פסיכולוגיה עברית

×Dafna Wexler
 Dafna Wexler ©
זכור אותי

כתבות שטח

אני עומדת במעגל ומביטה סביבי - סקירה של כנס מעגלים התייחסותיים 2014

כנס מעגלים התייחסותיים כלל השנה מגוון סדנאות והרצאות שעסקו בחיבור בין התאוריה לקליניקה, בהרחבת הזהות הטיפולית מהמישור האישי למישור החברתי והתרבותי, בהפניית מבט לסוגיות של טראומה, בהשפעת היררכיות וקטגוריות חברתיות, ובבחינת יחסי גומלין עם גישות טיפוליות והשקפות נוספות. הסקירה הנוכחית מתמקדת בשתי הרצאות שניתנו במסגרת הכנס: הראשונה היא הרצאתה של ד"ר אסתר רפפורט בנושא טיפול רגיש תרבותית והשנייה היא הרצאתה של שרון דנאי-ערב שעסקה בסובייקטיביות של המטפל כגורם מעצב בסיום טיפול.

מתפרסם מ 1/4/2014 | 7,569 צפיות

תגיות: | |

 

אני עומדת במעגל ומביטה סביבי

סקירה של כנס מעגלים התייחסותיים 2014

 

מאת אורה ברקן

 

כנס מעגלים התייחסותיים 2014 אורגן בידי הפורום הישראלי לפסיכואנליזה ופסיכותרפיה התייחסותית ונערך ב 6-7 במרץ בתל אביב.

 

אחת הסיבות שאני אוהבת את המקצוע בו בחרתי היא האפשרות ללמוד כל הזמן עוד ועוד. עושר הגישות, נקודות המבט השונות, מגוון תחומי העניין וריבוי התיאוריות והפרקטיקות מספקים לי לאורך הדרך גירויים אינטלקטואליים, רגשיים וחוויתיים למכביר. כנס מעגלים התייחסותיים מהווה דוגמה חיה לכך. זהו כנס שנמשך יומיים ומציע למשתתפיו היצע רחב ומגוון ביותר של סדנאות ושל הרצאות מאת מרצים ומרצות מאסכולות שונות, וכל זאת באווירה נדיבה ומפנקת של בופה, בר אספרסו ושלל הזדמנויות ל"מינגלינג" חברתי.

סיבה נוספת לאהבתי את המקצוע היא הצורך הבלתי נדלה שלי בשיחה עם אחרים וההנאה שאני שואבת מכך. סיבה זו בלטה עבורי בשבוע של הכנס, כאשר מפאת דלקת גרון חמורה נמנעה ממני האפשרות לשוחח כהרגלי, ונאלצתי להסתפק במעין קיום חלקי שלי. קיום שבוודאי לא הלם את אופיו של הכנס, המעודד שיחה, הן בסדנאות, הן במושבי הדיון וכמובן במרווחי הזמן שביניהם. במתח הזה, שבין הרצון להערות לתוכי עוד ועוד לבין ההתכווצות המילולית והגופנית שנגזרה עליי, התמקדתי במושבי הדיון, מקווה להפיק את המירב. המושבים נחלקו למושב תיאורטי ולמושב קליני. בפועל התקשיתי להבין את ההבחנה בין ה"תיאורטי" ל"קליני", כי לפחות במושבים שנכחתי בהם, התיאוריה והקליניקה היו שלובות זו בזו.

טיפול התייחסותי מודע תרבותית

בערב הראשון שמתי פעמיי לעבר הרצאתה של ד"ר אסתר רפפורט, פסיכולוגית קלינית, המתמחה בטיפול פסיכואנליטי התייחסותי מודע תרבותית וכותבת על הצטלבויות בין פסיכואנליזה לתרבות, לפוליטיקה ולמגדר. בנוסף לעבודתה הקלינית היא גם פעילה בארגון "פסיכואקטיב". הרצאתה לוותה בדיון שהנחה ד"ר לוסיאן טצה-לאור, פסיכיאטר ופסיכותרפיסט, המשמש בין יתר עיסוקיו כראש מדור פסיכיאטריה בצה"ל. בפתח ההרצאה, ד"ר לאור הציג את ד"ר רפפורט וסימן את המקומות השונים, ואף המנוגדים, מהם מגיעים השניים, כשהוא מגיע מצה"ל והיא מ"פסיכואקטיב" (ארגון שמצהיר על התנגדותו לכיבוש). הרצאה זו, שעסקה בטיפול רגיש או מודע תרבותית התבררה עבורי כמתגמלת במיוחד ועל כן אכתוב עליה בהרחבה.

