פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

על חבל טבור דק

כתבות שטח | 12/5/2011 | 14,638

ביום העיון "התפתחות נפשית מוקדמת" ביקשה פרופ' פיונטלי להעביר לקהלה מסר עקרי אחד – אל תשליכו מינֵי הבנות, רעיונות, רגשות ותחושות על העובר. פיונטלי הבהירה שהמצב שאותו אנו מכנים רגרסיה הוא פרי הפנטזיה של המטופל ביחס לשלבי חייו המוקדמים. היא ציינה שיתכן שהיא מאכזבת אותנו מאזיניה, בכך שהיא מתמקדת בממצאי מחקרים אמפיריים ולא בפסיכואנליזה. מי שדמותה ייצגה בעבר את הגשר המחבר בין מחקר אמפירי למחשבה פסיכואנליטית כמו התנערה מהגשרים כולם.

 

על חבל טבור דק

סקירת יום העיון "התפתחות נפשית מוקדמת"

מאת שילי ורדימון

 

סקירת יום העיון "התפתחות נפשית מוקדמת" בהשתתפות פרופ' אלסנדרה פיונטלי, שאורגן על-ידי המסלול "מצבים מנטאליים ראשוניים" בתכנית לפסיכותרפיה, ביה"ס ללימודי המשך ברפואה, אוניברסיטת תל אביב. יום העיון נערך בתל השומר ב-3.4.2011

 

נראה שבכל הנוגע להורוּת, אמהוּת וינקוּת, מתעוררים באנשים תחושות, רגשות ומחשבות כה עזים עד שקשה להכילם, והם פורצים את הגבולות הרגילים שבין אדם לזולתו. עדות לכך חווה כל הורה הדוחף לתומו עגלת תינוק בגן הציבורי, או אם לעתיד עם בטן מתעגלת המתהלכת להנאתה, העלולים למצוא עצמם לזוועתם תחת מתקפה של עצות, הערות, ידיים נשלחות לגעת וביקורות חותכות מצד זרים גמורים. כולנו ראשיתנו משם, וכל נגיעה באותו "שם" מעוררת מחדש אזורים חיים ונטולי שֵם שלעולם איננו מצליחים למצות במלים.

אני בוחרת לפתוח בדברים אלה בבואי לנסח מחשבות על יום העיון של מסלול "מצבים מנטאליים ראשוניים" של התוכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב, בדיוק משום שמבטה של פרופ' אלסנדרה פיונטלי, שהיתה המרצה הראשית ואורחת הכבוד של יום העיון, ומבטו של המסלול למצבים מנטליים ראשוניים כולו, מופנים אל עבר אזורים אלו, אזורים טעונים מאוד, הופכי קרביים, שאין דרך לגעת בהם מבלי לעבור טלטלה: אזורי החיים שברחם, חיי הינקות, וההמשכיות המסתורית שביניהם.

במובן זה, אולי היה זה אך צפוי שיום העיון כולו מצא עצמו עומד בסימן של תחושות טלטלה וחוסר נחת. לא היה זה עוד יום עיון נינוח ומהורהר, אלא חוויה מעוררת שאלות ולעתים אף מטרידה, שהותירה, לפחות עבורי, תחושת אי שקט. אין לי ספק שאי שקט זה שונה – לפחות על פניו – ממה שלו נתכוונו מארגני יום העיון, ומצד שני, יש בו גם מן המפרה והמגרה למחשבה.


