעש"ט מזכירה לנו במשהו את "הזקן החכם" המוכר לנו במיתוסים ובאגדות. הבעש"ט בדומה לדמות הזקן החכם הינו הדמות המדריכה והרוקמת את העלילה ואת גורל הדמויות האחרות ( גורל תינוקו של המוכסן, גורלו של המכשף וכ"ו), כאשר הוא בעל כוחות מאגיים המסוגלים לחולל ניסים ולשנות את המציאות ובעל כושר ראייה רוחני המקנה לו ידע של המציאות הנסתרת מהעין.
יונג מונה את הזקן החכם בין ארבע הדמויות המרכזיות של הלא מודע והוא מסמל את ארכיטיפ הטרנספורמציה[16] המגולם גם בדמותו של שליח האלים- הרמס ( הידוע כמרקיורי בלשונם של האלכימאים בימי הביניים). דמותו של הבעש"ט מזכירה ומהדהדת את הקוטב "המואר" בדמותו המיתית של אל המיסתריות, הרמס מרקיורי[17]. להרמס מיוחסת יכולת ראייה רוחנית מיוחדת, כמו גם יכולת להתחדשות ופריצה של גבולות מבלי להיהרס. עקב תכונות אלו מסייע הרמס במיתולוגיה היוונית לאלים להתמודד עם כוחותיו ההרסניים של השאול המסמל את הלא מודע[18]. גם הבעש"ט שבמעשייה יוצא חוצץ נגד המכשף מאפשר למוכסן המסמל את האגו להתמודד אם כוחותיו  ההרסניים של המכשף- המסמל את כוחות האיד ועל ידי כך מאפשר לתינוק חדש להיוולד ולהתקיים, כלומר מאפשר לידה מחודשת של תודעת אני מאוזנת המסוגלת להתקיים ולנוע באין אזורי האור והצל בנפש האדם, כלומר להיפגש עם עוצמת כוחות הלא מודע, כמו גם עם דרישות האני העליון, במינון הנכון ומבלי להיהרס.
הרמס מרקיורי הנו רב מג השולט בכוחות הטבע ומפעילם לטובת האדם.[19]גם הבעש"ט שנחשב "כבעל שם" ועושה נפלאות היה ידוע בקמעותיו המרפאות. מענין לגלות שבסיפור המעשייה שלנו, כמו גם בסיפורים אחרים, מנסה הבעש"ט ( או אלה המדברים בשמו ובעבורו) להתנער מתדמית רב המאג, ואולם באופן פרדוכסאלי נדמה לי שתדמיתו כמאגיקון דוקא מועצמת. לדוגמא, בסיפור אחד שבו נחשד הבעש"ט שרשם שמות קודש אסורים בקמעות, מתברר לבסוף שבסה"כ נהג לרשום את שמו האישי – ישראל בן אליעזר[20]. בסיפור אחר הוא מופיע לאחר מותו אצל בנו בחלום ומספר כי בעולם הבא הופך הצדיק לאחד משמות הקודש ובמקרה של הבעש"ט עליו להגות בשם "אנא בכוח"[21].הרושם שסיפורים אלו מותירים בקורא, הוא ששמו של הבעש"ט הוא בעל כוח רב ועצום ועל כן לא רק שאין הוא ניזקק לשימוש בשמות הקודש, אלא ששמו שווה בעוצמתו לאחד משמות הקודש, על כל המשתמע מכך. מכל האמור לעיל, אנו יכולים לחוש בסכנת ההיבריס- אינפלציית האגו ההרסנית, כאשר בדומה לאיקרוס שעף גבוהה מדי ונפל לים, בדומה לבוני מגדל בבל שניסו להגיע לשמיים "ונפוצו לכל עבר", כך כאשר אנו מקצינים את השימוש בקוטב אחד של הארכיטיפ, אנו מעוררים את הקוטב המנוגד לו- את צידו האפל והכאוטי (ובעניין זה נרחיב בהמשך כאשר נעסוק בדמות המכשף). יתכן שזו הסיבה שבסיפור שלפנינו הבעש"ט מדגיש מספר פעמים כי אינו  מכשף אלא איש תמים וירא אלוהים. ויחד עם זאת וכמו באופן פרדוקסלי, בדומה לסיפור הקמע, גם כאן, פועלו של הבעש"ט  המאפשר לשני עורבים לנקר את עיניו של המכשף, סותר את הצהרותיו ודווקא מעצים את היותו רב מאג ולא רק איש תמים. יתר על כן, גם השימוש בעורבים "המענישים", אינו כל כך "תמים". בימי הביניים סימל העורב עבור אבות הכנסייה את כוחות הרוע ואף את השטן בכבודו ובעצמו. בקבלת הארי נתפס העורב כגלגולו של אדם שחטא[22]. במיתולוגיה השבתאית סימל העורב את נתן העזתי נביאו ומבשרו של המשיח השבתאי הכופר, ובמיתולוגיה היוונית העורב שייך לאל השמש אפולו[23]. כל זה מחזק את התחושה שכוחו של הבעש"ט המזמן את העורבים גדול עד כדי כך, שהוא מסוגל לרתום לשרותו ולהכפיף תחתיו את שליחי כוחות האופל- העורבים, או את צידו ההרסני של אל השמש- אפולו, על מנת לסנוור ולעוור את עיני המכשף.
בהמשך לאמור לעיל אפשר לשער שסיפור המלחמה במכשף אינו אל מין טקס
"CHOD" טיבטי, בגרסתו החסידית[24]. "CHOD" הוא סוג של קרב טיקסי שמנהל החניך הטיבטי המשתלם באמנות המאגיה, במסגרת מסורת הבון שקדמה לבודהיזם בטיבט. במהלך "הקרב" הנערך במקום שומם ומבודד פוגש החניך ישויות, רוחות ושדים אותם הוא מזמן ( ויש אומרים שאינם אלא פרי דמיונו) ועליו להיאבק עימהם על מנת ללמוד להכיר ולשלוט בכוחותיו ובתודעתו.
במקביל אם נחזור למציאות הנפשית, אזי ניתן לנסות ולטעון שדמותו של המכשף מסמלת את הצד האינפלציוני והכוחני בנפשו של הבעש"ט. במובן זה  ניקור העיניים המזכיר לנו את עונשו של אדיפוס, הוא בעצם ביטוי לרגשי האשם והלקאה עצמית של הבעש"ט המתבונן בפני המכשף המובס, כבאספקלריה בה משתקפת דמותו הדמונית שלו עצמו, משיג את גבולו של אלוהים.
 
