בין חמלה לתמורה: פסיכותרפיה בהשראה בודהיסטית
מאת אפרת בורנשטיין
המאמר נכתב בסיועו של צבי להב ורחל קוביצקי ובהשראת צוות "מרחב סיוע" – פורום מטפלים ללימוד האפשרויות הגלומות בטיפול המבוסס על עקרונות בודהיסטים, של בית ספר "פסיכו דהרמה". פרטי המקרים המתוארים הוסוו לשם שמירה על פרטיות המטופלים ומשפחתם.
אגדה סינית עתיקה מגוללת את סיפורה של נערה ושמה לילי, שהתחתנה ועברה לגור עם בעלה ואמו. תוך זמן קצר גילתה לילי כי אין היא מסתדרת עם חותנתה כלל. הבדלי האישיות ביניהן היו גדולים ולילי סבלה מהרגליה של החותנת, אשר מתחה עליה ביקורת בקביעות. ימים ושבועות חלפו, ולילי וחותנתה לא חדלו להתווכח. המצב החמיר עוד יותר בגלל צו המסורת הסינית העתיקה, שחייבה את לילי לקוד לפני החותנת, לציית לה ולמלא אחר כל משאלותיה. הכעס והאומללות בבית גרמו לבעלה המסכן של לילי מצוקה גדולה. בסופו של דבר, לילי לא יכלה לסבול עוד את רודנותה ואת מזגה הרע של חותנתה, והיא החליטה לעשות מעשה.
לילי הלכה להיפגש עם ידידו הטוב של אביה, מר הואנג, מוכר צמחי מרפא. היא שטחה בפניו את צרותיה ושאלה אם יוכל לתת לה רעל כלשהו שבאמצעותו תפתור את הבעיה אחת ולתמיד. מר הואנג אמר: "אני מבין את הבעיה ועל כן אתן לך מספר צמחים אשר באיטיות ייצרו את הרעל בתוך גופה. בכל יום לסירוגין הכיני ארוחה טעימה והכניסי מעט מצמחים אלה לתוך המנה שלה. ברם, כדי שאיש לא יחשוד בך כאשר היא תמות, עלייך להיות מאוד זהירה ולנהוג בידידות רבה כלפיה. אל תתווכחי איתה, צייתי לה ומלאי כל משאלה שלה, התייחסי אליה כמו מלכה". לילי הייתה מאושרת. היא הודתה למר הואנג ומיהרה הביתה כדי להתחיל במזימת הרצח של חותנתה. היא זכרה את דברי מר הואנג בקשר למניעת חשד, ועל כן היא שלטה במזגה, צייתה לחותנתה והתייחסה אליה כאילו הייתה אמא שלה.
כעבור ששה חודשים, השתנה כליל המצב בבית. לילי שלטה ברוחה עד כדי כך שגילתה כי כמעט אף פעם אינה מתרגשת או מאבדת עשתונותיה. במשך ששה חודשים לא היה לה כל ויכוח עם החותנת, משום שעכשיו היא הייתה הרבה יותר חביבה והיה קל יתר להתנהל אתה. גישתה של החותנת כלפי לילי השתנתה, והיא החלה לאהוב את לילי כמו את בתה. היא סיפרה לידידותיה ולקרוביה כי לילי היא הכלה הכי טובה שיכלה למצוא. לילי וחותנתה נהגו עכשיו זו בזו כאם ובתה ובעלה של לילי היה מאושר.
באחד הימים באה לילי אל מר הואנג כדי לבקש שוב את עזרתו. היא אמרה: "מר הואנג, אנא עזור לי למנוע מהרעל להמית את חותנתי. היא הפכה להיות אישה נעימה ואני אוהבת אותה כמו את אמי. איני רוצה שתמות בגלל הרעל שנתתי לה". מר' הואנג חייך ונענע בראשו. "לי-לי" הוא אמר, "אין כל סיבה לדאגה. מעולם לא נתתי לך רעל כלשהו. הצמחים שנתתי לך היו ויטמינים לשיפור הבריאות, והרעל היחיד היה קיים במוחך ובגישתך כלפי חותנתך. אבל כל זה כבר סולק על ידי האהבה שהענקת לה...".
בחרנו לפתוח בסיפורה של לילי בעיקר משום שהסיפור המעודן והאנושי הזה כל כך מוכר. סיפורה של לילי הוא הסיפור שלנו. סיפורה של לילי מדבר על המצוקות שלנו כמו גם על האהבה והחמלה שבנו. אין חדש תחת השמש. מקדמת דנא האנושות עסוקה באותן השאלות שמעסיקות אותנו באופן אישי במפגש עם הסבל אינטימי שלנו ובמעשה הסיוע. מהם הרעלים, החולאים הנפשיים מחוללי הסבל? מהם ה"וויטמינים", מחוללי הריפוי? בטיפול של לילי הסתבר שהאיבה בין לילי לחותנתה אינה "יצוקה" באישיותה של לילי או החותנת, והמעשה המסייע להתמרת האיבה לאהבה לא היה עשבי מרפא, פרוזאק או חומר כימי אחר שבא מן החוץ, אלא הכוונה לעבודת הנפש דרך זיהוי מקורות הסבל וטיפוח האהבה והחמלה. זוהי דרכה של הפסיכולוגיה הבודהיסטית, ובכך יעסוק המאמר הנוכחי.
