פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×יצירה מאת Richard Van Mensvoort
Richard Van Mensvoort ©
זכור אותי

סיקור הכנס "לפגוש את הזר הסובל"

הכנס "לפגוש את הזר הסובל" של מכון תל אביב לאנליזה בת זמננו עסק בעמדה הנפשית ממנה פוגש אדם את זולתו. הכנס עסק בעמדה הנפשית של מטפל כלפי מטופלו ואף הרחיב את היריעה אל השדה החברתי-פוליטי והזמין את המשתתפים להתבונן בעמדה הנפשית בה נפגשים ישראלים ופלסטינים זה בסבלו של האחר.

כתבות שטח | 19/11/2012 | 6,244

תגיות:

 

לפגוש את הזר הסובל

סיקור הכנס של מכון תל אביב לאנליזה בת זמננו

 

מאת בלה סוסבסקי

 

 

 

סקירה והרהורים בעקבות הכנס "לפגוש את הזר והסובל", בארגון מכון תל אביב לאנליזה בת זמננו. הכנס נערך בהרצליה ב-26.10.2012

 

אורחת הכנס, ד"ר דונה אורנג', תיארה בהרצאתה The suffering stranger: Attitudes for everyday clinical understanding and responding שתי גישות מרכזיות בשיח האנליטי: 'הרמנויטיקה של חשד' (מושג שתבע הפילוסוף Paul Ricoeur) ו'הרמנויטיקה של אמון'. הגישה הראשונה מתייחסת לעמדה האנליטית הניגשת לדברי המטופל בספק ומטילה חשד במוטיבציות שלו ובדבריו. היא מביאה כמובן את פרויד שהתייחס לסימפטומים של מטופלותיו כמכסים על קונפליקטים מיניים לא פתורים וראה בדבריהן לא אמת אודות חייהן וחוויותיהן, אלא כתב חידה המסתיר את המציאות והאמת, אותה על האנליטיקאי לחשוף ולפתור. לטענתה, עד היום שיח החשד הוא בעל מקום מרכזי בחשיבה האנליטית: אינטרפטציה של מחוות מצד מטופלים כתוקפנות ותחרותיות, התייחסות למטופלים כמניפולטיביים, חשדנות כלפי נשים המדווחות על פגיעה בהן - כל אלה הן דוגמאות להרמנויטיקה של חשד הניצבת בבסיסה של החשיבה האנליטית מראשית דרכה ובמידה רבה ממשיכה להתקיים עד היום.

העמדה הניצבת מנגד להרמנויטיקה של החשד היא 'הרמנויטיקה של אמון'. עמדה זאת, שהינה מיסודות פסיכולוגיית העצמי, מניחה את הצורך האוניברסלי של בני אדם בקבלה, אמפתיה ואישור. על פי עמדה זאת, האנליטיקאי מקבל את המטופל שלו, רואה בו אדם סובל הזקוק לעדות לסבלו, וזקוק למטפל שיתייצב לצדו מתוך אמונה לדבריו ומושקעות בחוויה שלו. אורנ'ג מכירה בשינויים משמעותיים שחלו בחשיבה האנליטית של העשורים האחרונים עם הופעתם של ויניקוט, קוהוט והגישות ההתייחסותיות אך טוענת כי הרמנויטיקה של חשד עדיין רווחת מאד בשיח אנליטי של ימינו ומציעה הרחבה ראדיקאלית של הרמנויטיקה של אמון והצבתה באופן כמעט בלעדי בלב החשיבה והעשייה האנליטית.

את עמדתה ביססה אורנג' על רעיוניתיהם של הפילוסופים גדמר ולוינס. במרכז רעיונותיו של גדמר הטענה שכל בני אדם משתייכים לעולם משותף ודומה ושרב הדמיון על השוני ביניהם. מכאן, בכל מפגש בין שני אנשים ישנההאפשרות ללמוד דבר מה חדש אודות עצמנו ואודות עולמנו המשותף. במקרה של אי הסכמה בין אנשים או קבוצות יש להניח שלאחר דבר מה להאיר בפנינו אודות המציאות. בסיטואציה הטיפולית המטפל מניח שלמטופל יש דבר מה להראות לו וללמדו על המציאות שלו (ולא ההפך). אמפתיה על פי עמדה זאת איננה כלי המאפשר לראות דבר מה מזויתו של האחר על מנת ללמד אותו על עצמו (כפי שראה זאת פרויד) אלא פעולה של ההתרחבות אל עבר חוויתו של האחר על מנת להכיל את עולמו (בדומה לאמפתיה הקוהוטיינית). עמדה זאת מניחה לא הררכיה וסמכות של המטפל כלפי המטופל אלא שותפות ביניהם.

