פסיכולוגיה עברית

×Irina Lemeshinsky
Uma © Irina Lemeshinsky
זכור אותי
 

מאמרים

אדם בתוך עצמו נסגר: התמודדות עם לקות שמיעה

רשימה זו עוסקת בהוויה של אנשים עם לקות שמיעה, ובהיבטים הרגשיים-נפשיים של גדילה עם לקות זו. המודעות של מטפלים לעולם הרגשי של לקויי שמיעה, האזנה נינוחה לעולמם הפנימי ועבודה על עיבוד המטענים הרגשיים עשויה לסייע למטופליהם לקויי השמיעה להשתחרר מתפיסות מגבילות אודות עצמם.

מתפרסם מ 28/11/2011 | 20,024 צפיות

תגיות: |

 

אדם בתוך עצמו נסגר: התמודדות עם לקות שמיעה

 

מאת חגית לבל חגאי

 

גרסה ראשונה של המאמר התפרסמה בגיליון 5 של המגזין "דציבל" של עמותת בקול, ספטמבר 2011.

 

לכל אדם מבנה אישיות ועולם נפשי פנימי הייחודיים לו. עם זאת, אפשר לדבר על התמודדויות מסוימות המשותפות לאלו החולקים חויות משמעותיות, למשל אנשים הגדלים עם ולצד לקות גופנית או חושית כלשהי. ברשימה זו ברצוני לתת מקום להוויה של אנשים עם לקות שמיעה, ולהאיר את ההיבטים הרגשיים-נפשיים של גדילה עם לקות זו. אנשים לקויי שמיעה מתמודדים עם קשיים הנובעים מלקות השמיעה לא רק במישור השיקום השמיעתי, אלא גם במישור החברתי: הכרה חברתית, שוויון הזדמנויות והשתלבות מוצלחת בחברה השומעת, במקביל להשתייכות לקבוצת השווים (כבדי השמיעה) החולקת קשיים דומים, חיוניים לרווחתם הרגשית.

האירועים השונים שעברנו בחיים, האופן שבו חווינו אירועים אלה, התייחסות הזולת כלפינו וכלפי אירועים שעברנו והפרשנות שלנו לכל אלה משפיעים על היחס שלנו כלפי עצמנו וכלפי אחרים, על הדימוי העצמי שלנו, על התגובות שלנו לסיטואציות שונות ועוד. לא פלא אפוא שלקות השמיעה, המהווה חלק משמעותי בחיי האדם שמתמודד עמה, משפיעה רבות על האופן שבו אותו אדם תופס את עצמו. למעשה, אדם שגדל עם לקות שמיעה נדרש להתמודד עם המורכבות הזאת כבר מהשנים הראשונות של חייו.

 

המפגש בין הורים שומעים לילד בעל לקות שמיעה

באופן רגיל, חוש השמיעה מתפתח כבר ברחם. במחקרים שנעשו נמצא שתינוקות מזהים קולות שהושמעו להם בעודם עוברים. אי לכך, אפשר לומר שחוש השמיעה הוא אמצעי ליצירת קשר בין העובר ובין העולם שמחוץ לרחם. לאחר הלידה, חוש השמיעה ממשיך לאפשר לתינוק לחקור את העולם דרך הפריזמה הצלילית, באמצעות הגירויים הקוליים השונים. המרחב הקולי מאפשר גם תקשורת עם האם: קול האם משמש להרגעה ומהווה מעין "מראה צלילית" שדרכה האם משקפת לתינוק את רגשותיה כלפיו ואת האופן שבו היא מבינה את מצבו הגופני והנפשי ומפענחת את הקולות שהוא משמיע (אנזייה, 2004 [1985]).

