פסיכולוגיה עברית

×Dafna Wexler
 Dafna Wexler ©
זכור אותי

כתבות שטח

לעלות מן המים

סקירת ההרצאה "על סופי שעות טיפוליות" והדיון שבעקבותיה, שהתקיימו במסגרת ערב סיום מחזור הבוגרים הראשון של מרכז ויניקוט ועסקו בקושי ובכאב, אך גם בעושר ובהזדמנות האנליטית הטמונים בסופי המפגשים הטיפוליים.

מתפרסם מ 16/7/2011 | 21,848 צפיות

תגיות: | |

 

לעלות מן המים

על ערב בנושא סופי מפגשים טיפוליים

מאת רועי סמנה

 

סקירת ההרצאה "על סופי שעות טיפוליות" והדיון שבעקבותיה, שהתקיימו במסגרת ערב סיום מחזור הבוגרים הראשון של מרכז ויניקוט ב-27.6.2011 בתל אביב

 

Every time we say goodbye, I die a little

Every time we say goodbye, I wonder why a little

Why the Gods above me, who must be in the know

Think so little of me, they allow you to go.

(Every Time We Say Goodbye - Cole Porter)

מן הידועות היא שיש לי חיבה מיוחדת, שלא לומר פֶטיש, לטקסים. ומכל הטקסים שבעולם, חביבים עליי ביותר טקסי פרידה וסיכום וסיום. הם לא חייבים להיות שלי (לעיתים, למען האמת, זה אף עדיף) או אפילו של קרובים מדרגה ראשונה. אלו יכולים להיות טקסים המציינים את סיום הגן, בית-הספר היסודי, התיכון, הקייטנה או את קדנציית ראשות ועד הבית. זה לא משנה. במרבית המקרים האפקט עליי הוא זהה: מבטי נישא אל האופק, עיניי מתלחלחות ואני חש עצב מהול בתקווה; גאווה ואופטימיות זהירה, לצד דאגה וחשש לגבי העתיד. ובעיקר, אני מרגיש חי מאוד באירועים שכאלו. לכן כל כך שמחתי כשהפסיכואנליטיקאית עפרה אשל, שייסדה יחד עם הפסיכואנליטיקאים מיכל ריק ומאיר שטיינבוק את "מרכז ויניקוט", הזמינה אותי להשתתף בערב הסיום של בוגרי המחזור הראשון של המרכז. הכנתי את הממחטות והגעתי לאודיטוריום של עירוני י"ד בתל-אביב, שם התנהל הערב על-פי כל כללי הטקס.

על במה די גדולה ודי ריקה, שחורה וכמעט נזירית למראה, הונחו שלושה זרי פרחים צבעוניים שתרמו ארשת של חגיגיות צנועה לאירוע. אחרי ברכות קצרות ממיכל ריק ומאיר שטיינבוק עלתה אחת הבוגרות לבמה ונשאה את דבר המחזור, כשאחריה, לנגד עיניי המשתאות, עלו יתר הבוגרים, עשרים ומשהו מטפלים (אם כי למען האמת יש לומר שבמחזור הזה, לפחות, היו כמעט אך ורק מטפלות) מנוסים ובעלי ותק, ושרו בזיופים קשים (אך חינניים), על בסיס הלחן של "איך שיר נולד", שיר פרידה שסיכם את חוויותיהם מתקופת הלימודים. המופע הלא צפוי והמשעשע תאם כמובן את רוחו המשחקית של ויניקוט, אם כי אני נאלץ לומר שההעמדה, העצית משהו, פגעה מעט בחוויה האסתטית. לאחר שיר הפרידה צעדו הבוגרים בסך אל הבמה, לנשיקות עם מייסדי המרכז ולקבלת התעודות וחלקו הראשון של הערב תם. כמו בטקסי סיום קודמים שנכחתי בהם, גם בטקס הזה נכנסה בי אותה יראת קודש שתיארתי קודם לכן ותהיתי, בשבתי באולם, אם הסיבה לכך היא שטקסים מעין זה מהדהדים בי את כל אותם סופים ופרידות שחוויתי בחיי ואת כל אלו שעוד אחווה. בהמשך ישיר להרהוריי הגיע חלקו השני של הערב. ומה מתאים לערב שכזה יותר מאשר הרצאה העוסקת בסיומים? ואכן, הרצאתו של האנליטיקאי מתי בן צור עסקה בדיוק בנושא זה. אבל בניגוד אולי לצפוי ולמתבקש, ההרצאה לא עסקה בסיומי טיפול (נושא חשוב, מרכזי, אך גם מעט משומש) אלא בסיומי פגישות.