רפפורט פתחה את הרצאתה בהבחנה בין טיפול מודע תרבותית בארה"ב למה שנהוג בישראל, שהוא בעיקר, "היעדר טיפול מודע תרבותית". לדבריה, ההשוואה בין שתי החברות מתבקשת כי שתיהן דומות בכך שהן חברות מהגרים, רב תרבותיות. חיות בהן זו לצד זו קבוצות אתניות רבות שיש ביניהן הבדלים ופערים בגישה למשאבים ולסטטוס, ובשתיהן יש אלימות פיזית וממסדית כלפי בני אדם בשל השתייכותם האתנית. נוסף על כך, בשתיהן המשאבים הפסיכולוגים שיכולים להיות לאדם כמו חווית מוגנות, תקווה ותחושת ערך מושפעים בצורה כבדה מההשתייכות האתנית, הלאומית והתרבותית והשלכותיה הכלכליות, הבטחוניות והחברתיות.

רפפורט הסבירה כי בארה"ב יש הסכמה על כך שהנושא של רגישות תרבותית חייב להילמד ולהוות חלק מההכשרה של אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש. מי שמבקש לעצמו רישוי במקצוע בריאות צריך להוכיח "כשירות תרבותית" ("cultural competence"), כלומר יכולת לנסח עניינים פסיכולוגיים שקשורים לתרבות ויכולת טיפול באוכלוסיות מגוונות תוך הכרה בהבדלים. במוסדות האקדמיים יש קורסי חובה בנושאים האלו וכל מי שמתעתד לטפל, נדרש לצלוח אותם. לכאורה מדובר בהישג משמעותי לשיח התרבותי, אך יחד עם זאת, רפפורט מתחה ביקורת על היעדר הסטנדרטיזציה של תכניות הלימוד ועל הפערים ביניהן שמובילים ללמידה שונה בתכלית: בעוד שתכניות מסוימות מעודדות חשיבה ביקורתית דרך עיסוק בשאלות של זהות, גזענות מופנמת ויחסי כח בין-תרבותיים, תכניות אחרות מעוצבות באופן שטחי ורדוד, ועוסקות בקבוצות המודרות תרבותית באופן סטראוטיפי. כך למשל, האחרונות מציגות את השחורים בארה"ב כ"קולקטיביסטים" יותר מאשר הלבנים. תכניות מסוג זה מצליחות לכל היותר לפתח אצל הסטודנטים/ות סובלנות לאחר ולשונה מהם/ן, אך עושות זאת מבלי לתת את הדעת לנושאים כמו אי שיוויון בין קבוצות תרבותיות, ולכן אף עלולות בסופו של דבר לחזק את האמונה של הסטודנטים בעליונות התרבות השלטת, הלבנה. בסיכומו של עניין המשמעות היא שבתרבות האמריקאית יש הנחה בסיסית שלא ניתן לטפל בלי להתייחס לנושאים תרבותיים ומצד שני לעתים ההתייחסות רדודה ורוויה במיתוסים לא מועילים. התחושה לפי רפפורט היא שיש שפה משותפת אבל שצריך להתווכח הרבה.

