פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

אין יחס מיני, האישה לא קיימת: פרויד ולאקאן עם ז'אק-אלן מילר

פרויד כתב כי הסימפטום הוא "סימן ותחליף לסיפוקו של דחף שלא בא לידי מימוש"; לאקאן בעקבותיו מדבר על היחס בין המסמן להתענגות כעל מפגש (או היתקלות) עם הפונקציה הפאלית - שעבור כל אחד ואחד מאיתנו נכתב באופן ייחודי. בהתאם, כל אחד מאיתנו שונה ביחס שלו/ה לסירוס ולהבדל המיני. לאקאן מבקר את גישת יחסי האובייקט, שמדגישה את היחס אם-ילד והרואה בפיתוח יכולת ליחסים הגניטליים את מטרת הטיפול, וטוען שההתענגות המינית היא היא המכשול ליחס המיני. אולם העניין מסתבך כשמתחילים לדבר על התענגות שאינה פאלית: איך נבין לאור זאת התענגות נשית?

מאמרים | 3/10/2012 | 18,825

תגיות:

 

אין יחס מיני, האישה לא קיימת:

פרויד ולאקאן עם ז'אק-אלן מילר

מאת מרקו מאואס

 

חלק 2. לקריאת החלק הראשון, "יש יחסי מין – אבל יחס מיני אין"


קראה: אפרת אבן צור

 

"האישה לא קיימת. תבואי מחר בבוקר ואסביר לך על מה מדובר"

לאקאן (2005 [1972-73], עמ' 72), בשיחה עם פמיניסטית איטלקית

 

היחס בין התענגות לבין מסמן: מפגש

ב"איש הזאבים", אחד המקרים המפורסמים של פרויד (1999 [1918]) עולה במשך הפגישות זכר אירוע מכריע שקרה בחיי המטופל (בן ה-23) כשהיה ילד בן 4 וששינה את אופיו: עד אליו הוא אופיין כילד בעל התנהגות "רעה וסוטה", ולאחריו הופיעו סימנים של נוירוזה. כותב פרויד:

רק לאחר התרחשותו של אירוע מסוים נוספו תסמיני המועקה [Angst] לסמני השינוי באופיו. קודם לכן לא הופיעה כל מועקה, ומיד לאחר האירוע באה המועקה לידי ביטוי באופן בלתי נסבל. ניתן לקבוע בוודאות את נקודת הזמן בה התחולל המהפך. זה היה מעט לפני יום הולדתו הרביעי. תודות לנקודת אחיזה זו, נחלקת תקופת הילדות בה נעסוק לשני שלבים, שלב ההתנהגות הרעה והסוטה, שהחל למן הפיתוי בגיל שלוש ורבע ועד ליום הולדתו הרביעי, ומיד אחריו שלב ממושך יותר, שבו שלטו סימני הנוירוזה. המאורע שמאפשר את החלוקה הזו לא היה טראומה חיצונית, כי אם חלום ממנו התעורר במועקה. (עמ' 44-45)

חלום כאירוע! בואו ניזכר בחלום של איש הזאבים, שנתן את השם למקרה:

חלמתי שזה לילה ושאני שוכב במיטתי (מיטתי ניצבת כך שרגלי פנו לחלון ממנו נשקפה שורה של עצי אגוז. אני יודע שבזמן שחלמתי היה חורף ושעת לילה). לפתע נפתח החלון מעצמו, ולחרדתי הגדולה אני רואה שעל עץ האגוז הגדול הניצב לפני החלון יושבים מספר זאבים לבנים. היו שם שישה או שבעה כאלה. הזאבים היו לבנים לגמרי ונראו יותר כמו שועלים או כלבי רועים, כיוון שהיו להם זנבות ארוכים כלשועלים, ואוזניהם ניצבו זקורות כמו אצל כלבים כשהם שמים לב למשהו. במועקה גדולה שאטרף כנראה על ידי הזאבים, צעקתי והתעוררתי. המטפלת שלי מיהרה למיטתי כדי לראות מה קרה לי. חלף זמן רב עד שהשתכנעתי בכך שזה היה רק חלום; התמונה של החלון הנפתח והזאבים היושבים על העץ, נראתה לי כל כך טבעית וברורה. לבסוף נרגעתי, הרגשתי כאילו ניצלתי מסכנה, ושוב נרדמתי.

פרויד מעלה השערה לפיה הפציינט ראה סצנה של יחסי מין "a tergo, more ferarum" – חדירה מאחור, המכונה גם "דוגי סטייל", ומותיר שאלה זאת ללא הכרעה, "non liquet" (פרויד, שם, עמ' 77). אולם הוא מצביע על קיומו של מה שהוא מכנה "תנאי אהבה", או יותר נכון, "תנאי התענגותי-ארוטי" הקשור לאותה סצנה, בין אם הייתה קימת או לאו: לצפות באישה "רוכבת כשישבנה מופנה כלפי מעלה וגבה מוטה בכיוון אופקי" (שם, עמ' 112). "תנאי אהבה", אם כן, הוא האופן המיוחד במינו שבו ההתענגות נרשמת בשדה המסמן.

החלום הזה היה סוג של "קלינמן" (סטייה, שינוי של כיוון) של ההתענגות עבור הילד: הוא גרם לסטייה של ההתענגות, של משהו ש"היה צריך להיות אחרת". קלינמן היא המילה שהציע ז'אק-אלן מילר כנושא לכנס של ה-New Lacanian School בתל אביב ביוני 2012. באותה הזדמנות הוא הזכיר איך פרויד, בפרק השני של מאמרו "עכבה, סימפטום ומועקה", אומר שהסימפטום הוא "סימן ותחליף [Anzeichen und Ersatz] לסיפוקו של דחף שלא בא לידי מימוש" (פרויד, 2003 [1926], עמ' 13]. זהו אם כן היחס שכן אפשר לכתוב: היחס הסימפטומתי בין המסמן לבין ההתענגות (אם נבין את "סיפוק הדחף" בינתיים כמונח נרדף להתענגות).

במובן זה, החלום העיד על מפגש בין הגוף לבין המסמן: הסיפורים ששמע הפציינט בילדותו על ה'זאב' – המורה ללטינית ששמו היה וולף (Wolf, זאב), הטעות בתרגום שקרתה לו עם אותו מורה דווקא כאשר ביקש ממנו לתרגם את המילה "בן" (filius), והתנאי הארוטי שנשאר עבורו לכל החיים ונודע לו דרך הסימפטומים. במילים אחרות, התנאי הארוטי היה יותר ממשי מהסצנה, משום שהיא הייתה רק היפותטית.

היחס הזה בין המסמן להתענגות הוא גם מפגש, היתקלות (encounter). בסמינר ה-11 שלו מצטט לאקאן את פיקסו באומרו "Yo no busco, encuentro" – "אני לא מחפש, אני מוצא" (גם "פוגש") (Lacan, 1973[1964], p. 12). האמן ממתין למפגש, ונתקל בו. זהו מפגש שקובע עבור הסובייקט את אופן ההתענגות שלו. כך למשל הסופר הצרפתי אנדרה ג'יד (Gide, 1926), שבזיכרונותיו מספר על האוננות בחברה של ילדים קטנים, דבר שליווה אותו כל החיים:

אני גם רואה שוב שולחן גדול, זה של החדר אוכל ללא ספק, שמעליו מפה שגולשת בצדדים; אל מתחתיו אני חמקתי עם הבן של השוערת, ילד בגילי שלפעמים היה מגיע כדי לפגוש אותי. "מה אתם עושים שם למטה?", הייתה צועקת המטפלת שלי. "כלום. אנחנו משחקים". ואז הזזנו כמה צעצועים שלקחנו אתנו לבלוף. בעצם אנחנו אוננו אחרת: אחד קרוב לשני, אך לא אחד עם השני. היו לנו, כך למדתי מאוחר יותר, מה שנקרא "הרגלים רעים". מי מאתנו לימד את השני? וממי למד את זה הראשון? אינני יודע. צריך לקבל שלפעמים הילד ממציא. עבורי, אני לא יכול להגיד אם מישהו לימד אותי או איך גיליתי את ההנאה; אבל, כה רחוק שזיכרוני מגיע, זה נמצא שם.