בן צור, שהרצאתו המרתקת שיקפה רוח תיאורטית וטיפולית שניתן לכנותה ויניקוהוטיאנית, סיפר על חוסר שקט שנוצר בו במהלך השנים, אי נוחות מטרידה בשל המודעות לדיסוננס החריף שבין הניסיון ליצור תנועה נפשית רצופה והמשכית בשעה הטיפולית לבין הפסקת המפגש באופן שרירותי וחד צדדי על-ידי המטפל בסיומה. בן צור הוסיף כי יותר מכל הייתה קשה עבורו התחושה כי אופן הפעולה שלו בסופי השעות סותר, או לכל הפחות אינו מחובר, לאמונתו על חשיבותה הטיפולית של ההתאמה לצרכיו הסובייקטיביים של המטופל. בהקשר זה הוא תיאר מטופלת אחת שהתריסה בו כשהודיע באחד מסיומי הפגישות ש"אנחנו צריכים לסיים" ואמרה כי הצורך, או הרצון, הוא שלו בלבד, שהיא מצידה דווקא מאוד מאוד רוצה וצריכה שהפגישה תימשך. מטופלים אחרים, סיפר, שוויתרו משכבר על התקווה לפרידה אחרת, פשוט מזמנים את העצמי הכוזב שלהם ומקבלים עליהם את דין הפרידה בשקט, בניתוק.

דבריו של בן צור הביאו אותי להיזכר בדימויו של Eigen (1999) את חדר הטיפול כתא לחץ1 שבו האטמוספירה אמורה להיות מותאמת למטופל, במובן זה שלעיתים על האטמוספירה הבריאה להיות מסופקת במנות נסבלות, לא גדולות מדי, עבור מטופלים שנפשם התפתחה והתעצבה באטמוספירה רעילה. בהמשך לאסוציאציה זו, עלתה בי המחשבה שניתן להמשיג את הפער בין האטמוספירה הקיימת במהלך השעה הטיפולית לזו המתהווה בסיום השעה, כשינוי פתאומי ובלתי נסבל של לחצים כמו זה הגורם ל"מחלת האמודאים", כאשר עלייה מהירה מדי של הצוללן מהמעמקים אל גובה פני הים מובילה לכאב, לשיתוק ואף למוות. כשמדובר בצלילה פיזית, ניתן להימנע מתופעה זו על-ידי עלייה איטית אל גובה פני הים, תוך הורדה איטית של הלחץ. השאלה, כמובן, היא איך מתרגמים פעולה מונעת זו למישור הצלילה הנפשית? איך הופכים את העלייה מתוך מי הרחם הטיפולי לנסבלת יותר ומאפשרים המשכיות גם לאחר  הסזורה?2 איך מסייעים למטופל לדאוב פחות ברגעים אלו של סיום, כיצד עוזרים לו שלא להשתתק או למות מוות נפשי עם כל פרידה?

בן צור סיפר כי למרות העושר הגדול של כתיבה אנליטית סביב סוגיות של סיום ופרידה, לא מצא בספרות המקצועית מאמרים שעיסוקם המרכזי הוא בסיום הפגישה האנליטית, אך מתוך הספרות הוא ליקט התייחסויות מכתביהם של כמה מהתאורטיקנים הגדולים לגבי נושא זה. כך, למשל, הוא ציטט את פרנצי (2003) שסיפר כי התמודד עם סיומי שעות קשים על-ידי כך "(שהאריך) את השעה עד חלוף התגובה (והקדיש) לחולה שעתיים או יותר... כשלא עשיתי זאת... גרמה הנוקשות שלי להחרפה... ולחזרה מדויקת מדי על אירועים טראומתיים" (עמ' 178). בן צור אמר כי הוא תוהה אם די בניסיון ההרגעה הזה בכדי לרכך את עוצמת החוויה של הסיום. לדעתו צריכה להתלוות להארכת הזמן התייצבות אמפתית קרובה, המכירה בבלתי אפשריות (פשוטו כמשמעו) של הבקשה לסיים את השעה. נדרש עיבוד על מנת לרכך את מרכיבי ההעברה שהתעוררו בפגישה ולהמיס מעט את חווית ה"לעומתיות" שבסיום המפגש. בסיומי השעות, אמר בן צור, לפחות באלו שבהן הפרידה מרגישה ככפויה ובלתי מותאמת, עולה שאלתו הבלתי-מודעת של המטופל אל המטפל לגבי סיבות הדחייה הראשונית שחווה בחייו: "מה מקולקל בי? מה גורם לא לרצות בי?". לדבריו השאלה מונחת לפתחו של המטפל בתקווה לתשובה חדשה.