המכשף- כביטוי לצידו האפל של הרמס מרקיורי:
הרמס שבקוטב המואר שלו משמש כמורה דרך לנשמה, ידוע גם כתכסיסן מתעתע- טריקסטר, וכאל של גנבים ורמאים[25]. תורות מיסטיות שונות עושות שימוש מודע ומכוון בעיקרון המתעתע האמור. כך למשל בזרמים מסוימים במיסטיקה האיסלמית, כמו גם בגישתו של גורדייף מייסדה של "הדרך הרביעית", או באומנות הכישוף האינדיאני מבית מדרשו של קרלוס קסטנדה, נותנים  חשיבות רבה לפיתוח אמנות ה"רמייה המבוקרת", היכולת להעמדת פנים, שיכלולה של "ערמומיות נחשית" ויכולת התחזות, כל זאת על מנת לפרוץ את כלא התודעה ( הנפש), הנתפסת כאסירה המשועבדת לכוחות פנימיים וחיצוניים שאינם מאפשרים לאדם לחוות את הממשות של עצמו ( תודעה רוחנית) ושל העולם בו הוא חי[26]. במובן זה ניתן לומר שהרמס המתעתע- החשוך לכאורה, יכול לעמוד לשרותה של התודעה המתפתחת בהצביעו על האור, שכן דווקא בתוך החושך כל ניצוץ של אור ניכר למרחוק.
רמז לפוטנציאל החיובי אך גם לסכנה הטמונה בפעולתו של הרמס הטריקסטר,  ניתן למצוא בסיפור המעשייה שלנו במכשף המשתנה לחולדה הבאה אל התינוק הנולד על מנת "לנשכו". סיפור זה מהדהד לדעתי את המדרש הזוהרי, המתאר את הנחש הבא אל האיילה המעוברת  ( השכינה) על מנת לנשכה ולפתוח את ריחמה. פתיחת ריחמה של האישה- שכינה, מתבצע במהלך פרדוקסלי על ידי מהות דמונית ויצרית- הנחש, אשר דווקא בשל מהותו השטנית, נתפס כי שמסוגל לנקז את הטומאה והדינים שיש בנקבה האלוהית.[27] ואולם בפועלו זה של הנחש טמונה  גם סכנה גדולה. כמו בסיפור שלנו שבו החולדה הנושכת ממיתה את התינוקות ונדרשת התערבות של הבעש"ט על מנת להפסיקה, כך גם במדרש הזוהרי קיימת הסכנה שהנחש לא רק יפתח את רחמה של האיילה, אלא גם יטיל בה זוהמה- כלומר יבעל ( יאנוס) אותה. 
סיכומו של דבר, המפגש עם  הקוטב  האפל טומן בחובו תמיד סכנות. מצד אחד, הרמס עלול לפתות אותנו להרחבת התודעה ולהביא להצפתה בחומרים ארכיטיפיים הרסניים מהלא מודע. מצד שני הכחשה והתעלמות מאספקט הצל עלול לגרום לו לטפוח במסתרים לממדים דמוניים[28], וכך עלול להשתלט על האדם צידו האפל והמתעתע של הרמס מרקיורי, בדומה אולי למכשף בסיפור המעשייה שלנו, הנמצא במצב של היבריס, אינפלציה גרנדיוזית של האגו. במצב זה האני המתנפח מזהה את עצמו עם הדימוי  הארכיטיפי של הבורא הכל יכול, ומייחס לעצמו את כוחותיו האומניפוטנטים של האל[29]. במקרה כזה ארכיטיפ הקוסם- מכשף משתלט על התודעה ונוטל בפועל את כוחות המאנה על מנת לשלוט בבני אדם, באיתני הטבע לצבור כוח וכ"ו. הסכנה היא שבזמן שהאני נתון תחת אשליה שגבר על כוחות הלא מודע הנתונים לשימושו, בו בזמן הוא למעשה נשלט על ידי הלא מודע והופך לקורבן של יצריו האפלים- "הגולם במקרה דנן, קם על יוצרו". כך גם בסיפור שלפנינו, המכשף העסוק יום ולילה בהמתת תינוקות ובניסיונות כוחניים לשלוט בחייהם של נתיניו,  מופעל בעצם על ידי חסכיו הנפשיים והצורך לפצות את עצמו על העדר שליטה עצמית. וכך כתוצאה מהסגת גבולו של הלא מודע וליבוי כוחות האיד, מביא על עצמו המכשף הרס וחורבן- הוא ש"שיחק באש", העלה את עצמו בסופו של יום על "מוקד" יצריו וכילה את עצמו ואת כוחותיו.
 
