פסיכולוגיה עברית

×Наивная акварель
Наивная акварель ©
זכור אותי
 

כתבות שטח

מי מעלה על דעתו: סקירת יום עיון בנושא גבריות של האגודה הישראלית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית

מה פירוש להיות גבר בתקופתנו? האם יש מהות גברית, או שגבריות איננה אלא הבניה חברתית המשרתת את הסדר החברתי הקיים? ואיך כל זה קשור להפרשות של טסטוסטרון ול"גבר אלפא"? חיים פינקלמן יצא לברר את כל אלה ועוד, ביום עיון שעסק בחקר הסובייקטיביות הגברית. התשובות? לפניכם.

מתפרסם מ 24/12/2013 | 9,780 צפיות

תגיות: | | | |

 

מי מעלה על דעתו: סקירת יום עיון בנושא גבריות של האגודה הישראלית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית

 

מאת חיים פינקלמן

 

יום העיון התקיים בבית השחמט ברמת אביב בתאריך 11.11.13.

 

"גבר לא היה מעלה על דעתו לכתוב על מצבם המיוחד של הגברים", כתבה סימון דה בובואר בספרה "המין השני" ב-1949. הנשים, "המין השני", עמדו במרכז חקירתה של דה בובואר, במה שניתן לראות כחיבור שמבשר את הגל הראשון של הפמיניזם לאחר מלחמת העולם השנייה, שקדם לגלים סוערים נוספים שבאו אחריו. בד בבד עם הקמתן של תנועות מחאה ומאבקים פוליטיים רחבי היקף, המצאתה של הגלולה למניעת היריון, וצמיחתן של פרקטיקות חדשות של ביקורת תרבות, המאה העשרים הפכה להיות תקופה המזוהה (גם) עם דמותה של האישה אשר מנסה לגלות, למצוא או להבנות מחדש את נשיותה. לפיכך, יום העיון של האגודה הישראלית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית היה הזמנה מקורית לחשוב על מצבם המיוחד של הגברים, אשר נותרו, בשקט שאחרי גלי המחאה הסוערים, קצת בודדים ונבוכים בעולם שהשתנה.

במרכזו של יום העיון עמד הניסיון לחקור את השאלה מה פירוש להיות גבר בתקופתנו. יום העיון התקיים בבית השחמט ברמת אביב, ועובדה זו אינה יכולה שלא להעלות על הדעת אסוציאציות של תכונות גבריות "קלאסיות" אשר מזוהות עם משחק השחמט: אורך רוח מחושב, שלווה, תבונה, אחווה תחרותית, הישגיות וניצחון. האם משהו מכל זה קיים גם היום – בזהות הגברית, או בעולם? וכיצד האיכויות הללו יכולות להיות קשורות לטיפול, ולזהות הגברית של מטפלים, מאה שנה אחרי הדור הראשון של הפסיכואנליטיקאים הווינאים שהיו כולם גברים? נראה שהשאלות הללו העסיקו את באי הכנס הרבים, שביחס לימי עיון אחרים רובם היו גברים.

מהות גברית: יש דבר כזה?

לאחר דברי הפתיחה של ד"ר רז אבן, יו"ר האגודה הישראלית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית, ההרצאה הראשונה הייתה של ד"ר דניאל בקר, אשר הגה את הרעיון ליום העיון, והעמיד במרכזו את חקר הסובייקטיביות הגברית. הרצאתו של בקר הייתה רחבת היקף, וביקשה להתייחס, באופן אקזיסטנציאליסטי, לשאלה האם קיים יסוד גברי מהותני, ואם יסוד כזה קיים – מהי משימת הקיום שלו בעולמנו העכשווי.

בקר הציב את שאלת המהות הגברית כשאלה שמתחדדת מתוך מתח בין שתי גישות קוטביות: גישה פוסט-מודרנית, אשר בוחנת באופן ביקורתי את הגבריות כהבניה חברתית המנציחה יחסים היררכייים ונצלניים, ולעומתה גישה "מהותנית", אשר בוחנת את הגבריות כהתהוות פסיכולוגית-התפתחותית ביחס לנשיות.

