פסיכולוגיה עברית

×Наивная акварель
Наивная акварель ©
זכור אותי

כתבות שטח

מה קבוצות מספרות לנו (ומה לא...)

סקירה של המפגש "קבוצות מספרות", המפגש השלישי השנה בסדרת ההרצאות מטעם התוכנית להנחיית קבוצות של אוניברסיטת חיפה

מתפרסם מ 3/3/2011 | 10,673 צפיות

תגיות: |

 

מה קבוצות מספרות לנו (ומה לא...)

מאת אלה בר

 

סקירה של המפגש השלישי בסדרת ההרצאות לשנת תשע"א של "מועדון מנחים צפון - סדרת הרצאות למנחי קבוצות" מטעם התוכנית להנחיית קבוצות של אוניברסיטת חיפה. המפגש התקיים ב- 21.01.2011.

 

הגיע לסיומו מפגש "קבוצות מספרות", הריהו מפגש מנחי קבוצות באוניברסיטת חיפה. המפגש הציע צוהר להתבוננות בתהליכים לא-מודעים המתרחשים בקבוצות, ובמקביל פתח צוהר להתבוננות בנוף הציורי של מפרץ חיפה, הנפרש כמו ממעוף הציפור למרגלות חדר ההרצאות שבמצפור.

אני נכנסת למכוניתי ומשלבת לרוורס. מסובבת את ראשי אל מעבר לכתף, מפנה מבט חטוף במראת הצד, וכבר נוגעת לא נוגעת בדוושה. לפתע אני מבחינה באישה בגיל העמידה נעמדת לצד מכוניתי. היא נעצרת בשולי השטח המת של שדה הראייה שלי, ואני נעצרת לציין לעצמי שלא משנה עד כמה ננסה להיות מודעים, השטח המת תמיד יהיה שם. לכל היותר, הוא יעתיק את מקומו. כעת אנסה לסקר את השטח המת, הלא-מודע, בשדה הקבוצתי. אתגר לא קטן, מונח חמקמק, אבל אני לוחצת על הדוושה, ונוסעים.

*

תחנה ראשונה, ההרצאה "לתפוס מקום". רונית שי, מנהלת מכון לקידום מסוגלות תעסוקתית, מספרת על עבודתה עם תהליכים לא-מודעים בקבוצת משימה תעסוקתית. זוהי קבוצה שחבריה מצויים מחוץ למעגל התעסוקה, או בתת-תעסוקה, כלומר אינם מתפרנסים דיים או אינם מממשים את כישוריהם או השכלתם. רונית פותחת בתיאור ההתמודדות עם הצד התוקפני בקבוצה. היא מגוללת בפנינו שיח קבוצתי, שמתגלה כשיח קוצני. חברי הקבוצה דנים בתסכול ובאימה שמעוררות בהם הפקידות הקשוחות בביטוח הלאומי. הקונצנזוס מופר כאשר אחת מחברות הקבוצה מגיבה באופן פסיבי-אגרסיבי, ואומרת שהיא מצדה דווקא מרוצה מהקשיחות הזו, ואף מספרת שהיא נוהגת לפקוד במכוון את הפקידה הקשוחה מכולן – שכן אצלה היא יודעת בוודאות שתקבל מענה. הקבוצה אינה יודעת כיצד לבלוע את הצפרדע. לפתע פונה אליה חברה אחרת בקבוצה ומתרה בה: 'קומי!', ניגשת אליה ומחבקת אותה. רונית מבקשת מהמקימה לתת מילים לחיבוק, והיא נעתרת לבקשה ומסבירה: "אני כבר לא יודעת מה לעשות! ניסיתי הכול. אולי החום ימיס את החומה הזאת...". התוקפנות, שעברה היפוך-תגובה לחיבוק, התעצמה לכדי חיבוק ידיים, ואותה משתתפת לא הגיעה לשני המפגשים העוקבים.