יסודות החמלה והאהבה בתורת הנפש הבודהיסטית
החמלה (קרונא, בסנסקרית ובפאלית, טסה ווה, tse–wa, בטיבטית) מסמלת בבודהיזם את השאיפה שכל היצורים יהיו חופשיים מהסבל ומהגורמים לו. החמלה היא תמיד בת זוגה של האהבה ("מטה") המתייחסת לתשוקה להכיר בזכותנו ובזכותו של הזולת לאושר (הדלאי לאמה וקטלר 1998). התשוקה לגאולה דרך החמלה והאהבה עולה ב"תפילת הבודהיסטווה" ("זה שזכה להתעורר"):
מי ייתן וכל היצורים
יזכו בזה הרגע בכל אושר שיש,
ובכל הסיבות לכל אושר!
מי ייתן וכל היצורים
יהיו חופשיים, בזה הרגע,
מכל סבל ומכל הסיבות לכל סבל!
מי ייתן וכל היצורים
יזכו בזה הרגע באושר עליון,
בעונג הנשגב של הבודהה!
מי ייתן וכל היצורים יזכו לאהוב באותה המידה
את כל הבריות בתבל ומלואה.
המשאלה לשחרור מ"הסבל ומהסיבות לסבל" באמצעות החמלה והאהבה בתפילה הזאת מכוונת, אפוא, לתהליך טרנספורמטיבי של שינוי ברבדים עמוקים: לא רק סילוק או הקלה סימפטומטית של אי נחת נקודתית, אלא שינוי נפשי תודעתי עמוק ומהותי, נוגע בסיבות או בשורשי הסבל האנושי.
פמה צ'ודרון (2001), נזירה בודהיסטית, מתארת תקשורת של חמלה כתקשורת שבאה מן הלב הפתוח לרווחה: "להיות שם בשביל מישהו אחר, הילד שלנו, בן הזוג, הורה, לקוח, מטופל, חסרת בית ברחוב, משמעו לא להינעל בפני אותו אדם, כלומר, קודם כול לא להינעל בפני עצמנו. זה אומר לתת לעצמנו להרגיש את מה שאנחנו מרגישים ולא להרחיק אותו מעלינו. זה אומר לקבל כל היבט בעצמנו, גם את החלקים שאנחנו לא מחבבים" (עמ' 89). החמלה פוגשת אפוא את האחר מהמקום הכי קרוב, אינטימי ורך שלנו.
בתפיסה הבודהיסטית החמלה והאהבה מובחנות מרגש אהבה המבוסס על תלות או היקשרות (attachment) בכך שהחמלה והאהבה חפות מכל היבט אגואיסטי, למעט מהתשוקה לגאולה מהסבל והשגת אושר. הדלאי לאמה מתאר את ההבדל הזה באופן פשוט ובהיר:
"אם אתה רואה בעל חיים סובל, כמו דג מתפתל שקרס נעוץ בפיו, ייתכן שתרגיש באופן טבעי שאינך יכול לעמוד בכאבו. תחושה זו אינה מבוססת על קשר מיוחד שלך לבעל החיים הזה, הרגשה שבעל החיים הזה הוא חברי. במקרה זה רגש החמלה שלך מבוסס אך ורק על העובדה, שיצור זה הוא יצור חי שיכול לחוש כאב ויש לו הזכות שלא לחוש כאב". (הדלאי לאמה וקטלר 1998, עמ' 93)
הרגישות הטבעית לכאבו של הדג המתפתל על הקרס מוכיחה כי החמלה אינה מחייבת תנאי קשר מיוחדים (אפילו לא קשר עם בן אנוש) כדי לחוש ולהיענות למצוקה של ייצור חי. ואף על פי כן הרגש המהדהד את סבלו של הדג הוא בה בעת רגע של מפגש אינטימי עם עצמנו. מה יש ברגע הזה של מפגש הלבבות כדי לחולל תמורה נפשית?
