פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×יצירה מאת Adam Hillman
Adam Hillman ©
זכור אותי

פגיעות מיניות - דילמות קליניות וארגוניות

ביום העיון שאורגן על ידי מרכזים המטפלים בנפגעות תקיפה מינית באזור הצפון, עסקו המשתתפים בתהליכים הארגוניים המאפיינים גופים העובדים עם נפגעות התקיפה המינית, דנו במתרחש בין המטפלת למטופלת בחדר הטיפולים ולמדו על האתגרים הייחודיים העומדים בפני מטפל ממין זכר ובפני המטופלת הפגועה הפוגשת בו.

כתבות שטח | 4/7/2013 | 6,537

תגיות:

 

פגיעות מיניות - דילמות קליניות וארגוניות

סקירת יום עיון

מאת אסנת לקר

 

יום העיון 'פגיעות מיניות-דילמות קליניות וארגונית נערך בחיפה בתאריך 7.5.2013, ואורגן על ידי המרכז הרב תחומי במרכז הרפואי בני ציון ומרכז הסיוע לנפגעות אונס ותקיפה מינית חיפה והצפון, המחלקה לשירותים חברתיים וקהילה, השירות למתבגרים, צעירות וצעירים.

 

יום העיון שעסק בסוגיות קליניות וארגוניות העולות סביב טיפול בפגיעות מיניות התקיים במוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית בחיפה. המנחות שליוו את היום היו רונית סדגר, מנהלת המרכז הרב תחומי לטיפול בנפגעות תקיפה מינית במרכז הרפואי בני ציון, ואיריס אורן, רכזת מחלקת החינוך במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית במחוז חיפה והצפון. למעשה שני הגופים הללו – מרכז הסיוע והמרכז הטיפולי מהווים רצף שירותים הגיוני עבור נפגעת, שיכולה להתקשר ל'קו סיוע' ולקבל תמיכה אנונימית, ובהמשך, אם תבחר, להיפגש פנים אל פנים עם מטפלת מהמרכז הטיפולי.

ברור וידוע לכל הנוכחות, המארגנות, המרצות (מה לעשות, רוב המשתתפות היו נשים, כרגיל באירועים מסוג זה) שהטיפול בפגיעה מינית הוא קשה ומורכב, בין היתר, גם בשל התדמית השלילית הנדבקת לקורבן. במרבית סוגי הפשעים התדמית השלילית מיוחסת לפושע, לפוגע, לפורע החוק, ואילו במקרה של פגיעה מינית לא פעם אותה תדמית מכוערת מיוחסת לקורבן, ש'לא התלבשה מספיק צנוע', או 'הסתובבה עם אנשים מפוקפקים' (ועוד טענות שמביך אפילו להעלות על הכתב אך חשוב להכירן) ובכך 'הביאה על עצמה' את האונס או הפגיעה. תדמית זו מופנמת על ידי קורבנות באופן כזה שלא מאפשר להן, במקרים רבים, לספר על הפגיעה ולקבל עזרה. על כן האפשרות לפנות לסיוע דרך מגוון אפיקים שונים, הינו הכרחי על מנת להנגיש את הטיפול לקהל היעד הזה. יום העיון שהיה פרי שותפות של מספר גופים, כלל שלוש הרצאות והצגה לסיום.

הארגון כצעירה פגועה 

את היום פתחה הרצאתה הראשונה של שימי תלמי, פסיכותרפיסטית ויועצת ארגונית. תלמי הציעה זווית פסיכואנליטית מרעננת להתבוננות על ארגונים שמטפלים בנפגעות או ניצולות של טראומה מינית, במסגרת הרצאה שזכתה לשם 'פגיעות ארגונית בטיפול בפגיעות מיניות'. בהרצאתה טענה תלמי שלמאפייני המשימה המרכזית ולאוכלוסיית היעד של ארגון יש השפעה מכרעת על אופן ההתנהלות שלו. בעבודה עם ניצולות של פגיעה מינית נוצר במשך הזמן מאגר של תוקפנות ואגרסיה בקרב המטפלת שמקורותיו יכולים להיות שונים - העברה של המטופלת, כעס על התוקפים, או כעס על המצב החברתי המאפשר תקיפה מינית. מאגר זה מחלחל בהדרגה ומשפיע על סביבת העבודה ועל הארגון כולו, כמו קרינה רדיואקטיבית. האפשרות להתמודד עם הקשיים המתעוררים בארגון, הסבירה תלמי, תלויה במודעות ובניטור של הקרינה הזו על ידי כלל הצוות ובעיקר ביכולת של המנהלת להכיל את הכעס של העובדות ולנתב אותו החוצה.

