פסיכולוגיה עברית

×Irina Lemeshinsky
Uma © Irina Lemeshinsky
זכור אותי
 

כתבות שטח

סיפור לא גמור עם הסמכות הפנימית של מנחה הקבוצה

סקירת הרצאתו של ד"ר מייק טפליץ על מקומם של יחסי הסמכות הפנימיים בעבודתו של מנחה הקבוצה, בה הוא הציג את מחקרו ותיאר שלושה טיפוסי מנחים שיחסי הסמכות הפנימיים שלהם יוצרים עבורם חסמים בעבודת הקבוצה. ד"ר טפליץ עסק במרכזיות של הסמכות האישית בתפקיד המנחה, ובמורכבותה.

מתפרסם מ 21/6/2011 | 13,954 צפיות

תגיות: |

 

סיפור לא גמור עם הסמכות הפנימית של מנחה הקבוצה:

מסע בין שמשות, פטישים ומסדרונות "הלא" האינסופיים

מאת יעל אוהד בלנק

 

סקירת הרצאתו של ד"ר מייק טפליץ בנושא: "פיתוח הסמכות הפנימית ויחסי סמכות כמוטיב מרכזי בתהליך הקבוצתי". ההרצאה הועברה ב-20.5.2011 במסגרת סדרת ההרצאות של מועדון מנחי קבוצות צפון של התוכנית בהנחיית קבוצות באוניברסיטת חיפה. 

 

ד"ר מייק טפליץ, פסיכולוג חינוכי ומנחה ומטפל קבוצתי, לקח אותנו בהרצאתו לטיול מרתק בנבכי נפשו של מנחה הקבוצה ויחסיו הלא מודעים עם דמויות הסמכות הפנימיות שלו. מעבר לתובנות ולתכנים המעניינים שהביא, נראה היה כי בנוכחותו הייחודית כמרצה טפליץ מדגים חלק מאיכויות הסמכות האישית אותן מצא כמרכזיות בתפקיד ההנחיה.

אקדים ואומר כי הטיול שלי באותו בוקר אל עולם ו"אולם" הסמכות שבו התקיימה ההרצאה היווה הכנה למסע המטאפורי של טפליץ. ההרצאה התקיימה באולם "המצפור" באוניברסיטת חיפה, שהדרך אליו עברה במסדרונות "התחתונים" הארוכים של האוניברסיטה. בעודי מהלכת בהם, במעבר שבין שורה של בניינים בדרך, נחשפתי לרגע ל"סמכותן" המלטפת של קרני השמש, ומיד נבלעתי שוב במסדרונות האפלוליים של הבניין הבא. בקצה המסדרון נפתחו דלתותיה של המעלית הראשונה, ונדחקתי פנימה לצד איש שהוביל עגלת עוגות ריחניות, שעשו גם הן את דרכן אל הקומות העליונות. אין ספק, ציינתי לעצמי, שהצרכים הראשוניים הללו עולים אתי מלמטה. המעלית הזו הובילה אותי עד לקומה 7 בלבד, סמוך למודע, אבל עדיין לא שם. היה צורך במעלית נוספת - הפעם שקופה, מודעת וצופה, שבקומתה האחרונה התנוסס המצפור. כיאה לסמכות פנימית אינטגרטיבית ומתבוננת, דלתותיה של המעלית נפתחו הישר אל האולם.

צעדתי לתוך חדר עגול מוקף בקירות שקופים הצופים אל שמים כחולים, משקיפים ממרום סמכותם על גגותיה של האוניברסיטה מלמטה ועל הרי הכרמל הנישאים מלמעלה. נמנעתי (לא בלי מאמץ מסוים) מלעצור ליד שולחן העוגות שריחן המתקתק נישא באפי, מנסה להזכיר לעצמי שהן בסך הכול עשו את דרכן ממש כמוני מהעולמות התחתונים. הסתפקתי בלמזוג לעצמי כוס מים והשתרעתי בנוחות (נוחות יחסית, לאור הריוני המתקדם) באחד הכיסאות הקדמיים. התבוננתי בקירות השקופים והרגשתי איך הישיבה בלב לבה של הסמכות העגולה והמכילה הזו מתחילה לתת בי את אותותיה. הרגשתי מוכנה ומזומנה גם אני להתבונן במתבונן.