- פרסומת -

ספרה של פיונטלי "מעובר לילד: המשכיות החיים מהרחם לילדות – תצפיות פסיכואנליטיות", שתרגומו לעברית יצא ב-2001 בהוצאת מודן, ראה אור במקור בשנת 1992 והיה במידה רבה פורץ דרך עבור המחשבה הפסיכואנליטית על התפתחותנו הנפשית המוקדמת ועל אופי ההתפתחות האנושית בכלל. פיונטלי הציעה דיון חדשני, מרתק ומעמיק בתצפיותיה חסרות התקדים, הממושכות ורוויות הרגישות בעוברים ברחם (יחידים ותאומים) באמצעות סריקות אולטרה-סאונד ובתצפיות ההמשך שערכה באותם תינוקות, מן הלידה ועד גיל ארבע. טענת הבסיס של פיונטלי בספרה היא שהלידה, שנתפסה לאורך דורות כטראומה של חתך וקריעה מחיי הרחם האידיליים (גן העדן האבוד), אינה בהכרח רגע גירוש חותך המפריד בין ה"לפני" ל"אחרי", אלא רגע הנתון על רצף של המשכיות, רגע דרמטי ללא ספק, אך הנושא בחובו את החוויות שהצטברו לאורכו. חוויות העובר בגוף אמו הוצעו לקורא כאזור בתולי, חדש ומסעיר, הנשלט על ידי תחושות ראשוניות ביותר, נטולות כל אפשרות למתן משמעות, אך אינטנסיביות ביותר והרות גורל להמשך החיים. היחסים בין התורשה לסביבה, אמרה פיונטלי בספרה, אינם מתחילים בלידה; יחסי הגומלין ביניהם ראשיתם כבר ברחם. הנטיות הנטועות בעובר המתפתח פוגשות חוויות ייחודיות של גוף האם השזור בנפשה ושל ההיריון על מאפייניו המסוימים. באופן זה, ניתן לזהות מצוקות וטלטלות שאותרו כבר בחיי הרחם ועוררו תגובות בעובר כממשיכות למצוא את ביטוין בתינוק, ובפעוט שהוא צומח להיות.

חגית אהרוני, שהרצתה במושב השלישי של יום העיון, תיארה בחוכמה את הרעיונות שהעלה ספרה של פיונטלי באמצעות הדימוי של גילוי המספרים השליליים בתולדות המחשבה האנושית; כמו חיי הנפש של העובר, היוו המספרים השליליים מעין נקודה עיוורת, דבר מה שתמיד היה נוכח אך היה נדרש לגלותו. כמו האפס, הלידה היא רגע של שבר, אך גם גורם המחבר בין שני חלקיו של רצף אחד. נוכחות חמקמקה זו של מה שבנמצא עמנו כל העת בשכבות נפשנו ועם זאת חומק מאחיזתנו היא מתעתעת, וכמו דורשת כל העת גילוי וגילוי מחודש.

בהתאם לרוח זו של חיפוש וגילוי תמידי, דומה היה ששרתה איזו אווירת ריגוש סביב יום העיון שלמענו התכנסנו. מספר הנרשמים הרב גרם להעברת האירוע מאוניברסיטת תל אביב לאולם סוראסקי בתל השומר, מעבר שדרש סיבובי מכונית לא מעטים בניסיון "לגלות" את היעד המיוחל בנבכי תל השומר. המקום החלופי שנבחר, המצוי בקרבת בית חולים ומחלקת יולדות הלם במובן זה את נושא יום העיון. אלינה שלקס, ראש המסלול למצבים מנטאליים ראשוניים, פתחה בהרצאה הראשונה, ובקול מצטרד הקדישה את הרצאתה לאמה, רופאת ילדים במקצועה, וציינה ברגש רב שאמה יושבת בינינו ומאזינה אף היא. בכך סימנה אף היא את אווירת הריגוש והייחוד – זה יום בו כולנו מתכנסים להרהר לרגע מהיכן באנו, ובאופן בו מקורותינו קיימים ונוכחים עמנו ובתוכנו כל העת, מתבוננים וחווים, נוכחים בלא קול, כמו אמה של אלינה היושבת בינינו.