אם כן, על פי בן צור מופיעה בסוף השעה האנליטית העברה מיוחדת מאוד הקשורה לסיום ולהדים שהוא מעורר "סביב פרידות ואובדנים קדומים וכמיהות מוקפאות", העברה אותה הוא מכנה "העברת סוף פגישה". בן צור אף טען שההעברה המתעוררת לקראת ובמהלך סיום השעה תהיה בהכרח תמיד שונה מההעברה בעת השעה, אם כי לתחושתי הוא לא ביסס טענה זו (שלדעתי אינה טריוויאלית ודורשת הסבר) בהמשך דבריו.

לתפיסתו של בן צור, עם חלוף חמישים הדקות משתלט המטפל על המרחב המשותף באופן פתאומי ובכוח שאין למטופל דרך להתגונן מפניו ומפקיע מידיו את שותפותו בבעלות על המפגש. מהלך זה מעצים העברה קדומה יותר הקשורה בחוויות של נטישה, אובדן ופרידה חד צדדית, שרירותית ובלתי מותאמת. בן צור סיפר כי הוא מאמין שעבור מטופלים שחוו פגיעות מוקדמות יש בסיומי השעות יותר פוטנציאל לרה-טראומטיזציה מאשר לתהליך הדרגתי של בניית העמדה הדפרסיבית וחיזוק העצמי.

בן צור ציטט את אוגדן, שבעקבותיו של ויניקוט דיבר על חשיבות החזקת המשכיות ורציפות העצמי על-ידי האם בשלבי החיים המוקדמים ובמיוחד הדגיש את חשיבות קבלתה של האם את תחושת הזמן הסובייקטיבית של התינוק והתאמתה לזמן סובייקטיבי זה. חוסר יכולת לעשות זאת יוביל, לדידו של אוגדן, לחוויה של שבר ברציפות העצמי ויפגע בתחושת היכולת להמשיך להיות (going –on-being) של התינוק. לדברי בן צור, השברים ברציפות העצמי, שנוצרו כתוצאה מהחזקה שלא הייתה טובה דיה, מתעוררים לחיים בסופי השעות ומוגשים למטפל על-ידי המטופל בתחינה שיאפשר להם, דרך עצמו, להתאחות. בן צור אומר כי בסיום השעה מופיעה בהעברה לראשונה, לצד הטראומה סביב הסופים והאובדנים הלא מותאמים והיעצרות התנועה הספונטנית שבעקבותיהם, גם הכמיהה להמשך התפתחות והיווצרות העצמי במקום בו זו נעצרה בעת הטראומה. כמיהה זו מתאפשרת כמובן רק בתוך המפגש החדש והשונה עם זולתעצמי אמפתי.

הפחד מהתמוטטות עליו כתב ויניקוט, אותה התמוטטות עתידית שלמעשה כבר התרחשה אך לא ניתן היה לחוותה, הוזכרה אף היא בדבריו של בן צור. הוא הציע כי בסופי השעות נפתח מרחב חדש המאפשר החייאה של אימת ההתמוטטות, אך הפעם בתנאים מוגנים, במרחב מיוחד שבו הזולתעצמי אינו נעלם, שומט, או שוכח, אלא ממשיך את נוכחותו האמפתית גם בזמן שהוא מסיים את הפגישה. בנוכחות מטפל אמפתי הרואה, מבין ומתווך את האימה עבור המטופל מתאפשר לחוויה זו להיחוות לראשונה ולהפוך לחלק מעברו של המטופל, להפוך לחלק מרצף הקיום של העצמי שלו.

עוד בהקשר ויניקוטיאני, הזהיר בן צור כי שנאתו האובייקטיבית של המטפל למטופל, כאשר היא בלתי מודעת או בלתי מרוסנת, עלולה להביא את המטפל להישענות על ההיבט האובייקטיבי-פורמלי של המציאות, והתריע מפני התייחסות לשעון או לנהלים כישות (מפוצלת) שהיא, ולא הוא, זו השומטת ונוטשת את המטופל.

לא אוכל לשתף בפרוטרוט בתיאורי המקרים המרגשים שחלק בן צור בהרצאתו, רק אציין שגם בעת כתיבת שורות אלה, כשבועיים לאחריה, הם ממשיכים להעלות דמעות בעיניי. בן צור סיפר כי את סיומי הפגישות באנליזה שלו עצמו הוא לא חווה כטראומטיים במיוחד, אך למרות זאת יכולתו להתחבר לכאב ולזעזוע העמוק של מטופליו עם סיום השעה ניכרה מאוד בדבריו, בהבעות פניו ובאינטונציה שלו, שילוב שהיה לפרקים כמעט עוצר נשימה. הוא סיפר, בין היתר, על רחל, מטופלת שאמרה לו כי למדה כל חייה לחיות במעין טירה מבודדת מהעולם ולצאת ממנה החוצה רק בתחפושת. רחל האשימה את בן צור בכך שהגיע לטירה שלה, נתן לה את ידו ועודד אותה לצאת לעיר, להירגע ולהרגיש לרגעים כאילו הייתה אחת מבני האדם, כאילו היא קצת שייכת, רק כדי לומר לה פתאום שהוא צריך ללכת ולגרום לכל לקרוס. בהתאם לכך, רגעי הסיום נחווים עבורה כבלתי-נסבלים, מעוררי פאניקה איומה וממיתים. היא מרבה לשאול אותו בסיומי הפגישות אם יחשוב עליה, אם יזכור אותה, אם ילווה אותה למקומות אליהם היא צריכה להגיע בהמשך היום והוא עונה לה בחיוב ומוסיף שהפגישה צריכה להסתיים, "אבל לא אנחנו. אני ממשיך איתך את היום". הוא גם מבהיר לה שידוע לו בכל נימי נפשו ש"זה כמו המון שנים עד הפגישה שלנו מחר" והיא מרגישה מובנת, נראית, מתקיימת.