עיצוב הדמויות- היבטים פסיכולוגים נוספים:
המוכסן:
סיפור המעשייה פותח במוכסן המספר על מות כל ילדיו הקודמים ערב הכנסתם בבריתו של אברהם ובהמשך אנו מתוודעים לחולדה – מכשף, האשם כביכול במותם של הילדים ואשר "נתפס על חם". את החולדה היצרית החיה במקומות אפלים ופועלת בלילה, ניתן להבין כחיה המייצגת את תכנים של הלא מודע[30]. במובן זה ניתן לשער שהמוכסן נימצא במצב שבו תכני הלא מודע מתפרצים ומשתלטים על ביתו-על התודעה וממיתים כל ניסיון להתחדשות פנימית ויצירתית- הורגים את התינוקות- כלומר, את שמחת החיים, את החיוניות המתפרצת והבלתי נשלטת, את העליזות והצחוק הילדי שכה חשובים לאושרנו ולשלמותנו הנפשית.
הסיטואציה מהדהדת ומזכירה את סיפורו של "החלילן מהמלין", שנקרא אל העיר המלין על מנת להצילה ממכת עכברים. בדומה, גם הבעש"ט נקרא ( או זימן את עצמו) אל המוכסן על מנת להצילו מהגורל האכזר -מוות הילדים בעטייה של החולדה. הקבלה זו יכולה אולי ללמד אותנו  דבר מה נוסף על המוכסן, בדומה להמלין, שם התנכרו אנשי העיירה למציאות עולמם הפנימי והזדהו יתר על המידה עם הפרסונה-  מלבושים, כסף, מעמד חברתי, חיצוניות וכ"ו, דבר שהוביל להתפרצות תכני הלא מודע – העכברים ולהשתלטותם על העיר-התודעה. כך ניתן לשער שגם המוכסן שלנו המתואר רק על ידי עיסוקו- מוזג ועלי ידי נוהגו לפייס ולהתחנף לאדון הכפר, היה אדם שסבל מנתק מעולמו הנפשי-אמוני והתגובה לא איחרה לבוא- פריצה והשתלטות הרסנית וממיתה של תכני הלא מודע המיוצגים באמצעות החולדה ההרסנית.
גם כאשר זיהה הבעש"ט את מקור הבעיה ולכד את החולדה הוא לא ממית אותה, אלא בוחר לנסות וללמדה לקח, מתוך מחשבה מן הסתם שהחולדה- תכני הלא מודע, יחזרו למקומם הנכון והאיזון הנפשי בביתו- נפשו של המוכסן יושב על מכונו.
אולם כפי שמתברר, בכך לא היה די, שכן המוכסן לא קלט את המסר ורץ מייד למחרת לאדון הכפר על מנת לרצותו בדברי מתיקה. המוכסן מבלי דעת ממשיך לפטם ולרצות את אדון הכפר- את הפרסונה וזאת על חשבון עולמו הפנימי- סעודת ברית המילה לבנו שנולד.
יתר על כן, העיסוק בחולדות יכול לזמן אל שולחננו את "איש החולדה" מבית מדרשו של פרויד. כידוע, סבל הפציינט המפורסם הנ"ל מנוירוזה טורדנית כאשר תלונתו הבולטת הייתה שהוא חש כפייה להרהר בחולדות ובמה שהם עלולות לגרום ליקירו. אם נתייחס לנרטיב שלנו באופן סמלי, הרי שגם מהמעט שידוע לנו על דמות המוכסן מצטיירת תמונה קלינית של נאורוזה. ניתן לשער שבבסיס החרדה מפני מות התינוק, המלווה בסיפור על מותם של כל ארבעת הילדים הקודמים, נמצא דחף ראשוני של המוכסן עצמו לפגוע בצאצאים ולהמיתם, דחף תוקפני זה מודחק ומושלך על הזולת- חולדה.  יתר על כן, על פי דברי המוכסן, הסיטואציה מתרחשת בסמוך לברית המילה שהתינוק אמור לעבור. כפי הנראה שאין זה מקרי, שכן אקט ברית המילה יכול להתקשר לחרדת סירוס מודחקת ממנה סובל כנראה המוכסן עצמו. יתר על כן, התנהגות המוכסן "החרד מפני אסון", מקפיד על ליל שימורים טקסי ערב ברית המילה, ומיד לאחריו רץ לאדון הכפר( אולי כתוצאה של רגשי אשם ובניסיון לרצות את דמות האב ) על מנת לפייסו בדברי מתיקה, כל אלה הנם סמפטומים המלמדים על כפייתיות וחרדה, כתוצאה ככל הנראה מהנאורוזה.
הזכרנו את דמות המוכסן בהקשר של דחף מודחק של אב להמית את ילדו. עניין זה אינו ייחודי דווקא למוכסן, שהרי לאורך ההסטוריה היהודית  שיצאה לכאורה חוצץ נגד מנהגי הדתות האליליות להקריב קורבנות ילדים, המשיכו להתקיים במישורי הצל -בלא מודע, אותם דחפים קדמוניים ואוניברסלים של אבות להרוג את  צאצאיהם. כך למשל מספר המדרש, כי טרח- אביו של אברהם, הסכים שנמרוד- השליט, ישרוף את בנו, ורק בזכות התערבות מלאך אלוהים ניצל אברהם מהכיבשן[31]. כך בבגרותו משחזר אברהם את המעשה בניסיון לעקוד את בנו יצחק. כך גם כאשר אלוהי ישראל הורג את בכורי מצריים, לאחר שפרעה מצידו התנכל להמית את ילדי ישראל, וכך גם באשר לישו- הבן שהוקרב על הצלב על ידי אביו שבשמיים וכ"ו.