בהרצאתו לקח אותנו טפליץ למסע בעקבות עבודת הדוקטורט שלו בניסיון להתבונן, להתחקות, להציץ, להריח, לטעום, משהו מיחסי הסמכות הפנימיים הנמצאים ב"לא מודע". טפליץ ציין כמה קשה לחקור משהו שהוא "לא" - לחקור את "הלא כיסא", "הלא שולחן" החמקמק הזה. נראה היה גם שטפליץ עצמו אינו זקוק לכיסא או לשולחן קונקרטיים או מטאפוריים, בהעבירו את ההרצאה בצורה בלתי אמצעית, אסוציאטיבית, תוך שהוא מביא גם מעולמו האישי, מתוך התבוננות ביחסי הסמכות הפנימיים שלו, באומרו "מי מאיתנו לא נושא אתו תיאטרון אמביוולנטי סביב נושא של יחסי סמכות". הוא ציין שהמצגת משמשת לו כמעין "חגורת בטיחות" בלבד. בעודי יושבת שם, עם בטני הגדולה לפניי, חשבתי לעצמי שאכן טוב שיש חגורת בטיחות כשיוצאים למסע אל "הלא" המדובר והסבוך הזה. מחשבותיי נשאו אותי אל ביטויי "הלא" ו"האני" שהתחלתי לשמוע לאחרונה בדיאלוג עם בתי, שנמצאת בפתחו של גיל שנתיים המרדני; הרהרתי בדיאלוג הפנימי והמציאותי עם הוריי, ובדיאלוג שמתהווה בתוכי עם ההורות שבדרך. המחשבות הללו הביאו אותי לפזול שוב רק לרגע קל לכיוון שולחן העוגות; אחרי הכול - "כן שולחן", שאפשר למצוא בו גם סוג של נחמה.

אבל קולו של טפליץ, בנוכחותו הפסיכולוגית שאינה חוששת לטייל בעולם הסמכות הפנימי שלו, החזיר אותי מייד אל המסע הפנימי. "נוכחות פסיכולוגית", תיאר טפליץ בהמשך, היא אחד מארבעת האופנים של סמכות אישית בתפקיד המנחה: היכולת של המנחה לטייל בלי פחד בעולמו הפנימי ולחשוב על יחסי הסמכות שניהל ושניהלו אותו בחיים. טפליץ הכניס אותנו ברכות לעולמו ולתיאוריות המנחות את עבודתו, כשסיפר איך עלה לארץ כדי להשתחרר מהסמכות "יודעת-כול" של אביו ולחפש עצמו דרך אבא אחר. כך הוליך אותנו טפליץ בשבילי ההיכרות שלו עם החשיבה של מכון טוויסטוק, המבוססת על עבודתו של ביון, ששימשה עבור טפליץ כתחליף אב והעסיקה אותו מאז. כמנחה-מרצה המודע לחלקיות התיאוריות המנחות אותו ניהל טפליץ דיאלוג פורה עם החשיבה הטוויסטוקית תוך שהוא מתייחס גם להשפעות מאוחרות יותר ושינויים לאורך השנים (כגון התייחסות רבה יותר לפרט ולא רק לקבוצה כשלם).