בהרצאתה, שלקס הסבירה כיצד היא מבינה את חשיבותו של העיסוק הממוקד במצבים מנטאליים ראשוניים, ודימתה את הדחף ללמוד את מקורות ה-mind האנושי לקסם שמהלכת עלינו תופעת הפטה מורגנה: כפי שאת מקורות ה-mind לא ניתן לדעת או לייצג במלואם, כך חומקת מאתנו הפטה מורגנה, מתפוגגת ככל שאנו מבקשים למקד מבטנו בה ולהתקרב אליה. בסקרה את הגישות המרכזיות בחשיבה הפסיכואנליטית על התפתחותה המוקדמת של הנפש, הדגישה שלקס שאין ביכולתנו לדעת באופן מלא את חיינו המוקדמים, ושהחלקים הילדיים שבנו, או החוויות העולות מתוכנו במצבים רגרסיביים כמטופלים, אינם בהכרח שיקוף של הפעוטות שהיינו. אין לנו כל דרך לשחזר עם מטופלינו את הילדים שהיו. כל שביכולתנו להציע הוא את מסע החיפוש לאחור ("search back") המשותף, בו אנו - מטפל ומטופל בוגרים, מנסים יחדיו לבצע רה-קונסטרוקציה שברירית של חוויית הינקות והילדות בעולמו של המטופל. במידה דומה, גם החשיבה התיאורטית הפסיכואנליטית נאבקת עם הלא ידוע ושואלת אודותיו כל העת, כאשר אחת מנקודות המחלוקת המרכזיות בין הגישות השונות נסובה סביב השאלה מה מידת יכולתה של הנפש בראשית החיים להיות מודעת לסובייקטיביות של האחר ועד כמה נדרשת (או לא נדרשת) חוויית מיזוג ראשוני לצורך התפתחות תחושת עצמי תקינה.


- פרסומת -

שלקס תיארה כיצד אל מול הלא נודע והבלתי מושג, חלחלו בעשורים האחרונים הבנות שמקורן בחקר ההתפתחות האנושית, בנוירופיזיולוגיה, בפרקטיקה הקלינית ובתצפיות בתינוקות, הִפְרו את החשיבה הפסיכואנליטית ואף שינו אותה. דומה שהפסיכואנליזה מצאה לעצמה מקורות הזנה מעשירים המאפשרים לה להיעזר במחקר, בלמידה ובתצפית כדי להכניס ממדים נוספים של התבוננות במחוזות הטרום מילוליים והבנתם. עם זאת, בסיום דבריה הזכירה שלקס שגם היום, עם כל הבנותינו והתבוננויותינו, כל אחת מהגישות הפסיכואנליטיות שהזכירה בסקירתה מציעה פריזמה חלקית, הצבועה מטבעה בהנחות היסוד של עצמה. בחיפוש אחר ה"אמת" החמקמקה של ראשית חיינו, מיקמה שלקס את אלסנדרה פיונטלי כמי שאף שבהכרח הינה בעלת הנחות יסוד משלה, התבוננותה הקשובה והמסורה מאפשרת לה לקחתנו צעד אחד קרוב יותר להבנה של מקורותינו שטרם הלידה.

דומה שבדימוי הפטה מורגנה ומשיכתנו אליה הצליחה שלקס ללכוד בדיוק רב את שהתרחש בהמשך המפגש עם פרופ' אלסנדרה פיונטלי, שהעבירה שלוש הרצאות במהלך יום העיון. בעיניי, הצליחה פיונטלי לעורר בקהלה את הכמיהה, את הבלבול ואת המבוכה שנוסכת בנו הפטה מורגנה, כמו בחרה לגלם עבורנו באופן החי ביותר את התחושות הסוערות הקשורות קשר הדוק לניסיון לחקור את הנפש המוקדמת. אם לסכם זאת בפשטות, פיונטלי ניצבה מול קהלה דקיקה וחייכנית, וביקשה להעביר לו מסר עקרי אחד – אל תשליכו מינֵי הבנות, רעיונות, רגשות ותחושות על העובר. לדבריה, על אף התקדמות המחקר והטכנולוגיה, איננו יודעים את העובר, ואת שאיננו יודעים אנו נוטים להשלים בהשלכה שהינה פרי החרדות והמשאלות העמוקות שלנו הבוגרים, ותו לא.

 

אשוב כעת אל הממד טורד השלווה שנרקם בהדרגה לאורך יום העיון, ממד ששורשיו אולי ניטעו כבר בריגוש הייחודי ששרה בראשיתו של האירוע. אין כל ספק שהמסר שביקשה פיונטלי להעביר חשוב ורלוונטי מאין כמותו. אלא שאליה וקוץ בה – גם החשיבה הפסיכואנליטית עשויה למצוא עצמה, בניסיונה למשמע ולחשוב את ההמשכיות שבין העובר לילד, מואשמת בהשלכה גרידא, ללא כל מצע ממשי. האשמה זו, חשוב לציין, לא הושמעה ולו פעם אחת על ידי פיונטלי, אך אף שלא אמרה זאת, ניתן היה לזהות בבטחה את הרחשוש העצבני של קהל שלם המתנועע במושבו בחוסר נוחות ומבוכה.