באמצעות מראה זו התינוק רואה את עצמו, וה"עצמי" שלו מתחיל להתהוות (וויניקוט, [1971] 1999) כאשר הערוץ השמיעתי אינו פועל באופן תקין, נוצר מחסור צלילי הדורש חיזוק של דרכי תקשורת אחרות, כגון תקשורת בערוץ הוויזואלי, המישושי או הריתמי, בטעמים ובריחות. אֵם שתינוקה בוכה או שרוי באי-שקט ולא יכול לשמוע את קולה המרגיע, צריכה לחדד ולהגביר את השימוש באמצעים האחרים שברשותה על מנת שירגיש מוחזק על ידה.

עד שלקות השמיעה מתגלה, התינוק וההורים עשויים לעבור תקופה לא קלה שבה החיבור הראשוני ביניהם רצוף קשיים ומתסכל, כיוון שהתינוק לא מגיב לגירוי השמיעתי (לדיבור ההורים ולניסיונות להרגיעו באמצעים קוליים), ואילו ההורים מתקשים להתאים עצמם לתינוק בצורה מדויקת מספיק. לפיכך, גילוי מוקדם ככל האפשר של הלקות ימנע תסכול הדדי, כי ההורים ידעו למה לצפות מתינוקם ואיך לענות על הצרכים הרגשיים הקונקרטיים שלו. לכן החשיבות הגדולה של בדיקות שמיעה כבר במחלקת היולדות.

עם זאת, לעתים קרובות ההורים חווים את הגילוי באופן קשה ואפילו טראומטי, במיוחד כשמדובר בהורים שומעים אשר לא נחשפו בעבר לבן משפחה לקוי שמיעה (ואכן, מרבית הילדים לקויי השמיעה נולדים להורים שומעים). ייתכנו מקרים שבהם ההורים יחושו הקלה, אם הם חששו גם ממצבים קשים אחרים ולא רק מלקות שמיעה, אולם לא פעם ההורים חשים הצפה רגשית שמכילה גם דאגות וחששות קונקרטיים לגבי שאלות כמו איך ילדם יסתדר במסגרות השונות בעתיד, כיצד ייראו חייו עם לקות השמיעה, ועוד. חרדות אחרות נובעות מ"העולם הפנימי" של ההורים, הקשורות למשמעות הסובייקטיבית שיש לגדילה עם נכות עבור ההורים. הורים רבים מקשרים בין נכות פיזית או חושית לחוסר עצמאות, לחוסר תפקוד, לחוסר יכולת להסתדר בעולם ולפגימות. פעמים רבות ההורים לא מודעים לחרדות אלה, והן עולות לפני השטח רק בעקבות גילוי לקות השמיעה של ילדם.

עבור הורים רבים, גילוי הלקות מנפץ לרסיסים את אשליית "הילד מושלם" ומוביל למשבר (אייכנגרין והופיין, 2009). הם נאלצים להתעמת עם הדימויים והסטריאוטיפים שלהם לגבי חריגות, ועם החרדה שלהם מפני סטייה מהאידיאלים המקובלים בחברה. לעתים קרובות, השוני מהנורמה המקובלת נחווה אצל ההורים, גם אם באופן לא מודע, כעובדה הדורשת "תיקון" ככל האפשר, או הסתרה, במקרה שהשוני אינו ניתן לתיקון.

ההורים משדרים לילדם את הרגשות הללו באופן עקיף, דרך החרדה הבלתי פוסקת ודרך הרצון להעלים עד כמה שאפשר את הסימנים לכך שהילד משתייך לקבוצת לקויי השמיעה. מצב זה עלול ליצור אצל הילד, החל משנות חייו המוקדמות, תחושה שיש לו מה להסתיר, שלקות השמיעה שלו היא מצב שלא יתקבל בברכה אצל האחר ולכן כדאי לנסות להעלימה עד כמה שאפשר. כתוצאה מכך, אנשים רבים עם לקות שמיעה מסתובבים עם תחושת אשמה על כך שהם מכבידים על הזולת עם הנכות שלהם.