טפליץ הסביר כי במסגרת החשיבה הטוויסטוקית, עבודת הקבוצה עוברת דרך היחסים עם המנחה: המנחה נחווה לעתים כמתסכל ולא נותן מענה מיידי לצרכים; אך כשם שילד צריך לעשות עבודה מול הוריו כדי להיפרד ולמצוא את עצמו, כך גם התסכול שמייצר המנחה מאפשר לקבוצה להשליך עליו סוגיות שנמצאות גם בכאן ועכשיו הקבוצתי ובעולם הסמכויות הפנימי של כל משתתף. השלכה כזאת יכולה לאפשר לקבוצה להתפתח, ולהעביר בהמשך את האנרגיה הזו מהמנחה לחברי הקבוצה ולחקר הקשרים בתוכה. בעקבות המנחה הטוויסטוקי המתסכל נדדו מחשבותיי שוב לבתי בת השנתיים בקירוב: "אני יודעת שזה מתסכל", אמרתי לה בדמיוני, "וגם מותר לך לבכות...". ראיתי בעיני רוחי את הפנים הקטנות המאדימות, את הפה הנפער לאטו, ואת סכר הדמעות המאיים להתפרץ כמעיין המתגבר. אבל זאת העבודה שהיא צריכה לעשות, עודדתי את עצמי, וחזרתי למסע עם טפליץ.

גם למחקר שלו התייחס טפליץ מתוך עמדה לומדת ומתבוננת, בציינו כי אין מטרתו של המחקר לתת תשובות - אלא יותר להעלות מחשבות ושאלות. במסגרת מחקרו, טפליץ ערך תצפיות וראיונות עם מנחי קבוצות שעבדו במכון למנהיגות חינוכית. המנחים תוארו כבעלי ניסיון רב בשטח, אך כמי שלרוב לא עברו הכשרה מסודרת בהנחיית קבוצות. בעבודתו זו הציג שילוב אמיץ בניסיון לעמוד על "הלא מודע" הפרטי של כל מנחה ויחסי ההיקשרות הפנימיים שלו (זאת דרך כלים מתחום תיאוריית ההיקשרות של בולבי שכללו ריאיון אישי) לצד תצפית בעבודת ההנחיה שלהם בקבוצות.

טפליץ ערך לנו היכרות עם שלושה אב-טיפוסים של מנחים, שניתן ללמוד מהם על דינמיקה שיכולה להיווצר ביחסי סמכות פנימיים אצל המנחה וליצור חסמים בעבודת הקבוצה. שלושת הטיפוסים מתוארים כנפרדים, אך נראה שהם מאפשרים גם התבוננות על חלקים שונים באישיות שיכולים להתעורר בעבודת ההנחיה.

אב הטיפוס הראשון אופיין על ידי "חנה" - מנחה שתוארה כמי שגדלה להיות עצמאית, חזקה, מובילה וערכית. קבוצתה עבדה בדפוס של שיתוף פעולה והקשבה, והיא ניהלה אותה בביטחון והיתה ריכוזית ונערצת. לצד זאת, הקבוצה התאפיינה בצורך כפייתי בהסכמה, בהרמוניה, לכידות ומצפון חברתי. ההיקשרות של חנה נמצאה כבטוחה. הסכנה בצורה זו של הנחיה אותה תיאר טפליץ, לפי ביון, היא כי מנחים בטוחים עלולים לעורר יחסי תלות. הביטחון עלול להקשות על התפתחות העבודה בקבוצה, מאחר והקבוצה רואה במנחה כמי שיארגן אותה ברגעים קשים.

אב הטיפוס השני אופיין על ידי "אורה", בת קיבוץ וילדה חולנית, שגדלה בצלה של אם ניצולת שואה ותובענית. אורה מתוארת כמי שפיתחה רגשות אשמה ואני עליון מייסר שהובילו אותה למקומות אחראיים בחיים, אך בהנחיה הקבוצה שלה לא כיבדה אותה. למול החרדה וחוסר הביטחון בהנחיה, הקבוצה החלה להתנגד ולהתעלם ממנה. ההיקשרות של אורה התאפיינה ביחסי סמכות חרדים, כמי שמביאה עמה "מזוודה מלאה בחרדות" לקשרים. טפליץ העלה את סוגיית גילויי החולשה מצד המנחה כבעלת מקום משמעותי בקבוצה, אך במינונים המתאימים.

