לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
הפסיכואנליטיקאי כסוציולוג והסוציולוג כפסיכואנליטיקאיהפסיכואנליטיקאי כסוציולוג והסוציולוג כפסיכואנליטיקאי

הפסיכואנליטיקאי כסוציולוג והסוציולוג כפסיכואנליטיקאי

דעות | 26/2/2013 | 10,478

המאמר דן בפולמוס שהתעורר לאחרונה סביב פרסומיה של אווה אילוז ומתייחס גם למאמרו של ד"ר יוסי טריאסט שהתפרסם לאחרונה מעל במה זו . טענתי היא כי מדובר בשתי דיסציפלינות, מחקר... המשך

 

הפסיכואנליטיקאי כסוציולוג והסוציולוג כפסיכואנליטיקאי  

הערות בעקבות מאמרו של יוסי טריאסט על ספרה של אווה אילוז

מאת עודד גולדברג

 

בחודשים האחרונים מתחולל פולמוס בין מלומדים ואנשי מקצוע על ההשפעות של הפסיכואנליזה ושל השיח הפסיכולוגי על החברה והתרבות. במוקד הדיון עומדים פרסומיה הביקורתיים של אווה אילוז (אילוז, 2008; אילוז 2012) המנסה להסביר את תפקידו של השיח הפסיכותרפויטי בתוך המבנה התרבותי-חברתי-כלכלי הקפיטליסטי. את טענתה ניתן לסכם באופן פשטני במשפט אותו אמרה בראיון לקובי מידן בתכנית חוצה ישראל: "הפסיכולוגיה היא הזרוע התרבותית שעזרה הכי הרבה לניאו ליברליזם". מנגד מתייצבים אנשי המקצוע ומוחים על מה שנראה בעיניהם כניתוח פשטני ומגמתי של אילוז. התגובות של נציגי הפסיכואנליזה אינן נטולות מטען רגשי, ונראה כי ההאשמה כי הם משתפים פעולה עם הממסד הנתפס כדכאני עומדת בסתירה כואבת לתפיסתם העצמית כמי שתפקידם הוא הענקת עזרה וסיוע.

בדברים הבאים אני מבקש להציע ניתוח של הפולמוס עצמו ולטעון שבמידה רבה מדובר בדו-שיח בין שתי דיסציפלינות המתקשות לשוחח האחת עם השניה ושבו הצד האחד כמאמר חז"ל "טוען בחיטין" והשני "מודה לו בשעורין". תחילה אתייחס להנחות היסוד העומדות בבסיס ניתוחיה של אילוז ולאחר מכן אדגים את טענתי באמצעות מאמרו של טריאסט שהופיע באתר זה.

נקודת המוצא של אילוז במחקריה היא מחקר תרבות. התחום החדש יחסית צמח מתוך מספר מסורות מחקריות, בין השאר אנתרופולוגיה, סוציולוגיה, ותאוריות מרקסיסיטיות (מבלי להיכנס להבדלים בין לימודי תרבות, סוציולוגיה של התרבות, סוציולוגיה תרבותית). הוא מניח כהנחת יסוד שישנו קשר בין היבטים שונים של הקיום החברתי. במילים אחרות ישנו קשר בין השיח, כלומר השפה שבאמצעותה מכוננים בני חברה מסויימת את זהותם, מייצגים את העולם, ומעניקים משמעות לחייהם, לבין המבנה הכלכלי, נורמות ההתנהגות, המוסדות, המבנה הפוליטי, הפרקטיקות הנהוגות באותה חברה, הסמלים הטקסים האמנות וכו'. כל אלו יחד מרכיבים במארג מורכב ומסובך את מה שמכונה "תרבות". תפקידו של חוקר התרבות הוא לפענח מארג זה ולעמוד על הקשרים הפנימיים בתוכו. עבודתו של החוקר דומה במובנים מסויימים לעבודתו של האנתרופולוג. שוו בנפשיכם אנתרופולוג המגיע לקהילה שאינה מוכרת לו ובה ישנו אדם אחד אשר חברי קהילה אחרים פונים אליו מידי פעם. הם נכנסים לחדרו, משוחחים איתו למשך זמן קצוב ויוצאים. האנתרופולוג המבקש להבין פרקטיקה זו לא יסתפק בדיווח אודות המשמעות שמעניק האדם המייעץ למעשיו. החוקר יחתור להבין כיצד משתלבת פרקטיקה זו ונארגת לתוך רשת המשמעויות והסמלים המכוננים את אותה תרבות. סוכן התרבות עצמו אינו מודע למשמעות מורכבת זו, אך לא במובן הפסיכואנליטי, אלא במובן הפשוט על פיו לסוכן הפועל בתוך התרבות חסרה הפרספקטיבה הנדרשת. פה כמובן נשאלת השאלה על משקלה היחסי של המשמעות אותה מעניקים בני התרבות לפעולתם, לעומת המשמעות שמעניק החוקר לאותה פעולה באמצעות כלי המחקר העומדים לרשותו. על כך נשברו קולמוסים רבים.