אנחנו, מאידך, עוקבים אחרי רונית, שמחדדת בהמשך הרצאתה את חשיבות השינוי בעמדות בקבוצת משימה תעסוקתית (למשל שינוי בעמדה כלפי סמכות) - שינוי שבלעדיו האפקט שהושג בקבוצה לא יאריך ימים. רונית מסתייגת ממתן כלים אופרטיביים או טיפים, דבר שלדעתה יחזק את צורכי התלות בקבוצה, וסוברת שאין קיצורי דרך: אם למשל תאמר לחברי קבוצה להגיע בפעם הבאה לבושים לקראת ריאיון, סביר שמחצית הקבוצה לא תגיע כלל, ותבטא בכך תחושות קבוצתיות השייכות גם למחצית שכן תופיע. במקרה כזה, מוקד העבודה יהיה ההתנגדות שבוטאה, ותהליך שינוי העמדה "יולבש" על הסיטואציה – תהיה זאת הזדמנות לחקור ביחד את הרתיעה מלהתלבש לריאיון. רק חקירה, שתוביל לידיעה - תוביל לדברי רונית לשינוי עמדה, ורק בעקבותיו ייתכן שינוי תעסוקתי מתגמל. רונית מציעה חקירה כזאת כשהיא מחברת בין הסיפור האישי המשתחזר בקבוצה לבין ההקשר התעסוקתי: היא מספרת למשל על אדם שהיה מוצף בחרדה והתקשה להצטרף למעגל במפגש הראשון של קבוצת התעסוקה, ואשר נסיבות בואו למפגש הן קשייו לחדור למעגל התעסוקה. עוד היא מספרת על חברים בקבוצה שמתקשים להתמודד עם סמכות, או עם היות הדברים בסביבת העבודה שונים מן הפנטזיה שלהם, ועוד כהנה וכהנה חסמים של המשתתפים העומדים בדרכם להגשמת הפוטנציאל התעסוקתי שלהם. כל אחד מאיתנו בקהל, מתכווץ בתורו בנקודה הרלוונטית לו.

התחנה השנייה פורשת בפנינו "רגע בחיים של קבוצת הדרכה" - רגע משברי שבו הלא-מודע הקבוצתי מנהל את המשבר. חוה קדוש, עובדת סוציאלית עם ותק של עשרים שנה, משתפת באומץ וברגישות ברגעי משבר בקבוצת ההדרכה שלה, ובהיותה בין הפטיש לסדן: בין ההנהלה לבין העובדות הסוציאליות, חברותיה למקצוע. היא חשה מזוהה עם כל הצדדים ונקרעת ביניהם. קבוצת ההדרכה מכשילה כל ניסיון להתחבר לרגשות, מרבה באמירות ציניות, מתייעצת בינה לבין עצמה, ודוחה באופן בוטה אותה, כמנחה; אכן, כפי שאמר ביון, הדבר הראשון שמנחה צריך לעשות הוא לוותר על הפנטזיה שהקבוצה תעריך את מאמציו. חוה איננה מייפה, היא משתפת בתחושות קשות של מבוכה מקצועית, תסכול ותחושת תקיעות.

כשהקלחת מגיעה לרתיחה, ומשבר האמון בשיאו, חוה מבקשת מחברות הקבוצה לצייר את תחושותיהן. הציורים כוללים: טרקטור ללא גלגלים, מדרגות שאינן נוחות לטיפוס, ופנס מהבהב שנגמרת לו הבטרייה. הציורים מספרים ללא מילים את אשר קשה היה לומר. לאחר שתיקה משמעותית, ובעקבותיה שיח קולח, מתעניינות המשתתפות מהו הדימוי של חוה, ופונות אליה בהכרה כי למעשה שמו אצלה את כל הפחדים והכעסים שעלו בקרבן מול המטופלים, הקולגות, ההנהלה. ברגע שהפקק נחלץ, נהיה קל יותר לדבר, ולא שררה עוד אווירה פרנואידית.

חוה דיברה על עיבוד הקשיים עם תמת הסמכות וקשרה ליחסים ההוריים: אמנם לסמכות בקבוצה אנו נשמעים, אך בה גם מורדים. ממנה מבקשים אישור, אך ממנה גם חווים דחייה. תמת הסמכות לא עובדה עד אותה נקודה, ולפיכך קיבלה ביטויי התנהגותי. חוה שיתפה בכובד האחריות שחשה כמטפלת וכמנחה, וסיפרה כיצד השתמשו בה חברות הקבוצה כמכל לעיבוד הקשיים, או, כפי שהוצע בדיון שלאחר ההרצאה - כקולט ברקים בארגון. בהקשר זה רלוונטיים דבריו של ארל הופר, שלפיהם כל מקרה של הזדהות השלכתית מקושר לתמות של הלא-מודע החברתי.