תודעת החמלה, המתייחדת בנוכחות ערה, פנויה ונוגעת ברחשי הרגע, מזוהה בבודהיזם עם טבעה הבסיסי של התודעה, שהיא צלולה ומתהווה מרגע לרגע. זוהי טבעה של התודעה והיא מייצגת את שלושת עקרונות היסוד של המציאות בתורה הבודהיסטית: ארעיות, התהוות גומלין ואין אני. עקרון ה"ארעיות" (anytia) מתאר את עולם התופעות כהוויה אורגנית בתהליך של השתנות מתמדת. אין דבר קבוע ובלתי משתנה, והמציאות הנה הוויה בתנועה, ללא ראשית וללא אחרית. עקרון "התהוות הגומלין" (samuppada) מצביע על זיקת הגומלין המתקיימת בעולם התופעות, בדומה לשפת הפיזיקה הקוונטית, המדברת על זיקה טרנספורמטיבית בין הצופה לנצפה. אין תופעה הקיימת לעצמה בנפרד מהסביבה ואין כל דרך להפריד את השפעת הצופה על הנצפה. העולם הוא רשת אינסופית של תופעות הקיימות בזיקה זו לזו. עקרון ה"אין אני" (anatta) הנובע באופן לוגי משני העקרונות הקודמים, שולל קיום עצמי במובן של זהות עצמית בעלת מבנה או מהות קבועה ובלתי משתנה. הנפש או התודעה היא דינמית, מושפעת ובד בבד משפיעה, מתהווה מרגע לרגע בזיקה עם סביבה אורגנית משתנה. עיקרון זה מנכיח בד בבד הן את פגיעותינו העקרונית כישויות ארעיות מטבען, והן את פוטנציאל היצירה וההתחדשות שנולד בכל רגע. החמלה שוהה באומץ, רכות וענווה עם אותו רטט של פחד שאנחנו נוטים לסלק מהמודעות על ידי ניסיון תודעתנו להיאחז באשליית עצמי קבוע, נפרד ובלתי משתנה. במילים אחרות, כאשר התודעה מייצרת לעצמה סיפורים על אודות המציאות (סיפורים הנגועים באשליית מציאות קבועה ובלתי משתנה) נוצר ניכור או נתק בין עולם המחשבות לבין החיבור האורגני אל החוויה. הבודהיזם מזהה את מקור הסבל האנושי עם אותו נתק או חוסר קבלה עקרונית את עובדת קיומנו הארעי והבלתי נפרד מזולתנו. התפיסה הבודהיסטית נשענת אפוא על האבחנה בין הכאבים הבלתי נמנעים שמזמנים החיים (לידה, חולי, מוות, אובדן) לבין הסבל האנושי שהוא תוצר תודעתי ולפיכך ניתן לסילוק. החמלה מובנת בהקשר זה (כפי שמופיעה בתפילת הבודהיסטווה) כאקט של המרת הסבל בְּמגע עם המציאות, על הכאבים הבלתי נמנעים הכרוכים בה כמו גם על רגעי האושר שהיא מזמנת.
התפיסה הבודהיסטית מייצגת, אם כן, עמדה הומניסטית המייחסת ל"אהבת רעך כמוך" משמעות אנושית פסיכולוגית מכוננת ומחייבת לשם שחרור מסבל והשגת רווחה ואושר אישי, כפי שאומר שאנטי דווה, אחד מהפילוסופים החשובים במסורת הבודהיסטית: "כל טוב העולם בא מאהבת הזולת וכל הרעות מקורן באהבה העצמית. מה טעם להרבות מילים? העצמי קשור לעניינו שלו והבודהא נתון לענייני זולתו. את ההבדל תראה בעצמך". (רוול וריקאר 1998, עמ' 77)
ויליאם ג'יימס, אחד מהאבות המייסדים של הפסיכולוגיה בת זמננו, טען כי התיאולוגיה של כל הדתות הגדולות משקפות צורך הטבוע באדם לשאוף להתעלות, לרדיפת השלום ואהבת האדם (לנזמן, 2010). ויליאם ג'יימס זיהה שלושה מרכיבים עיקריים בכל הדתות: אמונה, סדר על-אנושי וחובת קיום מצוות. קיום מצוות נתפס כתופעה המעודדת את ההתחברות אל סדר עולמי על-אנושי נעלה. לפי תפיסה זו, עקרונות המוסר והמידות הטובות מבטאים צורך פסיכולוגי או גורם מסייע להשגת רווחה נפשית ואושר, כפי שהחמלה והאהבה נתפסת ככזו בבודהיזם. אלא שהחמלה והמידות הטובות מקבלות משמעות שונה בבודהיזם מהמשמעות הרואה את מקומה של האתיקה כשיח של שכר ועונש בין אדם לרשות חיצונית - יהא זה אלוהים, ממסד, הורה או ייצוג ההורה המופנם ברשותו של הסופר אגו כפי שהציע פרויד. בתפיסה הבודהיסטית, המוסר או החמלה אינם מופיעים בקונטקסט של שיח קונפליקטואלי או סובלימטיבי בין רשויות שונות של הנפש, וגם לא כנגזרות של אמונה בישות טרנסצנדנטית או סדר על-אנושי - אלא כאיכות הנמצאת בהרמוניה עם צורכי האני לשחרור מסבל והשגת אושר. בהקשר זה ניתן להבין את הטענה של הדלאי לאמה שלפיה "אפשר לוותר על הדת, אך איש אינו יכול לוותר על אהבה וחמלה" (אצל: רוול וריקאר, 1998, עמ' 150). הבחנה זאת פותחת מרחב פוטנציאלי להשראה וחקירה, משום שיש בה שינוי קונטקסטואלי המפקיע את החמלה והאהבה מהתיאולוגיה, מתורת המוסר ומתורות "רוחניות", ומציב אותם בקונטקסט אנושי פסיכולוגי.