תוך התבססות תיאורטית על פרויד וביון, הדגימה תלמי כיצד עובדת מספרת את הסיפור הארגוני, אותו יש לנתח בהתחשב באופי המשימה ואוכלוסיית היעד של הארגון. ארגונים העובדים עם נפגעות תקיפה מינית, למשל, מאופיינים בדומיננטיות רבה לחרדה מפני זרים ולפחד מחדירה. כך למשל ישנו קושי בכניסה לתוך הארגון: עובדים חדשים נתקלים בדחייה, התעלמות ואף התעללות סמויה על ידי עובדים ותיקים יותר. לעיתים בתחילת הדרך העובדים החדשים לא משולבים בישיבות הצוות, לא מקבלים אינטייקים, וסובלים מעוד ביטויים שונים של הדרה. הצוות הקיים בארגון מקבל את תפקיד הילדה שנפגעה הרוצה לנקום ואילו העובד החדש והזר הוא החודר (במיוחד אם מדובר בגבר!). תלמי הדגישה שלרובהתהליכים הלא מודעים הללו יגובו בהסברים רציונליים מניחים את הדעת (אין לה נסיון, הוא צריך להשתלב לאט כי זה הרבה עומס, וכו').

הנושא האחרון בו עסקה תלמי היה ההקשר החברתי-פוליטי של ארגונים המטפלים בנפגעות תקיפה מינית. תלמי טענה שבעוד שההקשר הפמיניסטי והחברתי חיוני כדי לסייע לנשים לעשות את הצעד הראשון - לפנות לטיפול ולקבל עזרה, הוא עלול לחבל בהמשך ההחלמה. תלמי הסבירה כי הדרך להחלמה עוברת דרך היחסים האינטימיים עם גבר (לאו דווקא בזוגיות, אבל בהחלט חוויה של אינטימיות עם גבר) לשמם יש להפריד בין האישי לפוליטי. האג'נדה הפמיניסטית מכניסה את הנפגעת ל'קהילת נשים לוחמת' שמקשה עליה לראות את האחר הגברי-אינטימי-נורמטיבי ולהכיר בו, הכרה שהיא תנאי לשיקום.

האמת נמצאת אצל שני הצדדים

את ההרצאה השניה נשאה ד"ר אפי זיו, אשת טיפול וחוקרת מגדר, בעלת קליניקת 'מעוף' לטיפול בנפגעות ובנפגעי טראומה מינית,מרצה בחוג ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב,מטפלת, מדריכה, כותבת ומרצה בתחום של טראומה מינית. במסגרת הרצאתה "סמכות בחדר הטיפולים? פרספקטיבה פמיניסטית התייחסותית" שרטטה זיו את המעבר ההיסטורי מטיפול מודרניסטי-פוזיטיביסטי, דרך טיפול אנטי-סמכותי ועד לעמדתה ההתייחסותית, שמאפשרת, לראשונה לדעתה, דיאלוג אמיתי בין מטפלת למטופלת.

הטיפול הראשון שתיארה זיו, היה זה של פרויד בדורה, במסגרתו נוקט פרויד בעמדה פטריארכאלית: יש ידע, אמת שנמצאת אצל המטפל הנותן למטופלת את הפרשנות ה'נכונה'. עמדה זו, סבורה ד"ר זיו, משחזרת את הטראומה והפגיעה, ולא נותנת מקום למטופלת לספר את הסיפור שלה. הטיפול מהסוג השני, המאפיין את עבודתם של וויניקוט וקוהוט, הוא כזה בו נוקטת המטפלת בעמדה מטריארכאלית: המטופלת היא זו המחזיקה באמת ובידע לגבי חוויותיה ומטפלת 'טובה דיה' תסייע בידה למצוא את האמת הזו בתוך עצמה. שתי העמדות, טענה זיו, הן בעלות מבנה בינארי עם פוטנציאל אלים, כיון שבכל אחת מהן נשללת סובייקטיביות של אחת מהדמויות בדיאדה. בטיפולים מסוג זה, הזהירה זיו, יש סכנה לשחזור של טראומה מינית בתוך חדר הטיפולים.

