לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
הערות לגבי 'מלחמות הזיכרון' וסוגיות ליבה בדיון המדעי-משפטיהערות לגבי 'מלחמות הזיכרון' וסוגיות ליבה בדיון המדעי-משפטי

הערות לגבי 'מלחמות הזיכרון' וסוגיות ליבה בדיון המדעי-משפטי

דעות | 19/11/2014 | 8,967

הדיון המקומי הסוער בסוגית הזכרונות המודחקים הוא במידת מה המשכן של 'מלחמות הזיכרון' שהתרחשו בארה"ב בסוף המאה הקודמת וכללו עימותים בין קלינאים ואנשי טיפול לבין חוקרי... המשך

 

הערות לגבי 'מלחמות הזיכרון' וסוגיות ליבה בדיון המדעי-משפטי

 

מאת ד"ר גד בן שפר

 

 

 

אני פסיכולוג קליני המלמד באוניברסיטת תל אביב קורסים בפסיכולוגיה ובפסיכואנליזה, כשביניהם אני מעביר כבר למעלה מ 10 שנים קורס העוסק בטבעו הגמיש והניתן לעיצוב של הזיכרון האנושי. במרכזו של הקורס דיון ב'מלחמות הזיכרון' שהתרחשו בארה"ב במשך למעלה משני עשורים, בסוף המאה הקודמת, ובספרות המחקרית והקלינית שנלוותה להן.

'מלחמות הזיכרון' בארה"ב נסובו סביב סוגיות של זיכרון כוזב/משוחזר, וכללו עימותים בין קלינאים ואנשי טיפול לבין חוקרי זיכרון באקדמיה. אחת הזירות המרכזיות לעימותים אלה הייתה בתי המשפט, כשבמוקד תביעות שבליבן עמדה מהימנותם של זיכרונות משוחזרים של תקיפה מינית. כלומר, זיכרונות טראומטיים שעלו מחדש, לאחר שנים של שכחה או העדר מודעות, לרוב בהקשר טיפולי. בהמשך, התרכזו העימותים גם סביב תביעות כנגד מטפלים באשמה שטיפול רשלני הביא ליצירת זיכרונות כוזבים הרסניים במטופליהם.

בשנים האחרונות ההיסטוריה הקרובה של מלחמות הזיכרון בארה"ב כמו מתגלמת מחדש בארצנו והופכת לנוכחות חיה במרחב הציבורי והאקדמי גם יחד. גם כאן, בדומה לארה"ב בזמנו, עיקרו של הדיון נסוב סביב אופיו של הזיכרון לטראומה והמנגנונים הנפשיים וההתנהגותיים המעורבים בזכירה. וגם כאן, הדיון, שזנבו מתארך ומגיע עד למאה ה- 19, מתעורר ומלובה בעיקר בשל פסיקות בית משפט שנראה כי תומכות, לסירוגין, בעדויות הצדדים השונים.

לאחרונה, הצית את הדיון במרחב הציבורי מקרה בו דחה בית המשפט העליון ערעורו של אב שהורשע באונס בתו על סמך מכלול ראיות שבמרכזן זיכרון משוחזר לטראומת האונס. החלטת בית המשפט גררה גילוי דעת מתנגד של אנשי מדע וחוקרי זיכרון באקדמיה, ובתגובה לו עצומה נגדית של אנשי טיפול המביעה שאט נפש מגילוי הדעת. מאמרים ותגובות ממשיכים לזרום מכל צד, ונראה כי שדה הדיון נותר מקוטב כפי שהיה בעבר בסוגיות מעין אלה, וכל רגיעה הינה זמנית ואינה מרמזת על הבאות.


