פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

כתבות שטח

פסיכוזה ופסיכואנליזה במוסדות הציבוריים

בכנס המעשיר "פסיכוזה ופסיכואנליזה בתרבות המוסדית" התכנסו אנשי מקצוע העוסקים בטיפול בחולים קשים במוסדות ציבוריים, ועסקו באומץ בחומרים נפיצים וברגשות קיצוניים, חרף העומס, מגבלות הזמן והמשאבים הכרוכים בעבודה הציבורית.

מתפרסם מ 19/1/2012 | 8,715 צפיות

תגיות: | | |

 

פסיכוזה ופסיכואנליזה במוסדות הציבוריים

הלוויה או מפגש עם רוחות רפאים דינמיות, חיות ובועטות?

מאת יעל אוהד בלנק

 

סיקור הכנס "פסיכוזה ופסיכואנליזה בתרבות המוסדית". הכנס נערך על ידי האיגוד הישראלי לקידום טיפול פסיכולוגי בסכיזופרניה ופסיכוזות אחרות, בשיתוף עם מרכז זיגמונד פרויד לחקר פסיכואנליטי, האוניברסיטה העברית. הכנס התקיים ב-28-29.12.2011 בירושלים.

 

בעידן של התפתחות מדעית וטכנולוגית מואצת, עידן שמקדש את המהירות והיעילות – עידן של "(fast fic(tion", של: fast Food, fast Internet, fast Car, עידן שבו ה-"science fiction" והמציאות הוירטואלית דוחקים לפינה את המציאות האמיתית – בעידן כזה נערך הכנס "פסיכוזה ופסיכואנליזה בתרבות המוסדית", העוסק בטיפול במטופלים החווים את זהותם כנרדפת, נשדדת ונלקחת מהם עד לכדי חיפוש מקלט במציאות מדומיינת. מחד גיסא, מושאיו של הכנס, ובכללם המטפל על גישתו (המצריכה זמן ומשאבים) והמטופל על מחלתו (המרחיקה אותו מהמציאות ומאטה את צעדיו בניסיונותיו לשוב אליה), מתקשים למצוא את מקומם בתוך מכלול האילוצים הנובעים ממציאות זאת; לא בכדי אמר הפסיכואנליטיקאי הבריטי פרופסור רוברט הינשלווד, הדובר המרכזי בכנס: "אני מקווה שלא הגעתי להלוויה";1 מאידך גיסא, נראה שנושא הכנס היה רלוונטי ביותר למתחולל בחברה המודרנית, על המציאויות הוירטואליות שבה ועל החברות והארגונים הגדולים המאיימים לבלוע את הפרט ולשלול ממנו קיום מכובד, אישי, עצמאי, אחר. ואמנם, במהלך הכנס עלה גם שמו של מישל פוקו, תוך התייחסות לכתיבתו בנושא "תולדות השיגעון בעידן התבונה" – ובפרפרזה, נשאלה השאלה מיהו בעצם החולה – "המשוגע", או החברה המדירה את השיגעון מעיניה?