הורים רבים רוצים שילדם יהיה כמה שיותר "שומע ונורמלי", ומקשרים בין שמיעה תקינה לתכונות חיוביות אחרות. יחס חרד והמפצל זה יוצר לעתים גם אצל הילד לקוי השמיעה פיצול בין חלקים שהם אהובים ומקובלים על הזולת, לבין חלקים דחויים – החלקים שצריך להסתיר. ההסתייגות של ההורים מהלקות, שהילד לקוי השמיעה חש בה גם אם היא סמויה, עלולה להתפרש על ידי הילד כהסתייגות מחלקים באישיותו. במקרה כזה תחושות הדחייה והפגיעה עלולות להוביל להתפתחות ארגון פנימי מסיבי של "עצמי כוזב", שמטרתו להגן על "העצמי האמיתי" מפני פגיעה (וויניקוט, [1960] 2009). מצב זה עלול להוביל למצוקה רבה, בשל תחושות של זיוף וחוסר ממשות שהאדם חש, וכן בשל הקושי ליצירת מערכות יחסים מספקות ומשמעותיות עם אחרים.

הורים לילדים לקויי שמיעה עלולים, בעקבות קשיים וכשלים בקשר הווקלי-שפתי עם ילדיהם, לחוות גם את עצמם כפגומים. הניסיון ליצירת תקשורת טובה עם ילדיהם דורש מהם מאמץ רב, והכישלון בכך עשוי לעורר בהם תסכול. ככל שההורים מסוגלים לשאת יותר קשיים וכשלים, וככל שתפיסתם לגבי הלקות היא פחות דיכוטומית והם מסוגלים לשאת גם חלקים של חסר וגם חלקים של יש, גם נקודות חוזק וגם חולשות, כך יהיה להם קל יותר לקבל את לקות השמיעה והם פחות ייבהלו ממנה.

גורמי תמיכה נוספים שמחזקים את ההורים ובאופן זה גם את הילד לקוי השמיעה, ושמסייעים להם להתאושש מהמשבר של גילוי הלקות ולהתמודד עמה בצורה מיטבית, כוללים תמיכה רגשית מאחרים (בני משפחה, חברים ואנשי מקצוע), הידע שנמצא ברשות ההורים, מידת הזמינות הרגשית שלהם (למשל, להורים העמוסים רגשית בשל התמודדויות עם קשיים אחרים יהיה קשה יותר להתפנות רגשית), כמות הזמן שהם יכולים להקדיש לילד, מצבם הכלכלי, אירועים שמתרחשים בחייהם ועוד.

 

חירשות בעולם של שומעים

הילד לקוי השמיעה עלול אף לגדול בהרגשה שעליו להתאים עצמו תמיד לאחרים. מטרת המאמצים של שיקום השמיעה, שכוללים אימוני שמיעה אינטנסיביים עם מכשירי השמיעה ולימוד דיבור, היא לאפשר תפקוד קרוב ככל האפשר לתפקוד של אדם שומע. אולם לעתים הדמויות המטפלות (הורים, מורים וכו') המנחות את הילד בעבודה זו עלולות לשדר לו, באופן גלוי או סמוי, שעליו להיות "כמו השומעים" וכך להשתייך לקבוצה "הנורמטיבית". באופן זה נוצרת תפיסה דיכוטומית המבחינה בין עולם השומעים לעולם לקויי השמיעה. עולם השומעים עובר אידיאליזציה ונתפס כעולם "השווה", שהאדם לקוי השמיעה צריך לשאוף אליו. אדם לקוי שמיעה שבילדותו ניזון מחשיבה סטריאוטיפית זו עלול להרגיש שעליו בלבד מוטל להתאמץ, להתאים עצמו ו"להשתנות" כדי לשוב ולהשתייך לעולם השומעים. הוא עלול לחוש שהוא אינו יכול להיות "מי שהוא באמת", שכן עליו להסתיר את החלקים שבו הקשורים לחירשותו, ושלא מגיע לו לדרוש מהשומעים להתאים עצמם אליו. מצב זה מוביל לתסכול מתמיד ולתחושות של בושה, אשמה, חוסר שייכות, חוסר ערך וזרות.