בדיונו המעניין ומרחיב-הדעת על ההרצאה, ביקש מאיר שטיינבוק להתייחס אל סופה של השעה הטיפולית כאל אירוע של קריסה – "קריסה של המצע (התומך), והפיכתו באחת לאובייקט אלים, נוטש ופוגע". באותו רגע מטלטל של סיום, אומר שטיינבוק, נפער בור נפשי, האמפתיה קורסת. המטפל הופך בחווייתו של המטופל ל"אם מתה" המסירה את מושקעותה ממנו ומשאירה אותו ריק ובודד. שטיינבוק התייחס בדבריו למטופלים הסובלים מפגיעה עמוקה בתחושת רציפות העצמי ולכן זקוקים באופן נואש למצע המשכי ורציף שימלא פונקציה זו עבורם. אך הסטינג האנליטי, אמר, מזמין לחוות חוויה של קטיעה יותר מאשר חוויה של חיבור. כל מרכיב בסטינג (ובכלל זה סיום השעה) או בנוכחות המטופל שאינו מותאם לצרכי המטופל נחווה כהפרעה להמשכיות ההֱיוֹת, כפגיעה חודרנית (impingement). משמעות הדבר, לדבריו, היא שפעמים רבות המצב הטיפולי מרגיש כמו ניסיון כושל למלא חורים בהחזקה (של האם) באמצעות החזקה מחוררת (של המטפל).

כמו בן צור, הזכיר גם שטיינבוק את הפחד הויניקוטיאני מהתמוטטות. לדבריו, המחאה והזעם, ההלם והאילמות, ההפתעה והוויתור, כל התגובות הקשות האפשריות לסיום השעה, הם האופנים בהם יכול המטופל לחיות מחדש את קריסתה של הפונקציה האמפתית, את כישלונה של הסביבה המאפשרת הראשונית. אך זאת רק בתנאי שקיימת ידיעה עמוקה, לא מודעת, בנפשו של המטופל ששיקומה של הפונקציה האמפתית שקרסה מובטח במצע הטיפולי הנוכחי. הדיסוציאציה ההגנתית שנוצרה בתגובה לכישלון של הסביבה ה(לא-)מאפשרת הופכת את העבודה הטיפולית למסובכת. העבודה עם מה שלא ניתן לחשיבה, וממילא גם לדיבור, היא מורכבת ולעיתים מפרכת ועל חלקי העצמי המנותקים מהחוויה ניתן ללמוד רק מכל מה שאינו מילים: תחושות גופניות, "ביטויים בפעולה", תסמינים סומטיים וכיוצא בזה. הווייתו המנותקת של המטופל יכולה להתממש לראשונה, לדברי שטיינבוק, בנפשו של המטפל ההופך בעל כורחו ל"נשא". כמו נשא של מחלה, נדבק המטפל בחלקי עצמי מוכחדים ונכשל בכשלים אמפתיים חמורים. המפגש עם היותנו פוגעים ומזיקים הוא קשה מאוד ושטיינבוק הצביע על כך שהתגובה המידית והספונטנית שלנו, המטפלים, למפגש הזה עלולה להיות הרחקה והתרחקות. עם זאת, על המטפל נדרש, לדבריו, לאפשר לארס לחדור אל נפשו כדי לזקק ממנו את התרופה. בהקשר זה דיבר שטיינבוק על "המנותק" הויניקוטיאני (בפרפראזה על "המאויים" הפרוידיאני) הפולש כ"דיסוציאציה חופשית" אל נפשו של המטפל ומצמיד אותו "אל הקצה הפרום של השיגעון שלא ניתן לשאתו". הוא הוסיף וטען דבר מעניין מאוד, שלצערי לא זכה לפיתוח נוסף בדיון, כשאמר שעלינו להתאמץ ולחצוב בנפשנו כל פעם מחדש אמפתיה שאינה מצויה בנפשנו באופן טבעי ומיוחדת לסיטואציה הטיפולית. אמפתיה זו נוצרת רק מתוך הישארות עיקשת, לעיתים מטורפת, עם הכישלון הראשוני של הסביבה ועם חלקי נפשו המוכחדים של המטופל הפולשים ומשתכנים בנפשו של המטפל, מתוך ניסיון חוזר ונשנה לשקם לאחר קריסה את הפונקציה האמפתית על בסיס האמונה שזה הדבר שעוזר ומחולל שינוי. אני מסכים בהחלט עם טענתו העקרונית של שטיינבוק, אך חש אי נוחות מסוימת עם שימושו במושגים של "פלישה" ו"הדבקה", משום שאלו מציירים את המטפל כנשא פסיבי, כמעט קורבן של המטופל. על אף שהתחושה כי אני נלפת באופן פאסיבי בלאסו (Symington, 1983) אינה זרה לי, אני מעדיף לרוב לחשוב על ההתקיימות שלי באזורים אלה עם מטופליי במושגים של התמסרות (Ghent, 1990) או כפי שאשל (2009) מכנה זאת, הינכחות – קרי "הסכמתו ויכולתו של המטפל להינתן רגשית ללפיתת תהליך הטיפול עם המטופל ועולמו, ולהוות שם נוכחות יציבה של הקשבה, הזדהות, החזקה, הגנה והכלה צמודות-חוויה" (עמ' 49, ההדגשות שלי).