"אין אמא בלי תינוק, ואין תינוק בלי אמא", אמר וויניקוט; משפט זה חזר ועלה בכנס, שעסק בקשיים נפשיים הקשורים ברגשות עוצמתיים וראשוניים. ואמנם, הכנס הזה היה מיוחד עבורי מלכתחילה. כמי שעשתה את כל שנות התמחותה כפסיכולוגית קלינית בבית חולים לבריאות הנפש שבו מאושפזים, בין השאר, חולים רבים הסובלים מפסיכוזה והפרעות קשות ("שלוותה"), הוא זימן לי מפגש מחודש עם רבים מהאמהות והאבות שגידלו אותי מבחינה מקצועית ושהניחו את המצע שאִפשר ועודו מאפשר לי להמשיך ולגבש את זהותי המקצועית האישית. הופתעתי עד כמה תחושה זו של "חזרה הביתה" לוותה עבורי בתחושות ראשוניות של כמיהה וגעגועים, של "כמה שטוב שבאתי הביתה" – ולצדן התחושה כי טוב היה גם לצאת לדרכי העצמאית. רגשות אלו, הקשורים כנראה באמביוולנציה סביב יחסי תלות-עצמאות (אם אשאל ממילותיה של פרופסור אן לואיז סילבר המתייחסת בהרצאתה, שהרחבה אודותיה תובא בהמשך, להפנמות של המטפל, ובפרט המטפלת) העסיקו אותי בעיקר לאור תיאורי מקרים בכנס (כגון תיאורי המקרה של פרופ' קוואדריו מסידני, איתמר נתיב וליאור בירן). בתיאורי מקרים אלו, בשלבים הראשונים של הטיפול, בלט מה שנראה כוודאות וכהעדר אמביוולנציה ברגשותיהם של המטופלים הפסיכוטים כלפי משפחותיהם. הדבר בא לידי ביטוי בסירוב מוחלט למפגש עם המשפחות, בין השאר על רקע תחושות קשות של חודרנות ופולשנות וחוויית העדרו של מצע המאפשר התפתחות עצמית. מעניין היה להיווכח כיצד לעתים, אחרי תקופה של טיפול, הרגשות שחשו המטופלים הפכו מורכבים ואמביוולנטיים יותר, והתבטאו בניסיונות למפגשים מחודשים ולשיבה הביתה.

בהרצאתו במושב הראשון של הכנס, פרופסור הינשלווד הפנה את הזרקור לסבל של המטפלים במטופלים פסיכוטים, בהתבססו על קליין, ביון ואחרים. כותרת הרצאתו הייתה "Whose Suffering? Carers and Curers", והוא הציע לבחון מי מחובר לסבל ומסוגל להרגיש אותו ולעבד אותו – המטופל הפסיכוטי או שמא המטפל. הינשלווד קישר את העבודה עם הסובלים מסכיזופרניה לטיפול הורי בילדים בתקופה ההתפתחותית הטרום שפתית ולתקשורת הפר-ורבלית בין אמא ותינוק. בתקופה זאת, התינוק מרוקן את חוויותיו העוצמתיות והאינטנסיביות לתוך האם, כך שהיא תוכל להשלים את התפקוד באמצעות פעולה. כשהתינוק צורח, האם מושפעת רגשית, נעשית דרוכה וחשה מצוקה. האֵימה של התינוק מזעיקה את האם, וגורמת לה להבין מה הוא רוצה ולעשות משהו כדי לספק את הצורך. על פי הינשלווד, האם היא הראשונה שמבינה מה התינוק רוצה, והיא מקשרת בחזרה את הבנתה באמצעות העשייה. ובאלבורציה על דבריו של הינשלווד, מה שהתינוק מעוניין בו הוא אינו ההסבר המלא של כל עבודת האינטגרציה והתיווך שהאם עשתה (– "אולי אתה בוכה משום שחלפו כמה שעות מאז שאכלת וכנראה שאתה רעב"); תחת זאת, הוא זקוק באופן מיידי לפעולה שלה (ההזנה באמצעות השד/ הבקבוק) שנובעת מההבנה הזו ומביעה את היותו מובן ואת היותה קשובה לצרכיו האינטנסיביים והעוצמתיים ונענית להם. על המצע הזה של היענות מיידית באמצעות פעולה, התינוק יוכל בהדרגה לבסס יכולות לוויסות עצמי, שיאפשרו בהמשך גם דחיית סיפוקים ובאופן זה גם את התפתחותה של פונקציית החשיבה וההבנה. הינשלווד קישר זאת להבחנה חשובה של ג'ון סטיינר לגבי המטופל הפסיכוטי: כמו התינוק אל מול האם, המטופל רוצה להיות מובן מבלי להבין.