בסיפור המעשייה שלנו מופיעים בסמיכות עניין ברית המילה הצפוי ועניין פדיון הנפש  שהבעש"ט אומר למוכסן שעליו לתת, וגם ענין זה כמדומני אינו מקרי, שכן יש הסוברים שברית המילה ופדיון הנפש הנם  בין השרידים שנותרו המעידים על מנהג הקרבת הבנים בדת היהודית.[32]                                                                                                                                   
הדמות החסרה-אשת המוכסן:
נדמה לי שכאשר קראתי את המעשייה, כושפתי גם אני, אחרת קשה לי להסביר את העובדה שנדרשו לי שלוש קריאות כדי להבין שמשהו מוזר מתרחש פה- לנגד עיני נפרש עולם כוחני של גברים נאבקים, שולטים ונישלטים על ידי יצריהם, ופחדיהם,  ובכל המרקחת הזו אין ולו אישה אחת!
חסרונה של דמות נשית צורם במיוחד במקרה של המוכסן-שהרי בנו  עומד להיכנס בבריתו של אברהם, ארבעת ילדיו הקודמים מתו בסמוך ללידתם ואין לנו שום תיאור של רגשות האם, זו שהרתה וילדה חמישה ילדים וחוותה בוודאי סבל נוראי מאין כמותו.
יתכן שאין זה מקרי, שהרי היסוד הנשי המודחק קשור מן הסתם לאווירת המוות והנכאים האופפת את העלילה, כאשר החולדה הממיתה היא אולי הביטוי לשיבת המודחק- היסוד הנשי המופיע בגרסתו הדמונית- שדית, בדומה לדמותה האגדית של לילית-השדה המפתה, אשתו הראשונה של אדם, שעל פי המסופר במדרשים, היא נוקמת בצאצאיו, פוגעת בתינוקות רכים, מוצצת את דמם וממיתתם[33].
המכשף והבעש"ט:
הרחבנו על משמעותן הארכיטיפית של שתי הדמויות( ראה להלן), עתה בדיון הנוכחי בכוונתי לדון בהם במשותף מתוך הנחה שהן מייצגות שתי עמדות נפשיות הנאבקות על ההגמוניה בנפשו של הבעש"ט. 
דמות המכשף- המתגלגל בחולדה תאוותנית הדרה במחילות חשוכות ובביבים והמשלח בתזזיתיות חיות יער בבעש"ט, מסמל את כוחות האיד השוקקים בלא מודע והמבקשים לפרוץ ולהשתלט על חיי הנפש. במובן זה המפגש/ מאבק במכשף יכול לסמל את היחסים המורכבים בין המודע ללא מודע בנפשו של הבעש"ט. זהו מפגש של האני עם צילו, והוא לובש אופי מאיים ומפחיד. המכשף והתכנים  המודחקים והתוקפניים שהוא מביא עלול לבלוע, לשתק או להרוס- להמית חלקים אחרים בנפש האדם, ודומה כי רק אם נדע ליצור דיאלוג עם הלא מודע נוכל להגיח מהמפגש המפחיד מחוזקים ובעלי יכולת לתיעול האנרגיות הנפשיות באופן יצירתי, פורה ולא הרסני.
המכשף- חולדה, הבא בחשאי בלילה אל התנוקות יכול לרמז גם על התעללות מינית, אולי על נטייה לפדופיליה. התנהגות זו מזכירה את הביוגרפיה של הגואל השבתאי ( שפעל במאה ה- 17 ). חוקרי שבתאות טוענים כי יתכן ושבתאי צבי היה קורבן להתעללות מינית בילדותו ושזו השפיעה בין השאר על התנהגותו המינית הביזרית בבגרותו שכללה גם פגיעה ובעילה של ילדים[34].
מעניין לראות כיצד פוגשים תכנים מודחקים אלו את הבעש"ט- מייסד החסידות שכפי שכבר אמרנו,  נאלצה בראשית ימיה להיאבק כנגד העננה השבתאית שהחשידה את מנהיגי החסידות בהנהגות ביזריות. בהקשר האמור צריך להוסיף שדומה שקיימת זיקה נפשית מיוחדת בין שבתאי צבי לבין הבעש"ט, שכן מסופר כי נשמתו של  שבתאי צבי באה לבעש"ט על מנת לבקש ממנו תיקון וכי התיקון הוא " להתקשר נפש בנפש, רוח ברוח, נשמה בנשמה".  הבעש"ט אמנם התחיל בתיקון אך מאחר ונבהל באמצע, סופו שהשליך את נשמת שבתאי צבי לשאול תחתיות, כאשר הבעש"ט מוסיף כי היה בשבתאי צבי ניצוץ קדוש אלא שנפל מחמת גדלות וכעס[35].  קשה להשתחרר מהמחשבה שהבעש"ט ירא ולא מצליח לחמול ולמצוא תיקון לשבתאי צבי- "האחר" הביזרי, מאחר ולא היה מוכן להתמודד עם התכנים "השבתאיים" המודחקים בנפשו שלו ולהסתכן בכך שישתלטו על נשמתו.
 