עוד נקודה מעניינת מאוד, לטעמי, בדיון של שטיינבוק הייתה טענתו כי על מנת לחוות את שארע ולא נחווה, יש תחילה להכליל את הכשל ואת השיקום בתוך חווית האומניפוטנטיות של המטפל. הוא ציין כי אנו המטפלים מתקשים לשאת אומניפוטנטיות, רואים בה הגנה ומבקשים להיות לא יותר מאשר בני אדם מוגבלים וסופיים (אם כי יש שיאמרו שגישה זו עשויה להוות מעין היפוך תגובה לפנטזיות נרקיסיסטיות). לדעתו, נוכחותו הטיפולית של המטפל כמצע הזמין באופן אינסופי "היא הידיים המחזיקות של האם הנושאת את רציפות עצמיותו של עוללה" וישנן נקודות בטיפול בהן על המטפל לוותר על היותו אובייקט תחום בעל התחלה אמצע וסוף ולהשאיל את עצמו להחזקה אומניפוטנטית הנמתחת מעבר לזמן ולמרחב (כמו זו שסיפק מתי בן צור לרחל) ובכך להחזיק עבור המטופל את המשכיות ורציפות ההֱיוֹת. נדמה לי שהנכונות לאומניפוטנטיות מסוג זה שדיבר עליו שטיינבוק היא כמעט אנטיתזה לגישה הפוסט-מודרנית הרווחת כיום, הרואה במטפל כמי שראוי וחשוב לערער על סמכותו ומאמינה שיש להימנע מלנקוט בגישה של סמכות ולשאוף לשוויון בין משתתפי הדיאדה הטיפולית. שטיינבוק, חשוב להבהיר, אינו קורא לחזרה ליחסים היררכיים, אך הוא כן מבקש שנשקול, ברגעים המתאימים, להיות "גדולים מהחיים", כמו אותה אם ראשונית טובה-דיה המאפשרת לנו להניח את ראשנו כילדים, לחוש רוגע ולדעת שהכל יהיה בסדר. במובן זה הוא מזכיר לנו עד כמה חשוב להתאים בכל רגע נתון את הגישה הטיפולית למטופל, ולא להפך, גם אם הגישה הנ"ל היא פתוחה וגמישה לכאורה.

את דברי הסיכום שלה לערב מרגש ויפה זה פתחה עפרה אשל בציטוט מתוך קטע (אהוב עליי במיוחד) של הסופר ריימונד קארבר, בו הוא מספר על אדם שלא יודע שהוא בעצם ממקום אחר, מקום שמעולם לא היה בו. אדם שכואב כל חייו, נופל שוב ושוב ואז ברגע של חסד מגלה שיש מקום כזה, המקום שלו. אדם שזוכה לראות "שיש חיים טובים מאלה שהוא חי עכשיו". אשל שאלה, בהמשך לציטוט: "איך מגיעים בטיפול עם מטופלים אלה... לרגע של חסד, ולאומץ לנסות, לחפש, להגיע ולהיות במקום אחר, בלתי ידוע?" נדמה לי שהתשובה שעלתה מהרצאתו של בן צור, גלומה במשפט האחרון בקטעו של קארבר (משפט אותו בחרה אשל להשמיט): "וגם, כמובן, באותו הרגע הוא גם מבין שהוא חי בגיהינום". כלומר, להבנתי עלינו להכיר הכרה אמפתית בכך שסיום הפגישה, על השינוי האטמוספרי החריף שהוא מביא אתו, הוא הוא הגיהינום עבור מטופלים אלו, או שלכל הפחות סיום הפגישה משיב אותם אל הגיהינום שמחוץ לחדר, שיתכן שלפני הטיפול לא היו מודעים כלל לחומו הרותח, השורף. יש להכיר בכך שהידיעה שיש חיים טובים יותר מאלו שהם חיים היא לא רק מנחמת עבור המטופלים, אלא גם בעלת פוטנציאל לזעזע ולפרק, להוביל לזעם ולצרות-עין, לייסורים ולפחד, לסכנה ולכאב (סמנה, 2010).