טיפוח החמלה והאהבה בפסיכותרפיה הפסיכודינמית
מושגים פסיכואנליטיים כמו הרגש ה"אוקיאני" (פרויד, 1930) או אי אינטגרציה (ויניקוט, 1945) מתייחסים לאופי החוויה של היעדר מובחנות בין העצמי לעולם, המאופיינת בהתמוססות או התרחבות מחיצות האני לכדי תחושה של זרימה, מעורבות וזיקה אינטימית עם החיים. זוהי תחושה של זרימה דרך מגוון של מצבים מבלי לארגן אותם בהתאם לתסריטי אגו מסוימים (אייגן, 2010). ממצבים אלו מתפתח הפוטנציאל לחיים יצירתיים. וויניקוט ופרויד מזהים את היצירתיות כאורח חיים הראוי לחיותו: "אין ספק כי תמיד עליי להילחם כדי להרגיש יצירתי, [...] לראות הכול מחדש כל הזמן", כותב וויניקוט (אצל: אייגן, 2010, עמ' 141). לואוולד טען כי "בראשית החיים יש שדה, המכיל את כל בני האדם. החוויה יוצאת [...] מהאחדות שהופכת מובחנת יותר ויתר ואשר הפרט הוא חלק ממנה" (אצל: מיטשל, 2009, עמ' 75-76). ניתן לומר שהפנומנולוגיה של תחום החוויה בפסיכואנליזה המערבית מזהה את הפוטנציאל החווייתי כמרחב אחדותי שבו האני מתהווה בזיקה עם העולם, בדומה לדבריו של הבודהא לפני 2500 שנה.
קוהוט (2007) מצביע על אופנויות חוויה בהן העצמי מרפה מאחיזותיו בתפיסת העצמי הנפרד והמוצק, ונתון בהוויה של זרימה אורגנית בלתי מובחנת או מופרעת עם סביבתו: תהליך היצירה מאופיין בסימביוזה בין העצמי לסביבה ברגע של התמרה והשראה, "כמו האוויר בשאיפה הנחווה כחלק מעצמנו" (שם, עמ' 140) (ה"אינספירציה" – inspiration - שהיא גם שאיפה וגם השראה). אופן אחר של התמרה נרקיסיסטית מתרחש כאשר האדם ער לסופיות קיומו: "מה שאף קשה יותר מההכרה באי קביעות אחיזות האובייקט היא הקבלה האינטלקטואלית והרגשית הנחרצת של העובדה שאנו עצמנו בלתי קבועים, שהעצמי האחוז בליבידו נרקיסיסטי הוא סופי בזמן" (שם, עמ' 145). קוהוט רואה בהתמרת העצמי לאידיאלים, הומור והשתתפות על-אינדיבידואלית בעולם את ההישג ההתפתחותי הגבוהה ביותר - "תוצאה אמיתית ותקפה של טיפול יותר מאשר צייתנותו הרופפת של המטופל לשינוי הנרקיסיזם שלו לאהבת אובייקט" (שם, עמ' 146).
בתפיסה הבודהיסטית, התודעה הערה והחמלה מייצגות תחום חוויה שאינו אחוז באגו האישי בהווייתו, בדומה לנרקיסיזם הקוסמי ולהמשגות הפסיכואנליטיות המתארות את הפנומנולוגיה של הפוטנציאל החווייתי. גילוי וטיפוח החמלה והאהבה הם אם כן בעלי ערך מרכזי במעשה הסיוע לפי גישה זו, כאמצעי להתמרת הסבל וליצירת זיקה אינטימית עם החיים. הגישה הבודהיסטית, בדומה לגישה הפסיכואנליטית, מזהה את מקורות הסבל בתודעה האנושית. שני הזרמים אמנם עסוקים בפיתוח מודעות בניסיון לחקור ולזהות את זרעי הסבל הלא מודעים, ועם זאת קיימים הבדלי גישה מהותיים בנוגע להתייחסות למוקדי ההתייחסות ותהליך העבודה.
אם נשוב, לצורך העניין, לעניינה של לילי, קרוב לוודאי שהמטפל המערבי היה מזמין את לילי לחקירה של ההיסטוריה האישית, של מערכות היחסים המוקדמות, ושל הדינמיקה האישיותית של לילי שהובילה אותה לשחזור דפוסי יחסים אלה ביחסיה עם החותנת. המטפל היה מזמין "החיאה" של קשרי אובייקט משמעותיים בתהליכי העברה על מנת לאפשר תהליך שיקום ובנייה של העצמי דרך חוויה מתקנת. מנגד, בסיפורה של לילי, המטפל כלל לא עסוק בשאלות מהסוג הזה. נראה שמר הואנג במקרה הטוב היה מגלה אדישות לשאלת ההיסטוריה האישית ומערכות היחסים שלילי הפנימה מעברה. יתרה מכך, מר הואנג לא מזהה את עצמו כפונקציה משמעותית או רלוונטית בתהליך הריפוי של לילי. מבחינתו, זירת השינוי היא ביתה החדש של לילי, ולא הקליניקה טיפולית. מר הואנג מזהה את המעשה המסייע בטיפוח האיכויות המיטיבות של חמלה ואהבה הקיימות בפוטנציאל האנושי של לילי.
השוואה זו ממחישה הבדלים עקרוניים בין הגישה הפסיכודינמית המערבית לבין התפיסה הבודהיסטית: הגישה המערבית מתמקדת במוקדי המצוקה והחסכים האישיים של הפונה. מהבחינה הזאת זוהי גישה ממוקדת בעצמי האינדיווידואלי. בגישה הבודהיסטית, הנגיעה בכאב האישי אמורה לחבר את הפרט לכאבם של שאר היצורים הסובלים. במילים אחרות, הפרקטיקה של עבודת הנפש בהשראה בודהיסטית שמה דגש על גילוי וטיפוח האני דרך גילוי המשותף לכולנו (רגשות, מחשבות, סבל, רצון לא לסבול, כאב, אהבה). הגישה הבודהיסטית שמה דגש על אחווה וקבלה אנושית בסיסית, על הסרת המחיצות ויצירת אינטימיות עמוקה עם האחר. מהבחינה הזאת היא משלבת תפיסה אוניברסאלית עם נגיעות מאוד אישיות של חמלה. כמטפלים מערביים בהשראה בודהיסטית, אנו רואים בשתי הגישות הללו ערוצים או דרכי גישה לנפש, שמידת הרלוונטיות או התקפות שלהן מותנית במה שעולה או מתבקש באופן אורגני עם המטופל. נעבור אם כן להציג תיאורי מקרים שדרכם נתייחס באופן ממוקד יותר למקום של גילוי וטיפוח חמלה ואהבה בתוך טיפול.