- פרסומת -

כפי שצוין, למחקר התרבות שורשים בתאוריה המרקסיסטית והשפעתה על התחום ניכרת מאד. התאוריה המרקסיסטית האורתודוכסית גרסה כי האופן בו חברה מייצגת ומסמלת את העולם נגזר באופן ישיר מהיחסים הכלכליים השוררים באותה חברה. בלשונו של מרקס, ביטוי שהפך כבר לסלוגן – "ההוויה מעצבת את התודעה". רדוקציה זו של התרבותי לכלכלי השתנתה אצל הוגים מרקסיסטיים מאוחרים יותר כמו גרמשי ואלתוסר. בהגות המרקסיסטית המאוחרת כבר אין מדובר ברדוקציה חד משמעית, אלא ביחסי גומלין מורכבים ובמידה מסויימת הדדיים, בין המישורים השונים של הקיום החברתי. יחד עם זאת, ההנחה היא שלא ניתן להבין תופעות תרבותיות ובכלל זה תופעות מתחום השיח במנותק לחלוטין מיחסי הייצור השוררים באותה חברה ולהפך. טענה זו אינה מובנית מאליה. כלכלנים למשל, סבורים שהכלכלה כתחום ידע היא מעין מדע טהור שאינו מושפע מהקשרים תרבותיים או אידיאולוגיים. בהקשר שלנו לא ניתן להבין את הפסיכואנליזה רק מתוך עצמה, אלא הבנתה כרוכה בהבנת האופן שבו היא מתפקדת כחלק ממרקם כלכלי-חברתי.

יש לציין שלהנחת היסוד בדבר הקשר שבין המבנה הכלכלי להשקפות עולם ישנם שורשים לא רק במסורת המרקסיסטית, אלא גם למשל בבית מדרשו של אחד מאבות הסוציולוגיה מקס ובר, אשר במחקרו הגדול עמד על הקשר בין תפיסת העולם הפרוטסטנטית לפעילות הכלכלית הקפיטליסטית. ובר הופך את היוצרות, מסקנתו היא כי תפיסת העולם הפרוטסטנטית סייעה להתפתחות הקפיטליזם, אולם מכל מקום הקשר בין ההוויה לתודעה נשמר. אילוז אינה חוקרת במסורת המרקסיסטית וגם לא הוובריאנית. היא מעידה על עצמה כי גישתה היא פרגמטיסטית – כלומר היא מעוניינת להבין כיצד אופן חשיבה ושיח מסויימים הם "שימושיים" עבור בני אדם החיים בתרבות מסויימת, במובן זה שהם מסייעים במתן משמעות ובהתמצאות בתרבות זו. מבלי להיכנס לפלפולים מיותרים ניתן לראות כי גם בגישה זו נשמרת הזיקה ההדוקה בין תודעה והוויה.