אב הטיפוס השלישי – "עוזי", יליד עיירת פיתוח שגדל תחת דמות של אבא "שוטר", דוגמטי, ביקורתי ואלים, ושפיתח סלידה ממנו. אמו תוארה כחמה ומגוננת. עוזי בילדותו היה עסוק במעשי קונדס ומרדנות מול דמויות סמכות. הקבוצה שלו התאפיינה באווירה קלילה ולא מחייבת. העבודה של הקבוצה התבטאה בדיבור במושגים של "אנחנו והם" והתגייסות למול אויבים חיצוניים. בהיקשרות עוזי נמצא כבעל היקשרות "נמנעת-מזלזלת". דפוס הקרוב ל"הילחם-ברח" של ביון. החלק הנמנע התבטא בהימנעות מעימותים, הימנעות מחיבור לסמכות הפנימית, והימנעות ממגע עם חלקים ביזאריים וקשים שתוקפים את העבודה הקבוצתית. הזלזול התבטא בחוסר כבוד בסיסי שעוזי נשא עמו מול דמויות סמכות. עוזי לא היה מסוגל להיות "השוטר" כשהתעורר צורך לעבוד על גבולות הקבוצה.

בהמשך המסע הפגיש אותנו טפליץ עם הגדרות שונות למושג סמכות ולמושג הלא מודע. אחת המעניינות שבהן היתה ההתייחסות של אדורנו לסמכות בעקבות אירועי מלחמת העולם השנייה: "סמכותיות אינה קשורה לאובייקט הסמכות או לסיטואציה, אלה לאישיות הסמכותנית" (אדורנו, 1969). אדורנו התייחס לטיפוס אישיותי שמעריץ חזקים ושונא חלשים, ולכן עסוק במוטיבים פרנואידיים שמביאים להוצאה מהמחנה של החלש ולהאדרת החזק. בהקשר זה הבין טפליץ את תופעת השעיר לעזאזל בקבוצה. טפליץ הביא דוגמא מהעולם החינוכי, של מורה המבקשת להוציא ילד שמפריע: לעתים נוצר דפוס שבו מופיע "מפריע" אחר, שגם אותו צריך להוציא, וכך הלאה. הוא תיאר סמכות שבאופן לא מודע מעודדת התפתחות של החלש בשביל שיחזיק עבורה את החרדות והתסכולים הבלתי ניתנים להכלה. התיאור הזה לקח אותי לשירו של מרטין נימלר, כומר פרוטסטנטי שנכלא על ידי הנאצים, והיטיב לבטא את הרעיון:

בהתחלה הם לקחו את הקומוניסטים, ואני לא מחיתי, כי לא הייתי קומוניסט.

אחר כך הם לקחו את היהודים, ואני לא מחיתי, כי לא הייתי יהודי.

אחר כך הם לקחו את חברי האיגודים המקצועיים, ואני לא מחיתי, כי לא הייתי חבר איגוד מקצועי.

אחר כך הם לקחו את הקתולים, ואני לא מחיתי, כי הייתי פרוטסטנטי.

ואז הם לקחו אותי, אבל לא נותר עוד איש שימחה למעני.

עוד מטאפורה יפה שטפליץ הביא התייחסה לחיפוש של אדם בקבוצה אחרי הקול שלו. הוא התייחס לשינוי שיכול לעבור על פרט בקבוצה - ממשתתף פאסיבי וחרד לאדם שמוצא את קולו, ודימה את השינוי לקושי הכרוך בטיפוס על האוורסט. עוד ציין כי עבור משתתפים אחרים הקושי הוא לרדת מהאוורסט, "לרדת מהבמה". טפליץ טען כי הוא מרגיש שלפעמים הסכנה מלאבד את המקום בקבוצה גדולה יותר מהסכנה הכרוכה במציאתו. מאחר שהמציאות עולה על כל דמיון, מצאתי עצמי בזמן ההפסקה מצטופפת עם עוד קומץ אנשים בציפייה למעלית שתוריד אותנו מהמצפור. משזו בוששה לבוא ומכיוון שלא היתה בנמצא כל דרך עוקפת לירידה, המשכנו להמתין בסבלנות מאופקת אך נחושה. כשהמעלית הופיעה הופתענו לגלות בתוכה שתי ילדות קטנות שחשבו כי טיול במעלה ובמורד המעלית השקופה הנו משחק משעשע ולאו דווקא אמצעי להשגת מטרה. בעודי תופסת את מקומי הזמני בקבוצת המעלית, חשבתי לעצמי שאולי אפשר ללמוד מהן משהו על "משחק הכיסאות" הקבוצתי הזה.