בתור נציגה של הגישה הפוסט-מודרנית הציג בקר את הגותה של הסוציולוגית ריביאן קונל (Raewyn Connell), אשר בוחנת את הגבריות ככזו שאיננה קיימת "כלשעצמה" על בסיס מהות גברית קדם-תרבותית, אלא כתוצר של הבניה של "גבריויות" רבות (masculinities), אשר משליטות שליטה חברתית הגמונית. כך, גברים הטרוסקסואלים לבנים מהווים מעין "הגמוניית-על", ומתחתם, "נשלטים" אך גם ניזונים מהגמוניית-העל הזאת, מתקיימות קבוצות הגמוניות נוספות, למשל גברים הטרוסקסואלים שחורים.

בקר הזכיר גם את עובדת היותה של קונל גבר לשעבר, אשר עברה ניתוח לשינוי מין, ומתוך כך הצביע על פרדוקס שקשור, לפי דעתו, לכך שאף שגישתה מציגה את הגבריות כריקה מתוכן מהותני, הרי שקונל, בחייה האישיים, עסוקה במהותניות מגדרית. עוד טען בקר שאופן החקירה של קונל, אשר מתבסס על ממצאים אמפיריים ו"אובייקטיביים", הוא רציונלי, ומכאן אולי גם "גברי מטבעו".

מכאן ניתן אולי לומר שבלי שהוא טען זאת במפורש, הגישה אשר בוחנת את המגדר ואת הגבריות כתוצרים של הבניה תרבותית הוצגה על ידי בקר ככזו אשר כרוכה בהכחשה של יסודות מהותניים, שכן הגותה של קונל שוללת השפעות פרה-תרבותיות של הבדלים בין המינים, בעוד שהיא, על אף המהלך הביקורתי הזה, כן עסקה במיניות הביולוגית שלה, כפי שעולה מהניתוח לשינוי המין.

לעומת גישתה של קונל, הציג בקר את הגותו של יונג, אשר בוחן את הגבריות כסוג של התהוות. על פי יונג, "גבריות" ו"נשיות" הן מהויות קדומות, שקיימות בלא מודע הקולקטיבי של כל אחד ואחת, ולכן, ביחס לביקורת פוסט-מודרנית, הן "מהותניות". ההתפתחות האישית, על פי יונג, כרוכה בהתוודעות אל היסודות הגבריים והנשיים הללו, וביכולת ליצור ביניהן נפרדות וגם אינטגרציה.

יונג מציג את הגבריות ככזו שמתפתחת מתוך הנשיות, באופן שמזכיר את התפתחותו הביולוגית של הגבר כעובר. בהתפתחות הביולוגית, כולנו "קודם כל נשים", כאשר רק בתנאים הורמונליים מסוימים הזכריות נוצרת כמה שבועות לאחר ההתעברות. ברוח זו, גישתו של יונג מציגה את הגבריות ככזו שצומחת מתוך הנשיות, וחותרת לנפרדות ולאינדיבידואציה מתוך מאבק מתמיד ביחס לפיתוי לחזור ל"סביבה ההורמונלית הנשית". כך, בשונה מטיעוניה של דה בובואר, מהגותו של יונג עולה שהגבריות, ולא הנשיות, היא זו שנדרשת למצוא את מהותה.

עם זאת, טען בקר, יונג איננו מקבע תפיסות נוקשות של גבריות או נשיות, שכן על פי תפיסתו, ההתוודעות אל היסודות הגבריים והנשיים בכל אחד ואחת מאיתנו כרוכה גם באפשרויות לאינטגרציה בין היסודות הללו, אשר מקושרת בעבורו עם רווחה נפשית. דוגמה לאינטגרציה כזו, לטענת בקר, היא שיטת המחקר של יונג, אשר בשונה משיטת המחקר האקדמית-אמפירית של קונל, היא הרבה יותר "רכה" ו"נשית", שכן היא מסתמכת על פתיחות לחוויות רגשיות לא מודעות ועל סיפורים ומיתוסים עממיים.

גבריות שמתרוקנת מתוכן וחיפוש דרך

ברוח כזו, יונגיאנית ואקזיסטנציאליסטית, הציג בקר את המציאות החברתית העכשווית ככזו שבה מיתוסים מסורתיים על גבריות נופצו, הגבריות רוקנה מכל תוכן ממשי, ומתוך כך גברים, יותר מתמיד, מחפשים את דרכם ואת המשמעות של גבריותם.