אפשר בהחלט לטעון שאין זה בהכרח דבר שלילי שבאה מישהי כפיונטלי והניעה את ישבנינו הפסיכואנליטיים בכורסאותינו הנוחות ועוררה בנו מבוכה. כמו בחדר הטיפולים, חשוב לזכור שרגעי הלמידה הגדולים שלנו מתרחשים לא פעם במפגשים מטרידים ביותר. עם זאת, יש לציין שעיקר המבוכה נבע לא רק מההאשמה המובלעת בדבריה של פיונטלי אלא מכך שאף שהגיעה פיונטלי ליום עיון של תוכנית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית, לא היה לה הרבה מה להגיד על החשיבה הפסיכואנליטית על התפתחות הנפש המוקדמת. יותר מכך, לא היה לה הרבה מה להגיד על הנפש המוקדמת בכלל, מלבד לשוב ולהזכיר שאנו נוטים להשליך מעולמנו הנפשי הבוגר על מה שאנו מדמיינים שהוא נפש הפעוט.

בהדרגה הסבירה פיונטלי למאזיניה המבולבלים קמעה שמזה שנים רבות כבר אינה עוסקת בפסיכואנליזה, אלא מקדישה עצמה למחקר בתחום רפואת העובר. מספר פעמים לאורך יום העיון נשאלה פיונטלי אם מדבריה ניתן ללמוד שאינה מאמינה עוד בפסיכואנליזה, והאופן בו שבה השאלה ובצבצה לאורך היום הסגיר יותר מכל את חוסר הנוחות הגובר שחווה הקהל. בתשובתה הסתייגה מכך פיונטלי נחרצות – היא מאמינה בפסיכואנליזה, אך היא כשלעצמה אינה עוסקת בה עוד. הקולגות שלה, סיפרה, מאשימים אותה ש"הפכה למדענית". היא צחקקה כשאמרה "יש דברים גרועים יותר שאפשר לעשות", והוסיפה מבלי לפרש שהיא חשה פחות בודדה בעיסוקה הנוכחי. בפעם היחידה הזכורה לי בה דיברה על עבודתה כפסיכואנליטיקאית בקליניקת טוויסטוק הנחשבת, וקישרה אותה להתבוננות במצבים מנטאליים ראשוניים, תיארה מטופל גדול ממדים שביטא פנטזיה "להיכנס עם כל גופו לתוכה". בעוד קהל מאזיניה נדרך בציפייה לשמוע סוף סוף על עבודה קלינית מתוך מחשבה פסיכואנליטית, פיונטלי צחקקה צחוק נבוך בעל ניגון ילדי ואמרה "זה היה מפחיד". היא הסבירה שחנה סגל היתה מדריכתה באותה תקופה, ושסגל כינתה את המטופל הנ"ל "העובר הגדול". לפיונטלי המפוחדת הציעה סגל שאם תחוש מאוימת מהמטופל המגודל, תדפוק על הקיר והיא, סגל, תבוא לעזרתה. פיונטלי המשיכה והבהירה שהיא עצמה קטנה ודקה ואילו חנה סגל בעלת המבנה הגדול והחזק יותר חשה פחות מאוימת מול סכנת המטופל. לסיום סיכמה: "אני לא חושבת שעזרתי לו בכלל. הוא כמעט לא דיבר".


