אברהם יצחק מירושלים
פגישה עם ילד מחונן חרדי
מאת חנה דויד
פרטי המקרה המוצג במאמר שונו לצורך שמירה על פרטיות הנער ומשפחתו.
הקדמה
מרבית תכניות ההעשרה השבועיות למחוננים בארץ מיועדות לתלמידים דתיים וחילוניים כאחת, שכן המרכזים שבהם מתקיימות תכניות אלו משרתים אוכלוסייה מעורבת, שלפעמים מפוזרת על פני יישובים רבים. התלמידים המחוננים הדתיים בתכניות אלו מגיעים מבתי ספר ממלכתיים דתיים. אולם כאשר מדובר במגזר החרדי התמונה שונה עד מאוד: בתי ספר במגזר החרדי אינם משתתפים במבחני איתור המחוננים מטעם משרד החינוך.
עד לפני שנה חשבתי לתומי שהסיבה לכך היא חוסר הנכונות של קובעי מדיניות החינוך במגזר זה לשתף את ילדיהם בתכניות העשרה למחוננים מטעם משרד החינוך. אולם ביולי 2011 פנתה אליי גב' נחמה רוזנברג, שיזמה פתיחת כיתת מחוננים באחד מתלמודי התורה של רשת חב"ד בשנת הלימודים תשס"א, כדי שאעזור לה בסינון התלמידים שהוריהם היו מעוניינים שילמדו בכיתה זאת בשנת הלימודים תשס"ב. כאשר שאלתי למה תלמידי זרם חב"ד לא משתתפים באיתור מחוננים של משרד החינוך נאמר לי שכל הפניות למשרד החינוך בבקשה שאיש מקצוע בתחום יעבור על מבדקי המחוננות ויקבע שהם מתאימים מבחינה הלכתית לילדים חרדים עלו בתוהו. בהעדר "הכשר" והסכמה על איש מקצוע שהן תנועת חב"ד והן משרד החינוך יסמוך את ידיו עליו, הילדים החרדים לא יכולים להשתתף במבחנים אלו.
מאחר שכיתת המחוננים שנפתחה ביזמתה של הגב' רוזנברג היא היחידה שפעלה בארץ עבור אוכלוסייה חרדית, היא קלטה תלמידים מערים שונות ברחבי הארץ. תלמידים אלו והוריהם עשו מאמצים עצומים להגיע מדי שבוע ליום לימודים ארוך בן 8 שעות, במקום הלימודים ה"רגילים" בכיתת האם שלהם – וגם שילמו תשלום חודשי גבוה, שכן התכנית לא מומנה על ידי משרד החינוך כפי שממומנות התכניות במגזרים האחרים. בהתחשב בעובדה שרבים מהילדים המשתתפים בתכנית זו הם בנים למשפחות מרובות ילדים ומעוטות הכנסה, יש להעלות על נס הן את השקעת הצוות החינוכי והן את זו של ההורי הילדים.
לתכנית המחוננים הייחודית הזאת התקבלו ילדים הלומדים בכל סוגי החינוך החב"די. להלן אתאר ילד אחד מהילדים שהיו מועמדים להצטרף לתכנית: אברהם יצחק בן העשר, שלמד עד אז ב"חיידר" ששפת הדיבור בו היא יידיש, ושאין לומדים בו את מקצועות הליבה, כמתמטיקה ואנגלית.
הפגישה עם אברהם יצחק
אברהם יצחק הגיע אליי חמש דקות לפני השעה שקבענו לריאיון, בלוויית סבתו. הם הגיעו בתחבורה ציבורית מירושלים, ולכן הערכתי עד מאוד את הדיוק. שלא כמו כל הילדים שהוריהם צלצלו אליי כדי שאחליט אם ילדיהם אכן מתאימים לכיתת המחוננים, וניצלו את השיחה כדי לקבל מידע רב ככל האפשר על הכיתה, הטלפון שבו נקבעה הפגישה עם אברהם יצחק היה קצר ביותר: המועד הראשון שהצעתי התאים. זה היה סימן מובהק לכך שהמשפחה מעוניינת מאוד שאברהם יצחק ישתתף בתכנית ההעשרה.