בגלל תשומת הלב הרבה שניתנת לשיקום השמיעה, לקות השמיעה עלולה לקבל מקום מאד מרכזי בתפיסה העצמית של אדם לקוי שמיעה. במצב זה, הילד לקוי השמיעה עלול להתייחס ללקות כאל תכונה מרכזית שלו, שאף "צובעת" את כלל אישיותו, ואילו חלקים מהאישיות שלו עלולים לא לקבל מספיק מקום בעיני הילד והוריו. תפיסה כזו מובילה לחוויה של מחיקה עצמית, של חוסר ערך ושל ריקנות. אדם המאמץ ראייה דיכוטומית זו עלול להרגיש שהדרך היחידה לחוש אותנטיות היא לוותר ככל האפשר על ההשתייכות לעולם השומע, וליצור קשרים משמעותיים רק בעולם של לקויי שמיעה, מה שגורם לצמצום החוג החברתי שלו ולתחושת מרמור, כעס ועצב.

בנוסף, המאמץ הרב של האדם כבד השמיעה להבין את הדיבור שמסביבו, להיות מרוכז ולדבר באופן ברור, עלול לפגום בחוויית הספונטניות והקלילות (אייכנגרין והופיין, 2009), לחזק את הצורך בשליטה, ולגרום לאינטראקציות חברתיות, בעיקר עם אנשים שומעים, להיחוות כמאמצות ומעייפות. לעתים תחושות אלה מובילות להימנעות מאינטראקציות חברתיות או לצמצום השיח לחילופי דברים הכרחיים, שבתורם מובילים לסגירות ביחסים, להפחתת מידת האינטימיות הרגשית ולבדידות.

תחושות אלה עלולות ליצור אצל האדם לקוי השמיעה קושי בהקשבה נינוחה וספונטנית לעולמו הפנימי, שכן החרדה המלווה אותו באינטראקציות החיצוניות מופנמת ומלווה אותו גם ביחסו כלפי עצמו. הקושי בהקשבה עצמית פתוחה ולא ביקורתית עלול לפגוע ביצירתיות של האדם ולהביא לתחושות של צמצום ושל ריקנות. אנשים שגדלו עם ליקוי שמיעה עלולים לפתח תפיסות סטריאוטיפיות לגבי הלקות שלהם, ולסבול עקב כך מדימוי עצמי ירוד ומתסכול.

המודעות של אנשים לקויי שמיעה ושל מטפלים רגשיים לעולם הרגשי של לקויי שמיעה ולחוויות, לתפיסות ולמשמעויות שהם הפנימו עוד בגיל צעיר, חשובה מאד להתמודדות עם אותן תפיסות עצמיות כובלות ומגבילות, ובסופו של דבר – להשתחררות מהן. מניסיוני, האזנה נינוחה לעולמם הפנימי ועיבוד המטענים הרגשיים יסייעו להם להשתחרר מהתפיסות המגבילות.

 

החוויה של המטפל והמטופל – המאמץ התקשורתי ההדדי

הטיפול באנשים לקויי שמיעה אוראליים (המשתמשים בשפה הדבורה ולא בשפת סימנים) אשר לקות השמיעה שלהם היא מילדות מאופיין על פי ניסיוני בקושי ביצירת תקשורת שמאפשרת קירבה והבנה, ובזרות כתימה שנשזרת בטיפול. אתייחס כעת לשני היבטים אלה.