לעומת זאת, העמדה ההתייחסותית לא רואה את האמת ככזו הנמצאת במקשה אחת באמתחתה של מישהי מסויימת, כשאין זה משנה על איזה כיסא היא יושבת או איזה תפקיד היא נושאת. על פי הגישה ההתייחסותית האמת מורכבת ומשתנה במהלך הטיפול והשיח ההדדי, נבנית, מתפרקת, מנותחת, ועוברת מצד לצד. הזכות לפרשנות נמצאת אצל שני הצדדים באופן שווה והאמת מיוצרת בשיח המשותף כל הזמן. בחדר יש שני סובייקטים, שני צדדים של הדיאדה, שתי דמויות בעלות רגשות ועולם פנימי המשתנה במפגש האחת עם השניה. עם זאת, הדגישה זיו, המטפלת היא בעלת כוח פריווילגי , א-סימטרי, ולכן חלה עליה מעט יותר אחריות ביציאה מהתנגשויות שמתרחשות בתוך הטיפול בפגיעה מינית. התנועה בין מצבים פנימיים של פוגעת ונפגעת היא אינהרנטית בטיפול בפגיעה מינית, והמטפלת והמטופלת גם יחד נעות כל הזמן בין שני התפקידים הללו.

בדרך לריפוי, הסבירה זיו, קיים כל הזמן פוטנציאל של אלימות ושחזור הפגיעה. המטפלת היא בעלת אחריות ומיומנות המאפשרות לה להוביל את הדיאדה ליציאה ממצבים דיסוציאטיביים של שחזור, אולם גם המטופלת הינה בעלת קול ואחריות בסיטואציה ולעיתים תהיה זו דווקא היא שתזהה את המקום של הדיסוציאציה ותאפשר יציאה ממנו. נראה שהעמדה ההתייחסותית מאפשרת שיח פתוח על ההעברה וההעברה-הנגדית, פרשנות שהיא דיאלוג מתמשך ולא נמצאת רק אצל צד אחד כמו בעמדות הקודמות. ההכרה שלנו כמטפלות בסובייקטיביות שלנו, סיכמה ד"ר זיו, תאפשר חמלה ותיקון לאחרת כשהאחריות שלנו כמטפלות היא לזהות בתוך המפגש הטיפולי את התגובה שלנו, לצאת ממצבי האלימות שמשחזרים פגיעה, ולבחור בחמלה ואהבה.

המטפל עלול לפגוע?

ההרצאה השלישית והאחרונה הייתה של יהונתן פיאמנטה שהקדיש את הרצאתו לעיסוק רגיש וכן בסוגיה המורכבת של גבר המטפל באישה נפגעת תקיפה מינית. פיאמנטה הסביר שנפגעת שמגיעה לטיפול אצל מטפל גבר נוקטת בתפיסה מקוטבת לפיה יש גברים 'רעים' ו'טובים', הפוגע הוא 'רע' והמטפל 'טוב'. ראיית העולם המקוטבת מאפשרת לנפגעת להיכנס לחדר הטיפולים האינטימי עם גבר, על אף שבעבר הגבולות האישיים שלה נפרצו על ידי גבר אחר, הפוגע. המטופלת עשויה לראות את הגברים כולם ככאלה שלא שולטים ביצרים שלהם, ואת המטפל הגבר כיוצא דופן, באומרה לו "לעולם לא תפגע בי". בכך בעצם מסרסת את המטופלת את דמות המטפל בעיני רוחה, על מנת שתוכל להירתם לתהליך הטיפולי.

טענתו המרכזית של פיאמנטה היא שדווקא טיפול על ידי גבר, ואולי ראוי להדגיש: מטפל, אבל גם גבר, מדגישה את הרצון והיכולת להיטיב. חשיבות רבה קיימת להכרה בכך שהמטפל אינו דמות מסורסת וחסרת יכולת לפגוע, אלא שיש לו בחירה – המטפל בוחר שלא לפגוע אף על פי שהוא יכול. האפשרות שהמטפל עלול לפגוע או להיות דומה במשהו לגבר הפוגע, מנכיחה בחדר את הפגיעה לשני הצדדים, את האיום והסכנה להיות בתפקיד מותקפת ותוקף.