נקודה נוספת הראויה לציון היא שמחקר התרבות אינו מתעניין בשאלת אמיתותן של תפיסות עולם. כפי שאילוז מעידה על עצמה, הכתיבה שלה נסמכת במידה מסויימת על הנחות פוסטמודרניות בדבר היעדר אמת מטאפיזית או אחרת, אשר מהווה קנה מידה לשיפוט. השאלה אינה אם שיח הוא אמיתי או לא, אלא כיצד מתפקד שיח בתוך המערכת התרבותית, כיצד הוא מושפע ומשפיע על רבדים שונים של הקיום החברתי ומדוע.

אין צורך לחזור במסגרת זו על מסקנותיה של אילוז שכן אלו נדונו אין ספור פעמים, בין השאר באתר זה, וכך גם הביקורת על טיעוניה. תחת זאת אני מבקש לדון במאמרו של יוסי טריאסט דרך הפרספקטיבה שתוארה לעיל.

טריאסט מונה אחת לאחת את טענותיה של אילוז ולאחר מכן מציב כנגדן טענות מענייניות וכבדות משקל המערערות את מסקנותיה הפסקניות והכוללניות. לאחר מכן מציע טריאסט ניתוח אלטרנטיבי למקומה של הפסיכואנליזה בתרבות המערבית. יש לציין כי רוב התגובות לטענותיה של אילוז התמקדו במה שנתפס כחוסר הבנה של אילוז בתאוריה ובפרקטיקה הפסיכואנליטית, אולם לא הוצעו הסברים אלטרנטיביים לכוחו ולהצלחתו של השיח הפסיכולוגי במאה ה-20. ייתכן שהדבר נובע מכך שעבור המגיבים ההסבר לכך הוא פשוט – כוחה של הפסיכואנליזה נובע מכך שהיא ניסחה אמיתות עמוקות ויסודיות על אודות נפש האדם. תשובה מעין זו אינה קבילה במחקר תרבות ואף אינה עולה בקנה אחד עם סדר השיח הפוסטמודרני. טריאסט דווקא נענה לאתגר ומציע ניתוח חלופי. ניתוחו של טריאסט הוא ניתוח ביוניאני שבו הוא מנסה להמשיג את תפקידיה הלא מודעים של הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה. טריאסט צועד בעקבות ביון שבספרו על התנסויות בקבוצות ניתח במושגים פסיכולוגיים מוסדות חברתיים כגון הצבא והכנסייה. בעוד שטיעוניו של טריאסט בתחילת המאמר מאתגרים את טיעוניה הפסקניים של אלוז, נדמה שהניתוח אותו הוא מציע מצביע בדיוק על התופעה אותה מתארת אילוז, ובמובן זה מחזק את טיעוניה.


- פרסומת -

טריאסט, בעקבות ביון, מסביר את קיומם של מוסדות חברתיים בעזרת שימוש בטרמינולוגיה הפסיכולוגית. בניתוחו של טריאסט החברתי מוסבר באמצעות הנפשי ומושגים כגון הכלה, עיבוד ופנטזיה, הם אבני הבניין של השיח שבאמצעותו מוסדות חברתיים מקבלים משמעות ונעשים מובנים. גם הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה מובנות באופן זה, כלומר דרך הפרספקטיבה שלהן עצמן. השאלה המעניינת את אילוז ודומיה אינה אם ניתוחו של ביון הוא נכון ואף לא אם הוא מעניין ומעמיק, אלא מדוע וכיצד קנתה השפה הפסיכולוגית שבת באופן שאזורים כה נרחבים של החיים הפרטיים והציבוריים מוסברים בעזרת לקסיקון זה (כפי שמדגים זאת טריאסט), ולאלו תהליכים כלכליים וחברתיים קשורה תופעה זו. הרדוקציה לפסיכולוגי שבעינינו, אנשי הטיפול ובריאות הנפש, נראית טבעית ומובנת מאליה אינה כזו כלל וכלל. למעשה ניתן להפוך את הקערה על פיה ולהסביר את הנפשי באמצעות החברתי-כלכלי. מהלך כזה למשל עושה מרקס בדיונו המפורסם על הניכור. בעיני מרקס חווית הניכור, שהיא חוויה נפשית, אינה אלא שיקוף של המבנה הכלכלי שבמרכזו מושג הקניין הפרטי. המציאות ההיסטורית שיצרה את הקניין הפרטי היא זו המסבירה את החוויה הנפשית והיא קודמת לה מבחינה לוגית וכרונולוגית. זוהי דוגמה אחת לכך ששיח בו מוקנה מעמד ראשוני לנפשי הוא אפשרי אבל בוודאי לא הכרחי, ומשום כך השאלה אותה מציגה אילוז רלוונטית ביותר.