רעיונתיו של לוינס משפיעים אף הם על העמדה האנליטית אותה מנסה אורנג' לתאר: לוינס, ששרד את השואה וחלק ממשפחתו ניצולה בידי זרים שהסתכנו בהגנה עליהם, עסק באחריות האתית של אדם כלפי זולתו. בתשובה לשאלת קין התנכ"י "השומר אחי אנוכי?" הוא קורא לכל אדם באשר הוא להתייצב בתשובה "הנני! "I am my brother's keeper and there is no escape. בתרגום עמדה זאת לסיטואציה האנליטית, המטפל מאמץ עמדה של אחריות כלפי הסבל של המטופל שלו. על פי גישה זאת ישנה א-סימטריה בין מטפל ומטופל אך היא הפוכה לזאת המוכרת לנו משיח החשד: המטפל ניצב בהררכיה תחת המטופל וסבלו, מסרב להיות אדיש או חשדן כלפיו ונענה לדרישה הלוינסית להיות מוכן להקריב עצמו על מנת להקל על סבלו של המטופל.

במהלך הרצאתה, אורנג' פרשה בפנינו את המשנה הלוינסית ותרגומה לשדה האנליטי. היא הכירה באנליטיקאים דוגמת פרנצי, קוהוט ואחרים שפיתחו רעיונות ומושגים המידברים עם רעינות אלו ומבססים את מעמדה של הרמנויטיקה של אמון בשיח האנליטי. היא אף הכירה בקיומו של צורך מסויים לחשוף זוויות חדשות בעיני המטופל אודות סבלו, אך בבסיס טענתה כיוונים אלו הם משניים וכמעט זניחים לעומת העמדה הראדיקאלית והטוטאלית של מפגש עם האחר מתוך עמדה של אמון ואחריות כלפי סבלו. לקראת סיום היא מצטטת אינטרסובייקטיביסט עכשיווי בשם Jaenicke:

"In psychoanalytic treatment a meeting of subjective worlds occurs in which we are called upon to partially reorganize our basic organizing principles... unless we are able to meet this challenge, to embrace this depth of involvement, the therapy will not have a lasting effect. To change, we have to let ourselves be changed"

אורנג' טוענת שרק כשנקשיב למטופל מעמדת גדמר, המאמינה שיש לאחר מה ללמד אותנו, ומתוך עמדה לוינסית המוכנה לאמץ את סבלו של האחר ולהיות מושפע ממנו באופן אמיתי, יתאפשר לשינוי עמוק להתרחש, והוא יתרחש הן במטופל והן בנו המטפלים.

הרצאתה של אורנג', אולי כמו כל הרצאה הנוקטת בעמדה חד משמעית בתוך שיח דיאלקטי, עוררה בקהל שלל תגובות שהמשותף לרובם היה הגנה על מקומם של הספק ושאלת השאלות (הצעות חלופיות למושג חשד) בתהליך האנליטי: חני בירן, שהגיבה להרצאתה של אורנג', ציינה את הפרדוקס בו מטופלים רוצים קבלה וגם שינוי, שנאמין להם וגם שנטיל ספק בדבריהם. היא מביאה את עמדתו של ביון המציע לאנליטקאי להיות בעמדת שאלה ולא תשובה, להחליף את הפרוש האנליטי בהצעה, עמדה המשלבת צניעות ובטחון.

ענר גוברין שהשתתף בפאנל הסיכום של היום מזכיר לנו שאותו חשד שהועלה על המוקד בהרצאה של אורנג' הוא בעצם החיפוש אחר הלא מודע ושחיפוש זה הוא מהות האנליזה. ההתייחסות למודע בלבד עושה עוול למטופלים וקבלה בלתי מסוייגת של קרבנותם מחלישה ולא מגדלת אותם. הוא מכיר בכך שאדישות כלפי הסוביקטיביות של המטופל הוציאה שם רע לאנליזה ומקבל שעל מנת לחולל שינוי ייתכן וצריך היה לחולל מהפכה נגד אדישות זאת, אך הוא טוען שאל לנו להזניח בשם כך את מקומו המרכזי של הספק בתהליך האנליטי.

בשיח עם הקהל, לו ניתן זמן מכובד במהלך היום, נשמעו מספר תגובות מעניינות ברוח דומה: הערה אחת התייחסה לשלבים ההתפתחותיים במהלך האנליזה: האמון דרוש כתנאי לקשר ובזכות אמון זה יוכל הקשר בהמשך לשאת גם הטלת ספק. הטלת הספק תתאפשר הן למטפל והן למטופל, כלפי עצמו ולעיתים גם כלפי המטפל. הערה נוספת התייחסה למושג Adversal self object והזכירה שגם במסגרת גישת פסיכולוגיית העצמי הנוטה באופן מובהק לכיוון האמון ישנה הכרה בצורך של המטופל שלעיתים נתנגד לו, נאתגר אותו ולא נסכים איתו. ברוח דומה חשבתי לעצמי שאולי הדבר תלוי גם במטופל ואופי הקשיים והחסכים עמם הוא פונה לטיפול: ישנם מטופלים הזקוקים לעמדה של אמון מוחלט והמקום להטלת ספק בתהליך הסיוע להם הוא מצומצם מאד, אם בכלל. לעומתם למטופלים אחרים חסך בדמויות משמעותיות שאתגרו אותם ועבורם עמדת הספק היא זאת שמחדשת דבר מה בחווייתם ומגדלת אותם.