בקר התייחס לספרו של המשורר והסופר רוברט בליי ((Robert Bly, "ג'ון החסון" (Iron John). הספר מתאר חניכה אגדתית של נסיך מפונק אשר גונב מפתחות מתחת לכר של אמו, ובעזרתו פותח את הכלוב שבו כלוא הגבר הפרימיטיבי אשר יחנוך אותו – ג'ון החסון. בלי לאזכר את אדיפוס ואת פרויד, טען בקר כי הפרימיטיביות של ג'ון קשורה להתוודעות לקיומו של פצע, אשר אינהרנטי לכל גבר באשר הוא, וקשור לנחיתות שהוא חש ביחס לאביו. בהקשר זה, יחסי החניכה בין ג'ון לנסיך מבוססים על הניסיון לרפא את הפצע. האקט של גניבת המפתח מתחת לכר מסמל את האקט שבו הבן נפרד מהתוכניות ומהחלומות שיש לאמו בנוגע אליו ויוצא למצוא את הריפוי של פצעו, כלומר את דרכו בעולם.

בתחילת דבריו, וכהקדמה ליום העיון כולו, התנצל בקר על כך שכל הדוברים בכנס הם גברים. לא רק זאת, הוא גם טען שיום העיון מבקש לחקור את הסובייקטיביות הגברית לא מתוך חשיבה מכוונת על ההשלכות החברתיות או הפוליטיות של הזהות הזאת על מעמדן של נשים, כפי שמקובל לחשוב במסגרת העיסוק העכשווי בנושאי מגדר. ההתנצלות של בקר סימנה פתיחה של מרחב ייחודי ביום העיון הזה, שבו אפשר לחשוב על סובייקטיביות גברית במנותק מההשלכות שלה על יחסי כוח חברתיים, או על המין הנשי. עם זאת, אפשר היה לחוש שההתנצלות של בקר נחוותה באי-נוחות מסוימת מצד חלק מהקהל, ואולי בעיקר מצד חלק מהנשים בקהל.

קריאות ביקורתיות מצד נוכחות באולם, מלמולים, ומיעוט של שיח בין הדוברים לקהל בזמן ההרצאה של בקר, כמו גם בהרצאות הבאות, סימנו שבד בבד עם העיסוק בסובייקטיביות הגברית, ייתכן שקיים באולם מתח, שאפשר לחשוב עליו אולי כמתח בין גברים לבין "הסביבה ההורמונלית הנשית", בלשונו של בקר, אשר גברים מנסים לחתור לנפרדות ולאינדיבידואציה ביחס אליה.

אפשר היה לחוש במתח הזה, למשל, כאשר בקר דיבר על הגותה של קונל, וביחס לתקופה שלפני הניתוח שלה לשינוי מין הוא התייחס אליה בלשון זכר. בזמן שדיבר, אחת הנוכחות באולם טענה שהוא מבטא בכך חוסר כבוד לרצונה ולהחלטתה של קונל לשנות את מינה. בתגובה לכך הסתפק בקר באזכור ההתנצלות מתחילת דבריו, ובכך אולי הוא סימן שוב את גבולות השיח ביום העיון, ואת הרצון לחשוב על הזהות הגברית במנותק מההשלכות החברתיות-פוליטיות שלה. נימה פחות מתנצלת, ותחושה של מתח רב יותר בקהל, ניכרה בזמן ההרצאה של הדובר הבא ביום העיון, פרופ' קרלו שטרנגר.

היסודות הביולוגיים של הגבריות

הרצאתו של שטרנגר עסקה ביסודות הביולוגיים של הגבריות, ולכן היא הציגה עמדה "מהותנית" מאוד ביחס לנושא. הוא טען שכיום, בתקופה שבה הקונסטרוקטיביזם החברתי הוא ה"בון טון" באקדמיה, העיסוק בביולוגיה ובפסיכולוגיה אבולוציונית מפחיד ומרתיע, ממש כאילו קיימת פוסט טראומה ביחס לכך. מעניין היה לחשוב על הפחד והרתיעה הללו, אולם שטרנגר לא הרחיב על הסיבות לפחד, אלא ביקש להוכיח שהפחד הזה לא מוצדק.