המקרה של יפה: מציאת משמעות באמצעות נתינה
המפגש עם המבט העגום והגוף הרופס של יפה משדרים לי ייאוש וחידלון. יפה מפגינה בכל נימי ישותה עמדה של שלילה ובוז כלפי החיים עצמם. עמדות ניהיליסטיות מעוגנות בלוגיקה פנימית, שמובילה למסקנה המתבקשת של ייאוש וחוסר טעם לחיים. לא מוצאת עניין בכלום, לא עושה כלום, לא מצליחה לתקשר עם אנשים, אין עניין בעבודה, והטיפול לא עוזר. עם יפה אני חשה כמו מטפסת על הר גבוה ותלול בחיפוש נואש אחר בקיעים לנעוץ בהם את יתדות החבל. נאחזת בעצם ההיענות הכואבת שלי לסבלה, בעצם התמדתה בטיפול למרות השלילה העקרונית, בידיעה שבבסיס הדיכאון קיימת חרדה עצומה מהחיים, מעוגנת בפגיעות של אישה שלא סומכת על עצמה, חווה את עצמה שונה, חריגה, דחויה, מתקשה לשאת לחצים ותסכולים שמזמנים אתגרי החיים. מתוך עמדת ההמתנה הפסיבית שלה, יפה מזמינה אותי שוב ושוב להיות מופקדת על הליבידו ועל התקווה והודפת אותם בעוצמות אדירות.
מזה שנים יפה מנהלת אורח חיים ספרטני, חיה לבד, מקפידה על תזונה נכונה. מביעה עמדה של תיעוב כלפי גילויים של פורקן יצרי (כמו שתיית אלכוהול במסיבות ועישון), ייצוגים מופנמים של היצר בתצורתו המשחיתה, שלא מצאו עדיין נתיב של עידון לבד מפורקן הזעם שבעיקר מופנה כלפי עצמה. עם יפה אני שוהה בכאב ובחוסר האונים, מנסה לגייס מתוכי שביבי סקרנות ועניין. מתעניינת בפילוסופית החיים של יפה, כיוון שיפה משתפת איתה פעולה באופן יחסי. מתוך עולמות התוכן הללו אני מתוודעת משעה לשעה לאופי ההתייחסות של יפה לעוולות אנושיות שהיא רואה בסביבתה, עיסוק ער בסוגיית מעמד הפלסטינאים, היחס לעובדים זרים ועוד. אני ערה לרגש הייאוש שעולה כשהיא מתארת את הדברים, ומפנה את תשומת הלב שלנו לרגש הזה שעולה ממנו איכות שונה במקצת מהזעם הקריסטלי.
אני מוסיפה שאני קולטת מהדברים רצון בריא וחיוני לנתינה ושייכות דרך מעורבות משמעותית בעולם, אבל מרגישה שהיא לא סומכת על היכולת שלה לתמוך בכוונה הזאת ושהיא חשה שהסביבה לא רוצה לקבל את מה שיש לה לתת. אני מציעה את האפשרות שהסביבה נוטה לדחות אותה לא בגלל שאין בדבריה ערך ותרומה, אלא בגלל אופי השיח המעלה מתוכו שלילה וביקורת.
לדעתי יפה מסוגלת לקבל שיקופים מהסוג הזה מכיוון שהיא קולטת ממני עניין וסקרנות כנים בדברים שמעלה. עם יפה אני מוצאת את עצמי מזגזגת בין התערבויות בעלות אופי דינמי לבין השתתפות בעלת אופי שונה, שנובעת מתוך נגיעות של חמלה שעוברת בינינו בשעה שעולה הרגישות העמוקה שלה לסבל הקיים בעולם והכאב הנוכח בי לסבלה. יפה מתוודה שהעניין שלה בחיים הוא להיטיב עם הסביבה באופן שאני חווה כביטוי אותנטי של הנפש.
המקרה של דנה: חמלה מחוללת תמורה
דנה מתמודדת היום עם משבר פרידה מבעלה ואב ילדיה. דנה מדווחת על "חולשה, עייפות, נדודי שינה, אי שקט". "לא רגילה לעצמי כך", היא אומרת. "לא מצליחה להירגע בשום מקום". אני שואלת את דנה אם היה איזשהו לילה שבו הצליחה לישון שינה רגועה, או רגע של רגיעה ושקט שחוותה במשך היום.