מענין לראות כי במאות ה 17-19 באירופה רבו עלילות דם שנרקמו נגד יהודים על ידי נוצרים שהאשימו את היהודים ברצח של ילדי נוצרים, על מנת לעשות שימוש בדמם למטרות פולחן. גם במאה העשרים אנו מוצאים את הנאצים עושים שימוש בתעמולה המשווה בין היהודים לבין חולדות, זוהמה ותכונות לא אנושיות אחרות. כל זאת מחזק את ההשערה שבסיפור שלנו המכשף- חולדה ההורג בילדי היהודים, מגלם את היסוד המודחק אשר מתלווה ל"נאורות" היהודית מאז היוולדה כדת של אל- אב אחד, הדוחקת ביד גסה את היסוד הפגאני, הנשי והמיני בתוכה.
 
המלחמה הגדולה- "ראש בראש":
כמו בזמנים הקדומים נעלה על גבעה דמיונית הסמוכה לבקעה ונשקיף על שדה המערכה שנפרש תחתינו, מה אנו רואים?
"וכשהגיע היום המיועד לקח הבעש"ט את תלמידיו ונסע אל אדון הכפר ויצאו אל השדה, אל מקום בקעה גדולה ורחבה, והבעש"ט עשה עיגול בתוך עיגול ועמד בעיגול התיכוני והתלמידים התייצבו בעיגול השני....ואדון הכפר עם כל חבריו המכשפים גם הם עגו עוגה וכך עמדו אלה מול אלה כל היום".
ובכן מתברר שכל צד בא עם תלמידיו, האם לא סמכו על עצמם ועל כוחותיהם שיעמדו להם ברגע מבחן? ובכן האמת שאין הדבר מפתיע כלל, שכן עניין לנו כאן לא במאבק אישי גרידא, אלא בתבניות נפשיות אוניברסליות, באמונות שונות  ובגישות הפוכות לחיים המתעמתות זו עם זו.
מה הדבר הראשון שהצדדים עושים, ובכן הם יוצרים מעגל מאגי- מאנדלה: המאנדלה הינה מונח השאוב מהשפה הסנסקריט ומורכבת משילוב של מעגל ומצולע. בדתות המזרח ( בעיקר בבודהיזם ובהינדואיזם) היא משמשת להתבוננות ולמדיטציה.
יונג מצא כי המאנדלה הינה מעגל עוצמה המייצג את אחדות כל הניגודים ואת  התהליך הנפשי של מירכוז כל כוחות הנפש. 
יונג גילה שמאנדלות כתבניות נפשיות מופיעות בד"כ בסיטואציות של בלבול נפשי ומבוכה כאשר המעגל המחולק לארבע מכיל את הבלבול והכאוס הנפשי ויוצר סדר[36]. דומה שדברים אלו תואמים היטב את הסיטואציה של שני האישים המתייצבים זה לעומת זה מפוחדים ויראים ומקיפים עצמם בעיגולים, כאשר הם יודעים שזה אולי רגע האמת, שהקרב שעומד להתחולל יכריע את גורל חייהם ויבחן הלכה למעשה את האמת שבה האמינו ולה הקדישו את עצמם.
נתבונן במעשיו של הבעש"ט:  הוא מצייר מעל חיצוני ומעגל פנימי. הוא עצמו מתמקם במעגל הפנימי, כלומר במקום הפנימי ביותר בתוכו, במרכז הווייתו, כולו מכונס פנימה - מרוכז באי עשייה, בפינוי חלל בתוכו על מנת לאפשר לעצמי, לתודעה הרוחנית לפעול את פעולתה. את תלמידו הוא ממקם במעגל החיצוני, פניהם אל מרכז המעגל- מתבוננים אל פני מורם ( ואולי במבטם מקיימים אותו). למעשה הבעש"ט מתווה מבנה נפשי המסמל את אחדות הניגודים-  התודעה הפונה החוצה ממרכז ההוויה- הבעש"ט, והתודעה הפונה פנימה- מעגל התלמידים המתבוננים על פני מורם.
אם נרצה, נוכל למצוא כאן אנלוגיה לתודעת המטפל, מחד ממרכז הוויתו הוא קשוב בכל מאודו למטופל ובו בזמן הוא מתבונן פנימה לתוך עצמו על מנת ללמוד על המטופל מתוך הרשמים, התחושות והרגשות העולים בו.
יתכן ונוכל להבין טוב יותר את המשמעות הנפשית של המאנדלה שיוצר הבעש"ט באמצעות האבחנה שעושה ביון בין תכנים נפשיים ראשוניים שטרם עובדו או נחשבו המכונים מרכיבי ביתא, לבין תהליך עיבודם, ייצוגם וחשיבתם על ידי סובייקט המכונה- מרכיבי אלפא[37]. המעגל הפנימי בו ניצב הבעש"ט, מסמל את המציאות הנפשית המכונה פונקציית ביתא- רשמים חושיים ורגשיים כאוטיים וטרום מילוליים, בעוד המעגל החיצון בו עומדים תלמידיו מהווה מיכל האוסף ומגיב לתוצרי החומרים שעולים- השינוי שחל בפני רבם או חיות היער הנוראות שהמכשף משלח בהם. כלומר מעגל התלמידים מסמל את אותו מרכיב נפשי- פונקציית אלפא המסוגל לעבד ולהקנות למרכיבי ביתא משמעות, במקרה דנן- הרהורי התשובה.
סיכומו של דבר, האופן שבו בחר הבעש"ט להתמודד עם ההתקפות והחומרים הכאוטיים מעולמו של המכשף, היא ליצור מרחב פנימי בתוכו הוא יכול לחוש בטוח וניראה על ידי מבטו של זולת אמפתי-תלמידו, המשמשים כמיכל שבו חומרי ביתא מעובדים לחומרי אלפא ( דגם שממחיש באופן לא מפתיע את מערכת היחסים שבין אם לתינוקה ובין מטפל למטופל ).
נתבונן עתה במעשיו של המכשף:
"ושילח אדון הכפר בבעש"ט ובתלמידיו נחשים ושרפים, בהמות וחיות יער, ובהגיעם לעיגול הראשון היו כלא היו, ולא נשאר מהם שריד. וכשראה המכשף את כל זאת, חגר את שארית כוחו ושילח בה עדר גדול של חזירי יער הזורקים אש מפיהם... . כה עשה המכשף שלוש פעמים ולא עלה בידו דבר. אז אמר אל הבעש"ט : " רואה אני כי כחי אפס ועתה קח את נפשי..."
בשונה מן הבעש"ט המכשף הנו אקטיבי ויוזם לאורך המערכה כולה, כולו מרוכז בעשייה ותודעתו צופה החוצה. המכשף שאינו יכול להכיל בנפשו את "בהמות היער"  הדורסניות משלחם בבעש"ט ובחבורתו. הוא עסוק כל הזמן בלהרוס ובהלחם באחר- הוא ממית את תינוקות המוכסן, הוא נאבק בבעש"ט, אין לו רגע דל , כאשר הוא נח, אין זה אלא כדי להתאושש מהמאבק הקודם ולאגור כוח לקראת המלחמה הצפויה בבעש"ט. כשמגיע יום הקרב הוא לא מהסס ולא משתהה לרגע-אלא מממהר לשלח בבעש"ט את כל חילותיו וגייסותיו ועל ידי כך מאבד את כוחו.
דומה כי דמות המכשף מגלמת את הארגון הנפשי המכונה על ידי מלני קליין- סכיזו-פרנואידי[38]- המכשף חש נרדף על ידי אובייקטים תוקפניים שאינם אלא השלכות של תכנים מעולמו הכאוטי והמפוצל, האחר נחווה על ידו כאיום קיומי של ממש והוא חייב להיאבק בו ומכאן הוא שואב את כוחו, בשבילו החיים משמעם מלחמה בלתי פוסקת בזולת והכנעתו.   כאשר לא עולה בידי המכשף לפגוע בבעש"ט הוא מסיק מזה כי הזולת- הבעש"ט חייב לקחת את נפשו- להשמידו, הוא אינו רואה כל אפשרות אלטרנטיבית, אין בעולמו המפוצל כל פשרה זה או להרוס או להיהרס.
 