- פרסומת -

יותר מכל, דומה היתה פיונטלי באותם רגעים לילדה הנזכרת באמהותיה הרוחניות מקליניקת טוויסטוק – חנה סגל, ובראש ובראשונה – אסתר ביק, אותה כינתה בכינוי חיבה שהיה נשמע כמו "ניושה ביק" וחזרה ואמרה שהיתה לה כאם. דומה היה שילדה זו אינה נזכרת בעבודתה כפסיכואנליטיקאית בחום, ושעיקר ערגתה לזמנים ההם היא ערגה למורותיה/אמהותיה. נדמה לי שניתן היה אז להבין משהו מנימת דבריה כשאמרה פיונטלי שחשה בודדה פחות מאז שבה למחקר ועזבה את הפסיכואנליזה. חוויותיה מהקליניקה הפסיכואנליטית, לבדה מול מטופלים מגודלים ומאיימים, לא נשמעו מהנות במיוחד. אלא שכפועל יוצא, מצאנו את עצמנו מאזיניה בודדים גם אנחנו, מיותמים עם מחשבתנו הפסיכואנליטית שכמו נדחקה ונותרה מאחור, לא רצויה.

 

בהרצאותיה שילבה פיונטלי בין הצגת דימויים ויזואליים של עוברים וסרטונים של סקירות אולטרה סאונד, לבין הסברים על מה שהיא כן יכולה להגיד על עוברים מעבר לתיאור ההשלכות שהתרבות משליכה עליהם, היינו, תיאור העובדות הפיזיולוגיות אותן ניתן ללמוד מהתצפיות בהם. לדוגמא, בהרצאתה השנייה פירטה את התנועתיות המאפיינת את העובר בשבועות ההיריון השונים והבחינה, בין השאר, בין תנודות מתפרצות של הגוף כולו לתנועות של איבר מסוים. בנוסף, תיארה את הופעתן של הבעות פנים כבר אצל העובר, אך הדגישה שלדידה מהוות הבעות אלה אצל העובר מעין "אימון" או "תרגול" של הבעות לקראת הגיחה אל עולם התקשורת הבין-אישי. הבעות הפנים, שאצל התינוק ישמשו להבעת רגשות, אינן מצביעות בהכרח על כך שהעובר חווה כבר ברחם את הרגשות שאנו מקשרים להבעות אלה.

באופן דומה התמידה פיונטלי להפריך עוד ועוד פרשנויות מוטעות שאנו (לא הפסיכואנליטיקאים, חלילה, אלא רופאים, הורים וכדומה) מפרשים לגבי עוברים: תנועתיות רבה של העובר אין לה כל קשר להיפראקטיביות של הילוד, אלא הינה תופעה נורמאלית וחיונית. כמו כן, תנועותיו של התינוק אינן מצביעות כלל על מצב של ערנות – התינוק הפעיל מצוי במצב של שינה עמוקה, דמוית תרדמת. בסיכום ההרצאה, שכותרתה הבטיחה להסביר את הרלוונטיות של התנהגות העובר להבנתם של מצבים נפשיים רגרסיביים, הגיעה אמירה שאותה ניתן היה לסכם בקביעה הפשוטה "אין כל רלוונטיות". גם כאן, אשוב ואדגיש, פיונטלי לא אמרה שאין כל רלוונטיות, היא פשוט אמרה שהמצב שאותו אנו מכנים רגרסיה הוא פרי הפנטזיה של המטופל ביחס לשלבי חייו המוקדמים. רבים מאתנו מדמים את חיי העובר למעין קוקון סימביוטי, בו כל צרכיו של העובר הפסיבי לחלוטין מסופקים מאליהם. זו פנטזיה שיש בה גם מגן העדן וגם מרוחו של איום גדול, אך בכל מקרה, קשורה לפנטזיה של הנפש הבוגרת ביחס לחיים המוקדמים ואין לה כל קשר הכרחי למציאות.

קשה לתאר כאן באופן נאמן דיו את החוויה החושית והרגשית שהלכה והתגבשה באולם סוראסקי שבתל השומר. לבחירתה של פיונטלי למעט לעסוק בפסיכואנליזה או במחשבה פסיכואנליטית בכלל, ולסירובה לפרש או למשמע ממצאים של תצפיותיה (וכל זאת מול קהל שרובו ככולו מסור מסירות נפש לניסיון לפרש ולמשמע) התווספה גם מציאות חושית כמעט בלתי נסבלת, שבאה לידי ביטוי במערכת הגברה קפריזית ובוגדנית, שגרמה לכך שקולה של פיונטלי לא נשמע בבירור, ולאורך כל ההרצאות נשמעו קריאות בעברית ואנגלית ברוח ה"לא שומעים!" מצד הקהל. בנוסף, פרצה מדי פעם, ללא כל התראה מוקדמת, צרימה מנסרת וטורדנית מהרמקולים, וחלחלה את המאזינים. מצב דברים זה נמשך לאורך ההרצאות השונות, והייתי רוצה להגיד שאף הלך והחמיר, אבל סיכוי רב שאני משליכה מהנעשה בעולמי הפנימי שהמצוקה בו הלכה וגברה, ולאו דווקא מהמציאות האמפירית.