דנה מתעכבת לשנייה ואז מגיבה מתוך התעוררות מסוימת: "את יודעת מה, כן! אתמול הרגשתי שאני לא מסוגלת לשבת בקורס מדיטציה. למרות שהרגשתי שאני מפספסת בגדול את מה שיכולתי לקחת. הרגשתי אי שקט, העיניים נעצמו, יצאתי החוצה לנסות לשאוף אויר ולהתעורר לשיעור. באותו ערב חזרתי לבית הריק, הילדים היו אצל אורן (בעלה לשעבר), הרגשתי שאני חייבת לראות את הילדים, שאני חייבת את נועה (בתה הקטנה), רק איתה אני מסוגלת לישון שינה רגועה, היא מחבקת, מתכרבלת, מלטפת. ובאמת כשהגעתי לאורן נועה ביקשה לישון בבית. אבל אז גם טל (הבת האמצעית) ביקשה להגיד לי משהו בסוד. טל אמרה שגם היא רוצה לישון בבית אבל לא נעים לה מאבא. ואז אמרתי לעצמי (דנה אומרת את הדברים בדמעות), אני לא אעשה לה את מה שהיה הסיפור של חיי. לי לא נתנו מקום לרגש והיום אני לא יודעת מה אני מרגישה. אמרתי לה שהיא צריכה ללמוד לבקש לעצמה את מה שהיא רוצה ולא לדאוג. אם אבא ירגיש עם זה לא נוח זאת לא ההתמודדות שלך. טל ביקשה מאורן לישון עם אימא, ואורן ענה לה שאם זה מה שהיא רוצה זה בסדר גמור. שלושתנו הלכנו לישון בבית, קראנו יחד בספר הפילוסופיה לילדים. את לא תאמיני איזה סיפור טל ביקשה שאקריא לה. טל ביקשה שאקריא לה את הסיפור שמוסר ההשכל שלו היה שזה לא משנה מה תבחר לעשות, תמיד יהיה לאנשים מה לומר, ולכן עליך לעשות מה שאתה מרגיש שנכון לך לעשות. באותו לילה הצלחתי לישון שינה עמוקה ורגועה עם הבנות".
מוסר ההשכל שלנו מההקשבה לסיפורה של דנה באותה שעה היה התמורה שהתחוללה בה מחוויה של ריקנות ובדידות להרגשה של מלאות ושקט, וזאת בעקבות ההיענות האוהבת והחומלת שלה כאם לסבלה של הבת וההיענות החומלת של הבנות לסבלה שלה.
המקרה של חגי: מסע אל החמלה
חגי הגיע אלי כציפור חבוטה שמבטה המיוסר והנבוך משוטט לו בחדר כמחפש מקום עגינה. בשעה שהוא מדבר או מהרהר כל גופו מתפתל, עיניו מפרפרות והוא מורט את ציפורניו. אט-אט הוא מוביל אותי בשבילי חייו וחושף את חווייתו בעולם כיצור חברתי. זה נשמע כמסכת ייסורים מתמשכת. ביחסיו החברתיים כילד וכבוגר הוא רואה עצמו חריג, זר, לא נורמלי, סוטה, לא שייך, קורבן של נסיבות, פגיע, רגיש, "חנון", דחוי. הוא מבטא תחושות מעורבות ביחס לעצמו – מצד אחד תחושה של חוסר ערך, ומאידך בטויי התנשאות כלפי אחרים. הוא משתף אותי ברגשות כעס וזעם כלפי אחרים וכלפי עצמו ובחששות לפגוע ולהיפגע. בולטים חוסר הקבלה שלו את עצמו, הביקורתיות, השיפוטיות והזלזול. האיש הצנום הזה שישב מולי, ה"ציפור" הזו, בהחלט ניגן "זמר נוגה ומיוסר" והחיים מנקודת מבטו היו קודרים וקשים, רצופי מהמורות וסכנות.
באחת הפגישות חגי דיווח על רגשות של "פגיעה ועלבון" ביחס לעמיתיו בעבודה. עלתה כמיהה שלו להשתייכות חברתית, להיות "אחד מהחברה, כמו כולם" וזאת לעומת התיעוב והסלידה שחש מעצם הרעיון הזה ומעצמו בשל אותה כמיהה. עלו בו רגשות כעס כלפי "אחרים" וכלפי עצמו, ובעקבותיה עלתה המשאלה לרגיעה.
הזמנתי אותו להתבונן בשאלה - "מיהו חגי ללא הפגיעה? חגי נכנס למדיטציה של התבוננות וקשב. המדיטציה העלתה זיכרונות של חוויות טובות עם עמיתים. היא נתנה מקום לדברים הנוספים הקיימים בחייו, הזדמנות לפגוש את ה"יש" ולא רק את החסר. אפשר היה לזהות את התלות הרגשית של חגי באישורים חיצוניים ולבחון מה קיים בו, בחגי, מה יש בו עוד. חגי דיווח שעצם העלאת השאלה הייתה חוויה חזקה ומטלטלת. חגי הבין שתפיסת זהותו מבוססת על תחושת הפגיעות.