הטיפול באנשים לקויי שמיעה אוראליים מפגיש אותי כמטפלת עם המאמץ הגדול הכרוך ביצירת תקשורת וקירבה. בשונה מתפקודם של משקפיים עבור לקויי ראייה, השימוש במכשירי שמיעה, בשתל כוכליארי ובאביזרי עזר טכנולוגיים נוספים שקיימים היום מביא לשיפור של יכולת התפקוד השמיעתי של האדם, אך לא מתקן את השמיעה לגמרי, ולעתים קרובות רחוק מאד מכך. לפיכך, האדם לקוי השמיעה בטכנולוגיות כגון אלה ימשיך כל חייו להתמודד עם קשיים בשמיעה ובהבנת דיבור, אף אם יחווה מהפך בתפקודו השמיעתי בזכותם. על מנת להקל על התקשורת הדבורה עם מטופלים לקויי שמיעה, המטפל נדרש להתאים את אופן הדיבור שלו ואת הסטינג הטיפולי לצרכיהם. לצורך כך, המטפל צריך להקפיד שהגיית המילים תהיה ברורה, ושאזור הפה יהיה חשוף (לא לכסות את הפה בידיים, במידת האפשר לא לגדל זקן או שפם, וכו'). עליו לאפשר תאורה מספקת בחדר, על מנת שהמטופל יוכל לקרוא את השפתיים במקביל לשמיעה, מה שתורם להבנת הנאמר. עליו לדבר בעוצמת קול מספקת אך חזק מדי. כאשר מטופל מתקשה להבין מילה/משפט מסוים, והחזרה על אותה מילה או משפט לא תורמים, עליו להחליף למילים נרדפות. עליו לדאוג שלא יהיו רעשי רקע מפריעים, וכאשר ישנה פגישה של מספר משתתפים, כגון בטיפול זוגי, משפחתי ובמיוחד בקבוצה טיפולית, מוטב להשתמש באביזרי עזר נוספים שיקלו על השמיעה, כגון מכשיר FM.

תשומת הלב של המטפל לאופן שבו הוא מדבר כרוכה על כן במאמץ מתמשך. כמו כן, ישנם אנשים לקויי שמיעה שהדיבור שלהם נשמע מעט שונה מדיבור של שומעים. לכן, המטפל עשוי להשקיע בתחילה מאמץ בהאזנה, בדומה להאזנה למבטא זר. מניסיוני, לאחר תקופת זמן קצרה מאוד של היכרות, הבנת המטופל הופכת לקלה ואוטומטית הרבה יותר, אם כי לעתים, כשנאמר משהו חדש, שוב יש צורך לחדד את ההקשבה והשמיעה. בטיפול בלקויי שמיעה אוראליים, השיח של הזוג הטיפולי הופך אם כן לדבר שאיננו מובן מאליו גם בצורתו הגולמית – ברמת הקלט של הטקסט. קיומו דורש השקעה בתקשורת ההדדית ומאמץ מתמשך של שני בני הזוג, מטפל ומטופל, הן בלהבין זה את זה, והן בלהיות מובנים זה לזה.

בנוסף למאמץ במעשה התקשורת הבסיסי, חשתי לעתים קרובות את המאמץ להבין אם אני באמת מובנת. לעתים נותרתי עם תחושות בלבול ואי בהירות לגבי סוגיה זו, גם לאחר ששאלתי את המטופל וקיבלתי ממנו תשובה. תחושת הבלבול לגבי השאלה האם אני מובנת, או התחושה שאינני מובנת, במקרים שלא קיבלתי מענה ברור מצד המטופל, הובילו אותי לשאלות לגבי משמעות אי ההבנה. האם היא קשורה לקושי הנובע מלקות השמיעה, כגון הקושי לשמוע מילים מסוימות? אכן, סוג ורמת הירידה בשמיעה גורמים לכך שיש עיצורים, תנועות והברות במילה שלאדם מסוים קשה יותר לשמוע. ישנם אנשים שמתקשים לשמוע צלילים בתדירות גבוהה, ואחרים שמתקשים בתדירות נמוכה, וכו'. כמו כן, כאשר אנשים ששמיעתם תקינה לא מצליחים לשמוע מילה כלשהי שנאמרת, הם משתדלים להשלים את המילה החסרה לפי ההקשר במשפט; אנשים לקויי שמיעה לעתים לא מצליחים לשמוע מספר מילים במשפט, ומתקשים יותר להשלים את המשפט על-פי ההקשר. הסבר אפשרי נוסף לקושי בהבנה הוא שימוש במילים לא מוכרות: המאמץ הרב שאנשים לקויי שמיעה משקיעים לצורך הבנת הנאמר, גורם להם לעתים לאמץ אוצר מילים מסוים ולהתמקד בו לצורך הידברות, על חשבון העשרת השיח במילים חדשות.