- פרסומת -

מנקודת המבט ההיסטורית הזו, הייתי רוצה להתייחס לכמה סוגיות ליבה שעולות בדיון הנוכחי. הראשונה, ונדמה לי שגם המרכזית ביותר, היא עצם הניסיון של מומחים לזיכרון ואנשי טיפול להבהרת הסוגיות המדעיות והקליניות העולות בדיון המשפטי. רבים הם תחומי המומחיות הרפואית והפסיכולוגית, אבל יכולת הבחנה בין זיכרונות אמתיים למזויפים אינה אחד מהם. איש אינו מכשיר אותנו (מטפלים או חוקרים, או גם וגם) להבחין בין זיכרונות אמתיים או מזויפים, וזאת משום שאין בסיס עובדתי מהימן שעליו תוכל להשען הכשרה כזו. נכון להיום, אין ממצא מהימן שיאפשר להבחין בין זיכרון אמתי לכוזב, ואין שיטה שתניב ממצא שכזה- לא ראיונות או מבחנים פסיכולוגיים, לא סריקת מח או מדידת פרמטרים פיסיולוגיים.

ואכן, אם היו ממצאים מהימנים שיתמכו בהבחנה שכזו היינו יכולים לצפות שחוות דעת המומחים תיטה לצד כזה או אחר, בהינתן מאפייניו הייחודים של המקרה המונח לפניהם. בהעדר ממצאים אלה, מתקבלת תמונה מאתגרת: תיאוריה מוכנה מראש מושלכת על הנתונים, ונראה כאילו בתי המשפט נדרשים להכריע לא רק בנוגע למקרה המובא בפניהם אלא גם בין תיאוריות מדעיות וקליניות. בהתאם להנחותיהם המוקדמות, מומחים חסידי הזיכרון המשוחזר/המודחק אינם מוצאים במקרה מסוים המובא לפניהם ראיות לאפשרות שהזיכרון שעלה הינו כוזב; ומאידך, ובאופן דומה, מומחים חסידי הזיכרון הכוזב אינם מצליחים למצוא ראיות לאפשרות כי הזיכרון המונח לפניהם הינו אמתי. ובסך הכל, נותר לנו לתמוה על מהימנות שיפוטו של כל מומחה הנקרא להבחין בין זיכרון טראומטי אמתי לבין זיכרון טראומטי כוזב כאשר לשיטתו שלו הוא פוגש שוב ושוב רק זיכרונות מסוג אחד בלבד. ואפילו היה ניתן לשפוט מהימנות של זיכרון על פי מאפייניו, הרי שלא הזיכרונות מונחים על שולחן הבדיקה אלא דיווחו של אדם על זיכרונו, ודיווח זה- כפי שמודגם שוב ושוב במחקר האמפירי- אין לו בהכרח קשר אמיץ לזיכרון בפועל, והוא עשוי להיות מוטה גם ללא כוונת מכוון.

הבלבול הוא רב, הספק שרוי בכל, והדיון המדעי/המשפטי מקוטב במידה רבה. שני הצדדים מכירים בטבעו הגמיש והניתן לעיצוב של הזיכרון האנושי, אך נראה שכל אחד מהצדדים תופס את גמישותו של הזיכרון ככזו המתגמשת רק לכיוון טיעוניו. מצד מומחי הטראומה, ניתן להדחיק טראומה, אך לא כל כך ניתן לייצר זיכרון כוזב של טראומה יש מאין. כלומר, זיכרון יכול להעלם אך פחות להתווסף. לעומתם, טוענים מומחי הזיכרון שאין בסיס לרעיון ההדחקה, אך ניתן בקלות לייצר זיכרון כוזב לטראומה, על כל מאפייניו, גם כשדבר לא התרחש במציאות. עבורם, זיכרון טראומטי יכול להתווסף אך פחות להעלם.

ועדיין, נראה שיש הגיון במחשבה שיצירת זיכרון כוזב והדחקת זיכרון אמתי הינם במידה מסוימת שני צדדיו של אותו מטבע. יש הגיון מסוים ברעיון לפיו זיכרון מודחק מערב זיכרון כוזב. כלומר, אם האירוע שקרה נדחה ממודעותו של אדם הרי שסביר שזיכרון כוזב יקרא למלא את חור השכחה. ולחילופין, הגיוני להניח שזיכרון כוזב, משעה שנוצר, תופס את מקומו – שלא לומר, מדחיק - של מה שאכן התרחש בפועל. אך לא רק ההגיון תומך בתפיסה אינטגרטיבית ומלאה יותר של טבעו הגמיש והניתן לעיצוב של הזיכרון האנושי. למעשה, מכלול העדויות העולות מהספרות המחקרית והקלינית תומכות בכך שהזיכרון האנושי יכול ליצור, להשמיט, ולעוות את תפיסותיו בכל כיוון. לברוא יש מאין וגם להפוך יש לאין.