ד"ר דנה אמיר, בהרצאתה שבמושב השני של הכנס, התייחסה למצב שנוצר כאשר המצע האמהי הזה חסר. לדבריה של אמיר, התינוק שנשלל ממנו התיווך האמהי נותר ללא מצע לבנות עליו שפה חיה ותקשורתית, והוא מבסס את קיומו/אי קיומו על "שפה פסיכוטית" – מעין שפת סתרים שהנה מחוץ לרצף המובן והמשמעות (גם עבור הסביבה וגם עבורו) המתקיפה ורודפת אותו מבפנים.

שאלת השאלות היא כמובן – איך עובדים עם זה? דוברים רבים בכנס התייחסו למה שלא ניתן או לא כדאי לעשות בעבודה עם פסיכוטים: לדבריה של אמיר, אי אפשר לתת משמעות למה שלא רוצים לדעת אותו; לדברי הינשלווד, אי אפשר לספק הבנה למי שלא רוצה להבין; לדבריו של יאיר צבעוני מהמרכז לבריאות הנפש באר יעקב, המתבסס על גישה לאקאניינית, אי אפשר ללכת מול הוודאות הפסיכוטית; לדבריהם של המטפלים הבריטים פאולה קונווי ואנדרס גינקל, יש להיזהר שלא להבעיר את החלקים הפסיכוטיים ולהישמר מפני עידוד שעלול להתפרש כרודפני.

אז מה כן עובד? הינשלווד מדבר כאמור על הפעולות המווסתות של האם שנובעות מההבנה שלה, ובהתאם על פעולות המטפל אשר מרגיעות את החרדה ומבססות את המצע שעליו האגו של המטופל יוכל להתפתח; צבעוני מדבר על העמדה הלאקאניינית הרואה במטפל סוג של "מזכיר", הנמנע מפרשנות פולשנית אך עושה עבודה אקטיבית של תיעוד וחיבור; קונווי וגינקל רואים במטפל סוג של דיפלומט המנהל משא ומתן תחת טרור; אמיר מתייחסת להדהוד רגשי המתווך את הרגשות שאינם באינטגרציה, תוך התכווננות לטון הקול ולטון הרגשי המתלווה לשפה "המרוסקת"; ד"ר אורן בלס מדגיש את היכולת של המטפל לתת משמעות לחוויות רגשיות קיצוניות. כולם כאחד הציגו מטפל שחווה בגופו ובנפשו את העוצמות הממיתות בעלות פוטנציאל ההרס, את האמביוולנציה והפיצולים, אך מסוגל לאפשר למטופל להיות מובן דרך היכולת שלו (של המטפל) לחשוב ולהחזיק את החלקים השונים יחד. תיאור המקרה שהציג ליאור בירן באחת מקבוצות הדיון היה דוגמא לעבודת חיבור רגישה כזאת שעשה עם מטופלת, תוך שהוא קשוב אליה והולך איתה בקצב שלה, כמייצר פסיפס עדין מחלקים שהיו שבורים והודבקו קודם לכן בדבק גס. העבודה הסתכמה בין השאר בעבודת פסיפס מרגשת שהמטופלת הכינה כמתנה למטפל.

חשבתי כמה ייחודית ההזדמנות הזו שבה המטפלים (האמהות והאבות), העוסקים במלאכה האינטנסיבית היום יומית של טיפול בחולים קשים במוסדות ציבוריים, התפנו לרגע והתכנסו כשידיהם פנויות מעמל יומם לשוחח ולחשוב על העשייה הזו. השיח הזה היה מעצים ומרגש בכך שאפשר להציץ לרגע למלאכת המחשבת ולעבודת הרקמה העדינה והרגישה שמתרחשת מאחורי הפעולות האמהיות-הטיפוליות, שלעתים הנן נעדרות כל השראה וזוהר (פעולות אמהיות כמו החלפה, האכלה, קימה בלילות, – ובהתאמה במחלקה: השתתפות בוועדות, כתיבת מכתבים, קבלת החלטות בנוגע לחופשות של המטופלים ועוד).