עם הכניסה לחדרי אברהם יצחק פתח את עיניו לרווחה כשראה את כל הספרים. הוא התחיל, ללא כל שאלות מצדי, לספר לי עד כמה הוא אוהב לקרוא, ושלמעשה הוא קורא כל דבר שמגיע לידיו. חשבתי שזה הזמן לאתגר אותו, ושאלתי: "גם אם יש ספר מחזות בגרמנית?" והראיתי לו את כל כתבי ברכט שמונחים אצלי על אחד המדפים העליונים. בלי להתבלבל הוא אמר, שבגלל שהוא לומד בחיידר יידיש, והא יודע גם עברית (עברית מצוינת, אגב...), הוא יודע שלא יהיה לו קשה ללמוד גרמנית, אבל בינתיים הוא יודע רק כמה מילים, ובאותה נשימה שאל אותי מה זה "JAWOHL". מתברר, שהוא קרא מילה זאת בספר של אריך קסטנר, והבין שזה קשור באישור, שכן, המלה "JA" מזכירה את ה"יו", "כן" ביידיש... באותו רגע כבר ידעתי שהוא מתאים לתכנית, אבל כמובן שהחלטתי לנצל את כל 25 הדקות שהוקצבו לו (כשבסופו של דבר היה קשה לסיים את השיחה אתו גם אחרי 40 דקות...).
אברהם יצחק הסביר לי שהוא מכיר כאלה שקוראים מחזות, ומכיר גם כאלה שקוראים גרמנית – "בעיקר אנשים מבוגרים". אבל הוא גם לא פסל את האפשרות שהוא עצמו ילמד גרמנית, אף על פי שלדבריו, קודם כל הוא רוצה ללמוד אנגלית ואחר כך צרפתית. השיחה גלשה להשוואה של הצרפתית לעומת גרמנית והקשר שלהן ליידיש. כשסיפרתי לו שכתבתי לפני למעלה מ-30 שנה עבודה על היידיש שבספרות השו"ת, הוא מייד ביקש לקרוא אותה.
משם עבר אברהם יצחק לדבר על רש"י. הוא לא זכר את שם החבל "אלזאס", שבו התגורר רש"י, אבל כשהזכרתי לו מייד הודה לי. כאשר הוא חיפש את השם השתמשתי בביטוי "על קצה הלשון", ואברהם יצחק מייד ידע מה הפירוש, אף על פי שאני כמעט בטוחה שמעולם לא שמע ביטוי זה וככל הנראה גם לא קרא אותו – אלא הבין אותו מההקשר. אברהם יצחק ידע לספר שאלזאס היה מרבית הזמן חבל ארץ שהיה שייך לצרפת ולא לגרמניה. הוא הוסיף שמגדלים שם גפנים, ושגם לרש"י היו כרמים. אברהם יצחק גם ידע, שצרפת באופן כללי מצטיינת בייצור יינות.
מעבר לידע הנרחב והסקרנות הרבה, כישורים יוצאי דופן של אברהם יצחק התגלו גם בתחום ההבנה המתמטית. היה זה כשניסיתי להסביר לו מי אני ומה תפקידי, ונתקלתי בתופעה מדהימה: הוא הצליח לתאר באופן יצירתי ביותר את המשמעות של סולם מעריכי, על אף העובדה שהוא לא לומד חשבון בכלל. כשדנו במושג ה-IQ (לאחר שהתברר כי אברהם יצחק "הכין שיעורים" והבין – לא ברור לי מאיפה – שמחוננות קשורה ל-IQ, ושאצלי מודדים אותו), הסביר אברהם יצחק כי "זה דומה לסולם ריכטר", שכן בסולם ריכטר "1" זה רעידת אדמת בעוצמה נמוכה, ו-"2" זה כבר בעצמה הרבה יותר גבוהה. הוא אמנם לא דייק בנוגע לסולם המדידה של ה-IQ (שכן למעשה ההפרשים בין מספרים שונים בסולם ה-IQ הם לינאריים), אך תיאר יפה את העלייה האקספוננציאלית (מעריכית) של סולם ריכטר. מימיי לא נתקלתי בילד שלא למד חשבון בבית הספר היסודי בכלל – אפילו לא את 4 הפעולות הבסיסיות – ויש לו יכולות מתמטיות כה בולטות: רוב המבוגרים אינם יודעים או אינם מבינים מה פירוש המשפט "ההפרש בין 1 ו-2 הרבה יותר קטן מאשר בין 4 ל-5 בסולם ריכטר". בדרך כלל, כדי שיכולות מתמטיות תהיינה ניכרות, נדרש ידע אלמנטרי בתורת המספרים ו/או בגיאומטריה של המישור, הנלמדות בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי ברוב גני הילדים (דרך לימוד על צורות הנדסיות ועל גופים במרחב כמו כדור וקובייה), ולא נלמדת בחינוך החרדי. אברהם יצחק למד הכול בעצמו.