בקטע הזה, ג'יד ממקם את התגלית בזמנים הכי רחוקים של ילדותו, אבל בכל זאת זוכר בבירור את הרעש של הצעצועים וגם הילד של השוערת, השולחן של חדר אוכל, המפה שמסתירה – מרכיבי מסמנים של זיכרונות שסביבם אפשר להניח ש"זה תמיד היה שם". ובמיוחד, ה"אחד קרוב לשני, אך לא אחד עם השני". הנה המפגש עם ההתענגות, מנוסח במילת יחס: "קרוב" (près). האוננות הזאת של ג'יד לא מנעה ממנו להתחתן, אבל היא ליוותה אותו – "קרוב ל" – כל החיים (Miller, 1990[1988]).

 

הפונקציה הפאלית – 

הפאלוס הוא מסמן שהפסיק לא להיכתב הודות לשיח האנליטי (מאואס, 2012א). הפאלוס נכתב ברובם של המקרים הקליניים של פרויד ושל הפסיכואנליטיקאים שביססו את הפרקטיקה שלהם על מה שפרויד גילה. גם במקרה של ג'יד (Gide, 1926), גם במקרה של דורה (פרויד, 1993 [1905), גם במקרה של ההומוסקסואלית הצעירה פרויד, 2002 [1920]), גם במקרה של הנס הקטן (פרויד, 2003 [1909]), גם במקרה של איש הזאבים (פרויד 1999 [1918]) , גם של הקצבית היפה (פרויד, 2007 [1900]), וגם במקרה של איש עכברושים (פרויד, 2004 [1909]) – הפאלוס נכתב בכל אחד מהמקרים – אבל בכל אחד ואחד מהם הוא נכתב באופן שונה, כל אחד ואחד קשור לפאלוס באופן אחר: המסמניות של הפאלוס נוגעת כל מקרה ומקרה באופן ייחודי וסינגולרי באשר להבדל המיני, ובכל אחד מהמקרים נשארות שאלות פתוחות "להמשך".

במקרה של דורה, המסמן הפאלי ממקם את האיווי הלא מוגשם של האב, שהוא חולה מאד, אימפוטנט (מאואס, 2012א) – על אף שהוא מנהל רומן עם אשת ידידו מר ק'. ההזדהות הדמיונית של דורה היא עם מר ק', זה ש(בניגוד לאב) "יש לו את זה". כתיבה זאת של הפאלוס פותחת עבור דורה את השאלות "מה זה להיות אישה?", ו"איך אישה יכולה להתאוות בגבר אימפוטנט (Unvermogender Mann)?"

במקרה של הקצבית היפה, המתואר ב"פירוש החלום" (פרויד, 2007 [1900]), מתואר חלום שבו היא רוצה לתת ארוחה לבעלה, אבל הכול סגור, ויש לה רק קצת סלמון מעושן; לצד זאת מתוארת אסוציאציה שלה לגבי איווי הלא מסופק בחייה: היא אוהבת מאוד קוויאר, אבל מבקשת מבעלה שלא ייתן לה את זה. פרויד מפרש כי החלום מציין את הזדהותה עם הפאלוס כסלמון מעושן רזה. יש לה בעל שאוהב אותה ומשתוקק אליה. אז למה החלום? זה החלום של אישה, להיות הפאלוס הרזה עבור בעלה?

המקרה של איש הזאבים סובב כאמור סביב הבעיה של ההבדל המיני. לאקאן התייחס אליו כבר באחד הסמינרים המוקדמים שלא פורסמו עדיין, מ-1952-53, והמשיך להתייחס למקרה בשנים שלאחר מכן. כך למשל מעלה הפירוש של פרויד לחלום נוסף שמספר הפציינט:

"חלמתי שמישהו תולש את כנפיו של אספה" (Espe). "אספה?", הייתי חייב לשאול, "למה אתה מתכוון בזה?". "נו, החרק הזה שיש לו פסים צהובים על גופו, זה שיכול לעקוץ". זה חייב אם כן להיות רמז לגרושה (Grusha), האגס עם הפסים הצהובים. "אתה מתכוון לוספה" [Wespe – צרעה] תיקנתי אותו. "זה נקרא וספה? האמת היא שחשבתי שקוראים לו אספה" (כמו רבים אחרים הוא השתמש בקשיי השפה הזרה ככיסוי לסימפטום שלו). "אבל אספה זה אני, S.P" (Sergei Petrovich). האספה הוא כמובן וספה שסירסו את שמו. (פרויד, 1999[1918], עמ' 114)

החלום היה נקמה על איום הסירוס שאיש הזאבים שמע פעם כילד מהעוזרת בשם Grusha; ה"אספה" הוא לא רק מסמן של שמו "תלוש הכנפיים": הוא מרמז על אפיזודה בילדות, שבה הוא רץ בעקבות פרפר גדול, עם כנפיים מפוספסות בצהוב, ופתאום חש מועקה גדולה והפסיק לרדוף אחר החיה. מאוחר יותר באנליזה הוא אמר שהכנפיים של הפרפר מזכירים לו רגליים של "אישה שפישקה את רגליה, שיראו כך את צורתה של הספרה הרומית V". V היה גם סימן השעה של התקפי הדיכאון של הפציינט, והשעה של סצנת הזדווגות בין ההורים שהוא כביכול ראה בילדותו. אכן, המסמן V מציין את את הסירוס ואת הפאלוס בו בזמן וגם את הקושיה של ההבדל המיני.

בקריאה קפדנית (מאואס, 2007) ניתן להראות שפרויד ניגש לקשיים של הסירוס במקרה בדרך של המסמן – דרך לא פחות ברורה מארוכה, העוברת במסמן V ובסימפטומים לשוניים; ההבדל המיני נותר אז כסוג של צמצום לוגי, כבעיה לוגית עם נגיעה בגוף, שמוטל על הסובייקט לפתור.

במקרה של ההומוסקסואלית הצעירה, האכזבה של הילדה בעת לידתו של אחיה על כך שלא קיבלה את הילד מאביה כפאלוס דמיוני, מתמקמת במקום של האב הדמיוני, רק כדי להראות לאב, על ידי רדיפה מופגנת מצד גברת מפוקפקת, "איך גבר צריך לתת [אהבה] לאישה" (מאואס, 2012א). היא נותנת את מה שאין לה – הפאלוס הסמלי, וכך היא שמה "על השולחן" – או יותר נכון, על הבמה של האהבה – את אחד הפרדוקסים של האהבה ושל הקשר "בינה לבינו".

במקרה של איש העכברושים, הפציינט מגיע לפרויד עם אובססיות קשות, שלדבריו המבנה שלהן דומה למה שקרא בספרו של פרויד (1972 [1901]) "פסיכופתולוגיה של יום-יום" שיצא לאור כמה שנים קודם לכן. פרויד גילה שהפציינט סבל מעומס כבד של החוב הכפול של אביו (שהיה מת מזה זמן רב), שבגללו התחתן עם אישה שהוא לא אהב (בגלל כספיה) ו ויתר על אהובתו הקודמת. האב צבר את החוב בעקבות הימורים שערך בכספי של הצבא (מה שנחשב מאוד חמור בצבא האוסטרו-הונגרי). החוב הכפול של אביב המת נפל על הפציינט והתבטא בסימפטום העיקרי, שהוא האובססיה "מה יקרה לאב המת אם...", או "מה יקרה לאהובתי (האישה האידיאלית) אם...". השם של המקרה לקוח מאובססיה שלו הקשורה לעכברושים, ובפרט לעינוי שעליו שמע הפציינט לראשונה בשירותו הצבאי מקפיטן אכזר: הכנסת עכברושים חיים לפי הטבעת של הקורבן. הפירוש של פרויד, והאנליזה, אפשרו לסובייקט למקם שרשרת מסמנים ברורה בין הדמויות של האישה האידיאלית שלו לבין אביו המת (Laurent, 1994[1991-92]). השרשרת הייתה אפשרית הודות למסמן הפאלי, שמסר את החוב של האב – החטא שלו. האב מוכר כ"Spielratte" (עכברוש הימורים). דרך השרשרת Ratte (עכברושים) –> Raten (תשלומים), נמסרת המסמניות של הפאלוס: מעבר לחומריות של כל מסמן בנפרד, קיימת משמעות לשרשרת. לכן אין זה "OCD", אלא נוירוזה כפייתית.