במרכז דבריו של שטרנגר הוצגו ממצאים ביולוגיים ופרשנויות אבולוציוניות להתנהגויות גבריות שונות. כך, למשל, שטרנגר התייחס לתפקידים האבולוציוניים אשר קשורים לממצאים ביולוגיים בדבר פוריותו של הגבר במין מזדמן, ולהפרשות של טסטוסטרון במצב של ניצחון. לחלופין, הוא התייחס בהרחבה לממצאים שמראים צניחה בפעילות של הטסטוסטרון בזמן הפסד בקרב, אשר קשורה לדיכאון. הדיכאון, בהקשר הזה, הוסבר כמנגנון הגנה יעיל מבחינה אבולוציונית, אשר מאפשר לגבר להיכנע לפני שהוא מפסיד לחלוטין בקרב ומאבד את חייו.

אף שמההקשרים הללו עולה שיש דווקא סיבות טובות לפחד מהביולוגיה, ולו רק בשל התמונה הדטרמיניסטית שעולה ממנה ביחס לטבע האדם, שטרנגר הדגיש את יתרונותיה של התקופה המודרנית, שיש בה זירות התפתחותיות-תחרותיות מגוונות שבהן כל גבר יכול למצוא אפיק התפתחותי משלו ומקום חברתי. כך, למשל, "גבר אלפא", שהוא הגבר החזק ביותר בחברות שבטיות, אשר משליט את מרותו על שאר הגברים, יכול להיות בתקופה המודרנית לא רק הגבר החזק ביותר מבחינה פיזית, אלא גם הגבר החכם ביותר, הרוחני ביותר וכן הלאה.

שטרנגר ציין כי ייתכן שבעתיד יהיו "מרקרים ביולוגיים" אשר יוכלו ללמד באיזה תחום כל גבר יכול לממש את עצמו בדרך מיטיבית, כך שיש סיבה לאופטימיות. בתגובה לכך טענה אחת הנוכחות באולם שהעיסוק בגבריות בהקשר זה איננו ייחודי, ושאפשר לחשוב על "מרקרים ביולוגיים" גם ביחס לנשים. שטרנגר בחר שלא להתייחס להערה זו, ובכך נראה שביסס את המתח הלא מדובר באולם. ההרצאה הבאה, של ד"ר יצחק בנימיני, עסקה בהמשגות פרוידיאניות ולאקאניאניות של תחושת המועקה שחש הגבר ביחס לנשיות, והמשיכה והדהדה – בלי שבנימיני התכוון לכך – את אותו מתח עצמו.

המפגש עם הנשיות

במרכז דבריו התייחס בנימיני לחיבורו של פרויד משנת 1919 "האלביתי" ("Das Unheimliche"). בחיבור זה עוסק פרויד בתחושת הדואליות שעולה מהמפגש עם הנשיות – מצד אחד געגועים נוסטלגיים, ביתיות ומוכרות, ומצד שני אי-נוחות וחלחלה שנובעות מהביתיות ומהמוכרות. פרויד מסביר את תחושת ה"אלביתיות" בהקשר של חרדת הסירוס: הגבר מאוים מהנשיות בשל פחדו מסירוס, והאישה בהקשר זה מאיימת מכיוון שהיא משוחררת מהפחד הזה, שכן "כבר אין לה", ולכן "אין לה מה להפסיד".

בהמשך התייחס בנימיני לפרשנויות לאקאניאניות לתחושת האלביתיות וכן לפרשנויות פמיניסטיות מאוחרות יותר של לוס איריגראי (luce Irigaray), תלמידתו של לאקאן, וכן של הפסיכואנליטיקאית הישראלית ברכה לוי אטינגר. בעקבות הפרשנויות הללו טען בנימיני כי האלביתיות איננה קשורה רק לפחד מסירוס, ולכן איננה קשורה רק לרדוקציה של הנשיות לדבר מה ש"חסר", אלא לאימה קדומה יותר אשר עולה מהמפגש של הגבר עם דבר מה לימינלי, שנמצא במעין אזור ביניים מפחיד – דומה מאוד לגבר אך בו בזמן שונה.