אז מה לגבי טענתם של חוקרי הזיכרון לפיה אין בסיס מדעי לתיאורית ההדחקה או הדיסוציאציה? נראה שהטענה הזו, הנכונה כשלעצמה, היא בעייתית בקונטקסט הדיון שבמסגרתו היא מועלית. בעייתיות זו עולה משני טעמים לפחות. הטעם הראשון הוא קריאת העדר ממצאים כממצאים, כאילו העדר בסיס מדעי פירושו של דבר כי הרעיון אודות הדחקה אינו נכון, ולא כך היא. ההצהרה "אין בסיס מדעי" אין בה אלא לציין שהעניין לא נחקר, בשל סיבות אתיות, בפרדיגמה ניסויית. דבר לא נחקר, משמע שדבר לא נתמך, ודבר לא הופרך, ובמילים נחרצות יותר- למחקר האמפירי במעבדה, שהוא המימוש המספק היחיד עבור המחקר הקפדני של הזיכרון, אין יכולת להניב תרומה משמעותית לדיון במהימנות תיאורית ההדחקה.

הטעם השני הוא שנראה שתיאורית ההדחקה עצמה, אף שהיא מקודמת על ידי עדויות מומחים לטראומה גם בבתי משפט, אינה כל כך רלבנטית לדיון האמור. רעיון ההדחקה/הדיסוציאציה, בגרסה בה הוא מובא לרוב בבתי המשפט, מתייחס לחסימה הגנתית אקטיבית, לא מודעת, של זיכרון או תכנים מנטליים אחרים. אלא שהשאלה האם ניתן שלא לזכור טראומה שקרתה ולהזכר בה במועד מאוחר יותר – זו העומדת במרכז הדיון בטיבו של הזיכרון לטראומה כפי שמתגלם במקרים המשפטיים - אינה מצריכה תשובה שמערבת מנגנון שכזה. למעשה, גם המחקר האמפירי של הזיכרון מכיר בתופעה שבה זיכרונות טראומטיים יכולים להראות כעולים למודעות לאחר שנים של שכחה (ממש כמו הזיכרונות היומיומיים הרגילים שלנו). מחקר הזיכרון לא מכנה את התהליך העומד בבסיס תופעה כזו 'דיסוציאציה' או 'הדחקה' ופונה לעבר מנגנונים פרוזאיים יותר של 'אי מחשבה על הנושא', קרי דחיקה מחוץ למודעות, מעין עירוב של "לדעת" ו"לא לדעת", ולעתים אף מראה שהאירוע לא נשכח באופן רציף אך נחווה, במועד ההיזכרות המאוחרת, כאילו נשכח עד לאותה היזכרות. לפיכך, לפחות במקרים שנדונים כיום בבתי משפט, מרבית הדיון, המדעי כביכול, בקבילותם של זיכרונות מודחקים, נראה כפחות רלבנטי מכפי שנדמה מקריאת עדויות המומחים.


- פרסומת -

לצד כל האמור לעיל, לא ראוי להתעלם מגוף מחקרי גדול ומתיעוד של מקרים רבים התומכים ברעיון לפיו ניתן לייצר זיכרונות כוזבים, במעבדה ומחוצה לה. רעיון זה מנחה את חוקרי הזיכרון לקרוא לנו להטיל ספק בכל זיכרון, וודאי בזיכרון שעולה בנסיבות המועדות לייצר עיוותי זיכרון. נסיבות אלה, בין אם מצביות ובין אם כאלה שמתבטאות בסימפטומים של הקורבן לכאורה, עולות פעם אחר פעם בזירה המשפטית. מהן אותן נסיבות? העדר עדויות אחרות באמצעותן יכול האדם הזוכר לתקף את מהימנות זיכרונו, ערפול לגבי הדברים שהתרחשו - אם בשל הזמן שחלף או מסיבות אחרות, מוטיבציה פנימית למצוא הסבר למצב נפשי כלשהו (כחרדה או דיכאון), נטייה לפנטזיה ומוכנות לקבלת סוגסטיה, ועוד.