למקרה של הנס הקטן הקדיש לאקאן חצי סמינר. ז'אק-אלן מילר סיכם בצורה מפתיעה את עיקרו (miller, 2005): הנס, עם הפוביה שלו מסוסים, נמצא בתוך שדה של איווי גחמני של אמו, שכך – דרך האיווי הגחמני – מתגלָּה [עבורו] כאישה. הוא ממוקם בין האישה לבין האם. הנס, לפי לאקאן, הוא לוגיקאי רציני: הפוביה שלו התחילה בעקבות כך שאיבר המין שלו התעורר: פתאום זה חי, זה חי יותר מדי. מה אפשר לעשות עם זה? הבעיה של ההתענגות הפאלית הייתה אז לבעיה בוערת עבורו. ואז, לכל דבר חי, ואף לכל דבר בכלל, הוא מייחס פאלוס (Wiwimacher, עושה-פיפי), עד שהוא רואה את אחותו שרק נולדה ערומה. אז הוא הופך ליומיאני (Humean), כמו הפילוסוף דויד יום (Hume) שהטיל ספק במחשבה אינדוקטיבית: אם אתמול והיום זרחה השמש, הרי זה לא אומר שגם מחר זה יקרה. במקרה של הנס, אנו נוכחים בהבניה של המטפורה האבהית בזמן אמת; הנס בונה אותה משום ש"פתרון הבעיה של ההתענגות הפאלית אפשרי רק במלכות האב. במלכות האם היא בלתי אפשרית" (Miller, 2011 [1993-4]). האיווי הגחמני של האם יכול לצאת מהחשכה ולהירשם באמצעות המטפורה האבהית, שמחליפה את האיווי של האם בשם-האב, וכתוצאה מהאופרציה הזאת זוכה הפאלוס במשמעות: "האיווי של האם הוא מסמן שהמסומן שלו הנו הפאלוס", זו חלק מדרכו של הנס הקטן. 

אבל יש עוד. לא כל המועקה נספגת או נפתרת באמצעות הפוביה. יש משהו שהנס מצייר ושלאקאן מדגיש: איזה "צל שחור קרוב לפה של הסוס" (שם, עמ' 204) – הרסן. צל זה לא נכנס לפתרון המיתי-לוגי של הנס הקטן, ונשאר ככזה – צל. 

באופן הומולוגי, התגלית האישית של הנס בדרכו הנו המטפורה האבהית – פתרון שאמנם עודו כללי מדי, אך כבר פותח את הדרך בין האם לבין האישה.

 

 

המקרה

המסמן הפאלי

קריאה נוספת

השאלה

דורה

Vermögender(בעל הון, בעל אמצעים) – unvermögender(אימפוטנט)

המסמן הפאלי כמסמן של איווי האחר, איווי לא מסופק, של אביה---> יש מסמן חסר: המסמן של האישה.

מה זה להיות אישה?

איך יכול להיות שאישה אוהבת גבר אימפוטנטי?

הקצבית היפה

Lachs– סלמון

Kaviar– קוויאר

המסמן הפאלי כמסמן של הזדהות של הסובייקט: אני= סלמון = פאלוס

כך זה להיות אישה?

איש הזאבים

השעה 5

המסמן הפאלי מאפשר את המיקום של Vכתנאי אהבה ואיווי, אימה.

 

איש עכברושים

Spielratte, ratten…

המסמן הפאלי כערבות לשרשרת. כלי להיפרד מהאב המת ומהאישה האידיאלית

מה בהמשך?

הנס הקטן

Wiwimacher– עושה פיפי

המסמן הפאלי לכולם...

פותח לילד מסלול בין האם לבין האישה

ובעתידו כמבוגר?

 

 

 

הפונקציה הפאלית, ההתענגות והסירוס

אם אכן אפשרי לכתוב פונקציה פאלית, אפשר לתת דין וחשבון על כך שחלק מההתענגות נרשמת, וחלק לא נרשמת (Miller, 1991). הסיבה הראשונה לכך קשורה לרישום. הרישום מאפשר לקרוא, וכך לא לבנות רק על המילה המדוברת. בריאיון רדיופוני איתו אמר לאקאן (Lacan, 1970), שפרויד סמך על היהודי בתור זה ש"יודע לקרוא", כלומר, לתת עדיפות למה שכתוב ומה שניתן לקרוא. הסיבה השנייה קשורה להגדרה של מה שנקרא "פונקציה" בלוגיקה המודרנית – שכן עצם העובדה שיש פונקציה מצביעה על כך שיש מה שנרשם בה ובהכרח גם מה שלא נרשם בה. וכך כותב גוטלוב פרגה (Frege) (2004 [1879]), שהגדיר "פונקציה" באופן הכי מדיוק עד היום:

אם בביטוי, שתוכנו אינו חייב להיות שפיט, סימן פשוט או מורכב, במופע אחד או יותר שבהם הוא מופיע, נחשב על ידנו, במופע אחד או יותר שלו, כבר-המרה על ידי אחד, כשבכל מופעי הביטוי הללו יוצב אותו ביטוי, אזי אנו מכנים את החלק שאינו משתנה בביטוי 'פונקציה', ואת החלק הבר-המרה – ה'ארגומנט' שלה. (עמ' 27)

ופרגה מדגים:

הביטויים

1 + 2•13

2 + 2•23

4 + 2•43

משמעותם המספרים: 3,18,132. אם הפונקציה הייתה רק ביטוי של חישוב, אזי היא רק מספר, ולא היה זה שום חידוש עבור האריתמטיקה. אבל אם חושבים על הפונקציה כביטויים היכן שמציינים מספר עם האות x, למשל,  x3•2 + x, אז x הנו הארגומנט של הפונקציה, ואפשר להכיר אותו כאן:

1 + 2•13

2 + 2•23

4 + 2•43

אז, המשותף של הפונקציה אכן נמצא ב x3•2 + x, ואפשר לכתוב אותו כך:  ( ) + 2•3( )

כך שהפונקציה הנה גם פתוחה וגם סגורה. פתוחה – כי במהותה היא לא רוויה. סגורה – כי יש מה שנרשם בה, וגם מה שלא נרשם בה.

לאקאן כתב את הפונקציה הפאלית, כ-. x הנו הארגומנט; הוא רק מסמן. הכתיבה של הפונקציה רושמת קודם כל את היחס בין המסמן לבין ההתענגות – את מה שניתן לכתוב על היחס הזה.

מהי ההתענגות? היא קשורה לעובדה שבני אדם לא שלמים, לא מסתדרים אף פעם עם הגוף שלהם. יש הפרעה מבנית. האם החיות מתענגות? אי אפשר לדעת במדויק, כי אין דיבור; אבל לאקאן התייחס פעם לגרגור של החתול. אם שמים עליו את היד, כל הגוף שלו נתפס ברגע הזה. בכל מקרה, זה נשאר כשאלה. אצל בני אדם, ההתענגות היא "ההוויה-שמבעד-לדיבור" (parletre). "ההתענגות המינית פותחת את הדלת להתענגות" (Lacan, 2012 [1971-72]): בני אדם חשים שיש התענגות דרך ההתענגות המינית – אבל זה "לא אומר שההתענגות היא היא ההתענגות המינית" (שם). ההתענגות המינית היא החלק שנרשם, דרך הפונקציה הפאלית. כך שלפחות יש רישום אחד בטוח. הרישום של ההתענגות המינית.

אולם חשוב להדגיש שכאשר לאקאן כותב "פאלוס", מדובר בו בזמן על סמל של ההתענגות – וגם על סמל של הסירוס (Miller, 2011 [1989-1990]). כפי שלאקאן מציין, וז'אק-אלן מילר מזכיר, המונח "סירוס" אצל פרויד הוא פרדוקסלי. מצד אחד, מדובר על ההשלכות של צפייה באיברים הגניטאליים – "השלכות נפשיות של ההבדל המיני האנטומי", לפי הכותרת של מאמרו של פרויד מ-1925. כך הנס הקטן (פרויד, 2003 [1909]): הוא רואה את אחותו הקטנה בזמן שרוחצים אותה, ואומר ש"העושה-פיפי שלה קטן, אבל זה בטח יגדל". מצד שני, החוויה הזאת היא דמיונית במהותה, כי מדובר על התבוננות בצורה של הגוף, שלא בהכרח סופית מבחינת המסקנות: הסובייקט עשוי לסרב לקבל אותה. עדות לכך היא ההופעה של המונח Verleugnung, הכחשה. בפטישיזם, למשל, פרויד מדבר על הכחשה של העדר הפאלוס של האישה. הכחשה של העדר: פרדוקס? לא בדיוק, אלא שיש דרישה סמלית שקודמת לה: הדרישה שלכולם יש פאלוס (ראו הנס הקטן). הדרישה הסמלית מוכחשת על ידי התפיסה של ההבדל האנטומי.

הפונקציה הפאלית קשורה אם כן לסירוס, מעצם העובדה ש"זה" (ההתענגות) נרשם. אם טענּו קודם שכל מקרה ומקרה מהקליניקה נכתב באופן שונה וקשור לפאלוס באופן אחר, כעת ניתן להוסיף שכל אחד מהם שונה ביחס שלו/ה לסירוס.