ובכל זאת, דומה בעיניי שהדבר הקשה ביותר להתמודדות במהלך יום העיון, מעבר לרעשים והסאונד הכושל, מעבר ללחישותיו הטרודות של קהל מבולבל ומעבר למפגש עם הרצאות שלא ענו על הציפיות שהתעוררו בנוגע אליהן, היה אותו דבר פשוט אך חיוני הנקרא הכרה. או ליתר דיוק היעדר ההכרה. פיונטלי, דקיקה ועדינת מראה ככל שנדמתה, ניצבה מול הקהל נמרצת, חייכנית, מצחקקת ונינוחה כברגע הראשון שעלתה לבמה. כמעט הערצתי את יציבותה מול קהלה, שכל צרימת רמקול היתה לו כעקיצת יתוש נוספת בעור מגורה ממילא. חיננית אם גם מעט נבוכה, לא הציעה פיונטלי לקהלה כל הכרה בתרומתה למתרחש. אמנם, היא ציינה שיתכן שהיא מאכזבת אותנו מאזיניה, בכך שהיא מתמקדת בממצאי מחקרים אמפיריים ולא בפסיכואנליזה, והתנצלה על כך, אך כל שהיה ביכולתה להגיד על כך היה שזה טיבו של השינוי שעברה. היא לא ידעה להגיד דבר על המתרחש באולם, על הרגשות והתחושות שמעורר המפגש הלא פשוט בין דבריה לבין קהלה, ועל האופן בו היא מבינה מפגש זה. מאוד עניין אותי לשמוע על מהות השינוי שעברה, מה גרם לו וכיצד הוא מאיר את היחסים בין פסיכואנליזה למחקר אמפירי. אך דומה שפיונטלי פרשה לחלוטין מעולם הרגשות ומשמעותם, גם בכל הנוגע לעצמה. היא ידעה לציין את העובדות הפשוטות – אני היום אשת מחקר ואינני עוסקת בפסיכואנליזה – אך לא היה כל מקום למה שמעבר לעובדות היבשות. נדמה שמרחב הביניים, מרחב המשחק, החלימה, היצירה והבנייה של המשמעות, יבש ואיננו, ועמו דומה שקרסו גשרים רבים.

דמותה של פיונטלי כרופאה, נוירולוגית, פסיכיאטרית ופסיכואלינטיקאית, ייצגה בספרה "מעובר לילד" את הגשר המחבר בין מחקר אמפירי למחשבה פסיכואנליטית לא פחות מאשר את הגשר שבין הרחם לחיים בעולם, בין עובר לילד. ואכן, הרצאותיהן של אלינה שלקס וחגית אהרוני היו כל אחת בדרכה שיר הלל לאפשרות לחיבור, להמשכיות - בין מה שדומה היה שאבד אך הוא פה איתנו לבין מי שאנחנו היום, בין הזולת לאני, בין זהות ומיזוג לנפרדות ואחרות. מבין מילותיהן של שלקס ואהרוני ניתן היה לשמוע את האמירה שכותבים כפיונטלי של "מעובר לילד" הם מי שאִפשרו לנו להאמין שניתן למצוא מלים ומשמעות לגשר בין הלא ידוע לידוע, בין חלקיקי החוויה והזהות, להשיב לנו רצף במקום בו היתה קריעה. אך פיונטלי כמו התנערה מהגשרים כולם, והציבה עצמה כיסוד עקבי החוצץ ומפרק את החיבורים. הסזורה – החיתוך הגדול, הכינוי שבחר פרויד להעניק ללידה כשרמז בעצמו על האפשרות להמשכיות בין חיי העובר לינקות – הפכה באחת שוב לקרע בלתי ניתן לאיחוי בין המחקר האמפירי לחשיבה הפסיכואנליטית, בין מה שניתן לדעת לבין מה שאין דרך לדעת, בין פיונטלי שהכרנו דרך כתיבתה לבין זו שניצבה מולנו, בין העוברים הצפונים בשליותיהם לבינינו אנו.