לעומת זאת, התנהגותו המאוזנת של  הבעש"ט מאפשרת לנו לקשור בין דמותו הסמלית לבין הארגון הנפשי המכונה על ידי מלני קליין-העמדה הדכאונית[39]. הבעש"ט פועל מתך מקום שרואה את המכשף כאדם שלם שאולי טעה, אולי סטה מהדרך אך בכל מקרה  לא מדובר באובייקט רע שצריך לחסל. כך למשל כאשר לכד את החולדה ויכל להפכה "לגל של עצמות", בחר להימנע מכך, אולי מתוך כוונה לאפשר למכשף הזדמנות לתיקון מעשיו. גם במהלך הקרב בחר הבעש"ט בעמדה פסיבית שקטה, כמו אבא שנותן לילדו הכועס להוציא את כל האנרגיה והכעס שלו במכות ובבעיטות שלא באמת מסוגלות לפגוע בהורה. וגם לאחר שהמכשף נכשל שוב,  נמנע הבעש"ט מלהרגו וממשיך לחנכו בנוטלו הפעם את כוחו ההרסני. 
 
מחשבות ותהיות לקראת סיום- בחזרה לנפתולי נפשו של הבעש"ט:
אנו עומדים לקראת סיום רשימה זו, לאחר שדנו במעשיה במספר מישורים: ניסינו להתחקות אחר המניעים המפעילים את הדמויות השונות במטרה לפענח את הארגון הנפשי שכל דמות מייצגת. במקביל, התמקדנו בדמויות הבעש"ט והמכשף המסמלות לדעתנו דואליות ארכיטיפית (הזקן החכם והמכשף) המתבטאת בין השאר בטבעו הכפול של האל הרמס מרקיורי. בהקשר זה ציינו כי שתי הדמויות יכולות לייצג שתי מגמות נפשיות מתחרות בתוך נפשו של הבעש"ט הנאבקות על הגמוניה אך בעצם מחפשות הרמוניה, שכן הבעש"ט היה ללא ספר רב מאג ואיש ירא אלוהים גם יחד.
ואולם אם נחזור לסיפור המעשייה, אזי אני חייב להודות, שדעתי לא נחה לגמרי מהאופן שבו הנרטיב מסתיים, שכן באופן אידיאלי היינו מצפים שהמאבק יגמר באחד משניים, או שהמכשף יחוסל או שיתקן דרכיו ויחזור בתשובה והנה כאן לא זה ולא זה קורה. אולי הפתרון שהסיפור מוצא הנו פשרה מציאותית שהינה מסממני האמת הטמונים במעשייה. ואולי ניתן להבין את הסיום אם נתמקד שוב בהיבט הנפשי וזאת מתוך הנחה שכל הסיפור לא בא אלא לומר משהו על הבעש"ט וכל הדרמה והדמויות  אינם אלא מעין חלום, הזיה המתחוללת בתוך נפשו של הצדיק כאשר הדמויות כולם אינם אלא ייצוגים של חלקים בתוך נפשו. במקרה כזה המלחמה, ניקור עיני המכשף וביטול כוחותיו מקבלים משמעות עמוקה בבטאם אולי את הקונפליקט הרגשי האמיתי שהתחולל בתוך נפשו של הבעש"ט שתוצאתו הקרבה, כלומר הבעש"ט מקריב את כוחותיו- את המכשף שבו על מזבח אמונתו באל- בחוק האב. אם כן, הוא לא יהיה היחיד שעשה כן, רבי מאג גדולים לפניו ואחריו בחרו בדרך קשה זו כחלק מתהליך התפתחותם והתעלותם הרוחנית. כך מעיד על עצמו המיסטיקן ממוצא ארמני- גורדייף, כי נשבע להימנע מלעשות שימוש בכוחותיו האוקולטיים על מנת, לא ליפול שבי בידי כוחות האגו העריץ[40].  כך גם האגדה מספרת, על מרלין הקוסם האגדי של המלך ארתור,  שתודעתו חבקה את כל מה שמתרחש בכל רגע בעולם, כי הקריב את כוחותיו ועבר לחיות במעמקי האדמה בתוך מגדל של זכוכית מכושף יחד עם אהובתו הגבירה מהנהר- נימואה( או יש אומרים ויויאן)[41].
מעניין לראות כי במקום אחר מאזכר הבעש"ט  במפורש את עניין הויתור על העל טבעי: כך למשל לפני פטירתו הוא אומר "יש לו הברירה להיות כמו אליהו ולעלות בסערה השמיימה, אלא שאינו רוצה לאבד מה שכתוב ' כי עפר אתה ואל עפר תשוב"[42]. כלומר הבעש"ט בוחר להישאר אנושי וללכת בדרך כל בשר- לשוב אל אימא אדמה, בחירה שמלמדת על השגתו הרוחנית, שבעטיה ויתר על "המופע האור קולי", נוסח אליהו הנביא. ואולי יהיה מי שיאמר, הנה ואריציה אדיפלית נוספת- הבעש"ט שכל ימיו היה נאמן לחוק האב וכפף את ראשו בפני האל האחד והמיוחד, הנה דווקא במותו העדיף לשוב אל חיק אימא אדמה האוהבת והמרגיעה ( בדומה למרלין שבחר לשכון באדמה עם אהובתו ) ולא לעלות לשמים בסערת רגשות ובבדידות השמורה ליחידים- דוגמת אליהו וחנוך בן ירד.
הסבר זה גם שופך אור חדש על המלחמה כולה, שכן אז ניתן להבין את המאבק בחיות הרעות כמאבק פנימי, בדומה לתהליך שעובר הנפטר על פי ספר המתים הטיבטי, שלאחר פטירתו שרוי במצב דמוי חלום  שבו התשוקות, התאוות, והקונפליקטים הרגשיים הלא פטורים מהחיים הקודמים של האדם שבים אילו ולובשים צורות מפחידות של שדים ורוחות רעות, וכאשר האדם מסוגל להכיר בכך שאין אלו אלא פרי דמיונו והשלכותיו הם נעלמים והנפש יכולה להמשיך במסעה הרוחני[43]. הקבלה זו הופכת את המעשייה שלנו לחלק מתהליך האינדבידואציה שבו מוקרב הצד הדמוני בנפשו של הבעש"ט המוכלל ומתמוסס בתוך הווית העצמי.
וכך בסיומו של יום קרב אנו ממקום מושבנו על הגבעה הסמוכה, יכולים לשוות בעיני רוחנו את הבעש"ט חוזר מהמערכה- אדם מאובק, עייף אך ללא ספק שלם יותר עם עצמו.
 