בתחילת דבריו בנימיני ציין שעל אף שאולי היה יותר נוח לשומעים אם הוא היה מדבר בלי לקרוא מדברים כתובים, הוא יקריא את ההרצאה שלו. בשונה מהרצאות קודמות, שבהן נשמעו הערות מסוימות מצדו של הקהל, כעת לא נשמעו הערות בכלל, וייתכן שהסיבה לכך היא שחלק גדול מן הקהל לא היה בקי בשיח הלאקאניאני ולכן התקשה להבין ולהפנים את דבריו. נראה היה שלצד העניין בדבריו של בנימיני, משהו בהתנהלות של ההרצאה עורר אי-נוחות מסוימת ביחס לאופן שבו ההרצאה הועברה. ניתן אולי לקשר אי-נוחות זו להיבטים של תכונות שמקושרות באופן סטריאוטיפי לגבריות, כגון קושי לבחון את נקודת מבטו של הזולת, וקושי ביצירת דיאלוג.

מתח בין המינים, חוסר נוחות שעולה מהמפגש ביניהם, ואולי העובדה שחוסר נוחות שכזה הוא בלתי נמנע כדי שכל אחד יכונן את הסובייקטיביות שלו עצמו – נראה היה שבסיום דבריו של בנימיני, תחושות של מתח מן הסוג הזה הגיעו לשיאן.

החלק הבא ביום העיון, שחתם את החלק הראשון, הפרונטלי, אִפשר למתח לשקוע ולהתפוגג באמצעות צפייה ביצירת וידיאו העוסקת בגבריות. היצירה, "Private I's", נעשתה בידי אישה – הכוריאוגרפית דנה רוטנברג, ובבימויו של אורן שקדי, והציגה ריקוד משותף של שני גברים.

באמצעות מחוות פיזיות מדויקות הוצגו אלמנטים מגווונים ביחסים בין גברים, וכן האופנים שבהם יחסים אלו מבנים את זהותם. כעת, השקט ששרר באולם אִפשר לתכנים האמנותיים לחלחל אט אט, ולרשמים מההרצאות הגדושות והמגוונות לשקוע. לאחר סיום ההקרנה, התאפשר גם לקהל לבטא רשמים ותחושות בשיח שהתקיים עם רוטנברג.

בשיח, בין היתר, היה עיסוק בשם היצירה וברב המשמעות שלה – "I" במשמעות "אני", בהקשר של כינון זהות אישית, ו-"eye" במשמעות "עין", בהקשר של המבט, שהוא גם מבטו של האחר, אשר קשור להבניית הזהות הזאת. בהקשר הזה, אחד הדוברים בקהל דיבר על מבט עיניה של האם, אשר מכונן את עצמיותו של הילד שלה. נראה היה שהערה זו התייחסה באופן מדויק לא רק לכינון הזהות הגברית בכלל, אלא גם לסובייקטיביות הגברית כפי שהתגבשה ביום העיון עצמו, ולרגע שבו מבט נשי על הגבריות הזאת (יצירתה של רוטנברג) אִפשר למרחב חשוב של חשיבה ושל תחושה ביחס אליה להתקיים. כך, נראה שדווקא המבט הנשי, שהיה במקרה הזה גם מבט אמנותי, לא מילולי, לא אקדמי, אִפשר לתכנים הרבים שנדונו ביום העיון על ידי גברים ועל גברים – להיות נגישים ומובנים יותר.

זהות גברית בטיפול

בחלקו השני של יום העיון התקיימו ארבע סדנאות אשר התמקדו בהקשרים קליניים של נושא הגבריות מפרספקטיבות מגוונות. הסדנה של ד"ר לוסיאן לאור שילבה בין אוריינטציה של הפסיכואנליזה ההתייחסותית לבין תיאוריות עכשוויות בתחום המגדר, ועסקה באפשרות של גברים להבנות זהות טיפולית אימהית-נשית. הסדנה של אדם כהן עסקה בהקשרים חברתיים של הזהות הגברית, בייחוד בקושי של גברים ישראלים להסתגל לשיח הטיפולי. הסדנה של ד"ר דניאל בקר עסקה בקשיים של גברים להתמסר לתהליכים טיפוליים, בשל הקושי אשר קשור בהתוודעות לפגיעות ולחולשה, ולאופנים אשר בהם ניתן לחבור אל "עולמו של הגבר" בטיפול.