- פרסומת -

 

השיא של הקרע התרחש בעיניי כאשר יהושע דורבן, יושב ראש הפאנל השני, נשא דברים לפני הרצאתה השנייה של פיונטלי ודיבר על מאמר פחות מוכר של פיונטלי, בו קישרה בין אוטיזם לתצפיות עוברים והציעה שפעוטות אלו נטו לעצב את יחסיהם עם העולם בהתאם לחוויותיהם המוקדמות מטרום-לידה. במילים אחרות, במאמר הוצע שהאוטיזם הנו הגנה מפני חוויית המציאות בשלבים המוקדמים של חיי הרחם. דורבן דיבר על המצוקה של עוברים שפיתחו עוד ברחם סוג של "intolerance for life", רתיעה עמוקה מגירויים וחוסר סיבולת לחיים. והנה, בעודו מדבר, החלה פיונטלי הישובה לצדו, מצחקקת. לאחר רגע ביארה את התנהגותה והסבירה שכלל איננה זוכרת שכתבה את המאמר הזה. הקהל צחקק במבוכה והתלחשש. דורבן השתדל להמשיך בדבריו, וכמו פנה לפיונטלי להזכיר לה את הדברים שאמרה במאמרה, אך פיונטלי המשיכה לצחקק. בהמשך, כשהחלה את הרצאתה, פתחה ואמרה שלאחר כתיבת המאמר עליו דיבר דורבן חזרה למחקר האמפירי וזנחה את הכתיבה ברוח זו, כדי "לא להיות שבויה בהשלכות ובמיתוסים". היא הסבירה שמה שאנו מדמים בתצפיות על עוברים כמבטא מצוקה של העובר, אינו בהכרח מצוקה של העובר - ההבעות והמחוות שאנו מזהים כמבטאות רגשות מסוימים אינן מבטאות רגשות אלה בהכרח.

לאחר שסיימה את הרצאתה שב דורבן ופנה אליה, מאזכר שוב את המאמר שממנו ציטט ברצינות כה רבה ושאותו ביטלה בקלילות, ושאל האם לא טענה באותו מאמר שברמה האמפירית עוברים מסוימים מכווצים יותר מאחרים. פיונטלי הרהרה בכך ואישרה שאכן עוברים מסוימים מכווצים יותר, אך לא הרחיבה על כך. במקום זאת, היא העירה שכולנו צריכים פשוט לצפות בעוברים כמותה וללמוד מכך. בשלב זה, במה שלפחות מהצד היה נדמה כסרקזם המבטא ייאוש מוחלט, סינן דורבן שאולי באמת כדאי שאת הקנדידטים למכון הפסיכואנליטי יבחרו מבין שורות הגניקולוגים.

אחד היחידים מהקהל שהצליח בעיניי לשאול את פיונטלי באופן ישיר על המשתמע מדבריה היה דר' הנרי שור, שדיבר על הניסיון לגשר בין הגוף לנפש, ניסיון שפרויד ייחל לו לכל אורך דרכו, ושאל בחדות איפה בדיוק מעמידים דבריה את האפשרות למפגש בין גוף לנפש. פיונטלי השיבה שהניסיון לגישור הוא מתמשך, אך עוד לא גישרנו. "חשבתי שאני יכולה", אמרה, "אבל זה היה נאיבי מצדי. חשוב לדעת שרוב הדברים שנאמרים הם ספקולציה ויש להיזהר מכך".