 

(אבל עדיין, בכל אופן, מה עם נשים?)

ההתענגות המינית הנה התענגות עם גבולות ברורים, אלה של ההתענגות הפאלית ובמיוחד הסימפטומים (שהם כאמור "חיי המין של הנוירוטים" לפי פרויד) – אף אם היא נרשמת באופן שונה עבור כל אחד. העניין מסתבך כשמתחילים לדבר על התענגות אחרת. לאקאן התחיל לפתח את זה כבר בסמינר שלו "המועקה" (Lacan, 2006 [1962-63]), כאשר חזר לביטוי של ארנסט ג'ונס (Jones, 1933), שכתב שהאישה היא דויטרו-פאלית (deuterophallic "דויטרו" = משני). לפי הביטוי המדויק של ג'ונס האישה יכולה אמנם להתעניין בסירוס – כלומר בפאלוס – אבל רק משום שכך היא נכנסת לבעיות של הגבר. אישה יכולה אף להיות "פאלית", אבל היא לא שם ב-100%. זה משני, אין זה העיקר.

לפי הביטוי של האנליטיקאית הבריטית ג'ואן ריבייר (Riviere, 1993), שלאקאן התייחס אליו יותר מפעם (למשל בסמינר "המועקה") – הפאליות הנה "masquerade", נשף מסכות. במאמר של ריבייר מדובר למשל על אישה מפתה, שבמקרה הספציפי שלה הפיתוי היה מסכה אל מול עמדה גברית פאלית. לאקאן מוביל את הנקודה הזאת רחוק עד כדי מיקום האורגזמה כשוות ערך (equivalent) למועקה. בסמינר על "המועקה" (Lacan, 2006 [1962-63]) הוא אומר:

אני לא אמרתי כלל שסיפוק האורגזמה זהה למה שהוזכר בסמינר שלי על האתיקה, המקום של ההתענגות. זה אף אירוניה לומר זאת על המעט של סיפוק, אפילו אם זה מספיק, של האורגזמה. מדוע שיהיה זה אותו דבר, ומדוע בכלל שייעצר באותה נקודה של המעט האחר הזה, גם אם מוצלחת, שמציעה ההזדווגות לאישה? (שם, שיעור של 29.5.1963)

המונח הפרוידיאני "סיפוק" (Befriedigung) לא הוזכר באופן שכזה לפני לאקאן. באשר לאסכולה של לאקאן עצמה, ז'אק-אלן מילר (Miller, 1987 [1981]) העמיד את הדברים על דיוקם בתקופה מוקדמת ביותר בעת שנשא בקראקס את ההרצאה "לאקאן אחר" בנוכחותו של לאקאן. זה היה פירוש שרק לאחר מכן ראינו את גובה הגלים שגרם. עד אז, לאקאן נתפס כמי שהביא לפסיכואנליזה את החופשיות של המסמן, החידוש בפרקטיקה של השפה. מילר הבהיר שיש לאקאן אחר, שאותו הציב בניגוד למסורת הפוסט-פרוידיאנית של יחסי האובייקט.

אחרי פרויד, המַּאמַצים של הפוסט=פרוידיאנים הופנו למתן מענה לשאלה: "מהו אופן הסיום הנכון של הטיפול הפסיכואנאליטי?. הם ניסו למקם את הישגי הטיפול ביחס המיני, דהיינו, קשר טוב, קשר גניטלי עם האובייקט. עבור פרויד, זאת הייתה בעיה. ב"אנליזה סופית ואינסופית" (פרויד, 2002 [1937]) הוא קראה לה "הסלע של הסירוס" כשכתב "לעתים קרובות מתקבל הרושם שכאשר מדובר במשאלת הפין ובמחאה הגברית, הרי שחדרנו מעבר לכל השכבות הפסיכולוגיות, הגענו ל'סלע מוצק' ובכך גם בסוף פעולתנו". הפתרון הפוסט-פרוידיאני היה ב"יחסי אובייקט": איך למצוא את הקשר הגניטלי האמיתי – כמובן, על פי האמת הגניטלית של האנליטיקאי. הפוסט-פרוידיאנים לא קיבלו את מה שהם קראו "הפסימיות של פרויד", בעיקר את הסירוס במרכז של חיי אהבה. לכן הם מיקמו את התיאוריה של יחסי האובייקט בדיוק במקום שבו פרויד מיקם את הסירוס – כפי שמוסבר באתר אינטרנט המוקדש לשיטתם:

תיאוריות יחסי האובייקט דוגלות כולן בראשוניות של יחסים – החל ביחסים הדיאדים אם-ילד, וגורסות שחוויות תוך-נפשיות, בין-אישיות וקבוצתיות מצויות בבסיס ההתפתחות של זהות אישית. הפרשנות המודעת והלא-מודעת של האינדיבידואל ליחסים אלה היא הבסיס ליחסים מאוחרים יותר עם אחרים, בחברויות, נישואין ומשפחה.

בעוד הפוסט-פרוידיאנים דחו את הפרה-גניטלי כדבר ילדי, "non- adult", ההדים האדיפליים של תפיסת מטפל כהורה נופלים על גב ה"פציינטים-ילדים". כמובן, הסוף הטוב הוא תמיד "את(ה) תיהיה(י) בסוף הטיפול כצלם-הזדהות עמי. אני-גניטלי-adult, המודל הכי טוב בשבילך". זוהי סוגסטיה לאור היום, תיאוריה הגורמת מבוכה במקרה הטוב בימינו, ומביאה לביקורת מוצדקת על הפסיכואנאליזה כדת שדוחפת לאינפאטיליות.

ביחס לאמירה של גתה (Goethe) "אני אוהב את אלה שמחפשים את הבלתי אפשרי", ענו אם כן הפוסט-פרוידיאנים: "אין לך מה לחפש בבלתי אפשרי שבאובייקטים הפנימיים שלך; תסתפק במה שיש". לאקאן, גורס לעומתם: "אל תסתפק במה שיש, תמצא את הבלתי אפשרי – הלוגי". עבור לאקאן, כפרוידיאני, אין דיאדה אם-ילד: היחס אם-ילד דורש אלמנט שלישי. האלמנט הזה נקרא פאלוס – המסמן הפאלי (Lacan, 2005 [1956-57]). אין יחס בין האם לבין הילד שלא בדרך הפאלוס [המסמן], יהיה זה פאלוס נוכח או נעדר. "יחס" כשלעצמו הוא מושג שדורש את השלישי: בלוגיקה, "יחס בין b לבין c", נכתב "bRc". "R" הוא האופרטור של היחס, המאפשר לכתוב אותו. במקרה של האם והילד, "פאלוס" הוא האופרטור: .

האם, הילד, והפאלוס – השלישיה הדמיונית

מילר, ב"לאקאן אחר" (Miller, 1987 [1981]), מציין שסופו של התהליך האנליטי אינו ההופעה של היחס המיני, אלא דווקא ההופעה של האי-יחס. ודווקא שם, לאובייקט תפקיד חשוב. בעוד הפוסט-פרוידיאנים דחו את הפרה-גניטלי, עבור לאקאן, הפרה-גניטלי מאיר מה תפקידו של האובייקט: הוא משמש כפקק. "האובייקט אוטם את היחס שלא קיים, וכך נותן לו [ליחס] את הקונסיסטנטיות הפנטזמטית שלו".

איך אפשר לאטום את היחס שאינו קיים? אפשר, כמו למשל בְּמָבוך שבנוי כך שיש בו יציאות כוזבות, שלא מובילות לשום מקום. בנוסף לכך, אפשר למקם לפני יציאה כוזבת דבר מה כ"אוטם". זהו תפקידו של האובייקט.

למשל, ברור שהקטע בצד ימין שמסומן בחץ, הוא יציאה כוזבת, שמובילה רק לסיבוב סתמי, שבנוסף לכך אפשר לאטום עם אובייקט. הנפילה של האובייקט כמכשול יכולה לחשוף שבעצם היה זה פתרון דמיוני בלבד. התגלית הנה ש"אין שם דלת", הקונסיסטנטיות כביכול שניתנה ליחס המיני התגלתה כפנטזמה בלבד דרך הנפילה של האובייקט. בהקשר זה טען לאקאן גם שההתענגות המינית היא היא המכשול ליחס המיני (Lacan, 1971).