כל זה מוביל אותנו לתחנה השלישית, שם אנו פוגשים במחוזות הלא-מודע, דרך 'ניתוח התפקיד' (Role Analysis) – מתודולוגיה להבנת הזהות האישית בתוך ארגון או קבוצה. את ההרצאה העביר אורי לוין, פסיכולוג קליני ומתמחה במכון הישראלי לאנליזה קבוצתית. אורי שיתף תחילה בהרהור שעלה אצלו במהלך הנסיעה בכביש בית-אורן, כשנתקל באנדרטה לכבאים: כיצד בחירת תפקיד יכולה לפעמים להיות עניין של חיים ומוות. בהמשך סיפר אורי על ארוע שבו הוטל על המשתתפים להתחלק לשלוש קבוצות. הועלו אפשרויות אינספור באיזה אופן להתחלק, ובתום שעה וחצי, הוחלט על חלוקה לפי הרשימה האלפביתית. אורי תהה הכיצד אף לא אחד מבין המנהלים הבכירים בארגון לקח אחריות על יצירת קבוצה, ונשבע לעצמו שבארוע הבא ירים הוא את הכפפה. ואומנם, הפנטזיה הנרקיסיסטית לא איחרה להתגשם, ובארוע שלאחר מכן הכריז שהוא מקים קבוצה, ומי שרוצה - מוזמן להצטרף. והנה מומשה הפנטזיה, ושמונה חברים הצטרפו. רק אז נפל לו האסימון: הצלחתי ליצור קבוצה, אבל עכשיו משנכנסתי לתפקיד... מה אני בדיוק עושה איתה?

לדברי אורי, כאשר אדם נכנס לתפקיד מתחילים לפעול עליו שלושה כוחות: ראשית, הגדרת התפקיד הפורמלי, שנקבעת לפי המיקום בהיררכיה וכוללת זכויות, וחובות; שנית, הגדרת התפקיד הלא-פורמלי, הקשורה לרעיון של ביון לגבי ה-"Basic Assumptions": בארגונים יש ציפיות לא-מודעות, ועם כניסתנו לארגון הן משפיעות עלינו. אורי נתן דוגמה: בחברה מסוימת נערך ניתוח תפקיד לא-פורמלי ועל דרג א' בחברה הוטל להתחלק לקבוצות ולצייר דימוי המייצג את הדרג. קבוצה אחת בחרה לצייר עגלה עמוסה לעייפה רתומה לחמור, ולחמור - כתר על ראשו. האמירה מאחורי הציור הייתה – 'אתה מקבל כתר והנאות, אבל עובד בפרך כמו חמור'. הכוח השלישי שציין אורי כפועל על בעלי תפקידים הוא תפיסת התפקוד הבין-אישי, הקשורה לייצוגי אובייקט מופנמים של יחסי סמכות, ליחסי כוחות שמשפיעים על האופן בו אנשים לוקחים תפקיד, וכו'. על מנת לאפשר דרגות חופש רבות יותר בעת מילוי תפקיד אל מול כוחות אלה, יש צורך בהגדלת המודעות להם.

אורי המשיך ותיאר מודל מובנה לניתוח תפקיד בארגון, המתפרש על פני מספר מפגשים כמספר המשתתפים בקבוצה, וכולל תפקיד של מציג, העוסק בהצגת החומרים, ותפקיד של מראיין, המנהל את הקבוצה. בזכות חלוקת התפקידים, המציג פנוי יותר להקשבה, ועסוק פחות בהגנתיות. ברבע השעה האחרונה של כל מפגש המשתתפים משתחררים מן התפקידים ונערך סיכום כל משתתף לוקח על עצמו בתורו את תפקיד המציג, ומציג בפני הקבוצה את התפקיד הפורמלי שלו בארגון, מטאפורה לתפקיד, דילמה מרכזית שהוא עסוק בה, תפקיד פורמלי ולא פורמלי במשפחת המקור (למשל בן בכור, ילדת סנדביץ', כבשה שחורה, וכיוב' ), וזיכרון ילדות שעולה נוכח הדברים. אורי סיפר על מנהל שחש שהוא לגמרי בגפו, ואשר דימה את תפקידו לג'אגלר. המנהל סיפר על תפקידו במשפחה הגרעינית כילד יחיד עד גיל מאוחר, ועל זיכרון מתקופה שהמשפחה התגוררה בחו"ל: נוסעים במכונית, אבא שוב מפספס את הפנייה, אמא כועסת ופורץ ריב. מאותו היום, לקח על עצמו את התפקיד להסתכל במפה ולכוון את אבא. במפגש העלתה הקבוצה מחשבה שאולי המציג למד שלא לסמוך על אחרים. בשלב הסיכום המציג מכחיש והגנתי, והקבוצה נאלמת, ובמובן מסוים נעלמת. בנקודה זאת מומחש החיבור בין התמה שהביא המציג, לבין השתחזרותה בכאן ובעכשיו. כך מתרחש מעבר ממידע לידע, אשר ממחיש את הפתגם הסיני: "אני שומע – אני שוכח, אני רואה – אני זוכר, אני עושה – אני מבין!".