במפגשים שלנו חגי מוזמן להקשיב לביטויים של כעס, שנאה עצמית, תיעוב כלפי ה"אחרים" (קבוצת החברים מהילדות, מבית הספר, מהצופים) מתוך עמדה משתהה, מתבוננת. באחת הפעמים שאלתי את חגי מה העמדה שלו כלפי כל התיעוב שמשמיע? חגי אמר: "זה אכזרי ונטול חמלה". ברגע הזה נפל דבר בחדר. צלילות ההתבוננות החדה הטילה שקט בתוכנו וסביבנו. בהמשך הזמנתי אותו לתרגל חמלה לעצמו : "לו היית החבר הכי טוב של עצמך, איזה משפט היית מחבר כדי לעזור לך ולתמוך בך ברגעים קשים?", המשפט שבחר: "זה בסדר לאהוב את עצמי כמו שאני כרגע, גם אם אני מרגיש כעס".
אני נותרת בהרגשה שמסע הגילוי של חגי אפשר לו למצוא בתוך עצמו את היכולת המיטיבה, להתנסות בה בפועל, להתחבר לטבע הבודהה שבתוכו. מתוך התרגול הזה התפתחה גישה של חמלה כלפי עצמו וכלפי אחרים, התחברות לעמדה אלטרואיסטית שמספקת לו חוויה מיטיבה עם עצמו ואחרים וחוויית "היות" אחרת בעולם.
דיון
ההשקפה הבודהיסטית על נפש האדם מציגה מספר נקודות מבט בעלות השלכות יישומיות לטיפול נפשי. ראשית, לפי הגישה הבודהיסטית בכל אחד קיים באופן טבעי המשאב האנושי להתמרת הסבל. בכל אחד טמון "טבע הבודהא" - האהבה והחמלה, והוא קיים בתוכנו בטהרתו, לא משנה כמה שכבות של עכירות מכסות מעליו. כך, במפגשים עם יפה למשל, החיבור אל החמלה אִפשר התמרה של דיכאון וחרדה נרקיסיסטית בחיבור ליבידינאלי חיי בתוכה דרך החיבור לעוולות ולסבל האנושי בעולם.
פמה צ'ודרון (2001) מדמה את הלב הנאצל לתכשיט ש"אפשר לחשוף לאור בכל עת, והוא יזהר ויבהיק, כאילו לא קרה דבר. לא משנה עד כמה חדורים אנו בחוסר נדיבות, באנוכיות או בחמדנות, ... הוא נמצא כאן... לעולם לא מושחת ולעולם שלם לחלוטין" (עמ' 98). תפיסה זו מביאה אל המרחב הטיפולי יסוד של תקווה ואופטימיות מחזקת במפגש עם סבל עמוק. סטפן לוין כותב על אישה שגססה בכאב איום ובתחושת מרירות שהלכה והכריעה אותה. בשלב שבו הרגישה שאינה יכולה לשאת עוד את הסבל והמרירות, החלה באופן לא צפוי לחוות את כאבם של אחרים: אם שגוועת ברעב באתיופיה, מתבגר שברח מהבית וגוסס ממנת יתר בדירה מטונפת, אדם שנמחץ במפולת הרים וגוסס לבדו על גדת ערוץ. היא אמרה שהבינה שאין זה הכאב שלה, זה הכאב של כל היצורים החיים. לא היו אלה רק החיים שלה, היו אלה החיים עצמם (אצל צ'ודרון 2001).
שנית, הגישה הבודהיסטית ראוה בחמלה ובאהבה משאב בעל איכויות מיטיבות המסייעות להתמרת הסבל ולחיבור אל פעימת החיים. אמונה זאת משפיעה על המעשה הטיפולי בכך שלפי הבודהיזם יש בו לא רק מאמץ מכוון לסילוק הסבל דרך עבודת המודעות למחולליו, אלא גם חשיפה וטיפוח של איכויות האהבה והחמלה. בסיפורה של דנה, ההיענות החומלת למצוקה של בתה טל המירה את הריקנות והבדידות האישית שלה ברגש של אהבה חיי ופועם, כשם שלילי המירה את העכירות כלפי החותנת באמצעות "צמחי המרפא" שקיבלה מהמרפא, מר הואנג, כלומר, פיתוח האהבה והחמלה. משתמע מכך שבטיפול בהשראה בודהיסטית המטפל אינו הנמען הבלעדי לתרגול האהבה והחמלה עבור המטופל. המטופל הוא שותף אקטיבי לאתגר גילוי הכוחות הטיפוליים שבו, כלומר, לטיפוח האהבה והחמלה לעצמו ועבור אחרים.
לבסוף, הגישה הבודהיסטית מרחיבה את המבט של הפסיכותרפיה, הממוקד בעצמי, אל ראיית "אני מורחב", על-אינדיווידואלי ואוניברסאלי, בהסתמך על עקרון התהוות הגומלין, על חוסר הנפרדות של העצמי מהזולת והיחס המיטיב אל הזולת כסגולה לשינוי. בפסיכואנליזה, כאמור, חוקרים שונים זיהו את הפוטנציאל היצירתי של הנפש עם הלוך נפש המאופיין בהרחבת "מחיצות" האני לכדי תחושה של זרימה, מעורבות וזיקה אינטימית עם החיים, בדומה לעקרון הארעיות, התהוות הגומלין ו"אין אני" בתורת הנפש הבודהיסטית. לאור זאת, ניתן לראות בסבל האנושי עדות לפגימות הפוטנציאל החווייתי. בתנאים של חשיפה לנסיבות חיים מציפות מדי, מפחידות מדי או דלות מדי, לא מתאפשר לנפש לקלוט ולעבד את החוויה, והיא מפעילה מנגנוני "נעילה" ויוצרת מעין חיץ פנימי המתפקד כחומת מגן בין העצמי לעולם. בדרכים שונות הנפש מאבדת את הגמישות, הנגישות והרציפות עם החוויה האורגנית של החיים. המרחב הפנימי תפוס או מרוכז בחסר, בסבל ובאי הנחת האישי. נחסמת גם הגישה לגורמים המיטיבים של הנפש, כמו היכולת להרגיש, לאהוב ולחמול.