 
                                                בבליוגרפיה
 
1.פנחס שדה, סיפורי הבעש"ט וגם קצת שיחות בעניני אלוהים ואדם, תכלית החיים, צערם
  ושמחתם, הוצאת כרטא,1987.
2.כתבי הארי, ספר הליקוטים פ' בראשית ד' ע"ד.
3.יהודה ליבס, תורתץ היצירה של ספר יצירה, הוצאת שוקן 2000.
4.כל כתבי ח"נ ביאליק, הוצאת דביר תשי"ד בעמ' שכ-שכד.
5.ישעיה תשבי, תורת הרע והקליפה בקבלת האר"י ,הוצאת מגנס תשנ"ב ירושלים.
6.משה אידל, החסידות בין אקסטזה למאגיה, הוצאת שוקן 2000 .
7.קרל גוסטב יונג: 'זכרונות חלומות מחשבות, הוצאת רמות תשנ"ד.
8.רות נצר, 'אהבה ומוות, תרפיה ופסיכותרפיה, עד הקצה- בשני סרטים עכשווים ועוד, רבעון
  נפש גליון 17-18, מאי 2004.
9.צבי מרק, מיסטיקה ושיגעון ביצירתו של רבי נחמן מברסלב, הוצאת עם עובד 2003.
10. שבחי הבעש"ט, א רובינשטין, ירושלים תשנ"ב.
11. גוסטב דריפוס, יהודית רימר "אברהם יצחק ויעקב אבות ובנים", הוצאת מודן 2001.
12.מיכה אנקורי, "הלב והמעין" חסידות ופסיכולוגיה אנליטית, הוצאת רמות 1991.
13.רות נצר, "מסע אל עצמי אלכימיית הנפש סמלים ומיתוסים, הוצאת מודן 2004.
14.אלי שי, משיח של גילוי עריות, הוצאת ידיעות אחרונות 2002, בעמ' 66.
15.משנת הזוהר רל"ט, שה .
16.ריבה פרי, מעשה ביצירה, הוצאת מודן 2003.
17.ספר האגדה, ח.נ. ביאליק וי.ח. רבניצקי.
18.אבשלום אליצור, לפני ולפנים 1998.
19.ג'ואן ונוויל סימינגטון, החשיבה הקלינית של וילפרד ביון, תולעת ספרים, 2000.
20.תומס אוגדן, הקצה הפרימיטיבי של החוויה, הוצאת עם עובד 2001.
21.תומס אוגדן, מצע הנפש, הוצאת תולעת ספרים 2003.
21. ניצה אברבנל, חוה ולילית, אוניברסיטת בר אילן 1994.
22.  ANATOMY OF A MYTH,1991,P. 35-37 JAMES MOORE,GURDJIEF THE        
23.THE SECRET TRADITION IN ARTHURIAN LEGENG, GARETH KNIHT, P.158-170
24.MarieLouise von Franz,shadow and evil in fairy tales,shambhala 1995,p.252
25.Alexandra David-Neel, Magic And Mystery in Tibet, harper collins 1984, p100-123.
26.             PSYCHOLOGICAL COMENTARY ON THE TIBETAN BOOK OF THE DEAD
         .JUNG. PSYCHOLOGY AND THE EAST, ARK  PAPERBACKS 1986.
 