הסברים אחרים לקשיים בהבנה יכולים להיות נעוצים במשמעות הדינאמית של התכנים: בדומה למטופלים בעלי שמיעה תקינה, שלעתים מתקשים להבין ולעכל תכנים מסוימים הטעונים במשמעות רגשית מכאיבה או קונפליקטואלית, כך גם אנשים לקויי שמיעה עשויים להתקשות בשמיעה של תכנים טעונים עבורם. חוסר ההבנה עשוי להיות גם חלק מתהליך של הזדהות השלכתית, המאפשר למטפל לחוות את תחושות הבלבול, התסכול, חוסר השייכות ותחושת הניתוק והסילוק, אשר חווים אנשים לקויי שמיעה פעמים רבות.

מאפיין נוסף של הטיפול באנשים לקויי שמיעה מילדות הוא הופעתה של תחושת זרות כתימה מרכזית בטיפול. אנשים לקויי שמיעה מילדות חשים לעתים קרובות "חסך תרבותי" לעומת אנשים שומעים, מכיוון שבמהלך שנות ילדותם השקיעו מאמצים עצומים בעבודה על התפקוד השמיעתי, ולעתים החמיצו "תחנות דרך תרבותיות", כגון שירים מסוימים שנוגנו ברדיו, תכניות טלוויזיה שלא שודרו עם כתוביות, ועוד. כמו כן, מכיוון שאדם לקוי שמיעה מתקשה יותר להבין בסביבה שבה רעשי רקע רבים (שמתגברים בנוכחות מספר משתתפים שמדברים בו זמנית), הוחמצה הרבה אינפורמציה שנאמרה באופן לא פורמלי במצבים חברתיים ומשפחתיים – בין ילדים בהפסקות, בארוחות משפחתיות, ועוד. התחושה שישנו ידע תרבותי שאנו אמורים לחלוק מתוקף היותנו ילידי אותה חברה, ובכל זאת איננו חולקים אותו, מלווה אותי רבות בעבודה הטיפולית עם מטופלים לקויי שמיעה מילדות. אני מוצאת עצמי חשה לעתים קרובות שהמטופל שלי בעצם בא מ"ארץ אחרת", זרה, ושגם הוא חווה אותי ממדינה זרה, מדינת השומעים. אני חשה את הקושי בגישור הפערים השפתיים, התרבותיים והנפשיים בינינו ובקושי להכיר את עולמו הפנימי.

גם החוויה הטרנספרנסיאלית והקאונטר-טרנספרנסיאלית שעוברת בטיפול היא לעתים קרובות חוויה של זרות: אני חשה כמזוהה על ידי המטופל עם "עולם השומעים", עולם שלעתים קרובות נחווה כלא נגיש ומרוחק מהם. אני חשה לעתים קרובות "מורחקת", על ידי המטופל, כאשר מייצגת עבורו אובייקט זר ומנוכר, כמטפלת "שומעת" שלא מסוגלת להבין אותו. דרך הבנת החוויה הקאונטר-טרנספרנסיאלית שלי אני פוגשת גם את חוויית הזרות שבתוכי, המושלכת לעתים על המטופל, שמייצג עבורי את "הזר". מפגש זה מעורר לחיים תחושות מורכבות של המפגש עם הזרות וחוסר הקומוניקטיביות שבתוכי.