בישראל לעומת זאת, טענה רפפורט, השפה היא "לבנה" לחלוטין. תכניות הכשרה לא מעבירות קורסי חובה או בחירה בנושאי תרבות ואלו לא זוכים להכרה בלימוד או בקבוצות. למעשה, נוצר מצב, שכאשר מטפלת חושבת על הנושאים האלה, היא עושה זאת לרוב בגפה, בלי יכולת להשען על מקורות תיאורטיים, בין משום שלא נחשפה אליהם בלימודיה או שלא יודעת כלל על קיומם. ההשלכות של היעדר התייחסות לתרבותי הן שמטפלים לא בהכרח מבינים את האופנים בהם השתייכות לקבוצה תרבותית כלשהי משפיעה על הפרט ועל היחסים שמכוננים בחדר בין המטפל/ת והמטופל/ת.

החוויה שתיארה רפפורט, של להשאר בתחושה של "לבד" עם החשיבה על ההשפעה התרבותית ועל יחסי כח מוכרת לי זה מקרוב, במגוון פורומים בהם אני מעלה ביקורת פמיניסטית או תרבותית שעוסקת ביחסי הכח בטיפול או מציעה התבוננות תיאורטית אלטרנטיבית לזרם המרכזי. שמחתי להרגיש במהלך הדיון שאני לא באמת לבד, ושיש בית למחשבות האלו שלא מפסיקות לעקצץ אצלי בראש.

בהמשך הרצאתה הציגה רפפורט רעיונות מאירי עיניים ווינייטות טיפוליות מרגשות של שתי אנליטיקאיות שחורות, שקולותיהן, באופן מסורתי, פחות מצליחים לחצות את התקרה הלבנה ולהישמע (לקריאה נוספת: Bennett, 2006; Leary, 2000; Leary, 2007).

קימברלנד לירי עוסקת בכתיבתה בפלישות של דינמיקות חברתיות שקשורות בגזע לקשר הטיפולי. לטענתה, חוויות הגזע שחווים אנשים בארה"ב נותרות כחוויה לא מנוסחת והשיח מאפשר דיבור רק על היבטים חיצוניים ונראים לעין שקשורים לגזע. כך למשל מדברים על זכויות יתר ודיכוי, אך חוויות אחרות של גזע שנחוות באינטימיות, נותרות ללא מילים. דוגמה לכך יכולה להיות ילדה שחורה שמסדרת את שיערה המקורזל מול המראה ושמה לב בכל בוקר מחדש שהוא שונה משיערן החלק של הדוגמניות והשחקניות שמעטרות את סביבתה. חוויות מסוג זה מצטברות, וכל אחת מהן מהווה מיקרו טראומה, כשבסופו של דבר האשה, במקרה זה, מרגישה שהיא נתפסת באופן שונה מהאופן בו היתה רוצה להתפס. זה מוביל לערעור חווית העצמי, לפגיעות נרציסטית, וקשה לאותה אשה לבטא בדיבור את מה שחשה, כי הדברים הם למעשה חווית חייה והאופן היחיד בו מכירה עצמה. לירי מספרת במאמריה על המפגש עם מטופלות שחורות ועל כך שלעתים מרגישה צורך להוכיח שהיא "מספיק שחורה" כדי שתוכל להבין אותן. היא מדברת בגילוי לב על הגזענות המופנמת שיש בה עצמה, ועל חשיבות ההכרה בכך בבואה לטפל בנשים שחורות. היא מספרת על חוויות מצטלבות הקשורות בגזע כשלעתים היא בצד אחד של המתרס ולעתים באחר. לדוגמה, בכנס בו נכחה ניגש אליה אחד המשתתפים ושאל אם היא במקרה "קארן" (או שם אחר). היא ענתה שלא והתקשתה להבין מדוע חשב שזו היא. כשהאדם מולה החל להתפתל, והיה מובן כי הניח שזו היא בשל צבע עורה, ענתה לו "אני מבינה". בהמשך היא מספרת על אורחת ממוצא אסייאתי שהתארחה בביתה, ועל כך שדיברה איתה אנגלית בקצב איטי במיוחד מתוך הנחה שאינה מבינה היטב את השפה. כשאותה אורחת סימנה לה שאין בכך צורך, לירי החלה להתפתל מולה וניסתה להסביר מדוע דיברה כך. האורחת ענתה בקצרה "אני מבינה".