זאת ועוד – נדמה שעבור טריאסט הפסיכותרפיה היא אובייקט שעומד בפני עצמו והחברה והתרבות עושים בה שימוש כזה או אחר. אולם עבור אילוז הפסיכותרפיה עצמה אינה אלא תוצר של התרבות, היא אינה עומדת בזכות עצמה אלא כחלק מהמארג התרבותי-חברתי-כלכלי. אין דבר כזה "הפסיכותרפיה" כישות חוץ חברתית, אלא הפסיכותרפיה היא המקום שהיא תופסת במארג הנקרא תרבות. דא עקא, נראה שבדומה למטופלים מסויימים בשלבים מסויימים בטיפול, קשה למילייה הפסיכולוגי להפיק תועלת מנקודת מבט חיצונית המפעילה עליו כלי ניתוח שאינם שלו עצמו. אם להשתמש במונחיו של טריאסט בעקבות בנג'מין, הפסיכואנליזה מיטיבה לנתח תופעות המופיעות לפניה כאובייקטים אך מתקשה יותר לעשות שימוש בגופי ידע המופיעים לפניה כסובייקטים, מפעילים עליה את תודעתם ומנתחים אותה בשפה שאינה שלה עצמה ובעיקר כשהניתוח הוא ביקורתי. ייתכן שהדבר קשור בפגיעה הנרציסטית המצטרפת לשלל הפגיעות אותם אנחנו חווים מהמטופלים בעבודתנו היום יומית, וייתכן כי הדבר נובע מהחשש מאובדן ההון הסימבולי (או מה שנשאר ממנו), בשפתו של בורדייה, המוקנה לאנשי בריאות הנפש בתרבות העכשווית. הסבר נוסף הוא אופיה הכוללני של התאוריה הפסיכואנליטית המתיימרת מאז פרויד להסביר מגוון רחב של תופעות, החל מהתנהגותו של תינוק בן יומו ועד לקיומם של התרבות והדת.  אופי "חובק כל" זה הוא מקור כוחה אך גם מקור חולשתה של התאוריה הפסיכואנליטית. מכל מקום האתגר הניצב להבנתי בפנינו, ללא קשר לטיעוניה הספציפיים של אילוז, הוא להצליח לראות באובייקטים המתבוננים בנו סובייקטים בעלי תודעה אשר ביכולתם להעשיר את הבנתנו את עצמנו מתוך נקודת מבטם ושפתם שלהם ולא להסתפק בניתוח עצמנו מתוך הפרספקטיבה שלנו בלבד. השוואה לסיטואציה הטיפולית אינה מקרית. אילוז כותבת בהקדמה לאחד מספריה את הדברים הבאים (Illouz, 1997):

For the sociologist like the psychoanalyst is in a position of pointing to the veils that hide our faces from others and from ourselves.

אולם נדמה לעתים שהקביעות הפסקניות של אילוז מזכירות פרקטיקות פסיכואנליטיות שמרניות ונוקשות שבהן דחייה של האנליזנד את פרושיו של האנליטיקאי נתפשת לרוב כהתנגדות או הגנה. אילוז אינה לוקחת די ברצינות בניתוחיה את המשמעות המוענקת לפרקטיקה הפסיכותרפויטית על ידי הסובייקטים עצמם המפעילים פרקטיקה זו. זאת בניגוד  להמלצתה שלה בהמשך הקטע המצוטט:

However like the psychoanalyst the sociologist can bring some knowledge to the actors only on the basis of the self-understanding, inner struggles, anxieties, dreams and hopes that actors provide about themselves.