 
הערות שוליים

[1]    פנחס שדה, הוצאת כרטא 1987 עמ' 43-46.
[2]  כתבי הארי, ספר הליקוטים פ' בראשית ד' ע"ד
[3]  יהודה ליבס, ספר יצירה עמ' 134-135.
[4]  כל כתבי ח"נ ביאליק, הוצאת דביר תשי"ד בעמ' שכ-שכד.
[5]  THE SECRET TRADITION IN ARTHURIAN LEGENG, GARETH KNIHT
[6]  ישעיה תשבי, תורת הרע והקליפה בקבלת האר"י, הוצאת מגנס תשנ"ב ירושלים, סב-סג, צא.
[7]  משה אידל, החסידות בין אקסטזה למאגיה, הוצאת שוקן 2000 בעמ' 61-62.
[8]  מאנה- מושג מלנזי המציין כוח השפעה על טבעי הנובע מאדם, מפעולה, מישויות על
    טבעיות וכ"ו יונג משתמש בו כדי לציין אנרגיה נפשית .
מתוך הביוגרפיה של ק. גוסטב יונג: 'זכרונות, חלומות, מחשבות, הוצת רמות תשנ"ד.
[9]  רות נצר, 'אהבה ומוות, תרפיה ופסיכותרפיה, עד הקצה- בשני סרטים עכשווים ועוד, רבעון נפש גיליון 17-18, מאי 2004 בעמ' 159.
 [10]  אידל הערת שוליים 7 לעיל,בעמ' 387.
[11]  אידל, הערת שולים 7 לעיל, בעמ' 131.
[12]  צבי מרק, מיסטיקה ושיגעון ביצירתו של רבי נחמן מברסלב, הוצאת עם עובד 2003 בעמ' 26.
[13] שבחי הבעש"ט עמ' 64-65
[14]  צבי מרק, מיסטיקה ושיגעון ביצירת ר' נחמן מברסלב, הוצאת עם עובד 2003 בעמ'24
[15]  גוסטב דריפוס, יהודית רימר "אברהם יצחק ויעקב אבות ובנים", הוצאת מודן 2001.
[16]  מיכה אנקורי, "הלב והמעין" חסידות ופסיכולוגיה אנליטית, הוצאת רמות 1991.
[17]  רות נצר, "מסע אל עצמי אלכימיית הנפש סמלים ומיתוסים, הוצאת מודן 2004 עמ' 237-287
[18]  רות נצר, כנ"ל בעמ' 250
[19]  רות נצר, כנ"ל בעמ' 253
[20]  אידל, הערת שוליים 7 לעיל בעמ' 141-142.
[21]  אידל כנ"ל בעמ' 143.
[22]  אלי שי, משיח של גילוי עריות, הוצאת ידיעות אחרונות 2002, בעמ' 66.
[23]          MarieLouise von Franz,shadow and evil in fairy tales,shambhala 1995,p.252
[24]          Alexandra David-Neel, Magic And Mystery in Tibet, harper collins 1984, p100-123.
[25]  רות נצר, הערת שולים 15, בעמ' 250-275.
[26]  אלי שי, הערת שולים 39, בעמ' 180.
[27]  משנת הזוהר רל"ט, שה, ראה גם אלי שי,הערת שולים 21 בעמ' 220.
[28]  רות נצר, הערת שולים 15 בעמ' 268.
[29]  רות נצר, כנ"ל בעמ' 422
[30]  ריבה פרי, מעשה ביצירה, הוצאת מודן 2003, בעמ' 171.
[31]  ספר האגדה, ח.נ. ביאליק וי.ח. רבניצקי, עמ' כד-כה.
[32]  אבשלום אליצור, לפני ולפנים 1998, בעמ' 203 380.
[33] ניצה אברבנל, חוה ולילית, אוניברסיטת בר אילן 1994, בעמ' 26-27.
[34]  אלי שי, הערת שולים 21 בעמ' 426-427.
[35]  פנחס שדה, הערת שוליים 1 לעיל, בעמ' 35.
[36]  ק. גוסטב יונג: 'זכרונות, חלומות, מחשבות, הוצת רמות תשנ"ד, בעמ' 375.
[37]  ג'ואן ונוויל סימינגטון, החשיבה הקלינית של וילפרד ביון, תולעת ספרים, 2000 עמ' 70-83.
[38]  תומס אוגדן, הקצה הפרימיטיבי של החוויה, הוצאת עם עובד 2001 עמ' 46-47.
[39]  העמדה הדכאונית- ארגון נפשי מפותח יותר מהעמדה הסכיזו-פארנואידית. מתאפיין בכך שהאדם חווה את עצמו כסובייקט המודע למחשבותיו, רגשותיו והתנהגותו וכן מסוגל לחוות חלקי אובייקט טובי ורעים כחלק מאובייקט אחד ושלם.
ראה בהרחבה -תומס אוגדן, מצע הנפש, הוצאת תולעת ספרים 2003, עמ' 73.
[40]   JAMES MOORE,GURDJIEF THE  ANATOMY OF A MYTH,1991,P. 35-37                          
 [41]          THE SECRET TRADITION IN ARTHURIAN LEGENG, GARETH KNIHT, P.158-170
[42]  פנחס שדה, הערת שולים 1 לעיל,  בעמ' 202.
[43]             PSYCHOLOGICAL COMENTARY ON THE TIBETAN BOOK OF THE DEAD C.G.JUNG. PSYCHOLOGY AND THE EAST, ARK  PAPERBACKS 1986 ,P59-77.                                                                                                                    

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

גיל, ש. (2004). איש האלוהים והמכשף, עיון פסיכולוגי בסיפור חסידי. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=327

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

נעמינעמי3/1/2007

חולדה. השימוש בחולדה כ"הורגת הילודים" מזכיר את המדרש על הבור והחולדה. במדרש "הבין" (בכל המובנים) בעל העניין לבדו את מה שעבר עליו ויצא לכפר על מעשיו, ובסיפור שהבאת יש התעורבות של הצדיק. ואף שבעל העניין "אינו מבין", ילדו ניצל בזכות הצדיק. ייתכן שזו גם הסיבה שלא כמו במדרש , שם לאשה יש תפקיד חשוב, בסיפור הזה אשת המוכסן אינה מוזכרת. מבט שכזה נותן לדעתי מבט נוסף על הסיפור במובן הכולל של "שלושה שותפים באדם..."   

שי גילשי גיל26/9/2004

התייחסות לתגובה של זיוה [ל"ת]. תודה ליך זיווה על תגובתך המאירה, נדמה לי שניקור עיניים מזמן מייד את נושא האשמה והחטא, בה בשעה עצימת עיניים קשורה בטבורה למושג העצמות והעצמי. במובן זה ניתן לשער שרק זה המחובר לעצמות -למהות, הפועל מתוך העצמי הכולי, מסוגל גם לעצום את עיניו ברכות ובחמלה אוהבת, ממקום שלם ומקבל ללא מאבק, פיצול ותחושת אשמה.

זיוהזיוה25/9/2004

המאבק בכוחות הדמוניים שבנפשנו. תודה לשי גיל על העיון מרובה הרבדים בסיפור הבעל שם-טוב והמכשף.
אולי מותר לי, ההדיוטה, להוסיף, שאם נמשיך בפרשנותך את הקרב ההוא כקרב בין הכוחות השונים בנפש הבעש'ט, נוכל לפרש את ניקור העיניים כהסכמתו של הבעש'ט לוותר על חלק מיכולותיו המיוחדות,  ו'לעצום עיניים' לטובת הדרך בה בחר.