האובייקט החלקי, הפרה-גניטלי, שנשאר מחוץ לטווח של הנורמה או הנורמליזציה הפאלית, הוא האובייקט של הדחף, שגם נמצא בלב הסימפטום. כך, כזכור, פרויד (2002 [1937], עמ' 225): "הסימפטום הוא סימן ותחליף לסיפוקו של דחף שלא בא לידי מימוש".

 

הפונקציה הפאלית: קריאה של "גבר" בעזרת שני מיתוסים

מה זה אומר להתמקם כ"גבר"? על פי הפרקטיקה האנליטית, "גבר" הנו זה שבוחר לצאת ולסיים את "תסביך אדיפוס" דרך הסירוס. "גבר" כאן בין מירכאות כי אין זה ידוע מראש, זה לא תלוי באנטומיה, אלא בבחירה. לאקאן רצה להשתחרר ממגירות קבועות מראש. אם אפשר יהיה לכתוב את המשפט הזה בכתיבה לוגית בעזרת הפונקציה הפאלית, שכאמור כותבת "סירוס" ו"התענגות" בו בזמן, אזי אפשר יהיה לקרוא "גבר" מזוויות שונות. 

ראשית, . זה נקרא: (עבור כל X) פועלת הפונקציה הפאלית – הסירוס (לאקאן, 2005 [1972-73]). מי שנרשם כך, נרשם בתוך פונקציה של "כל X", שכבר מראש בתוך הפונקציה.

כדי להבין זאת, נחזור למשל של ברטרנד ראסל של הנעליים והגרביים, שהוזכר בחלק הראשון של המאמר (מאואס, 2012ב), לפיו בקבוצה של זוגות נעליים אפשר לבחור נעל אחת מכל זוג לפי הכלל "בחר את הנעל הימנית בכל זוג" – אבל בקבוצה אין סופית של זוגות גרביים (שבהם אין הבחנה בין ימין לשמאל) אין כלל דומה המאפשר לבחור פרט מסוים (Calder, 1979).

אם אתה קורא לעצמך "גבר", אתה בוחר גרב, כלומר, "X", אבל מוצא את עצמך בקבוצה של נעליים – כלומר, "X עם דבר מה נוסף, ידוע" – עם פאלוס, דהיינו, סירוס. תמיד. יכול להיות שיש לך שאיפה לאידיאל של חופשיות ופתיחות "כולנו גרביים שווים, אין הבדל בין המינים", אתה בעד שוויון במגדר. אתה מכריז שאתה פמיניסט. הבעיה היא שבלא-מודע אתה נמצא באדיפוס: הנעל של הסירוס, נעל עם מידה – "המידה הפאלית" של ההתענגות, המודדת למי יש פחות ולמי יותר: "יש לי יותר, אני נהנה יותר, הדשא של השכן ירוק יותר..."

למעשה, הנעל קיימת הודות לכך שיש "אחד שיוצא מן הכלל", אחד שקיים מחוץ לאוניברסל שאתה נאמן לו, אחד שלא חל עליו הסירוס: . זה נקרא: קיים X אחד שלא נמצא בפונקציה הפאלית – הסירוס (השלילה הנה הקו מעל ה-). זה ה"יוצא מן הכלל" שמייסד את האוניברסל "עבור כולם". היוצא מן הכלל הוא הכרח לוגי בשביל לאקאן, כי דווקא היוצא מן הכלל הוא שמאפשרר את הכלל. אפשר גם לכתוב שהוא, ה"יוצא מן הכלל", הנו קו הגבול:

פרויד המציא שני מיתוסים שביחד, עבור לאקאן, מהווים את הלוגיקה של האדיפוס במיניות של הגבר. אחד הוא כמובן המיתוס האוניברסלי של אדיפוס עצמו. ההתענגות העיקרית, לשכב עם האם, זו התענגות אסורה. מכאן שההתענגות אחרת היא "לא זה", היא לכל היותר חלקית, התענגות של אובייקט, של חלק מן הגוף של האחר. התענגות סימפטומטית, תחליפית, נקודתית, מוגבלת, סופית. מכאן שמילר היה יכול לומר: "הסובייקט בעמדה גברית אף פעם לא מוצף על ידי ההתענגות שלו" (Miller, 1993). קורה כאן דבר מעניין: העובדה שיש גבול לכוליות (totality) של "גברים", שהם מוגדרים כקבוצה סגורה וברורה, היא עובדה שמבחינה לוגית מגבילה גם את ההתענגות ה"גברית" עצמה

המיתוס שני הוא זה של האב הקדמון של "טוטם וטאבו", שעליו כותב פרויד (Freud, 1980 [1913]): "יש אב אלים, קנאי, ששומר לעצמו את כל הנשים (der alle Weibchen) ושמסלק את הבנים כשהם גדלים". האב הקדמון עם כל הנשים הנו מיתוס של פרויד והכרח לוגי של לאקאן. עבור האב הזה, הסירוס לא תקף.

: האוניברסל של האדיפוס - "כולם תחת הפונקציה הפאלית/סירוס"

: היוצא מן הכלל של "טוטם וטאבו" - "יש אחד שלא..."

 

נשים – הקיום הפתוח: "האישה לא קיימת"

מאריסטו, ועד פרגה עברה הלוגיקה דרך ארוכה. לאקאן השתמש לא רק בלוגיקה המודרנית אלא גם בלוגיקה המסורתית כדי לעורר בפני הפסיכואנליטיקאים את השדה – הלא אדיפלי בלבד – של הנשיות.

אריסטו מדגיש, ב"Prior Analytics", שקיים "משפט אוניברסלי חיובי".כדי להבין זאת נשתמש בדוגמה של ז'אק-אלן מילר (Miller, 2004-5): כשאנחנו מכניסים את היד לתוך קופסה המלאה בכדורים, ומוצאים כדור לבן, אחר כך עוד אחד, וכן הלאה – כאשר יש לנו את כל הכדורים ביד ולא נשאר אחד בקופסה, נוכל לומר "כולם לבנים". במקרה שנוציא דווקא אחד לא לבן, נגיד שחור, אחר כך אחד אדום, אחר כך אחד ירוק, וכן הלאה, עד הסוף – נוכל לומר "אף כדור אינו לבן". זהו "משפט אוניברסלי שלילי". אם נעבור למקרים פרטיקולריים, נתחיל ב"משפט פרטיקולרי חיובי": במקרה שזה אכן קורה, אפשר לומר: "כמה כדורים הם לבנים". השאלה, מדגיש מילר, היא איך זה עובד במשפט פרטיקולרי שלילי. שהרי למשפט "כמה כדורים הם לא לבנים", יש לכך לפחות שני מובנים אפשריים: (1) "יש כמה כדורים לא לבנים – אבל יש כמה שהם כן לבנים"; (2) "יש כמה כדורים לא לבנים – אבל זה אפשרי כי כולם לא לבנים".

במובן הראשון, אריסטו משתמש בביטוי "לא כולם" (me pantes) (בדוגמה שלנו – לא כולם לבנים). זהו משפט פרטיקולרי שלילי, כאשר השלילה היא של האוניברסלי (pantes, כולם). אריסטו, כנראה, עזב את הניסוח הזה, אבל לאקאן חילץ אותו מהשיכחה,1 וכתב כך את ההתענגות שהיא "לא כולה פאלית":  – זו גרסה לוגית של ה-deuterophallic של ג'ונס שהזכרתי לעיל. הקו של השלילה הוא מעל האוניברסלי, "כל X" (): "נשים" זו קבוצה שאין בה כוליות. יש כוליות בשלילה, בעקבות אריסטו. אבל התפיסה של האישה כ"לא כולה" הולכת רחוק הרבה יותר.