הסדנה אשר בה בחרתי להשתתף, יחד עם עוד כעשרים וחמישה אנשים, רובם המכריע גברים, הייתה של רועי סמנה. הסדנה התמקדה בצד המטפל בדיאדה הטיפולית, זה ששייך למטפלים גברים. גברים כבר אמרנו?

בחלק הראשון של הסדנה, תוך כדי הצגתם של חומרים תיאורטיים רבים ומגוונים מההיסטוריה של הפסיכואנליזה, התגבשה תמונה ברורה יותר ויותר על הקושי של מטפלים גברים, בייחוד בתקופתנו, לבטא היבטים של הזהות הגברית שלהם בחדר הטיפול.

בתחילת דבריו סקר סמנה את המהלך ההיסטורי בפסיכואנליזה של מעבר מ"פסיכולוגיה של אדם אחד" ל"פסיכולוגיה של שני אנשים", אשר במסגרתו הוצב במרכזה של ההתעניינות האנליטית הקשר בין המטפל למטופל. בהקשר הזה, המגדר של כל אחד מהצדדים בדיאדה הטיפולית הוא חשוב ורלוונטי, ובהקשר של זהות המטפל, נשאלה השאלה מהם היבטים "גבריים" של הזהות הזו, ומהם "היבטים נשיים"?

סמנה הציג את התייחסותה של הפסיכואנליטיקאית ננסי מקוויליאמס (Nancy McWilliams) לסוגיה זו: מקוויליאמס מונה עמדות "גבריות" בטיפול, המאפיינות התנהגויות טיפוליות כגון פרשנות, עימות, אסרטיביות והצבת גבולות, לעומת עמדות "נשיות", המאפיינות איכויות כגון אמפתיה, הכלה, גמישות ופתיחות לעמימות. המטפל, או המטפלת, על פי מקוויליאמס, מצופים לנוע בגמישות בין העמדות הללו, בהתאם לצרכים המשתנים של המטופל. אלא שהיכולת הזו, לנוע בין העמדות השונות, איננה פשוטה, וייתכן שלגברים היא קשה במיוחד.

באופן שעורר הזדהות אצל חלק גדול מהמשתתפים בסדנה, סיפר סמנה על חוויות אישיות שלו מימי הכשרתו כפסיכולוג קליני בסביבה נשית ברובה – כיתת הלימוד במגמה הקלינית וסביבת העבודה שבה רוב המדריכות בטיפול הן נשים. התחושות שאפיינו את הימים ההם היו בעיקר בדידות, התמקמות בקבוצה בעמדה של שונות, וגם "כניעה" לשפה טיפולית נשית, שבה המטפורה המרכזית של חדר הטיפול היא רחם והמיומנות הטיפולית היא אימהית. הרשמים האישיים הללו הוקבלו גם לתנועה בהיסטוריה הפסיכואנליטית לעבר "פסיכולוגיה של שני אנשים", אשר הייתה כרוכה בעיסוק תיאורטי הולך וגובר ביחסים הראשוניים, הפרה-אדיפליים, ולכן גם בהדגשה של פונקציות נשיות ואימהיות בטיפול.

לאור כל זאת, עלתה השאלה אם גברים יכולים להיות מטפלים טובים. לקראת סוף החלק התיאורטי של הסדנה, הודגשה חשיבות ההתוודעות אל העמדה הגברית בטיפול ואל המעלות הייחודיות שלה. בהמשך לכך, בדיון, המשתתפים סיפרו על מטופלות ומטופלים אשר פונים לעתים לטיפול אצל מטפל גבר מתוך פנטזיה שיהיה מישהו שידע מה לעשות ולא רק יקשיב. הרשמים הללו הקבילו גם לטענה שסמנה הציג, ולפיה היחלשותה של העמדה הגברית בטיפול הפסיכואנליטי קשורה למעמדן המתחזק של שיטות הטיפול הלא דינמיות, אשר נבחנו בהקשר הזה באופן מקורי כשיטות טיפול "גבריות" יותר – קצרות מועד ומכוונות מטרה.