הנגדה מעניינת שעושה לירי היא בין גזענות ואהבה. לדבריה בעוד שאהבה היא מערכת פתוחה ומשחררת שמאפשרת התייחסות אל ייחודיותו של הנאהב, גזענות היא מערכת סגורה וכובלת שבה נשללת מהפרט התייחסות לייחודיותו והוא מזוהה בראש ובראשונה לפי השתייכותו לקבוצה מסוימת. רפפורט הדגימה את הרעיון הזה באמצעות וינייטה טיפולית שמציגה לירי במאמרה.

נראה כי לירי כותבת מתוך עמדה של כח ושל מסוגלות, ואילו האנליטיקאית ג'ניס בנט, שגם אליה בחרה רפפורט להתייחס בהרצאתה, מביאה צדדים אחרים לקדמת הבמה. במאמריה משתפת בנט בהרגשתה כי אינה טובה דיה כפסיכואנליטיקאית בשל היותה שחורה. היא שוטחת ומפרטת מקרים בהם מטופלים שלא ידעו מראש מה גזעה גילו אכזבה וספקות ביחס ליכולתה לסייע להם, משפגשו אותה פנים אל פנים. בנוסף, היא מתארת מקרים בהם היא חווה כמטפלת תחושות של "הקטנה" מצד מטופליה, אשר מרשים לעצמם להניח כל מיני הנחות עליה ועל מצבה הכלכלי בהתבסס על הגזע שלה. במקרים שבנט מתארת עולה הקושי של המטופלות ליצור העברה מועילה וחיובית אליה, כמי שיכולה להגן עליהן. בנט מצדה מספרת על הקלות הבלתי נסבלת בה היא מזדהה עם ההשלכות השליליות מצד המטופלות. היא מסבירה זאת בכך שהיא מורגלת בהפנמות שליליות משחר ימיה על רקע צבע עורה. כמטפלת שחורה היא מוצאת עצמה בבידוד, הן מצד המטופלות שלא רואות בה דמות מקצועית דיה, והן מצד משפחתה שמבקרת את בחירתה ב"מקצוע לבן", שתורם לדיכוי, כי משכנע את הפונים לטיפול להשלים עם המעמד שלהם.

לאחר הצגת שתי ההוגות רפפורט סיכמה את הדברים ונפתח דיון בהשתתפות הקהל. קיוויתי לשמוע יותר על האופן בו ניתן לחשוב על טיפול רגיש תרבותית בישראל, אבל ככל הנראה קצרה היריעה. הדיון שהתעורר, על כל פנים, היה חי ומעניין, וטצה-לאור ליווה אותו בהנחייה סמכותית וערנית, תוך תיבול ברעיונות ובפלפולים משלו. עלו בדיון סוגיות מצד מטפלות ומטפלים על האופן בו זהותם – היהודית אשכנזית או לחלופין המזרחית – מחלחלת לתוך הטיפולים ומשפיעה על השיח שנוצר עם מטופלים שונים. כמו כן נשאלו שאלות לגבי ההבדלים בין השלכות של מטופלים שאולי מפורשות דרך פריזמה אישית של המטפלת לבין שחזורים (enactments) שמגולמים בחדר. טצה- לאור חידד את ההבדל ביניהם והסביר שבגישה שמתייחסת להשלכות יש הנחה שלכל אחד מהצדדים יש עולם פנימי שממנו משליך החוצה, ואילו ב enactment משחזרים משהו לא רק מהעולם הפנימי והאישי אלא גם מיחסי הכח התרבותיים. עלתה ביקורת מצד הקהל על הלובן של המקצוע בארץ, ועל הצורך "להשתאכנז" כדי להתאים לשפה, לקודים של הלבוש ולהשקפות הפוליטיות שחולקים מטפלים רבים. מנגד היה עיסוק גם בשאלת האשמה או הצורך בהתנצלות שחווים מטפלים ומטפלות אשכנזים/ות ויהודים/ות מול אוכלוסיות מודרות חברתית. טצה- לאור התייחס לסוגייה זו דרך ההמשגה של בנג'מין "doer and done to", כשהמשימה המאתגרת המונחת על כתפי המטפל היא ליצור את "השלישי", ולא להתמלכד בעמדה של קורבן או של מקרבן. היכולת לפי בנג'מין להזדהות עם האחר תוך שמירה על הסובייקטיביות של עצמך מהווה מפתח ליצירת "השלישי".