לאחר ההרצאה הביאה גליה אריאלי מהמכון האנליטי בתל אביב שעת אנליזה שהדגימה לדעתי עבודה טיפולית שבבסיסה אמון, קבלה, ואמפתיה קוהוטיינית המתובלת פה ושם בהתערבויות שמקורן בהטלת ספק שהתאפשרו ואף התקבלו על רקע אמון זה. ההקשבה לשעה היפה שהובאה החייתה עבורי את הדיון התיאורטי של ההרצאה שקדמה לה וכמו הוכיחה את כוחם המרפא של האמפתיה, הקבלה והאמון אשר יש מקום בחסותם גם להטלת ספק בשרות הרחבת המודעות והמרחב הנפשי של המטופל.

חלקו השני של היום הוקדש לפאנל של פורום המשפחות השכולות המפגיש בין משפחות ישראליות ומשפחות פלסטיניות שחוו שכול בעקבות המלחמה השורה בין שני העמים. פגשנו את עלי אבו עוואד ששכל את אחיו בפעילות צבאית של ישראל בשטחים הכבושים ופגשנו את איילת וצביקה שחק ששכלו את בתם בפעילות של החמאס בתל אביב. השלושה, ממייסדי פורום המשפחות השכולות, שיתפו אותנו בסיפור השכול ובמהלך הנפשי שתוצאותו מפגש עם השכול של הזר מעברו השני של הסכסוך. קשה לשחזר על הנייר את המפגש עמם, את אופן תיאורם את השכול, ואת התהליכים הנפשיים שהובילו להקמת פורום המשפחות השכולות שמטרתו קידום שלום בין העמים. נוכחותם יחד כחברים וכשותפים לדרך על במה אחת היתה עוצמתית כשלעצמה. בדבריהם ביטאו תובנות מעניינות ביחס למהותם של שנאה, כעס ועצב, ולתרומתה של הכרות אישית ומפגש בגובה עיניים לאפשרות של פיוס וסליחה. לפורום המשפחות הרצאות, סדנאות ומעגלי דיאלוג ברחבי הארץ ומומלץ בחום לכל ישראלי ופלסטיני, מאסכולת הספק או האמון להחשף אליה.

הפערים בין השיח האנליטי בחלקו הראשון של הכנס, לבין השיח האישי-פוליטי של נציגי הפורום בחלקו השני לא איפשרו לדעתי ניתוח מעמיק של הדומה והשונה בין העמדות האנליטיות שבחנה אורנג' בהרצאתה לבין הסיטואציה הפוליטית המתמשכת בין החברה הישראלית והפלסטינית. כמטפלת העוסקת באקטביזם פוליטי ובדיאלוג בין העמים, זיהיתי רעיונות חופפים בין השיח האנליטי אותו הציגה דונה אורנג' לשיח דיאולוגים בין ישראלים ופלסטינים: ההנחה של גדמר שבני אדם משתייכים לעולם משותף ויש לכל אדם מה ללמוד מזולתו היא בבסיס המוטיבציה לשבת עם היריב השכן ולשמוע אותו; המפגש בגובה העיניים ללא הררכיה והתנשאות, תוך פתיחות לשמוע וללמוד את החוויה של האחר היא תנאי לקשר מחולל שינוי הן בסיטואציה האנליטית והן במפגש בין העמים. ההתעניינות בסבלו של האחר וההכרה בסבל זה הינם תנאי ראשוני למפגש ואמון, ומקומם הרבה לפני הטלת ספק באשר לתרומה של המטופל או העם (ישראלי או פלסטיני) לסבלו. כוחו המרפא של ההכרה בסבל של המטופל מהדהדים עם חוויותיו של עלי אבו עוואד במפגש עם ישראלים: הוא סיפר שהמפגש עם צביקה והתחושה שצביקה מכיר בסבלו וכואב עמו הוא שעודד אותו להתגייס לשורות פורום המשפחות ולהלחם על פיוס ושלום בין שני העמים. מהכיוון ההפוך הוא סיפר שכשחייל במחסום שאל אותו בהתגרות "איך המחסום בשבילך?" הוא ענה "המחסום לא טוב כי קר ורטוב לך בעמדה שלך פה". לדבריו האמפתיה שהפגין הפתיעה את החייל שלא הורגל מעולם בכך, ואפשרה לשיח אנושי ואמיתי יוותר להתפתח בין השניים – חייל ופלסטיני במחסום. גם טענתו של ענר גוברין שהתייחסות אל המטופל כקרבן מחלישה אותו, מהדהדת בשיח בין העמים בשאלה: האם ישנו קרבן ומקרבן או שמא לכל אחד מהצדדים אחריות מסויימת אשר אם יתמודד עמה יחולל שינוי לטובה במצבו?