 

בשלב זה עליי לציין שמסיבות שלא היו קשורות ליום העיון, לא נשארתי ליום כולו ועזבתי בהפסקת הצהריים, כך שאת המשך הדברים שכלל את הרצאתה השלישית של פיונטלי ואת הרצאתה של חגית אהרוני השלמתי ממכרים ומהחוברת שחולקה ובה הטקסטים של חלק מההרצאות. אשוב בכל זאת לראשית דבריי ואציין שבצד הממד המטריד שהיה ביום העיון, היה בו גם יסוד מעשיר ופורה. מעבר לכך שהרצאותיהן של אלינה שלקס ושל חגית אהרוני סיפקו חשיבה פסיכואנליטית יפה ומרגשת, שנעדרה כאמור מהרצאותיה של פיונטלי, הרי שעצם החוויה הייחודית שנוצרה במפגש עם פיונטלי היתה מלמדת בדרכה. היתה זו אכן חוויית פטה מורגנה – במקום בו דומה היה שיש חיבור, משמעות והזנה, נותרנו לפתע עם תעתוע ובלבול, גוועים מצמא לפשר, ממצמצים מול התפיסה שלמעשה אין פה וכמו לא היו פה מעולם חיבור וגשר. יש להניח שביון, ששמו הוזכר רבות במהלך היום, לא היה מתפלא שחוויית קריסתם של חיבורים עוטפת אירוע בו אנו מתכנסים כולנו "לדעת" את החיים המוקדמים שלנו.

ובאשר לאלסנדרה פיונטלי – תוך כדי שהציגה סרטוני סריקות אולטרה סאונד צחקקה כדרכה ואמרה "אני יכולה להסתכל על הסרטים האלה שעות, אבל אני לא רוצה לעייף אתכם". הרהרתי לי שעבורה יש סיפוק ושלווה כל צורכה בעצם הצפייה בעוברים הללו, ללא כל רצון במשמעות שמעבר לתיעוד הדקדקני והמדויק של המתרחש. ושהקול שהיא משמיעה, גם אם הוא נישא באופן טורד מנוחה ומערער, ואולי אפילו דווקא משום כך, הוא באמת קול חשוב; זהו קולם של עוברים ותינוקות נטולי מלים, המתחננים על נפשם שלא נשליך עליהם מנפשנו הבוגרת, שלא נבלבל את שפת הרוך בשפת התשוקה, שלא נהפוך אותם למכלים עבור מה שאיננו יודעים להכיל בעצמנו. ובנוסף, שלא נוותר על להקשיב להם, על להתבונן, ונצא למענם מעצמנו. אולי כשאמרה ליהושע דורבן שכולנו היינו מרוויחים מתצפיות שכאלה, הביעה פיונטלי את משאלתה המובלעת, הלא מודעת, שנזנח כולנו את חיפושנו המייגע אחר הבנה ומשמעות ונתמסר עמה לאותו עולם דומם ועשיר של תנודות, הבעות ומקצבים והמעקב אחריהם.


- פרסומת -

משאלה לגיטימית, ללא ספק.

 

 

לקריאת סקירה נוספת על יום העיון.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

ורדימון, ש. (2011). על חבל טבור דק. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2599

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

נועה מנדלסנועה מנדלס12/5/2011

כל הכבוד על הסקירה. כל הכבוד על הסקירה המבריקה/חדה/משעשעת. אני מקווה שגם בעתיד תסקרי כנסים שתהיי בהם. נראה שזה יותר מעניין מהכנס עצמו!

אילה אילוזאילה אילוז12/5/2011

אולי הגיע הזמן לגישה כמו זאת שלה. תודה לך, על כתיבה מרתקת, שנתנה לי תחושה כאילו הייתי ביום העיון.
אני דווקא אהבתי את החוויה טורדת המנוחה, שנוצרה בקהל. הרבה פעמים יש לי הרגשה, שבעבודתנו אנחנו נותנים יותר ביטוי לחשיבה היצירתית שלנו, שקושרת בין דברים מאשר לעובדות, ושאישורו של המטופל לדברינו, נובע יותר מהצורך שלו להעניק משמעות לאירועי חייו, מאשר מכך שהפירושים או הקישורים שאנו מציעים, אכן נכונים.
להיות יותר צנועים מול מורכבות החוויה האנושית, פחות יודעים, יותר מתבוננים, וגם מרשים לעצמנו לצחקק, נראה לי כיוון נכון.