האקט של סיום השעה הוא "התנהגות גדולה" שלעיתים מוסתרת כ"התנהגות קטנה", אמר בן צור בהרצאתו. אני חושב שגדולתו של ערב הסיום במרכז ויניקוט הייתה בשימת הלב לפרטים הקטנים-גדולים שבשעה הטיפולית, מהלך שנדמה לי שהולך ומתעצם בשנים האחרונות בשיח האנליטי ושיש להמשיך בו, גם בהקשר של סיומי פגישות. יש אינסוף רעיונות, זוויות ותאוריות על פיהן היה ניתן להתייחס לנושא ולחומרים אותם הציג בן צור. למשל, היה יכול להיות מעניין להרחיב את ההתבוננות ברמת המיקרו על התנהלותם של המטופלים מול (ונגד) הזמן, במהלך ובסופי פגישות (ראה למשל: Gabbard,1982), להתייחס ביתר פירוט להעברה-הנגדית של המטפל בסיומי הפגישות או להתעמק במשמעויות האקזיסטנציאליסטיות של סיומים אלה (נושא עליו רמז בן צור, ברפרוף בלבד, בפתח הרצאתו).

אני תוהה כעת על טיבה של ההתברברות הארוכה שלי בדרך חזרה הביתה משיכון דן (שם התרחש ערב הסיום), שכללה שוטטות מוטורית בבני ברק ופתח-תקוה ("רועי תיזמן 40 דקות משיכון דן לשכונת בבלי. תודה רועי")- האם הייתה ניסיון לא מודע לדחות את הקץ, להשתהות עוד קצת במרחב המעברי, לפני שאני עולה מן המים? או שמא סיגר הוא רק סיגר ויכולת ניווט מחורבנת היא רק יכולת ניווט מחורבנת? אני נוטה, הפעם, לבחור באופציה הראשונה. הייתי יכול להמשיך לספר עוד ועוד על הערב המוצלח ועל המשכו ההזוי בכבישים, אבל בשלב זה, אני חושש, אנחנו צריכים לסיים.

 

 



1. תא לחץ הוא מכשיר טיפולי רפואי המאפשר מתן חמצן כתרופה במינונים גבוהים בדם וברקמות. בעבר שימש בעיקר לטיפול בנפגעי תאונות צלילה, אך כיום הוא משמש לטיפול במגוון רחב של פתולוגיות (רפואה היפרברית - ויקיפדיה, 2011).

2. "סזורה" היא המילה בה בחר בפרויד להשתמש כדי לתאר את החתך שבאקט הלידה ומשמעותה היא הפסקה ברצף וקטיעה חדה, שאחריה יש המשך (אהרוני וברגשטיין, 1992).
 
 

מקורות

אהרוני, ח. וברגשטיין א. (2001). לראות את הנולד - הקדמה למהדורה העברית. בתוך: א. פיונטלי, מעובר לילד (עמ' 12-20). מושב בן שמן: מודן.

אשל, ע. (2009). "שהחזרת בי נשמתי בחמלה"- על חמלה (compassion) במצבי ייאוש ומוות בטיפול. שיחות, כד, 49-56.

סמנה, ר. (2010). שלא נדע! - על התשוקה לא לדעת ועל הקושי לשאת את חווית אי-הידיעה. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב‏יום ראשון ‏10 ‏יולי ‏2011, מאתר פסיכולוגיה עברית.

פרנצי, ש. (2003). עיקרון הרגיעה והניאוקתרסיס (1930). בתוך: ברמן ע. (עורך), בלבול השפות בין המבוגרים לילד. תל-אביב: עם עובד.

קארבר, ר. (1997). בתוך: וייל ע. (עורך), שירים. תל-אביב: מודן.

רפואה היפרברית. נדלה ביום ראשון 10 יולי 2011, מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית.

Eigen, M. (1999). Toxic Nourishment. London: Karnac Books.

Gabbard, G.O. (1982). The exit line: Heightened Transference-Countertransference Manifestations at the End of the Hour. Journal of the American Psychoanalytic Association, 30, 579-598.