הטראומה המינית היא 'טראומה עיקשת' שכל הזמן שמה במרכז את הכוחנות הגברית, לא רק בפגיעה מינית אלא בכלל. האתגר של מטפל ביחסי ההעברה הוא להתגבר על הצמצום של התפיסה המקוטבת של המטפלת, בה הגבר מופיע כפוגע או לא, כטוב או רע. את התפיסות המקוטבות האלה מגדיר בולס כ"חללים במוח המטפל" המהווים מכשול בפני העבודה האנליטית. הפגיעה לא מאפשרת לבחון אפשרויות נוספות שמחוץ לבינאריות הקונקרטית הזו - למשל, במה המטפל כן דומה לפוגע? בכך שהוא גבר, ויש לו און ורצון שאינו בהכרח דומה לרצון של המטופלת, הוא לא מסורס כפי שהפכה אותו כדי 'להיכנס' אל חדר הטיפולים. או למשל - כיצד הוא יכול או עלול לפגוע בתוך היחסים הטיפוליים, כמו כל מטפל או מטפלת אחרים, ועוד.

בסיום הרצאתו הקרין פיאמנטה את השיר המקסים של זלדה "לכל איש יש שם" והדגים באמצעותו את התפיסה שלו את הטיפול בפגיעה מינית כמאבק על שם, על פרשנות או אולי בעיקר על שליטה על העצמי ועל 'הסיפור שלי'. במילים של פיאמנטה, לכל איש יש שם שנתנו לו שונאיו, פוגעיו, פגיעותו, אבל זכותה של נפגעת לפרש ולספר את הסיפור באופן שייתן לה מזור או עוצמה.

יום העיון נחתם בהצגת יחיד של גב' דפנה ארגמן, "שאף אחד לא ישמע", המביאה את סיפורה על גילוי עריות שחוותה. בתה, לי לוריאן, ביימה את ההצגה בכישרון. כדאי לראות את ההצגה. מדהים לקרוא בתוויה של ארגמן את השלווה והשלום שעשתה עם עצמה, עם אביה הפוגע, עם ילדיה ועם היקום. חבל שבנקודה הזאת נמשך השיח המילולי במקום להשאיר את הקהל עם החוויה, שהיתה חזקה בפני עצמה.

יום העיון המגוון איפשר התבוננות בנושא הפגיעה המינית מכמה זוויות: הארגונית, הטיפולית, הגברית וגם זו האישית - מפיה של שורדת גילוי עריות. לצערי היום תוכנן כך שכלל מעט הפסקות, שלתחושתי היו נדרשות לאור מורכבותם ורגישותם של נושאי הדיון. היום היה מעשיר מאד עבורי ואיפשר לי להתבונן בחוויות המקצועיות שלי מנקודת מבט מעט אחרת: למשל, לבחון בדיעבד ומזווית ארגונית את חוויות ה'כניסה' שלי לצוות שעובד עם צעירות שנפגעו מינית (בזנות). או לחשוב שוב על האפשרות לשלב גברים בצוות המתנדבים של הפרוייקט, אופציה שטומנת בחובה לא מעט אתגרים אבל אולי גם אפשרות אחרת לריפוי דרך האינטימיות עם גבר שבוחר דווקא להיטיב.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

לקר, א. (2013). פגיעות מיניות - דילמות קליניות וארגוניות. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2995

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

roberto jakobroberto jakob5/7/2013

מאמר מסכם מצויין וחשוב במסריו. לא נוכחתי ביום העיון אך מאד שמחתי לקרוא את הסיכום המצויין של אסנת לקר ולהתוודע לשינויים נחוצים בתפיסה של טיפול בפגיעות מיניות: השינוי באג׳נדה הפמיניסטית; הגישה ההתייחסותית; והחשיבות שיכולה להיות למטפל שהוא דווקא גבר, לצורך הריפוי וההתמודדות של הנפגעות.