בגישה הפסיכואנליטית, המטפל מתפקד כמטהר או מזקק רעלים נפשיים על ידי כך שקולט באמצעות תהליכי העברה את החוויה הגולמית המצולקת, עושה את עבודת העיכול ומחזיר למטופל את החוויה באופן מעובד המאפשר לגעת בכאב, לשחרר את החסימה ולאפשר לזרימה הטבעית להתחדש. מקבילה דומה לעבודת זיקוק רעלי הנפש במסורת הבודהיסטית קיימת בתרגול מדיטציה טונג ליינג, שבו מזמינים באופן מכוון את הסבל, "מכניסים" אותו פנימה בשאיפה ושולחים חזרה אהבה וחמלה בנשיפה. בכל פעם שאנו פוגשים בסבל, ההנחיה היא לנשום פנימה את הכאב עם משאלת הבודהיסטווה שכל היצורים יהיו חופשיים מסבל. ברם, הגישה הבודהיסטית אינה מסתפקת בעבודת טיהור הרעלים הפנימיים, אלא מרחיבה את המבט מההתמקדות בעצמי האינדיווידואלי להתמקדות רחבה יותר של העצמי בקונטקסט של התהוות הגומלין עם העולם. היחס המיטיב, האלטרואיסטי, אל הזולת נתפס כך כערוץ המחבר את העצמי להוויית החיים. במילים אחרות, ברגע שאנחנו מתחילים לחשוב על אחרים, התודעה שלנו נעשית פתוחה ורחבה יותר, והבעיות האישיות שלנו מתגמדות.
המסורת הבודהיסטית מציעה שיטות מדיטציה שונות לפיתוח גישה אלטרואיסטית (בורנשטיין ולהב, 2010): גישה של נדיבות, שמחה בשמחתו של הזולת, רצון לשחרר את הזולת מסבל, והתייחסות שאינה מפלה לרעה אף אדם. את החשיבה הזו, וחלק מהטכניקות הללו, ניתן לאמץ גם לשדה הטיפולי. לעתים קרובות, הפניה של המטופל לפעילות התנדבותית של עזרה לזולת עשויה לעזור לו להפחית את הסבל שלו, במידה רבה. חשוב לזכור שהנחת המוצא הבודהיסטית מדברת על תלות גומלין ועל חוסר נפרדות. למעשה, מי שמסוגל להפנים את הטענה הזו במלואה, אינו צריך לנסות לפתח גישה אלטרואיסטית. ממילא ברור לו שכאשר הוא דואג לזולת הוא דואג גם לעצמו, כי הרי הוא והזולת אינם באמת נפרדים.
בחרנו לחתום את המאמר בשיר של המשורר הסופי רומי המתאר את האהבה החגה אל מחוץ לגבולות העצמי:
אם ישאל מישהו,
"איזו מין אהבה היא זו? אמור,
עזוב את מוט ההגה וראה! אלה
שלא נטשו את זכות הבחירה
לא ידעו לעולם.
צלול אל זו האהבה
והעולם ייפתח ללפניך.
האהבה הזאת ואתה
חגים מחוץ לזמן.
כל היתר
שאול ומתפורר,
מה שנולד באביב, דועך
בסתיו. אל תערוב
לגוויה יפה. האהבה הזאת
היא השושן אשר
פורח לנצח
מקורות
אייגן מ' (2010), תחושת מוות נפשי. תולעת ספרים.
בורנשטיין, א', ולהב צ' (2010), "פסיכותרפיה בהשראה בודהיסטית". פסיכואקטואליה, גיליון ינואר 2010, עמ' 50-56.
הדלאי לאמה ודר' קטלר, ה"ס (1998), אומנות האושר. הדים.
לנזמן, מ' (2010), "הפסיכולוגיה והדת: עיון מחדש בספרו של ג'יימס מנקודת מבט יהודית". פסיכואקטואליה, גיליון ינואר 2010, עמ' 39-42.
מיטשל ס"א (2009), התייחסותיות: מהיקשרות לאינטרסובייקטיביות, תולעת ספרים.
צ'ודרון פ' (2001), כשהדברים מתפרקים. חוכמת הלב.
קוהוט, ה' (2007), פסיכולוגיית העצמי וחקר רוח האדם. תולעת ספרים.
רוול, ז"פ וריקאר, מ' (1998) הנזיר והפילוסוף. תרגום: דן דאור. חרגול.
רומי ג' א' (2007) שיר אחד. זמורה ביתן.
תפילת הבודהיסטווה: קלאסיקה בודהיסטית בישראל: לקט תפילות. מתוך האתר: www.heart-dharma.org.il
Freud, S. (1930). Civilization and its Discontents. Standard Edition, London: Hogarth Press, 1961.
Winnicott, D.W. (1945). Primitive emotional development. International Journal of Psycho-Analysis 26.