יצאתי מהרצאה זו בתחושת סיפוק וסקרנות לשמוע ולהכיר יותר לעומק את הנושא של רגישות תרבותית בטיפול. בשובי בתום הערב הביתה, ובהמשך ישיר למגבר ששמה רפפורט ל"קולות השחורים" (שהם בוודאי לא אחידים), התנגנו ברדיו שירים שכמו הוזמנו לפינאלה. בתחנה הלבנה 88fm, שמדירה מוזיקה מזרחית, התענגתי ממוזיקה שחורה שלבנים אוהבים לאהוב (האחים בלוז וארית'ה פרנקלין), ושרתי לי בלב R-e-s-p-e-c-t.

ביום השני של הכנס, קיוויתי להגיע עם כוחות מחודשים או לפחות עם קול, אך התחוור לי במהירות, שגרוני עוד ניחר, ושגם ביום הזה איאלץ להיות בנוכחות שקטה, שקטה מדיי עבורי. גיליתי שיש במצב הזה יתרונות, כמו למשל היכולת לכבות איזו דריכות פנימית קבועה, ולהתפנות לגמרי להקשבה. פשוט להישען אחורה ולקלוט. כך הגעתי למושב הדיון השני, שכאמור שוייך ל"קליניקה", אך היה לא פחות תיאורטי מקודמו.

סובייקטיביות של המטפל כמרכיב מעצב של סיום טיפול

במושב זה הרצתה הפסיכולוגית הקלינית שרון דנאי-ערב, שעובדת בקליניקה פרטית וכן מדריכה וראש תחום קבוצות בשרותי הייעוץ הפסיכולוגיים במרכז הבינתחומי בהרצליה. את ההרצאה ליווה דיון בהנחייתו של לאון נירנבלט, פסיכולוג קליני מדריך, מטפל קבוצתי וסופר.

חדר ההרצאות היה מסודר בשני מעגלים פתוחים, מה שיצר תחושה של שיח מזמין ומאפשר. בהתאם לכך, פתח נירנבלט וביקש מהקהל להעלות אסוציאציות חופשיות לסיום טיפול. הקהל שיתף פעולה ולחלל האוויר הושלכו מילים בערבוביה: מוות, פרידה, הקלה, שבירת דיסטנס, כסף, כאב, שבתון, חרדה. נירנבלט ריכז את האסוציאציות על הלוח ובהמשך ניתן היה להיווכח כיצד הן מתכתבות עם הרעיונות שסיכמה דנאי-ערב בהרצאה. שרון דנאי-ערב פתחה בכך שמטרת ההרצאה לדון בשאלות שקשורות לסיום טיפול: איך מסיימים, מדוע בכלל לסיים קשר קרוב ומספק, האם בסיום טיפול נגלית השקריות שבפיתוי שלו ועל מי מוטלת האחריות לסיום טיפול. אלו שאלות כבדות משקל, והצטערתי שדחיסות ההרצאה ועומס התיאוריות שהוזכרו בה לא אפשרו לדון בכל אחת מהן באופן נרחב.

דנאי-ערב הציגה למעשה סקירה ספרותית של התייחסויות אנליטיקאים/ות שונים/ות לנושא של סיום טיפול. בעשותה כן, הדגימה כיצד התיאוריות לבשו פנים וצורה אחרות עם השנים, כאשר הזרקור הוסט מהתקדמות המטופל ועמידתו בקריטריונים מסוימים כאינדיקציה לסיום (למשל אצל פרנצי ופרויד) למבט משותף של המטפל והמטופל שמכריעים ביחד על מועד הסיום (למשל אצל קוגן, דיוויס וסלברג).