אף על פי שהרעיון של אברהם יצחק על "סולם ריכטר ל-IQ" אינו נכון, הוא מורה על יצירתיות מחשבתית ברמה יוצאת דופן, ועל יכולת להקיש ממה שהוא יודע על משהו שהוא לא יודע. עם זאת, בדומה למסקנה המוטעית שאליה הגיע אברהם יצחק לגבי סולם ה-IQ, בפגישה עלה שחוסר הידע בשילוב הרצון האדיר שלו ללמוד ולהסיק מא' על ב' גורמים לו לפעמים להסיק מסקנות לא נכונות. דוגמה טובה לכך היא כשסיפרתי לו שהתכנית שאליה הוא מתראיין אצלי היא תכנית העשרה, והוא הסיק משום מה שפירוש הדבר קשור לאסירים – שמלמדים אותם בבתי הסוהר דברים שלא למדו "בחוץ". ניצלתי את ההזדמנות כדי לבדוק אם אברהם יצחק מוכן לשנות את דעותיו, שמבחינתו היו ידיעות ולא דעות: אמרתי לו שמרבית האסירים הם בעלי חינוך לקוי מאוד ויש צורך להקנות להם השכלה מינימלית – לפעמים אפילו ברמת קרוא-וכתוב, בעוד שבתכנית ההעשרה לומדים דברים שלא נלמדים אפילו בבית הספר, לומדים ברמה גבוהה, בקצב מהיר ובחברה שאוהבת אתגרים. אברהם יצחק "נפרד" מהרעיון הקודם שלו והסכים לקבל את המידע החדש ממני.
בהמשך השיחה התגלתה גם יכולת של אברהם יצחק שמעידה על ההתפתחות החברתית-רגשית שלו: הוא הבין שהוא צריך להעביר מידע על הישגיו הגבוהים במערכת החינוך, אך הצליח לעשות זאת בדרך של העברת מידע גרידא, ולא כטפיחה עצמית על השכם. מדבריו עלה שהוא רק בן 10 אבל כבר עולה לכיתה ז' מאחר שהתחיל ללמוד בחיידר בגיל 3, ובהיותו בן 4, לאחר ששלט כבר בקריאה, נכנס לכיתה א'. מייד לאחר מכן אמר: "אני לא רוצה להתגאות", וכאן פשוט סיפר, בצורה עובדתית וללא סופרלטיבים, על ציוניו בבית הספר. לא פשוט להיות "ענוותן במידה הנכונה", אך לתחושתי אברהם יצחק גילה הצלחה בכך בשיחה עמי.
ביטוי נוסף ליכולותיו החברתיות התגלה לאחר מכן, כאשר שוחחתי בנוכחותו של אברהם יצחק עם סבתו. במהלך שיחתנו הוא הפסיק אותנו בשיחה, אך הצליח לא לעשות זאת בחוצפה, אלא ללא הרמת קול וללא תוקפנות גלויה. כשבמהלך שיחה קצרה נוספת עמה לא שיתפתי את אברהם יצחק, הוא התאפק ונתן לנו לשוחח ללא התפרצויות – אף על פי שכאשר הצצתי לעברו ראיתי שהוא מאוד רוצה לשאול שאלות נוספות.
מאוד רציתי שלאברהם יצחק יהיה מושג על מה שהולך לקרות בתכנית, ולכן הפסקתי את שטף דבריו והתחלתי לספר על כך. כשהזכרתי שלומדים 4 שעות תלמוד הוא מייד הפסיק אותי, מכיוון שבקרב דתיים מקובל להשתמש במונח "גמרא". הסברתי לו שמאחר והתכנית עדיין לא זכתה לתמיכת משרד החינוך, יכול להיות שכדאי יהיה להציג את הלימודים בה בשמות ש"נוחים" יותר עבור חילוניים, כמו "תלמוד". אברהם יצחק הבין, ללא פירוט מצדי, שמאוד חשוב שהתכנית "תמצא חן" בעיני אנשים שיכולים לתמוך בה; בלי ש"פתחנו" את הנושא, היה ברור לו שאותם אנשים עלומים אינם דווקא חרדים, או אפילו דתיים, ולכן עדיף לא לדבר איתם על "גמרא", שהוא השם הארמי ל"תלמוד", אלא על "תלמוד", שהוא מקצוע הנלמד בבתי הספר בישראל, שאף נבחנים בו בבחינות הבגרות. אודה – היתה זו "בחינה" לא פשוטה עבור ילד כה צעיר, אבל אברהם יצחק הבין זאת וקיבל את הדברים ברוח טובה.