מאידך, הבדלים מהותיים בין הסיטואציה הטיפולית ובין המפגש בין ישראלי ופלסטיני מקשים על השלכה מהאחד אל השני: גם על פי הגישות האינטרסובייקטיביות ביותר, היות המטפל בתפקיד כלפי המטופל היא שמאפשרת עמדה ראדיקלית כמו זאת המוצעת על ידי אורנג'. ללא ההגנה שבתפקיד ניצבים ישראלי ופלסטיני האחד מול השני ומתקשים להחזיק בעמדה הלוינסית "הנני". ללא הסימטריה של שכול בפורום המשפחות השכולות או סימטריה של השתתפות בפעילות עויינת (צבאית או ארגוני טרור) דוגמת חברי ארגון לוחמים לשלום, נגררים הצדדים להלחם על ההומניות שלהם במחיר דה-הומניזציה של האחר. נראה שרעיוניתיו של לוינס קלים יותר ליישום בסיטואציה הטיפולית מזו החברתית וקשים יותר ככל שמעורבותם המציאותית של הנוגעים בדבר גדולה יותר. כאמור, הרהורים ראשוניים אלו הם רק התחלה של דיון נחוץ אודות תרומתה של החשיבה האנליטית לשדה החברתי והפוליטי על יתרונותיה ומגבלותיה. עם זאת, בזמנים של קונפליקט חריף בין ישראלים ופלסטינים, ההזמנה לנטוש את עמדת החשד כלפי האחר ולאמץ עמדה הומנית המתעקשת לראות בכל אדם ואדם זולת שיש לנו כלפיו אחריות, בין אם מכורח מעורבותנו במקורות סבלו ובין אם מכורח היותינו שותפים לחברה כלל אנושית אחת, היא הזמנה הפותחת אפשרות לדו קיום, ואחריות הדדית כחלופות לאלימות ומלחמה.

בסיכומו של יום העיון שבמרכזו הרצאתה של דונה אורנג', נראה כי נתרמתי באופן אישי בשלושה מישורים עיקריים: ראשית, היא סיפקה בסיס תאורטי נרחב לתפיסות קוהוטייניות והתייחסותיות תוך הצגת מושגים ורעיונות מעוררי מחשבה מעולם הפילוסופיה והתיאוריה האנליטית. שנית, היא עוררה שיח פורה עם הקהל שאיפשר לי להרהר במקום בו אני מתמקמת כמטפלת בתוך הדיאלקטיה שבין הספק והאמון. מצאתי את עצמי תוהה האם ישנו גבול ברור בין ספק ואמון? למשל כשמטופלת מספרת לי עד כמה היא רעה ואני מערערת על כך, האם אני בתחום האמון או הטלת הספק? מצאתי את עצמי מהרהרת בהבדל בין עמדה טיפולית לבין טכניקה: כמו בשעה הטיפולית שהוצגה נראה שעמדה בסיסית של קבלה ואמון יכולה להכיל גם אלמנטים של הטלת ספק ואתגור, ומטופל שחווה את מטפלו כניצב לצדו ולטובתו יוכל עם הזמן לראות גם באתגרים שמציב לו המטפל יחס מיטיב בשירותו. לבסוף, החיבור שעשתה אורנג' בין תיאוריה מקצועית לבין תיאוריה ערכית כלל אנושית היא החשובה והמרגשת ביותר עבורי. ההשאלה מגדמר ולוינס לתוך הסיטואציה הקלינית פותחת אפשרות להשאיל מהשיח האנליטי החוצה אל יחסים בין פרטים וקבוצות בחברה כולה. ההזמנה של מכון תל אביב לאנליזה בת זמננו בכנס זה להרחיב את השיח האנליטי אל מעבר לסיטואציה הקלינית אל מחוזות של מעורבות חברתית ואף אל השיח הפוליטי בצל הסכסוך בין ישראלים ופלסטינים הינה הזמנה נועזת לראות מעבר למקצועי אל המרחב הבין אישי, מעבר למעשה הטיפולי אל אחריות לתיקון עולם.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

סוסבסקי, ב. (2012). סיקור הכנס "לפגוש את הזר הסובל". פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2878

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.