היא תיארה את המעבר הזה דרך ההמשגה של סלברג מספרה Good enough ending שבו היא מתארת שלושה גלים בהתייחסות לסיום:

• הגל הראשון – שהתבטא בכנס ב 1949 והתמקד בקריטריונים לסיום טיפול.

• הגל השני – שהגיע לשיאו בשנות ה80, ובו החלה התייחסות לאופן בו המטפל מושפע מהסיום.

• הגל השלישי – משנות ה 90 ואילך, שלפיו הסיום הוא הכרעה המתקיימת מתוך הקשר בין המטפל והמטופל.

דנאי-ערב סיפקה הקשר הסטורי לשינויים שחלו, והסבירה,שהתפיסה הקלאסית ביחס לסיום טיפול היתה היררכית. כלומר, כזו שלפיה המטפל קובע מתי מסתיים הטיפול בהתאם למידת החלמתו של המטופל מהסימפטומים שלו או קריטריונים אחרים שקבע כמו מידת החומר הלא מודע שהפך למודע. בהמשך עלתה ביקורת, מצד אנליטיקאים כמו באלינט וגורקין על כך שלקראת סיום טיפול הקריטריונים של המטפלים נעשים נוקשים ופרפקציוניסטיים יתר על המידה, מה שנובע מפנטזיות אומניפוטנטיות ילדותיות של המטפלים.

גורקין כמי שכתב כבר בהשפעת הגל השני, הקדיש מחשבה רבה למורכבות של סיום הטיפול עבור המטפל והעלה חמש תגובות העברה נגדית שכיחות שחווים המטפלים:

1. נטייה לחפש תוצאות מושלמות, וכשזה לא קורה יש חוויה של אכזבה. זה חלק מפנטזיות האומניפוטנטיות של המטפל ומהקושי שלו לשאת את הכאב שביציאה של המטופל לעצמאות.

2. יכולת של המטפל לשאת תגובות של אבל.

3. תחושה של תענוג בסיום – תחושה של סיפוק, הצלחה והתחלה חדשה. לפעמים למטפלים קשה לחבור לתחושה הזו, כי היא מעוררת קנאה בלתי מודעת במטופל.

4. משאלה של המטפל וצורך בהכרת תודה.

5. משאלה שהמטופל יכיר את המטפל "כאדם אמיתי" ויחד עם זאת צורך בזהירות, כדי שזה לא ייעשה מצרכים לא מסופקים של המטפל.

בערך במקביל לגורקין ולאחריו, דנאי-ערב עברה לתאר את התיאוריות ההתייחסותיות לגבי סיום טיפול. אלה קידמו את העלילה צעד נוסף קדימה והחלו לראות את סיום הטיפול כנובע מתוך קשר הדדי בין המטפל והמטופל. קוגן למשל עסקה באופן המשותף שבו המטפל והמטופל מגדירים את מטרות הטיפול ומטרות החיים של המטופל. דיוויס (2005) כותבת על כך שטיפול בגישה התייחסותית מבוסס על ריבוי תצורות של "עצמי-אחר" שמתהוות במהלכו בתוך הדיאדה הטיפולית. מכאן שמלאכת הסיום, לגישתה, כוללת למעשה לא סוף אחד אלא סדרה של סיומות/סופים בין דיאדות עצמי-אחר מרובות שנוצרו בתהליך הטיפולי. לדבריה מצבי העצמי שנוצרו בטיפול פגיעים במיוחד בשלב זה, ומצבי העצמי שהיו בתחילת הטיפול חוזרים להיות דומיננטיים ברגעי הסיום. אמנם דיוויס כבר לא אוחזת בקריטריונים חד משמעיים כמו "דור המייסדים", ובכל זאת היא רואה ביכולת של הופעת מצבי עצמי חדשים ובגמישות לעבור ביניהם – חיזוק לסיום. בדומה לקליין לפניה, גם היא מדברת על תחושות של אובדן ואבל עם הפרידה מהמטופל.