אם נמשיך במשל של מילר, של הכדורים הלבנים, ברגע של הבחירה אין זה בטוח איזה כדור יצא. אין כאן נעל, ימין או שמאל. אנחנו נמצאים בשדה של הקיום, אחד אחד, בקבוצה פתוחה. לכן, לא קיימת האפשרות של ה-נשים. מה שיש זה "נשים". בדומה למה שקרה עם ההתענגות לגבי "גברים", ההתענגות כאן צמודה ללוגיקה של "לא-הכול". במובן השני, הנוסחה הפרטיקולרית של לאקאן לצד "נשים" היא : "לא קיים X שאינו מחוץ לפונקציה הפאלית". השלילה כאן גם מעל ה"קיום של X כלשהו" () וגם מעל הפונקציה הפאלית (). אין לנו בצד הזה "יוצא מן הכלל", כלומר, אין שום X שיש לו/לה מיקום יוצא דופן בפונקציה הפאלית. כתוצאה מכך, אין קבוצה סגורה, אבל גם אין את ה- אישה. "האישה לא קיימת", אמר לאקאן בשובבות (2005 [1972-73]), והזכיר שמי שהייתה במיוחד מזועזעת על ידי אמירתו הייתה אישה מהתנועה הפמיניסטית באיטליה: "לדידו של דוקטור לאקאן, הגברות , le donne, לא קיימות!", "אמרתי לה, בואי מחר בבוקר ואסביר לך על מה מדובר" (עמ' 72). באומרו שאין בנמצא את ה-אישה, לאקאן לקח בחשבון באופן רציני ביותר את העובדה שיש מסמן אחד בלבד בשביל הליבידו: הפאלוס. פרויד (2002, [1905]) אמר שהליבידו הוא גברי בלבד:

אילו אפשר היה להעניק למושגים "זכר" ו"נקבה" תוכן מוגדר יותר, יכולים היינו לטעון את הטענה שהליבידו בדרך קבע ובהכרח הוא בעל אופי גברי, בין אם הוא מופיע אצל הגבר או אצל האישה, ללא קשר עם האובייקט שלו, יהא זה גבר או אישה. (עמ' 80)

אם כן, אין "מסמן של ה-אישה". זה חסר באחר. בשל כך, כבר בסמינר "המועקה" לאקאן היה יכול לומר "האישה, יותר אמיתית ויותר ממשית" (Lacan, 2006 [1962-63]). היא יותר אמיתית, מעצם העובדה שהיא יותר חופשייה בשדה של האיווי, מעצם העובדה שאין המסמן הפאלי קובע אותה "כולה". היא יותר ממשית, כי נשים קיימות אחת-אחת, כל אחת בנפרד , כל אחת בפני עצמה.

ומכיוון שאין מסמן של האישה, לא קיים היחס מיני "גבר עם אישה". זה לא אומר שאין עובדות ברורות בשדה של המיניות, נהפוך הוא. היעדר היחס המיני שופך אור חזק על המיניות בתנאי שנימנע מלנסות לקבוע את היחס המיני כיחס בינארי גבר-אישה על בסיס של שיח מקובל כלשהו.

ומה בקשר להתענגות הנשית? מה שלאקאן כינה "התענגות נשית" זו התענגות שאינה קשורה לסירוס, אף אם יש בה חלק שכן יכול לענות למסמן הפאלי ולסירוס. מילר מזכיר שלאקאן אמר על ההתענגות הנשית שהיא "סמוכה לעצמה" (Miller, 1993, p. 324). זו לא התענגות נבדלת, כמו ההתענגות הגברית שאפשר להבדיל אותה על ידי מרכיבים נבדלים: 1,2,3,4… . ההתענגות שלאקאן כינה התענגות נשית הינה "צפופה": אישה מסוגלת להגיע עד הסוף, דבר שבשביל גבר יכול להיות נוראי. לאקאן מתייחס למדיאה, האישה שהרגה את בניה רק כדי לפגוע במקום הכי כואב של בעלה הבוגד, יאסון. לא בכדי לאקאן אמר: "הגברים הולכים למלחמה כדי לברוח מהנשים". בסופו של דבר, עוצמה תמיד קשורה למיניות, וגברים לעתים לא בולטים כהכי אמיצים.

לאקאן התייחס להתענגות של המיסטיקניות (שיכולים גם להיות מיסטיקנים גברים מבחינה אנטומית), המתרחשת בגוף, ו"לא מהפונקציה הפאלית". אולם כתיבת הפונקציה הפאלית איפשרה לקרוא את מה שנמצא מחוץ לה. אצטט שורות מהדוויג (Hadewijch, 1980), משוררת ומיסטקנית מהמאה ה-XIII שלאקאן (2005 [1972-73]) מזכיר בסמינר "עוד":

He who conquers love

learns what is hers without compensation.

For this reason in loss: All that can be

adjudged to men for love’s sake—sadness,

shame, pain, bitterness, and sorrow

all this the lover has chosen

for love or for true profit.

In this choice he spares neither heart not mind;

so he receives bitter as gladly as sweet,

on condition that he may content love.

In good, love shows satisfaction;

in ill, that we lack something of hers;

in gain, she shows that her winnings

continually give riches and love;

in loss, she shows that her power

has brought heaven down to earth;

that profit came from loss,

and grace from sin.

לאקאן מתייחס גם לפסל של המיסטיקנית תרזה הקדושה, מיסטיקנית ספרדייה שכתבה "muero porque no muero", "אני מתה כי אני לא מתה", ולפסל שלה, של ברניני, שנמצא ברומא. "אתם רק צריכים להגיע לרומא ולהתבונן בפסל של ברניני כדי להבין מייד שהיא מתענגת, אין בכך ספק. וממה היא מתענגת?", שואל לאקאן (2005 [1972-73], עמ' 94).

    

תרזה הקדושה, ברניני

היה זה לאקאן שהכניס את המושג של ההתענגות לשדה הפסיכואנאליזה. ה"התענגות הפאלית" התגלתה כהתענגות חלקית, נבדלת, שניתנת לספירה (כפי שמתבטא בביטוי "מיספר" במובנו בשפת הרחוב). היא התגלה כמוגבלת ברגע שהיה אפשרי למקם אותה כפונקציה. ה"התענגות אחרת", ה"נשית", הלא מוגבלת, הייתה בתחילה "פריבילגיה" של נשים שיכולות לחוש את זה אך לא אומרות לנו דבר. בהמשך הסתבר אגב שיש גם מיסטיקנים גברים, כמו למשל San Juan de la Cruz, שחשים שיש דבר מה שתופס אותם לגמרי, שהם קושרים לפעמים לאלוהים, שהולך אל מעבר לשדה הפאלי.

מילר מציין שב"משנה האחרונה" שלו לאקאן התייחס לאופן של"התענגות הנשית" כאופן של ההתענגות בכלל. זה פתח עבור הפרקטיקה הפסיכואנליטית את הדלת לתקופה של "מודרניות נוזלית", שבה המסמן האדון מחוויר: הוא הפך להיות מסמן מפוזר בלי שם קבוע – הקפיטליזם, שלא מכבד שום אדון ושום סדר. אולם כבר ב-1938, במאמרו המוקדם "התסביכים המשפחתים" (Lacan, 2012 [1983], p. 72), לאקאן כתב על "ירידה של האימגו (imago) האבהי" ושאל האם זה מקרה שהפסיכואנליזה הופיעה בעולם דווקא בתקופה של ירידה זו, תקופה שבה "איזשהו בן של הפטריארכיה היהודית דמיין את תסביך אדיפוס": הכוונה לגאוניות של פרויד, שהרגיש כבר אז את יציאת האב אל מחוץ למרכז של המשפחה, ורשם זאת באמצעות תסביך אדיפוס. בהכנסתו את מושג התענגות לשדה של הפסיכואנליזה, ובתפיסה שהציג לגבי הסקסואציה, כלומר הבחירה של הזהות המינית על ידי הסובייקט, לאקאן הכין את הפסיכואנליזה למאה ה-XXI.

"נשים הן האנליטיקאיות הכי טובות או הכי גרועות", הוא אמר. הוא עצמו רצה להיות "אישה honoris causa" (לשם כבוד). אכן, העמדה הנשית, שבה "כל אחד ואחד היא שונה ואחרת", פתוחה הרבה יותר לאתגרים של האוניברסלים הכוזבים של אי-הנחת של תקופתנו.

 

 

^1. לפי סברה של ז'אק-אלן מילר, לאקאן עשה זאת לאחר קריאה במאמר של הלוגיקאי ז'אק ברונשוויג (Brunschwig, 1969) שפורסם בחוברת שמילר עצמו יסד בשנות השישים.

 

מקורות

לאקאן, ז' (2005 [1972-73]). "עוד", סמינר 20, רסלינג, תל אביב.

מאואס, מ' (2007), פרויד עם לאקאן, רסלינג.

מאואס, מ' (2012א). "הפאלוס: פרויד ולאקאן עם ז'אק-אלן מילר". אתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2718

מאואס, מ' (2012ב). "יש יחסי מין – אבל יחס מיני אין: פרויד ולאקאן עם ז'אק-אלן מילר". אתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2824

פרגה, ג' (2004 [1879]), "כתב מושגים", הוצאת שלם, ירושלים.

פרויד, ז' (1993 [1905). "קטע מתוך אנליזה של היסטריה". בתוך: פרויד ודורה, עם עובד, תל-אביב.

פרויד, ז' (1999 [1918]). "איש הזאבים", הוצאת "ספרים".