תחנה רביעית - בתום טרילוגיית ההרצאות נערך דיון פורה ומעשיר אשר נגע בפערים בין הפנטזיה למציאות שהזכירה רונית: גם למנחה בקבוצה יש פנטזיה, אולם המציאות היא אחרת, ואז עולה תחושה שאולי צריך 'לפרמט', להתחיל מהתחלה. אבל למעשה צריך פשוט להמשיך ולחפור, ולפעמים, דווקא כשנופלים לבורות, סימן שנמצאים קרוב יותר לנפט.

חשבתי לעצמי עד כמה אנחנו נרתעים מלחפור במקומות מסוימים. לא בכדי מטיחים בנו המתבגרים 'אל תחפור!'. אני נזכרת בחיוך באנקדוטה על השיכור המחפש בקדחתנות את מפתחות הרכב מתחת לפנס הרחוב, על אף שנפלו דווקא בקצה האחר, החשוך של הרחוב, ומתרץ את מעשיו באומרו "כאן יש אור טוב כדי לחפש...". ובאמת, אנחנו מחפשים לא אחת באזורי הנוחות שלנו ולא באזורים הכואבים, והדברים המטרידים נותרים לא מעובדים, ולא אחת אנו מוצאים שהם נוקשים בדלת האחורית. כך נחווה בדיון דימוי החמור עם הכתר מהדוגמא שהזכיר אורי, כמטריד ולא נותן נחת: עלה קושי סביב ההזדהות עם ההאדרה המגולמת בכתר, ובו זמנית עם הדבלואציה המגולמת בדמות החמור, וחלקים מפוצלים התגלעו בקבוצה. הסתמנה דיכוטומיה בין טוב ורע, מציאותי ומפונטז, והיה קשה להחזיק את שני הדימויים. ניתן היה לזהות מעין משיכת כתפיים קבוצתית ילדית, שמעידה אולי על הקושי לעבור מן העמדה הסכיזו-פרנואידית לעמדה הדיכאונית. נעשו כמה ניסיונות להתגונן בפני הדימוי: משתתף אחד הציע שהחמור עם הכתר הוא החיבור בין המציאות לפנטזיה, אחר הציע שאולי לחמור יש כתר פנימי, כי אם הכתר גדל מבפנים ולא מבחוץ אזי אי אפשר להעיף לו את הכתר. אחרת הציעה שאם הכתר הוא פנימי, אז זה בכלל חמור לבן, ואחר הציע שאולי החמור עם הכתר הוא בעצם סוס אצילי.

הביטוי 'חמור נושא ספרים' מתייחס לאדם שאמנם למד הרבה, אך לא הבין את הדברים לעומקם ואינו מסוגל ליישמם. ואני תוהה עד כמה אנחנו באמת מבינים את הלא-מודע האישי והקבוצתי לעומקו, וכמה קל יותר לקשור כתרים לחמור מאשר להבין את חוויית חמוריותו ואת המטען שהוא גורר אחריו. הרי אם אנחנו מתיימרים להבין את מעמקי הלא-מודע, משמע שאנחנו כלל לא חופרים במקום הנכון, אלא באזור המובן לנו והנגיש, הישר תחת אורו הרך של פנס הרחוב. לכן על המנחה לשאת את החושך והעמימות בקצה הרחוב, לאפשר מרחב ודמיון, ולא למהר, ולתת לקבוצה ככלל ולכל משתתף בפרט לעשות את העבודה. ובמילים אחרות - חמור קופץ בראש.

ייתכן. ואני חוטאת בהתפלספות יתרה, שמקומה באמת איננו כאן - אלא במפגש המנחים הבא, שיעסוק ב"דיבור ואמת בין פילוסופיה לפסיכולוגיה".

 

 

מקורות

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

בר, א. (2011). מה קבוצות מספרות לנו (ומה לא...). [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 17/11/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2564

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

יוסי פולקיוסי פולק6/3/2011

"קבוצות מספרות"- מרתק ומדייק. אלה, היטבת לתאר בצורה מסקרנת ומרגשת את המפגש המיוחד הזה.
תודה,
יוסי