החשיבות הקריטית של הפעולות הראשוניות הללו מובנת לכל, ואף מובנית מאליה – ודווקא לכן לעתים אינה זוכה ל"הבנה" במובן של חשיבה והכרה. השיח בכנס נתן מקום של כבוד למרחב הביניים העדין הזה שבין ההבנה ואי ההבנה. הפעולות של המטפל הן לעתים מיידיות ותגובתיות לעוצמות ולצורך של המטופלים, ומשקפות הבנה ללא מילים או "הדהוד רגשי", כפי שכינתה זאת ד"ר דנה אמיר בהרצאתה; אולם בו זמנית, הבנה וחשיבה של המטפל הנן חיוניות, ומתרחשת מאחורי הקלעים (בנפשו של המטפל, בעבודה הצוותית ובהדרכה).

כיאה לכנס העוסק במובנים רבים בעבודה ה"אמהית" הראשונית, שכאמור לא תמיד זוכה להכרה, הרי שמקום חשוב ומשמעותי היה להרצאתה של פרופסור אן לואיז סילבר, שעסקה בהפנמות ובדינמיקות האישיותיות של פסיכואנליטיקאיות נשים. סילבר תיארה קבוצת עבודה שלקחה בה חלק ושהתכנסה ב-1983 בבית החולים הפסיכיאטרי צ'סטנט לודג' בארצות הברית. קבוצה זו כללה חמש פסיכואנליטיקאיות שניסו להבין את הדינמיקה האישיותית שהביאה אותן לעבוד עם חולים כל כך קשים. הכותרת להרצאה היתה: "what’s a nice girl like you doing in a place like this?". בעבודתן המשותפת הן זיהו תכנים אישיותיים שונים שהשפיעו על עבודתן הטיפולית, כגון קושי שלהן בהתמודדות עם אגרסיות כחלק מצרכי תלות-עצמאות בלתי פתורים. הן גם מצאו כי לכולן היה אח או אחות במשפחה שדרשו תשומת לב מיוחדת, והניחו שהאישיות הטיפולית שהתפתחה בהן, אולי טרם זמנה, היוותה פיצוי על תחושת הזנחה שחוו מצד ההורים. מעניינת במיוחד היתה התייחסותה של סילבר לכך שהחומרים שעלו בקבוצת העבודה הסתכמו לכדי מאמר, אך מטעמים שונים רוב הנשים החברות בקבוצה בחרו שלא לפרסם אותו. בהמשך לכך סיפרה סילבר על מספר מקרים בהם היתה שותפה לשיתופי פעולה מחקריים עם נשים אחרות שהניבו תוצאות ראויות לפרסום – ובסופו של דבר מרבית המשתתפות בחרו שלא לפרסם. סילבר העלתה את האפשרות שנשים, בכל גיל, סוחבות איתן הפנמה של "ילדה טובה" שמכבידה על תהליך קבלת ההחלטות שלהן – "כזו שלא נדחפת יותר מדי", "כזו שמעדיפה שלא לדבר מול המיקרופון בכנסים". על אף שבעשורים האחרונים יותר ויותר נשים מפרסמות מאמרים, עדיין, להערכתה של סילבר, על כל מאמר שהתפרסם, יש כנראה כעשרה מאמרים שהיו יכולים להתפרסם, אך הנשים הכותבות בחרו לגנוז אותם. מעניין לציין כי בכנס הזה היה ייצוג מכובד לנשים, אך יתכן כי על כל אישה שהעזה ודיברה מול המיקרופון היו מספר נשים שהיה להן מה לומר אך בחרו לשתוק.