פרויד, ז' (2002 [1905]). "שלוש מסות על התיאוריה של המיניות", בתוך: מיניות ואהבה, עם עובד.

פרויד, ז' (2002 [1920]). "על הפסיכוגנזה של מקרה הומוסקסואליות נשית". בתוך: מיניות ואהבה, עם עובד.

פרויד, ז' (2002 [1937]) "אנליזה סופית ואינסופית". בתוך: הטיפול הפסיכואנאליטי, עם עובד.

פרויד, ז' (2003 [1909]). הנס הקטן, פסיכואנליזה של פוביה של ילד בן חמש. הוצאת "ספרים".

פרויד, ז' (2003 [1926]). "עכבה, סימפטום וחרדה", רסלינג.

פרויד, ז' (2004 [1909]). איש העכברושים : הערות אודות מקרה של נוירוזה כפייתית. הוצאת "ספרים".

פרויד, ז' (2007 [1900]). פירוש החלום. עם עובד.

פרויד, ז. (1972 [1901]). פסיכופתולוגיה של חיי יום-יום: על שיכחה, פליטת-פה, מעשה-שגגה, אמונת-הבל וטעות. מסדה.

 

 

 

Brunschwig, J. (1969). “La proposition particuliere chez Aristote", "Cahiers pour l’Analyse", Electrrronic edition.

Freud, S. (1980 [1913]). Totem y Tabú, Amorrortu, Buenos Aires.

Gide, A. (1926). “Si le grain ne meurt”, Edition du groupe « Ebooks libres et gratuits ».

Hadewijch (1980). The Complete works, Paulist Press, N.J.

Jones, E. (1933). The Phallic Phase. Int. J. Psycho-Anal., 14:1-33.

Lacan (1970). Radiophonie (interview). RTB.

Lacan, J. (1964 [1973]). Seminaire 11, Paris, Seuil, 1973.

Lacan, J. (1971). “Ou pire”, op cit, 15/12/71.

Lacan, J. (2005 [1956-57]). Seminario 4, “La relación de objeto”, Paidós, Buenos Aires.

Lacan, J. (2006 [1962-63]). Seminario 10, “La angustia”, Paidós, Buenos Aires, 29/5/63.

Lacan, J. (2012 [1938]). “Los complejos familiares en la formación del individuo”, “Otros Escritos”, Buenos Aires, Paidós.

Lacan, J. (2012 [1971-72]). Seminario 19, “Ou pire”, Paidós, Buenos Aires.

Laurent, E. (1994 [1991-92]). “Entre transferencia y repetición”, Atuel, Buenos Aires.

Miller, J-A (1987 [1981]). “Otro Lacan”, ”Matemas 1” Manantial, Buenos Aires.

Miller, J-A (1990 [1988]).: “Acerca de el Gide de Lacan”, Malentendido, Buenos Aires.

Miller, J-A (1991). “Lógicas de la vida amorosa” , Buenos Aires, Manantial.

Miller, J-A (1993). “Lógica de la cura y posición femenina”.

Miller, J-A (2004-5). “Pièces détachées”, cours, 9/2/05.

Miller, J-A (2005). “El ninio, entre la mujer y la madre”, Virtualia, Julio 2005, http://virtualia.eol.org.ar/013/default.asp?notas/miller.html

Miller, j-A (2006). “Introducción a la clínica lacaniana”, Barcelona, ELP.

Miller, J-A (2011 [1989-1990]). “Los divinos detalles”, Paidós, Buenos Aires.

Miller, J-A (2011 [1993-94]). “Donc”, Paidós, Buenos Aires.

Riviere, J. (1929). “Womaliness as Masquerade”, International Journal of Psychoanalysis, Vol. 10, pp. 303-13.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

מאואס, מ. (2012). אין יחס מיני, האישה לא קיימת: פרויד ולאקאן עם ז'אק-אלן מילר. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2844

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

צביאל רופאצביאל רופא16/3/2013

ובנוסף, שחף. כתבת לי: 'יש המון סטודנטים שנהנים מהם, ואלה שלא, שלא ימשיכו ללמוד אותם. זכותם'. ברם, נא המשך לחשוב ולהקשות: אבל לא כמה סטודנטים 'נהנים', אלא כמה סטודנטים ברחבי תבל מתקשים, וכמה ממש סובלים וכמה בסופו של דבר נכשלים?

כי כאשר אתה בוחן מערכת אתה לא אמור לבדוק כמה אור יש בה, אלא כמה חושך... ואז להיות אמפאטי ומתחשב כלפי הנפגעים ופחות חשוב ונחוץ והוגן שתהיה מרוצה מהצולחים והמצליחים.
http://www.tapuz.c...02463






צביאל רופאצביאל רופא15/3/2013

שחף יקר, לא הבנתי, האם בכלל אי פעם הצעתי לך משהו?. כי כתבת לי: 'אני לא בטוח שאני רוצה להשתתף במשחק הזה של אמת וחובה שאתה מציע צביאל'. מצטער ידידי, הן אנו כלל לא מכירים, גם לא זכור לי שהצעתי לך הצעה כלשהי, קל וחומר הצעה לשחק איתך אמת או חובה.

אנא תקן אותי אם אני טועה.








שחף ביתןשחף ביתן14/3/2013

אמת או חובה?. אני לא בטוח שאני רוצה להשתתף במשחק הזה של אמת וחובה שאתה מציע צביאל. הוא נשמע לי כבד, מאיים, וטוטליטרי. אני מבין שעבורך זו הדרך היחידה, וזה בסדר, אבל אולי עבור אנשים אחרים זה אחרת? עבורי זה בוודאי אחרת. אני למשל נהנה לקרוא קאנט, היידגר ולאקאן. במקרה של לאקאן החוויה שלי היא שהעמימות והמורכבות שבו הוא מתנסח היא חלק חשוב של האמירה שלו, שהיא פחות מכוונת לאמת במובן הקלאסי ויותר להיות האנושי שהוא לא ברור, מובן, נהיר ובהיר. אם יתנסח בבהירות משהו מהאמירה, חוויה שהם מעוררים יילך לאיבוד. לא יתרחש. אז נכון, זה מתסכל לקרוא ולא להבין. גם החיים מתסכלים, אולי זה חלק מהמסר? הנמשל? אולי לא.
זה בסדר לא לאהוב אותם, אתה מוזמן לא לקרוא אותם, אבל אני לא רואה סיבה לצאת כנגדם, להחרים, או 'להגן' על הסטודנטים מפניהם. יש המון סטודנטים שנהנים מהם, ואלה שלא, שלא ימשיכו ללמוד אותם. זכותם.
זו הזדמנות גם לכתוב שתגובתי הראשונית הייתה תוקפנית מדי לטעמי, לא משום שאני לא מסכים איתה, אלא משום שבגלל כשל שלי, שוודאי קשור למבנה שלי ולמי שאני אופן הכתיבה של המאמר לחץ על מקומות שלי. לא עצרתי להזכיר לעצמי שגם אם אינני מסכים, כתיבת מאמר היא עבודה קשה עם השקעה רגשית ואינטלקטואלית רבה. היום הייתי בוחר להתנסח אחרת.
בברכה

צביאל רופאצביאל רופא12/3/2013

לשמואל. אכן המינוח 'החרמה' הוא בוטה ואולי לא מתאים כאן. עם זאת, יש לזכור שלמוסדות להשכלה גבוהה בכל העולם יש אחריות עליונה ביחס לתכני הלימודים. כי לא רק ההוגים הכותבים באופן סבוך ומסובך הם צד במשוואה, אלא גם מיליוני סטודנטים ששוברים את ראשם בניסיונות לפענח את השפה הקשה (שהיא יותר קשה לפיענוח אפילו משפה מוצפנת). אז אמור לי שמואל, מי חושב עליהם?

הרי זה בזבוז זמן ואנרגיה עצום ורב ביחס לכל סטודנט, וקל וחומר לגבי מאות מיליוני סטודנטים ששברו שיניהם בעבר, ובנוסף גם ביחס לכל אלה המסכנים שילמדו בעתיד.

אני סבור, שאין זה ראוי לקדש את הכתבים של 'המסבכים'. בהתאם, ראוי בעיניי שהאוניברסיטאות והמכללות ילמדו נוסחים בהירים יותר של אותם כתבים אחרי שעברו עריכה לשונית מתאימה.

אל תשכח, שמואל, שכיום אין כמעט בכל העולם סופר המכבד את עצמו שכתביו אינם עוברים עריכה לשונית מדוקדקת. מדוע לא יעברו גם כתבי ההוגים המכובדים הנ'ל עריכה ובכך ייגאלו מאות מיליוני לומדים מייסוריהם? שלא לדבר על אלמנט ההרתעה ביחס לכל כותב דגול בעתיד.