Ghent, E. (1990). Masochism, Submission, Surrender - Masochism as a Perversion of Surrender. Contemporary Psychoanalysis, 26, 108-136.

Symington, N. (1983). The Analyst's Act of Freedom as Agent of Therapeutic Change. International Review of Psycho-Analysis, 10, 283-291.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

סמנה, ר. (2011). לעלות מן המים. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 16/12/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2630

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אוליביה סיטבוןאוליביה סיטבון19/9/2018

וואו. שתיתי כל מילה מהמאמר הזה.
נהניתי מהדיוק, כמו מהדימויים מעוררי ההשראה.
יש לי תחושה שקילומטראז' ארוך בטיפולים יצרו בתוכי סוג של "שעון ביולוגי", ידיעה פנימית שהנה סוף הטיפול מתקרב.
כמו שעון אני תמיד שואלת את המטפל אם נגמר לנו הזמן, בדיוק 10 דקות לפני הסוף.
כנראה שהמיינד שלי חכם, ומאפשר לי עוד כמה רגעים של חסד, כמו שאני תמיד כיוונתי (לפני שהיו לי ילדים...) את השעון המעורר ל-10 דקות לפני השעה שבה אני אמורה לקום. ואז סנוז אחרי 10 דקות, ועוד פעם ועוד פעם (חבל שאי אפשר גם בטיפול, ללחוץ על "סנוז" :) ).
ותמיד התשובה של המטפל לשאלתי: "לא, יש לנו עוד 10 דקות" גורמות לי לנשום לרווחה, לתכנן את הדברים החשובים שעוד נשארו לי להגיד (לעשות סדר עדיפויות מהיר בראש) וגם להתכונן לסיום הכואב.
עוד אסוציאציה שעלתה לי היא הכאב הקל שאני חשה כשאני אוכלת משהו מאוד טעים ומרגישה כבר שבעה. הרבה פעמים, בסוף הטיפול, אני מרגישה "שבעה", אבל זה בכל זאת עצוב (כי זה היה טעים...).
בתקשורת מקרבת כפי שלמדתי אותה בהקשר של הורות, לומדים על דרך דיי יעילה להרגיע תסכולים של ילדים אל מול מציאות שלא מאפשרת את מה שהם רוצים - וזה למלא את הרצון/משאלה שלהם דרך הדמיון ("הלוואי היה לי שרביט קסם והייתי הופכת את כל העולם לעולם עשוי רק מממתקים ושהם לא היו עושים לנו חורים בשיניים והיו עושים אותנו בריאים וחזקים", "אם הייתי פיה הייתי מביאה לך עכשיו את החולצה היחידה שאתה רוצה ללבוש, נקיה ויבשה ישר ממכונת הכביסה"), אז אני מתמודדת לעיתים עם סיומי פגישות גם הצורה הזו (כאילו אני אמא של עצמי) ואומרת, בלב או בקול משהו כמו "אם הייתי מיליונרית הייתי מבלה את כל שעות היום כאן בקליניקה שלך ומסיימת את הפגישות רק כדי ללכת לישון". או "וואו הייתי יכולה לדבר על הנושא הזה עוד שעתיים". וזה מצחיק שזה כך, אבל זה ממש עוזר.
עוד דרך להתמודד עם הסיום, היא לקחת את "מושכות" לעצמי ולהגיד בעצמי "נגמר לנו הזמן, נכון?" - זה בדרך כלל נאמר על-ידי אחרי שאני רואה את מבט המטפל החטוף מציץ אל השעון.
אז האשליה היא שהשליטה על הזמן בידי, ולא משהו נכפה על-ידי אדם אחר או כללים נוקשים כלשהם. אבל זו באמת אשליה. יעילה.
ויש להודות שאחרי כל סיום, יש קושי רציני לצלול בצורה חדה ופתאומית בחזרה אל החיים האמיתיים. אני לרוב זקוקה לאיזה 20 דקות של בהייה ועיבוד כל הדברים שנאמרו או שלא נאמרו אבל הורגשו.
ועוד כלי שתמיד עוזר, בכל מצב של החיים, זה ההומור. שבלעדיו באמת לא שווה לחיות.

איריס אהלאיריס אהל23/8/2011

סיום הפגישה כסיום שעת המשחק. תודה על הסקירה המקיפה.

ובהמשך לתגובות, בחוויה שלי סיום הפגישה הוא נחיתה חזרה במציאות, כמו התעוררות מחלום. בעוד הדקות שלאחר הפגישה שמורות אצלי לרוב לעיבוד החויה, ניסיון נוסף להדהד את המחשבות שנחשבו ונאמרו בפגישה.