משם עברתי לספר על שיעור "כלי המשכן" שנלמד בשנת הלימודים תשס"א, ואמרתי שאני לא יודעת מה ילמדו בשנה הבאה, אבל יכול מאוד להיות שאלו יהיו דברים מתחום המוזיקה, האמנות, אולי המדעים. אברהם יצחק התלהב מהכול. ראשית – הוא מאוד רצה ללמוד על המשכן וכליו – לימוד שישלב את החלקים העיוניים בצרוף עבודה מעשית – הכנת דגמים של כלי המשכן. לדבריו הוא גם אוהב מוזיקה – הוא מנגן בכינור אף על פי שלא למד. מכל מה שקשור למדע הוא מתלהב עד מאוד – הוא רוצה ללמוד מדעים, אף על פי שכמובן רוצה להיות גדול בתורה. הזכרתי בהקשר זה את "הרבֶּה", מנחם מנדל שיאורסון זצ"ל, ואברהם יצחק ידע שהוא למד בסורבון. סיפרתי לו שהרבֶּה למד כמה נושאים, והוספתי שאם לומדים יש אפשרות לבחור האם לעסוק במה שנלמד או לא, ואם לא לומדים – אין אפשרות כזאת.
בנוסף לכל המתואר לעיל, בפגישה התגלו אף יכולות ותחומי עניין נוספים של אברהם יצחק. הוא התעניין באחד הציורים האבסטרקטיים התלויים בחדרי, והראה לסבתא ולי את הדמויות שהוא רואה בהן. עבור מישהו שמעולם לא למד ציור, ואני בספק גדול אם ראה תערוכה מימיו – היכולת ליהנות מציור מופשט היא מאוד יוצאת דופן. היא מראה לא רק על סקרנות והתעניינות, אלא גם על חוש אסתטי מפותח ויכולת לראות יופי במקום שבו גם אנשים שחונכו על ברכי האמנות המודרנית לא תמיד מצליחים...
לקראת סוף הפגישה התחיל אברהם יצחק לדבר על מיכאל אנג'לו וציין שהיה שמאלי; הוא שאל אותי אם מי שצייר את הציור עליו הצביע היה שמאלי גם הוא, ונכנס לדיון על האונה הימנית והשמאלית. הוא ביטא "אונה" במלעיל, וכאשר עשה זאת בפעם השנייה תיקנתי אותו. הסבתא הסבירה שהוא מעולם לא שמע את המילה הזאת; לי זה היה ברור, אבל מה שעדיין לא ברור לי הוא, מתי ואיפה הוא קרא על שתי האונות.
בסיום הפגישה ביקש אברהם יצחק את מספר הפקס שלי, כדי לשלוח לי תמונה שלו. לא הייתי בטוחה שאמנם יעשה זאת, אבל היה ברור מההתנהגות שלו שהוא כמה לקשר עם כל אחד שיכול לענות על צרכיו האינטלקטואליים והרגשיים המגוונים. היה ברור שבית הספר הנוכחי שלו אינו יכול לספק צרכים אלה, ושסביבתו מתקשה מאוד אפילו להתחיל לספק לו אותם.
לסיכום
היתה זו הפעם הראשונה שנתקלתי בילד שבא מסביבה בה העברית היא רק שפת דיבור ולא שפת הלימוד בבית הספר, והידע הכללי שלו הוא ברמה כזאת שאני בטוחה שיעבור בהצלחה רבה כל מבחן מחוננים. הידע של אברהם יצחק כאילו "נלמד מהאוויר": הוא משיג אותו, מפנים אותו, והופך אותו ל"שלו" בתחומים רבים עד מאוד.
בשונה מתיאורי המקרה שאני כותבת בדרך כלל, בתיאור מקרה לא הוצג היבט טיפולי. מטרתו היא אחת: להביא לידיעת הקוראים את עובדת קיומם של מחוננים במגזר החרדי – ילדים שהוריהם מעוניינים שיקבלו חינוך למחוננים והם עצמם כמהים כך, ושעבורם נפתחה תכנית שהוקמה באופן פרטי. חבל שמדינת ישראל לא עושה את המאמץ הדרוש כדי שהילדים הללו, שגם הם חלק מהעתיד שלנו, יקבלו את התמיכה הנחוצה להם תוך שימוש במשאבים הציבוריים העומדים לרשותם של ילדי כל המגזרים האחרים.