דוברים אחרים בסדנה עסקו במורכבות נוספת שחווים גברים מטפלים, הקשורה לאופן שבו בוחנים את מיניותם. מורכבות זו באה לידי ביטוי למשל בנורמות שהתפתחו במקומות עבודה שלפיהן גברים ממעטים לטפל בנערות ובנשים. בנוסף לבדידות שלהם במרחב הטיפולי הנשי, הצטיירה אם כך גם חוויה של זהירות רבה, וצמצום של הנוכחות הגברית גם בהקשרים הללו. לצד זאת, דוברים רבים סיפרו על חוסר בהדרכה רלוונטית ובתיאוריה, ביחס לקשרים טיפוליים בדיאדות גבריות, ולתכנים ייחודיים אשר קשורים לדיאדות האלה.

השיח שהתפתח בסדנה היה חי ועשיר, ונראה שהגבולות הקשיחים של הזמן קטעו אותו באבו. העמדה הטיפולית הגברית הובנה במהלך הסדנה ככזו אשר קשורה בחסרים רבים, הן מבחינה תיאורטית במובן של מיעוט המשגות פסיכואנליטיות עכשוויות, והן מבחינה פרקטית במובן של אופי השדה הטיפולי על הדומיננטיות הנשית שבו. הבנה זו חברה להתרשמות ממושבי המליאה שקדמו לסדנה, אשר עסקו בהקשרים חברתיים ותרבותיים אשר קשורים לזהות הגברית בכללותה, ולמשימות האקזיסטנציאליסטיות אשר קשורות להבניה של הזהות הגברית.

יש משהו עצוב בהתוודעות לחסרים ולמשבריות של הזהות הגברית ושל העמדה הגברית, אולם למרות זאת, רבים מבאי הכנס יצאו מחויכים אל השלווה הרמת אביבית ביום הסתיו הנעים אשר בו התקיים הכנס. נראה לי, שהחיוכים הללו היו קשורים לתחושה של הקלה. בין שנתייחס אל הזהות הגברית כאל מהותנית בעיקרה, ובין שנשלב בחינה של ממדיים הבנייתיים, נראה שיש משהו חי מאוד בזהות הגברית החבוטה והמאותגרת.

פרויד היה מי שבתיאורו את חרדת הסירוס תיאר בעצם את התהוות הגבריות ככזו אשר מושתתת על ההתוודעות המפחידה לחוסר האפשרות של התקיימותה. בסופו של יום העיון, נראה היה שמתוך התוודעות לחסרים, למשברים ולאתגרים אשר קשורים לזהות הגברית, יש משהו שנותן לזהות הזאת נוכחות מחודשת.

--------

לקריאה נוספת:

קאובוי של שושנים: גבריות במאה ה-21 / רועי סמנה

להיות גבר: סקירה של הכנס "חשיבה מחדש של מושג הגבריות" / רועי סמנה

"הגברים בוכים בלילה": טיפול בגברים בגישה מגדרית / רן לוי

"וגופך לי חלון וראי": על גברים, מלחמות ופרדוקס האבחון בראי הפסיכותרפיה הגופנית ההתייחסותית / שי אפשטיין

 

 

 

 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

פינקלמן, ח. (2013). מי מעלה על דעתו: סקירת יום עיון בנושא גבריות של האגודה הישראלית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 20/11/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3067

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

עדי כהן-רוקחעדי כהן-רוקח30/12/2013

שי וחיים-. שי- הציטוטים של ביאליק כל כך רלוונטים וקסומים. ובכלל- מרוב שהנושא מפעם בי שכחתי לומר לחיים תודה על הסקירה המרתקת, והבאת פסיפס הקולות הייחודיים להרמוניה..

שי גילשי גיל26/12/2013

ועוד על ביאליק ועל ארוס. אכן,דומה כי דיאליק חי במאודו את מתח הניגודים שבין התשוקה- הרתיעה מהנשי, כפי שהוא מפליא לבטא ביצירתו כשהוא כותב: "הלוא דווקא אותה האפלה הנצחית, זו המטילה אימה כל כך, הלוא היא היא המושכת אליה כל ימי עולם את לב האדם בסתר ומעוררת בו געגועים כמוסים להציץ בה רגע קטן. הכול יראים ממנה והכול נמשכים לה. [...] אם בכל זאת הגיע האדם לידי דיבור ודעתו מתקררת בו, אין זה אלא מגודל פחדו להישאר רגע אחד עם אותו התוהו האפל, עם אותה 'הבלימה', פנים אל פנים בלי חציצה " (גילוי וכיסוי בלשון, עמ' קצא-קצג).