לדאבוננו, המחקר הקליני מציג את הנסיבות שהוזכרו כעת, בדיוק ככאלה שסובבות התעללות מינית שהתרחשה בפועל, ובעיקר כזו שהתרחשה בחדרי חדרים. הלחץ, הבלבול, הרצון לא לחשוב על מה שקרה, לדמיין מציאות אחרת שתסייע למצוא מזור מהכאב ומחרדת אי הודאות, הרצון להתלות באדם או בהסבר שיסייע, כל אלה הן נגזרות אפשריות של חשיפה לטראומה. קשה להסתמך לפיכך על סימפטומים או נסיבות כאלה או אחרות כמצביעות על טראומה, לא רק בגלל הכשל הלוגי של הסקה לאחור מתוצאה על סיבה יחידה אחת מבין כמה אפשריות, אלא גם משום שאותם מאפיינים תומכים הן בסבירות לייצר זיכרונות כוזבים והן בסבירות שטראומה אכן התרחשה. וכדי להוסיף סיבוך אחרון, עצם היותו של זיכרון כוזב אין בו בכדי לשלול את האפשרות שמה שהוא מעיד עליו אכן התרחש. אדרבא, הגיוני שהכזב ילכוד משהו מהמציאות שהתרחשה בפועל, גם אם זו לא נתפסה כשהתרחשה או לא השתמרה בזיכרון, שהרי הוא מתארגן מתוך הנפש שהיא עצמה מושפעת מהמציאות.

התמונה הסבוכה שביקשתי לתאר כאן, מסבירה אולי חלק מהקיטוב של הדיון המדעי והציבורי. במקום בו מושל הספק והערפול, עולה ביתר שאת הצורך בוודאות ובסמכות יודעת, וכל אחד דבק בנוקשות בעמדותיו. כמו בניסיון להבחין ב'פרצופים' וצורות שיוצרים עננים בשמיים, הערפול מאפשר לכל צד למצוא סימוכין לכאורה, בראיות, למה שהוא רואה בעיני רוחו. פרויד, שניסח, אגב, תיאוריה אינטגרטיבית מבריקה אודות טבעו הגמיש של הזיכרון עוד בראשית כתיבתו, המליץ למטפלים להקשיב למטופליהם ללא כל ציפייה או מוכוונות, אחרת "לא נמצא דבר זולת מה שכבר ידוע לנו" ו"נזייף את מה שאנו מסוגלים להבחין בו". אני מאמין שהמלצתו טובה גם לכל הלוקחים חלק בדיון הנוכחי, בזירותיו השונות. לטובת גילוי האמת, וככל שהדבר אפשרי, נראה שעלינו לשאת את כאב אי הידיעה ולוותר על פירותיה מוליכי השולל של אשליית הוודאות.

 

 

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: פגיעה מינית, חלומות, חקר המוח, טראומה, זיכרון
יונתן מרטון מרום
יונתן מרטון מרום
עובד סוציאלי
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה
אורלי צרפתי פרידמן
אורלי צרפתי פרידמן
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה
נדב צ'יין
נדב צ'יין
קרימינולוג קליני
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
אמין איסחקוב
אמין איסחקוב
פסיכולוג
רחובות והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
ד"ר דוד אלון
ד"ר דוד אלון
פסיכיאטר
כרמיאל והסביבה, עכו והסביבה, צפת והסביבה
ינון שמשינס
ינון שמשינס
פסיכולוג
עובד סוציאלי
חיפה והכרמל

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

דורית נצרדורית נצר19/11/2014

תודה. תודה גד על האינטגרציה החשובה .
גם אנחנו אנשי המקצוע מסתבר נוטים לפיצולים כשנדרשת שאלה מורכבת והתשובה עליה אינה חד משמעית או ודאית והמצב מעורר אצלינו חרדה. במיוחד כשפתאום הסמכות ( בדוגמת בית המשפט ) רואה בנו גם סמכות חשובה ואנחנו רוצים לעגן את מקומנו כבעלי ידע וסמכות לגיטימיים ומוערכים ולא רוצים להתפס כמעורפלים או מורכבים יתר על המידה..