שמואל מיכלסוןשמואל מיכלסון12/3/2013

לצביאל. החרמה? להחרים? - אני חושש שהגזמת /נסחפת בעניין. זה צעד של משטרים (במובן הרחב של המילה) שאני מאמין שגם אתה לא היית רוצה לחיות בתוכם.

באשר לעמימות והאובסקורנטיזם - דווקא במאמר זה ואחרים, של מרקו מ. ניכר נסיון ומאמץ אמיתי להנהיר את האניגמטיות הבאמת מעצבנת של לאקאן. זו עבודה די מפרכת, אני מניח, והיא חשובה ומועילה. אם זה הצליח לו הפעם או לא, ואצל מי - זו שאלה שאין לי עליה תשובה, אבל בהרגשתי - מרקו נתן לקוראים 'מתנה', ועל כך יש לברך.

צביאל רופאצביאל רופא9/3/2013

אובסקורנטיזם ובהירות בספרות המקצועית/ חובתו הראשונה של המדבר. כמו גם של הכותב לקהל הרחב, היא להיות מובן. ומדוע בכלל יש לי צורך לכתוב זאת, הרי זה כל כך טריוויאלי, הלא כן?

כי יצא לי להתוודע מעט לכתביו של לאקאן - הפסיכואנליטיקאי הצרפתי המפורסם. סגנון כתיבתו הזכיר לי מאוד את כתבי הפילוסופים המודרניים (קאנט, היידגר) אשר מביאים לעולם רעיונות סבוכים בשפה מסובכת עוד הרבה יותר.

והשאלה שאני שואל היא בעצם פשוטה: למה הניסוחים שלהם כה מורכבים, מסובכים ומעורפלים?

1. אולי כי הם לא היו מסוגלים לנסח את רעיונותיהם אחרת - פשוט יותר.
2. אולי כי הם עשו זאת במכוון, מתוך האידיאולוגיה שלהם ביחס לשפה ולתקשורת האנושית.
3. אולי שתי האפשריות דלעיל נכונות גם יחד במינון כלשהו.
4. מסיבה אחרת הנסתרת ממני.

כך או כך, התוצאה של האובסקורנטיזם (יצירת אי בהירות מכוונת) במקרה של לאקאן הייתה מפתיעה: במקום שהאינטלקטואלים ידחו אותו מפני שהוא כותב בשפה של 'פסיכוטיים' (הקרובה ללבי, אך אינה מתאימה ויעילה ללימוד אקדמי), הם העניקו לתורתו תשומת לב רחבה מאוד והיא זכתה לתהודה עולמית.

אני מלא התפעלות מניסוחים פשוטים וברורים שעליהם, לדעתי, עומד העולם האקדמי ואולי אפילו כל העולם כולו. באותה מידה, לא אוכל להתכחש לעובדה שאני מלא סלידה ובוז לכל אדם הנחשב לשפוי המדבר ו/או כותב באופן מעורפל ומתוסבך מסיבה זו או אחרת שלדעתי אינה מועילה לאיש ואף שמה מכשול רב בפני כל תלמיד.

יתירה מזו ובהתאם, לדעתי על האקדמיות בכל העולם להחרים את כתביהם האניגמאטיים של 'המעורפלים' למיניהם, כדי שמיליוני סטודנטים בכל העולם יינצלו מפגיעתה הרעה של לשונם המסורסת והמסרסת המזלזלת בהם ומבטלת את זמנם.

http://www.tapuz.c...13699





שחף ביתןשחף ביתן3/10/2012

אין משחק לאקניאני. כמה פאתוס, יומרה ויהירות, עד שהאוזניים מתחרשות ומתקשות לראות מבעד לשרשרת המסמנים הזו – ההוויה כמו נעצרת, נכלאת בתוך הפאתוס (פאתוסלוגיה?) ואינה יכולה לפרוץ החוצה. האם לא ניתן לומר במין היפוך (שאינו פרדוקסלי, אלא דווקא עודנו מציית לכללי הלוגיקה הנכבדים של אדון פרגה – אך האם זהו לא יותר מאשר משחק-לשון ויטגנשטייאני? ( אה, השמות הפרטיים! המסמנים הגדולים של תרכיז פאלוס בלתי אפשרי)) כי לאקאן (והלאקאניינים) ממקמים את תורתם, את הסירוס ואת המסמן של הסירוס – הפאלוס כולו - בדיוק במקום של הפגיעות הנרקיסיסטית? אוטמים כל אפשרות של זולתעצמי? ובשם מה? בשם העונג האוטו-ארוטי שאל לנו לפגוע בו? בשם הפאלוסלוגיה? האם ההתענגות המינית יכולה להיות יותר מאוננות? האם יכול להיות בה אחר? האין ההתענגות המינית תמיד ענייני הפרטי, האוטו-ארוטי? אם כך, האם מעבר להתענגות המינית, בהתענגות עצמה שאינה רשומה בפונקציה המינית, נכנס האחר? (ואלי משום כך, משום כניסתו של האחר מדובר בהתענגות נשית?) האם ניתן לחשוב את המשחק עם האחר, שמציע ויניקוט, למשל, ככניסתו של אחר בעונג שאינו עונג מיני, שאינו אוננות? דבר שאינו יכול להיות כלול במרחב המסמנים הלאקאניני? לא משום שהוא כולו נתון לעונג המיני, אלא משום שהוא סוגר עצמו משום הפגיעה הנרקיסיסטית שבשלה הוא זקוק לאחר, לשיח אחר.
הייתי, בשמחה, מעדיף את לאקאן וחשיבתו על פני קוהוט, למשל, לולא פ(א)תו(ס)לוגיה התענגותית זו המשתקת כל כך. מה היא מסתירה? איזה סירוס? האם היא מסתירה את זרועותיה התמנוניות שלה עצמה המשתלטות בעונג על המרחב התרבותי כולו? על שרשרת המסמנים כולה? כאילו תנועתה של שרשרת זו מפוענחת כבר בפניה? וזאת ממרומי יומרה שאיננה יודעת שובעה. כך השיח חוצץ בין פנים וחוץ, קובע את המרחב התרבותי ובשם שחרורו מונע ממנו כל תנועה יצירתית החורגת מגבולות המשחק שהוא עצמו קבע. איך המטופל משחק בתוך השיח הזה? איך הוא מצוי בקשר (אבוי - הזדהות?) עם המטפל? שכמובן מתעלה על האפשרות 'הבזויה' להציע הזדהות עימו (פרשנות כל כך רזה – סלמון רזה?!) ומציע לו, לכאורה, מרחב לפזז בו בין מסמנים. לכאורה, כי המרחב נשאר כל כך סטרילי, כל כך נמנע מלהתלכלך, מלהיות-שם-יחד, מלשחק-יחד על סיפה של סכנת ההזדהויות הצולבות, שדרכן, מה לעשות, אנו חיים כל הזמן. האם הימנעות היא פתרון? אני מבכר זהירות? רגישות? אכן ראוי שלא נחיה את ההזדהויות האלו כ'דבר עצמו', אך ראוי גם לזכור כי רק מבעד להזדהויות אלו אנו חיים.
והאין בחיים אלו מדובר כאשר אנו מפנים מבטנו אל האישה שאין לה מסמן – משום שהסימון הוא במהותו כבר גברי. אך לקבוע בכך שהאישה יותר אמיתית או ממשית הוא כבר עוול של סימון, כבר אי-הבנה של תפקודה של מערכת הרישום. הסימון מתבצע תמיד בגבריות (במילים אחרות - הגבריות הפאלית היא מערכת-הרישום) אך וודאי שאין בכך לדבר על אישה או גבר ספציפיים – עוד בלבול שעובר כחוט השני במאמר. הנשיות לא קיימת במרחב המסמנים שמהותו גבריות! אך זו קביעה שכבר מערערת את מרחב הרישום, מאתגרת אותו, ומכניסה לתוכו אחרות (נשיות?!). לא כסימון, אלא כריווח שפותח אוויר לנשימה. תנועת (ובעברית היא נשית) משחק זה היא שמתנה את הרישום, מאפשרת את הרישום, אך אינה חולשת על הרישום. הרישום מותנה על ידי חריגתו זו מעצמו. הגבריות, הסימון הגברי, מותנה על ידי חריגה זו מעצמו, כלומר על ידי הלא-מסומן, שמסומן מיד כנשי ובכל זאת מרווח, חורג.