חיים פינקלמןחיים פינקלמן26/12/2013

ביאליק. מעניין . אני חושב שעוד אצל ביאליק בולטת ההאדרה של המקומות הנשיים , שמקושרים לחוויה האלוהית , לשכינה

שי גילשי גיל25/12/2013

ועוד הרהור על המרחב שבין הנשי-לגברי. השיח המתפתח כאן מהדהד עבורי את הדיאלוג הפנימי של ביאליק במסה גילוי וכיסוי בלשון, כשהוא כותב: "אל התוהו תשוקתך אך הדיבור ימשול בך" (ביאליק, תשי"ד, עמ' קצג)
ביאליק, מודע לתשוקה האנושית העזה לפגוש את הממשות הראשונית של התהום-האם הגדולה, המציצה לרגעים מתוך חללי המילה, יחד עם הפחד המותיר אותנו משותקים על בלימה, כשאנו נאחזים בקרנות המזבח של המילה הדבורה- הלוגוס הגברי.

עדי כהן-רוקחעדי כהן-רוקח24/12/2013

אלביתי: שיבת הגבריות לנשיות?. האלביתי אליבא דה פרויד מבטא דבר מה המוכר לנו מימיה הקדמוניים של הנפש, שהודחק, עבר תהליך הזרה, ובשובו מעורר בנו אימה ופיתוי. עבורי, האלביתי הוא מטאפורה מעוררת השתאות על הכוחות המנוגדים הגלומים בנו. מחד, צורך להסתיר מעצמנו את היותנו זרים לעצמנו, ומאידך את תביעתנו מעצמנו להתיידד עם הזרות של המוות בתוכנו. מוות להבנתי כמייצג את הצורות הערפיליות הקדומות של הריקות, התוהו ובוהו, הצורה שלפני הצורה.

במילים מדוייקות ומעוררות השראה פרויד מקשר בין הנשיות לאלביתיות "אבל האלביתי הזה אינו אלא שער למולדתו הישנה של האדם, למקום שבו כל אחד שהה פעם ובראשונה" [1].

מעניין לתת לחיבור בין האליבתי לנשיות להדהד בנו דרך ציטוט דאואיסטי ידוע:
"רוח העמק לא תמות- לזאת יקרא הנקבי האפל.
השער לנקבי האפל- לזאת יקרא שורש השמים והארץ.
מתמשך לאין קץ. כאילו קים,
השימוש לא ימצנו" [2]

או בתרגום אחר:
"רוח העמק היא בת-אלמות,
ושמה הנשיות המסתורית.
שער הנשיות המסתורית
הוא שורש שמים וארץ.
היא מתקיימת לעדי-עד
ופועלת ללא לאות" [3].

כמה הרהורים שעלו בי לנוכח הקריאה באלביתי, בדברי בנימיני מסקירה זו ומתוך לימודיי בתוכנית לפסיכותרפיה אינטגרטיבית מזרח-מערב:
האם הגבר חושש מהנשיות רק בשל חרדת סירוס או שאולי המפגש עם האלביתי מחזיר אותו ואת כולנו לקשר עם חלקים בעלי מאפיינים נשיים- קדומים, ללא צורה, גולמיים ומסתוריים, עד שאנו מובאים בפני תהום הנשיה? האם פסיכותרפיה היא מטבעה יותר נשית בשל כך? ואולי בכלל המעבר בין הצורה לריקות, בין ללבוש צורה ללפשוט צורה הוא מעבר פנימי בין גבריות לנשיות כפי שהוא בין יאנג ליין? האם פסיכותרפיה מטרתה לסייע בשיבת הגברי לנשי, לאותו נקבי אפל? ואיך מבט של מטפל גברי שונה ממבט מטפלת אשה בהקשרים הללו?

1. פרויד, ז. האלביתי (2012). רסלינג, עמ' 77
2. דאור, ד' ואריאל, י' (מתרגמים) (2007). ספר הדאו. תל-אביב: חרגול-עם עובד, עמ' 28.
3. גראוזה, י' וקלעי, ח' (מתרגמים) (1973). לאו-צה: דאו דה צ'ינג. ירושלים: מוסד ביאליק, עמ' 34.