ואם אחזור למשפט המקורי של וויניקוט – אין תינוק בלי אמא ואין אמא בלי תינוק: בהיותי כעת אמא/מטפלת, שהיתה ועודנה גם תינוק, הרגשתי עד כמה חיונית עבורי החזרה המתמדת הזו "הביתה", כפי שבאה לידי ביטוי בנוכחותי בכנס זה. חשתי כי השיבה הביתה, קונקרטית ומטפורית גם יחד, מאפשרת דיאלוג מתמשך וטרנספורמציה על מנת לצאת שוב ושוב כל פעם אחרת להמשך דרכי העצמאית. וזה המקום לציין ש"הצידה לדרך" שניתנה בכנס הזה היתה עשירה, מעמיקה, מרתקת, אינטגרטיבית ורב תרבותית (הכנס כלל מרצים ומשתתפים מארצות שונות מלבד ישראל כגון אנגליה, ארצות הברית, אוסטרליה, פינלנד, נורבגיה ועוד).

לסיכום, אני חשה אחריות גדולה בבואי לסקר כנס העוסק בחשיבה כה מורכבת, אשר מהיותה כזו הנה מלאה בפרדוקסים, באמביוולנציה ובמעברים חדים מגבהים של תיאורטיזציה הגובלים בשירה ועד לעומקים של קונקרטיזציה העוסקים בפרקטיקה יום יומית קשה, נטולת משמעויות, נטולת וודאויות ומילים. האתגר שבסיקור לצד עומס החיים המודרניים ולחצי האמהות המטפורית והמעשית בחיי, הביאו אותי לשקול ברצינות לוותר על הכתיבה ולגנוז את הסקירה. אבל "מצוידת" בדבריה של סילבר, החלטתי כי למרות האתגר הקשה לפיצוח אנסה להביא משהו מתוך העושר והעומק הרב הזה, וזאת מתוך ידיעה שזה יהיה חלקי, גם אם בוודאי יחטא למורכבות הדברים כפי שבאו לידי ביטוי מפי אומרם. אז בהיותי כנראה "ילדה טובה", אנא קבלו את התנצלותי על הפסיפס החלקי הזה שהבאתי בפניכם. ובכל זאת, אני מקווה שסיקור זה ישקף משהו מהדינמיות והחיות של הגישה הפסיכואנליטית והמטפלים בגישה זו במוסדות הציבוריים, הנכונים לטיפול אמיץ בחומרים פסיכוטיים נפיצים, ובכללם רגשות קיצוניים של הרסנות ממיתה, וזאת למרות העומס, מגבלות הזמן והמשאבים הכרוכים בעבודה הציבורית. שהרי אם מדובר ב"הלוויה", אזי בכנס הזה פגשתי לא מעט "רוחות רפאים" שלא חוששות להביט לפחד "בלבן של העיניים" (אם יורשה לי להשאיר מהסלנג המקומי הלוחמני). ואם תרצו וזו הזיה – כזו המצריכה אשפוז, אז אני מכירה מוסדות ואנשי מקצוע מעולים בארצנו הקטנטונת, שממשיכים לתפקד היטב כנגד כל האילוצים, כך שנראה שאהיה בידיים טובות.

 

 

^1. יש לציין כי המשפט המלא של פרופסור הינשלווד היה: "אני מקווה שלא הגעתי להלוויה, אך איני מאמין שכך הם פני הדברים".

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

אוהד בלנק, י. (2012). פסיכוזה ופסיכואנליזה במוסדות הציבוריים. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 18/11/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2719

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

מיכל פרקלמיכל פרקל1/2/2012

יעל,. גם אני השתתפתי בכנס ויצאתי מלאה ונפעמת. היה מפעים המפגש עם אולם מלא (ומוזר בצורתו - תואם את הפסיכוזה) אנשי טיפול מתוך המוסדות. מתוך הליבה של העבודה עם הפסיכוזה, עם המצבים הראשוניים.
מזדהה עם התיאורים שלך את התחושות של המפגש עם כל האמהות והאבות. שלך, שלי, של המטופלים שלנו.
ההרצאות היו מרתקות ויפה תיארת כל אחת מהן אך בעיקר היטבת לתאר את המשהו הכל כך מיוחד שנרקם שם ביומיים האלה בפסגת הר הצופים. תודה לך. מיכל