אותם מטופלים ואותן מטופלות שמנסים להמשיך את הפגישה בעוד כמה דקות תמיד מזכירים לי את הרצון להמשיך ולשחק בחוץ כשאמא קוראת לנו לחזור הביתה, או כשמתחיל להחשיך וכבר צריך להפסיק. מבחינתי מטופלים ומטופלות אלו מסמנים לי את ההנאה שלהם מהטיפול.

משה נחמשה נח9/8/2011

סיום הפגישה ותחילתה כגדות נהר. תודה על הסקירה היפה והמרגשת, מאוד רציתי להיות נוכח בערב ולא התאפשר לי..
קריאה מעלה אינסוף אסוציאציות, חלקן בלבד מודע וחלק קטן עוד יותר נשאר בזיכרון.
אני חושב על הדקות/שניות של תחילת הפגישה, על הזמן שלפני הפגישה או בכלל על הזמן בין הפגישות.
כל אחד מאלו עשיר במורכבות ובפוטנציאל לחשוב אותו.
כל אלו כחלק מהנושא המרתק המסתורי ומעורר ההשתאות - חוויית הזמן שלנו בעולם והפתולוגיה האפשרית שלה.
ברצוני לציין, כהמשך לתגובות למאמרך, את הנדבך שסיום הפגישות הן גם המנוע לפגישות ומאפשרות את קיומן.
הן חלק מהמעטפת של הפגישה, מעין ״תא הלחץ״ אם להשתמש בדימוי של אייגן, שמאפשר לנפש להינתן,
להיפתח. יש בסיום הפגישה גם משמעות ״מצילה״ עבור המטופל והמטפל, אפשרות לעלות מהצלילה הנפשית ולנשום.
תחילת הפגישה וסיומה כגדות נהר בהן ניתן לנפש לעיתים לנוח, להרהר, לשהות ולהשתהות.

קשת מרז'ןקשת מרז'ן19/7/2011

מצחיק ומלמד.

רוני נוה פרישוףרוני נוה פרישוף18/7/2011

תודה רועי. הסקרנות שלך מדהימה!

אילה אילוזאילה אילוז17/7/2011

יפה, מרגש ומעורר מחשבה. האם נכון שפגישה טיפולית תהיה מוגבלת בזמן ובאיזו מידה של נוקשות (על הדקה או בטווח של נניח 5-10 דקות).
האם בעצם סיום הפגישה יש פגיעה במטופל, ואולי בחלק מהמקרים זהו צורך שלנו להרגיש שקשה לו ללכת מאיתנו.
האם אין השילוב בין ליווי מלא של המטופל בפגישה לבין סיום הפגישה בזמן, שילוב נכון בין פנטזיה לבין מציאות.
והעיקר, איך נכון לסיים פגישה כדי שעצם הסיום, גם אם הוא מכאיב, יכאיב מעט ככל האפשר.

אורנה אפקאורנה אפק17/7/2011

אכן סקירה מצויינת. תמיד כשאני קוראת את הסקירות שלך אני חשה כאילו הייתי שם. לגבי תוכן הדברים, אני חושבת שמטופל צריך לחוש בעת ובעונה אחת את המקום האינסופי, ללא גבולות וכו' עם המטפל כמו גם את מקום המציאות החיצונית, הגבולות, האחרות. לדעתי כך גם הילד וגם המטופל גודלים ומתפתחים - בתנועה הזו בן שתי החוויות. הדגש רק על החוויה הטראומטית/קשה/תוקפנית בסיום מפגש נראה לי לא נכון. יש פעמים שזה בדיוק כך ובפעמים אחרות החוויה היא הקלה למשל, שהמטפל נמצא שם, עוצר את המקום המתמזג, דואג לעצמו, מזכיר את המציאות וכו' וכו'. לא פעם מטופל עלול למשל לחוש אשמה מול מטפל ש"סובל" כאשר הוא שם גבולות או חש את הגבולות כשרוירותיים

עמית פכלרעמית פכלר16/7/2011

תודה על עוד סקירה נהדרת. כמו תמיד, הרשימות שלך רועי נותנות למי שלא נכח, לטעום את החוויה של האירוע עצמו.

והרהורים בעקבות הרשימה:
ויניקוט כתב ב'שנאה בהעברה הנגדית' שההכרזה על סיום הפגישה מלמדת על שנאתו של המטפל את המטופל. האמנם זו כל התמונה כולה? האם המטפל לא מסיים את הפגישה גם נגד רצונו לפעמים, בהרגשה של עוול כפול - למטפל ולמטופל - על כך שהפגישה הגיעה לסיומה? והאם הדרך הטובה ביותר להתמודד עם הרגשה זו של עוול היא הוספת מספר דקות - או כמו שנקט ויניקוט לעתים - שעה ויותר?
ומה יש ללקאניאנים לומר על סופי פגישות, במסגרת טיפולית שאיננה קבועה לעולם?