- פרסומת -

לסיכום – אני חושב שהפסיכותרפיה יכולה לצאת נשכרת מהעשרת השיח שלה דרך דיאלוג פתוח עם דיסציפלינות אחרות שעניינן הבנת האדם. שיח כזה יעשיר את תחום הטיפול ומעבר לכך יתרום תרומה משמעותית לחיזוק השיח הליברלי הרואה בבני אדם באשר הם סובייקטים בעלי תודעה, חירות וזכויות אל מול רוחות אחרות המנשבות במקומותינו. זהו המכנה המשותף העמוק לכל המעורבים בפולמוס.

מקורות

אילוז, א., (2008). אינטימיות קרה. עלייתו של הקפיטליזם הרגשי. אדום כהה. הוצאת הקבוץ המאוחד: תל- אביב.

אילוז, א., (2012). גאולת הנפש המודרנית - פסיכולוגיה, רגשות ועזרה עצמית. אדום כהה. הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב.

Illouz E. (1997). Consuming the Romantic Utopia. Berkeley: University of California Press.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: פסיכואנליזה
אורן מי-רון
אורן מי-רון
פסיכולוג
שפלה, תל אביב והסביבה, רמת גן והסביבה
בן מסיקה
בן מסיקה
פסיכולוג
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק)
נעמה איגרא
נעמה איגרא
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, בית שמש והסביבה
נורית סיון
נורית סיון
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
רחובות והסביבה, קרית גת והסביבה, בית שמש והסביבה
הדס שוורץ
הדס שוורץ
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
איזבל אדנבורג
איזבל אדנבורג
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

עודד גולדברגעודד גולדברג2/3/2013

המשך יבוא.... יוסי שלום.
אני מודה לך על תגובתך מעוררת המחשבה הפותחת נתיבים חדשים לדיון החשוב הזה. אין לי תשובה מספקת לשאלות העקרוניות שאתה מעלה וגם המחשבה עליהן דורשת מרחב אחר מזה הממתקיים בתגובה קצרה באינטרנט. שתי נקודות שבכל זאת אני רוצה להבהיר ואשר גרמו לי לכתוב את המאמר: האחת היא כי מהיכרותי את קהילת המטפלים שאליה אני שייך ואשר איתה אני חש הזדהות לא תמיד קיימת ההכרה בכך שהשפה הפסיכולוגית היא שפה אפשרית אבל לא הכרחית. הנקודה השניה נוגעת להערתך באשר לאפשרות להתבונן במרקסיזם דרך עיניים פסיכואנליטיות ולהפך. זה כמובן נכון אלא שלהבנתי הבחירה בכל אחת מהאפשרויות אינה רק בחירה תיאורטית ועיונית אלא גם בחירה פוליטית המשפיע על מבנה החברה ויחסי הכוחות בה ועל כך יש לתת את הדעת.
גם אני שמח מאד על כך שנוכל להמשיך בדיון בקיץ הבעל'ט. שבת שלום. עודד