מצאה חן בעיניי עמדתה של סלברג שסיום הטיפול הוא חלק מרצף שנבנה במשותף בין המטפל והמטופל והוא ייחודי לכל זוג טיפולי. סלברג מדגישה שנדרשת מהמטפל עמדה ברורה עם סיום הטיפול וחשוב שיכיר בכך שאינו נייטרלי, מכיוון שעמדתו תצבע עבור המטופל את ההתייחסות הכוללת לסיום. כך למשל יכולה להיות חוויה מצמיחה ומגדלת למטופל שחווה את המטפל כמשחרר וכמאמין בו לקראת הסיום, לעומת חוויה מקטינה ומצמצמת עבור מטופל שחווה את המטפל כמי שלא מסופק מהתהליך, ושסבור שטרם הגיע לקיצו.

לאחר סקירת הספרות דנאי-ערב שיתפה בטיפול מהקליניקה שלה, שלא הסתיים לדבריה באופן מיטבי, והרהרה באומץ באפשרות לסיים אחרת. המסקנה שלה מתוך החוויה האישית היתה שיש מצבים שמומלץ לא לפחד מלסיים, כדי לא להגיע למצב של התמוססות טיפול שבה כל אחד מהצדדים עושה את הסיום בינו לבין עצמו. המחשבה להישאר בטיפול כדי לא להיחוות כנוטשת, עלולה לשמר תקיעות של המטופל, בעוד שהסיום יכול לאפשר התפתחות חדשה וטובה עבורו.

בהרהורים אלו נחתמה הרצאתה ונפתח הדיון שהיה נעים וקולח. לאון נירנבלט, בשפתו הרכה והמדויקת ניסח את הדברים שעלו מהקהל והגישם חזרה באריזה נאה. ניכר שהקהל היה עסוק בנושא הסיום מהיבטים שונים ומגוונים: החל מעיסוק בטיפולים שתמו ומלווים את הנוכחים בחייהם בנקודות שונות בזמן ובמרחב (כפי שניסחה אחת המשתתפות: "יש נקודות בזמן ובמרחב שאני קובעת לי פגישות לא מודעות עם המטופלים שכבר סיימו"), דרך הכמיהה להמשך הקשר, הגעגוע, וגם הסיפוק וההקלה שמגיעים עם הסיום. עלה בין היתר הקושי מול טיפולים שסיומם נכפה על המטפלים דרך אילוצים חיצוניים כמו קושי כלכלי של המטופל או הכרעה חיצונית של הגבלת מספר טיפולים דרך גופים ציבוריים. בעיניי זה נושא שבמיוחד מטריד נוכח הרפורמה המתגבשת בבריאות הנפש, והעברת הטיפולים הנפשיים לקופות החולים תוך מגבלה על כמות הפגישות הניתנות בסבסוד. מעבר לכך, ניתן היה להמשיך את הדיון עוד ועוד כי הנושא העלה שלל סוגיות, שכל אחת מהן מהווה עולם ומלואו.

***

כך חלפו להם במהירות יומיים גדושים של כנס, וכמו ב"שיר סיום" של אלתרמן התחושה היא ש:

"כבר השעה מאוחרת

אך מעגל לא נחתם...".

 

מקורות

Bennett, J. (2006). The analyst at the intersection of multiple cultures. Psychoanalytic Perspectives, 3:2, 55-63.

Davies, J.M. (2005). Transformations of Desire and Despair Reflections on the Termination Process from a Relational Perspective. Psychoanalytic Dialogues: The International Journal of Ralational Perapectives. 15:6, 779-805.

Leary, K. (2000). Racial enactments in dynamic treatment. Psychoanalytic Dialogues, 10:4, 639-654.

Leary, K. (2007). Racial insult and repair. Psychoanalytic Dialogues. 17, 539-549.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

ברקן, א. (2014). אני עומדת במעגל ומביטה סביבי - סקירה של כנס מעגלים התייחסותיים 2014. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 16/12/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3112

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

מושיק עובדיהמושיק עובדיה5/4/2014

תודה אורה עבור סקירה מעניינת ונבונה..

סילביה איילוןסילביה איילון4/4/2014

תודה רבה. תודה רבה....................................