לקות השמיעה, המגבירה את הקושי בחיבור אנושי באמצעות השפה הווקלית המדוברת, מחדדת את החוויה וההוויה של הקושי שבהתקרבות בין אדם לרעהו בכלל, ובין מטפל ומטופל בפרט. גם בטיפולים באנשים ששמיעתם תקינה, לצד רגעים שבהם יש תחושה שהמילה מצליחה לחבר משהו, מצויים רגעים שבהם יש תחושה שהמילה נכשלת בחיבור ואפילו מרחיקה; בטיפול באנשים לקויי שמיעה, התפקוד השברירי של המילה מודגש עוד יותר. המרחב הטיפולי הופך למרחב לקוי שמיעה, שבו שנינו – מטפל ומטופל – פוגשים את הכמיהה לתקשורת ולמגע קולי ונפשי, ולצדה את הקושי, את התסכול הרב ואת המאמץ הכרוכים בניסיון ליצור תקשורת זו, תקשורת משוחררת יותר וספונטנית.

 

המחברת מבקשת להודות לאייכנגרין והופיין, מחברי המאמר "גורמי סיכון בהתפתחות כבדי שמיעה המשולבים בחברה השומעת, פרספקטיבה פסיכודינמית" (2009.), על התרומה הרבה של מאמרם להבנות המוצגות בחלק הראשון של מאמר זה.

 

מקורות

אייכנגרין א. והופיין ד., גורמי סיכון בהתפתחות כבדי שמיעה המשולבים בחברה השומעת, פרספקטיבה פסיכודינמית. ישראל, שיחות, כ"ג (3): 255-268, 2009.

אנזייה ד. [1985], ה'אני-עור'. תל אביב, תולעת ספרים 2004.

וויניקוט ד.ו. [1971], משחק ומציאות. תל אביב, עם עובד, 1999.

וויניקוט ד.ו. [1935-1963[, עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל אביב, עם עובד. 2009

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

לבל חגאי, ח. (2011). אדם בתוך עצמו נסגר: התמודדות עם לקות שמיעה. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 21/11/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2693

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

בלהה פריינטהבלהה פריינטה5/12/2011

משמעותי מאוד. אני פסיכולוגית וגם אם לילדה כבדת שמיעה. דברייך נגעו מאוד לליבי ואני מאשרת את נוכונותם

חסידה עמיהודחסידה עמיהוד5/12/2011

מאמר כלבבי. כתראפיסטית בתנועה העובדת כ-15 שנה עם אוכלוסיית לקויי השמיעה וחרשים קראתי בשקיקה את המאמר.אני דוברת שפת סימנים ובוגרת לימודי תואר ראשון בחינוך ללקויי שמיעה. אולי גם בשל כך ובשל פרמטרים נוספים ואחרים, ביחסי מטפל מטופל בחדר הטיפולים איני חווה תמיד באופן גורף את תחושותייך והבנותייך. פתחת צוהר לשיח מקצועי שיהיה לי לעונג לנהלו. ישר כח. חסידה עמיהוד

מרינה קיצ'יןמרינה קיצ'ין4/12/2011

מאמר חשוב ונהדר, תודה רבה!.

דורית שיקיירסקידורית שיקיירסקי4/12/2011

כל הכבוד - אחלה מאמר!.

ענבל שניענבל שני29/11/2011

תודה!. תודה על מאמר קצר ומיוחד שאיפשר הצצה מעניינת ויחסית נדירה לעולמם של לקויי השמיעה ולטיפול בהם.
אשמח לעוד מאמרים שלך בנושא, כמו למשל התייחסות לחווית ילד שומע להורים לקויי שמיעה. עד
כמה הזרות וקשיי הבנה מאפשרים לילד כזה לפתח חסכים ומה טיבם.
ענבל שני