יוסי טריאסטיוסי טריאסט1/3/2013

שיעורין, חיטין ויחסי הגומלין שביניהם - בתוספת שורה שנשמטה. עודד , תודה על מאמרך מאיר העיניים והמרתק. כיוון שאני מסכים לחלוטין עם מסקנתך החותמת את המאמר, לפיה הסוציולוגיה והפסיכואנליזה יכולות לצאת נשכרות משיח אינטרדיסציפלינארי ביניהן - הרי שאני מוצא את עצמי תוהה מדוע אינך רואה במאמרי ניסיון לקיים שיח כזה. זהו אכן דיון המתנהל בין חיטים (הפסיכואנליזה?) ושיעורין (הסוציולוגיה, נגיד) אך מדוע עובדה זו צריכה להתפרש על ידך כשיח חרשים בהכרח? אני חושש שפירוש כזה 'תופס' רק אם אתה מניח שמאמרי נועד לא רק להציע הסבר אלטרנטיבי לתופעה שאילוז מציינת - אלא גם לטעון שהסבר זה משכנע יותר מזה שלה או לחילופין מפריך את טיעוניה - ולא היא. לא זו דעתי ולא זו הייתה כוונתי. הטעם בהצגת הניתוח הביוניואני היה דווקא להציג ניסיון 'לתרגם' את טיעוניה של אילוז לשפתי - שפה הפסיכואנליזה - הן כדי להעשיר את הבנת יחסי הגומלין בין הפסיכותרפיה 'כאובייקט חברתי' והחברה שיצרה אותה - והן כדי לטעון בנקודה זו כנגד טיעוניה של אילוז (כאן יש לי אי הסכמה עימה) שהצגת הדברים בספרה דנה בצורה חד צדדית משהו, באופן שבו הפסיכותרפיה (כתיאוריה, כשיטה, כממסד, כגוף של פסיכורתפיסטים המהווים תת קבוצה חברתית) משפיעה על השיח - בעוד שאני רציתי להציע שיש גם להפוך את 'גשטאלט' ולבחון באותה במידה כיצד החברה משתמשת בפסיכותרפיה (אותה אני בהחלט רואה כ'מוצר' חברתי) לצרכיה הלא מודעים . מאמרך בוחן למיטב הבנתי בעין רגישה של חוקר תרבות את יחסי הכוח בין השפות השונות - אך אנא האר את עיני כיצד ניתן לפתור דילמה מובנית זו ברמה העקרונית? שהרי גם האנתרופולוג החוקר את ה'שבט הנידח' בערבותיה של יבשת לא מוכרת (לצורך המשל) אותו הצגת בפתח מאמרך - אינו יכול אלא לבחון את התופעות שאותן הוא חוקר בשפתו הוא. במובן זה איני רואה דרך להכריע בין שפות ובעיקר איני רואה צורך בכך. שהרי אפשר להסביר את הפסיכואנליזה ברוח מרקסיסטית כמוצר של משטר כלכלי מסויים ממש כשם שאפשר להסביר את המרקסיזם כתוצר של מבנה נפש האדם המבקש לשכך את הקנאה הטבועה בו מלידה באמצעות יצירת תרבות המבוססת על העיקרון 'לא לי ולא לך יהיה'. מה שביקשתי לעשות הוא ליצור שיח בין נקודת המבט הסוציולוגית של אילוז ונקודת המבט הפסיכואנליטית שלי (המושפעת מפסיכואנליזה של קבוצות) כדי לאפשר 'אינטרוספקציה בשניים' ועם הצטרפותך 'אינטרוספקציה בשלושה' (וכן ירבו) לגבי השלכותיהן של השפות בהן אנו עושים שימוש. במובן זה איני רואה את הפסיכותרפיה 'כאובייקט' חיצוני לחברתי ולתרבותי אלא בהחלט כ'סובייקט' משפיע ומושפע בו זמנית. זו לפחות הייתה כוונתי ולא נותר לי אלא 'לעשות שימוש' במאמרך כדי לבחון את עצמי באמצעותו, שמא לא צלחו הכוונות הטובות. מבין שאנו עתידים להמשיך שיח זה במפגש עם אווה אילוז ומרקו מאואס באכסניית דורa ב - 12.6 .שמח לכך. יוסי טריאסט