מושפעת מספרי הילדים של בתי, חשבתי על סיפור שנקרא: "על ראש החרמון" מאת אנדה עמיר-פינקרפלד: "על ראש החרמון היה היה ארמון, ועל ראש הארמון מגדל עם פעמון. פעם ילד קטן עלה על החרמון, מצא את הארמון וצלצל בפעמון". בתמונה שבספר מופיע ילד המחייך מאוזן לאוזן, כשבידו פטיש להכות בפעמון. בהקשיבי לטפליץ תהיתי אם הילד הקטן שהסיפור מיטיב לתאר כיצד מצא את דרכו במעלה הארמון, הצליח למצוא גם את דרכו חזרה מטה? אולי הוא התפתה להישאר שם ולאחוז בפטיש? טפליץ דיבר על שתי מטאפורות של כוח – פטיש ושמש. הפטיש הוא כוח לינארי – נותן מכה וקורה משהו. השמש מקרינה כוח מבוזר, תהליכי, מעגלי.

לבסוף, טפליץ התייחס לארבעה אופנים של סמכות אישית בתפקיד המנחה שעלו מתוך עבודתו:

1. סמכות פסיכולוגית - נכונות המנחה לטייל בעולם הסמכויות הפנימי שלו, לגלות תובנות לגבי יחסי הסמכות המוקדמים שלו ולהעבירן להווה.

2. אומץ רגשי בתפקיד – אומץ להרגיש דברים, לחוות טווח של רגשות סותרים, כגון עצמאות ובדידות, שנאה ואהבה;

3. עבודה עם שוני – היכולת להקשיב למי ששונה ואחר (בניגוד אולי לתופעת השעיר לעזאזל). היכולת לתת מקום לתחרות וקנאה, לצד בניית רשתות של שיתופי פעולה.

4. למידה מניסיון – עמדה מתבוננת ואקטיבית שמשתמשת באינטואיציה ומוכנה לא לדעת.

בשלב די מוקדם בהרצאה הודה טפליץ בגילוי לב כי הוא לא חושב שיגיע לסוף ההרצאה, ובסיכומו של הדיון אמר – "הסמכות הפנימית היא חקירה בלתי נגמרת. זה קצת מרגיע אותי". ואם לסכם בלי לסיים את הסיפור הלא גמור הזה עם הסמכות, ביום העיון עמו פרש בפנינו ד"ר מייק טפליץ פסיפס ייחודי ומרתק של עולם סמכויות פנימי, אותו הביא בהנחיה אישית, אמיצה ונוגעת, שזור באסוציאציות, עשיר בדימויים וארוג בפנינים של תובנות מעמיקות - ועם זאת חלקי ולא גמור, באופן שמזמין לצאת מסע אל הלא נודע במחוזות פנימיים בין שמשות מלטפות, פטישים, כיסאות, מעליות ומסדרונות, "הלא" האינסופיים.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

אוהד בלנק, י. (2011). סיפור לא גמור עם הסמכות הפנימית של מנחה הקבוצה. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 21/11/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2617

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ברכה הדרברכה הדר16/7/2011

הרצאה חשובה. יעל, תודה שהבאת בפנינו בצורה כל-כך מפורטת את ההרצאה המענינת והחשובה הזאת. מהיכרותי עם מייק אני מכירה את היכולת שלו לשזור חשיבה תיאורטית עם דוגמאות אישיות אותנטיות. אני בטוחה שהיתה הרצאה מאלפת

יגאל בן חייםיגאל בן חיים7/7/2011

אין כמו מייק. אם יוצא לכם ללמוד עם מייק אכן כייף אמיתי,תודה על הסקירה,יגאל בן חיים

אילה אילוזאילה אילוז25/6/2011

יפה ומעורר מחשבות. שרק נרשה לעצמנו להציץ, להריח ולטעום מן העוגות