יוסי טריאסטיוסי טריאסט1/3/2013

שיעורין, חיטין ויחסי הגומלין שביניהם. עודד , תודה על מאמרך מאיר העיניים והמרתק. כיוון שאני מסכים לחלוטין עם מסקנתך החותמת את המאמר, לפיה הסוציולוגיה והפסיכואנליזה יכולות לצאת נשכרות משיח אינטרדיסציפלינארי ביניהן - הרי שאני מוצא את עצמי תוהה מדוע אינך רואה במאמרי ניסיון לקיים שיח כזה. זהו אכן דיון המתנהל בין חיטים (הפסיכואנליזה?) ושיעורין (הסוציולוגיה, נגיד) אך מדוע עובדה זו צריכה להתפרש על ידך כשיח חרשים בהכרח? אני חושש שפירוש כזה 'תופס' רק אם אתה מניח שמאמרי נועד לא רק להציע הסבר אלטרנטיבי לתופעה שאילוז מציינת - אלא גם לטעון שהסבר זה משכנע יותר מזה שלה או לחילופין מפריך את טיעוניה - ולא היא. לא זו דעתי ולא זו הייתה כוונתי. הטעם בהצגת הניתוח הביוניואני היה דווקא להציג ניסיון 'לתרגם' את טיעוניה של אילוז לשפתי - שפה הפסיכואנליזה - הן כדי להעשיר את הבנת יחסי הגומלין בין הפסיכותרפיה 'כאובייקט חברתי' והן כדי לטעון כנגד טיעוניה של אילוז (כאן יש לי אי הסכמה עימה) שהצגת הדברים בספרה דנה בצורה חד צדדית משהו, באופן שבו הפסיכותרפיה (כתיאוריה, כשיטה, כממסד, כתת קבוצה חברתית) משפיעה על השיח - בעוד שאני רציתי להציע שיש גם להפוך את 'גשטאלט' ולבחון באותה במידה כיצד החברה משתמשת בפסיכותרפיה (אותה אני בהחלט רואה כ'מוצר' חברתי) לצרכיה הלא מודעים . מאמרך בוחן למיטב הבנתי בעין רגישה של חוקר תרבות את יחסי הכוח בין השפות השונות - אך אנא האר את עיני כיצד ניתן לפתור דילמה מובנית זו ברמה העקרונית? שהרי גם האנתרופולוג החוקר את ה'שבט הנידח' בערבותיה של יבשת לא מוכרת (לצורך המשל) אותו הצגת בפתח מאמרך - אינו יכול אלא לבחון את התופעות שאותן הוא חוקר בשפתו הוא. במובן זה איני רואה דרך להכריע בין שפות ובעיקר איני רואה צורך בכך. שהרי אפשר להסביר את הפסיכואנליזה ברוח מרקסיסטית כמוצר של משטר כלכלי מסויים ממש כשם שאפשר להסביר את המרקסיזם כתוצר של מבנה נפש האדם המבקש לשכך את הקנאה הטבועה בו מלידה באמצעות יצירת תרבות המבוססת על העיקרון 'לא לי ולא לך יהיה'. מה שביקשתי לעשות הוא ליצור שיח בין נקודת המבט הסוציולוגית של אילוז ונקודת המבט הפסיכואנליטית שלי (המושפעת מפסיכואנליזה של קבוצות) כדי לאפשר 'אינטרוספציה בשניים' ועם הצטרפותך 'אינטרוספקציה בשלושה' (וכן ירבו) לגבי השלכותיהן של השפות בהן אנו עושים שימוש. במובן זה איני רואה את הפסיכותרפיה 'כאובייקט' חיצוני לחברתי ולתרבותי אלא בהחלט כ'סובייקט' משפיע ומושפע בו זמנית. זו לפחות הייתה כוונתי ולא נותר לי אלא 'לעשות שימוש' במאמרך כדי לבחון את עצמי, שמא לא צלחו הכוונות הטובות. מבין שאנו עתידים להמשיך שיח זה במפגש עם אווה אילוז ומרקו מאואס באכסניית דורa ב - 12.6 .שמח לכך. יוסי טריאסט

אוריה חורשאוריה חורש27/2/2013

הלא לשם כך התכנסנו כאן.... נהניתי מכל רגע. מצטרפת לחוויית ההעשרה וההזדמנות הנפלאה להפתח לשיח אחר, גם כדי ללמוד על האחר, וגם כדי להעשיר את הידע על עצמנו.