מרכיב החימום בתהליך הקבוצתי ותרומתו לספונטניות מנקודת מבט פסיכודרמטית
מאת עומרי כהן
עקרון הספונטניות כמרכיב טיפולי נחקר רבות על-ידי יעקב לוי מורנו, מייסד תורת הפסיכודרמה. הפסיכודרמה מוכרת כשיטת טיפול המתבססת על משחק תפקידים (Fox, 1987) באמצעות שימוש בכלים מעולם הדרמה והמשחק. במרכז הטיפול הפסיכודרמטי מצוי כוחה של הספונטניות: באמצעות הספונטניות, המשתתפים בקבוצת פסיכודרמה אינם עומדים על המשמר, ובכך מתפרקים מהגנות ומגלים את הקונפליקטים הפנימיים שלהם (נהרין, 1985). הפסיכודרמה ממחישה את הקונפליקט האינטרה-פסיכי ועוזרת למשתתף לחוותו בעוצמה רבה יותר מאשר בדרך מילולית נטו: להבדיל מטיפול פסיכואנליטי קלאסי, למשל, בטיפול בפסיכודרמה במקום "לדבר על זה", "פועלים מתוך זה". טבעה ההתנסותי-חווייתי של הפסיכודרמה מאפשר למשתתף לפעול בו זמנית באמצעות הכרה, פעולות וביטוי ריגשי - שילוב המבטיח אינטנסיביות, המובילה לסיכוי רב יותר של עוררות ספונטנית והתפרקות ממתח נפשי.
לפי מורנו, ככל שאדם גדל הוא חוזר על תפקידיו במשחק חייו ומאבד מן הספונטניות שלו. כך, פעולה שהייתה בתחילה ספונטנית, משוחזרת בצורה לא מודעת עד כדי חזרה על אותו ריטואל ויצירת "מוצר תרבותי שמור" או "תרבות משומרת" (Cultural conserves) שעלול לחסום ספונטניות.
בספרו "מי ישרוד" מציג מורנו ארבעה מרכיבים חשובים בתהליך הקבוצתי הפסיכודרמטי - ספונטניות, יצירתיות, חימום, ומוצר תרבותי שמור - אשר ביניהם מתקיים תהליך דינמי מתמיד המכונה "הקנון הספונטני-יצירתי" (Moreno, 1953). החימום הוא שלב ההתארגנות הקבוצתית והכנת הפרוטגוניסט (המטופל המרכזי) לפעולה, ולו חשיבות רבה בתהליך הפסיכודרמטי: על פי מורנו, באמצעות החימום מתרחש מעבר ממצב של "מוצר תרבותי שמור" למצב של ספונטניות, המאפשרת יצירה. בכך מהווה החימום הכנה לפעולה הפסיכודרמטית, ללא תלות בשלב הדינמי בו מצויה הקבוצה.
מורנו רואה בחימום תהליך פסיכולוגי וביוכימי המכין אותנו לביצוע הפעולה (ארצי, 1995). הקשר של החימום ליצירתיות הופך אותו לבעל חשיבות לא רק לעבודה קבוצתית טיפולית - בין אם פסיכודרמה, טיפול בתנועה או טיפול באמנות אחרת – אלא גם לעבודה בקבוצה שאינה טיפולית, כמו תיאטרון פלייבק ואימפרוביזציה, הרכב מוזיקלי או כל צורת ביטוי אמנותי אחר.
ניתן ללמוד על תפקידו של החימום בעזרת חוק ירקס-דודסון, המציע קשר בצורת U הפוך בין עוררות/מתח לבין ביצוע. לפי כלל זה, הגברת העוררות מרמות נמוכות לרמות בינוניות מגדילה את המשאבים הקוגנטיביים ומגבירה את קצב התגובה המנטלי והביצוע. עם זאת, ברגע שרמת העוררות עוברת נקודת סף אופטימלית, היעילות המנטלית יורדת (Yerkes-Dodson Law, 1908).
ניתן לראות זאת בצורה ברורה בחרדת בחינות לדוגמא: כאשר חרדת הבחינות נמוכה מאוד, גם ההישגים נמוכים; חרדה מעוררת אותנו לפעולה, וללא חרדה אין כל גורם מדרבן ללמידה. מצד שני, כאשר החרדה גבוהה מדי, היא עשויה לשתק אותנו. כשרמת החרדה אופטימלית, אנו פועלים באופן המאפשר לנו להגיע להישגים הגבוהים ביותר.
בחירת צורת החימום תלויה אם כן ברמת החרדה ומשפיעה עליה: מצד אחד, חימום יכול להביא את רמת החרדה למצב אופטימלי ובכך לייצר ספונטניות; מצד שני, חימום עלול להגביר את חרדה מעבר לרמה האופטמלית ובכך לנטרל ספונטניות.
על אף שחימום מתאים לקבוצות בכל שלב פסיכודינמי, נשאלת השאלה האם כל חימום מתאים לכל שלב. לדוגמא, ניתן לשאול האם חימום באמצעות פעילות בעיניים עצומות מתאים לקבוצה בשלב התחלתי. בשלבים ראשונים של קבוצה קיימת בדרך כלל יותר חרדה (שפירא, 1995), ולכן חשוב לאפשר לערוך חימום מפחית חרדה, בעיניים פתוחות. בשלב זה כדאי לערוך תרגילי חימום פשוטים לאור דילמה המרכזית המעסיקה כעת את הקבוצה ונעה סביב המתח שבין השתייכות להימנעות" (רוזנוסר ונתן, 1997). תרגילים כמו ריקוד חופשי עם מוזיקה, מפגשים בחלל, צורות שונות לומר שלום, אמירת שם ויצירת תנועה ייחודית וקבוצתית, מאפשרים לכל אחד ואחת לקבל מקום ולהשתייך ומסייעים לגיבוש ה"אני הקבוצתי" וליצירת לכידות קבוצתית.
בשלבים מאוחרים יותר של התהליך הקבוצתי, המשתתפים מתחילים לנוע לכיוון בדיקה ובירור של גבולות ה"עצמי". המשתתפים בודקים את האמון בינם לבין חברי הקבוצה ואת נושא האמון בכלל. בשלב זה נוצרת לכידות קבוצתית בסיסית המאפשרת למנחה להגביר את רמת התסכול של הקבוצה ובכך לאפשר לה להתמודד עם תרגילי אמון כמו תרגילי מוביל ומובל, תנועה אינטואיטיבית בעיניים עצומות, נפילה לאחור לידי משתתף אחר, ושאר תרגילים מייצרי קונפליקט.
חימום המותאם לשלב הפסיכודינמי של הקבוצה מסייע לייצר חרדה מתונה המשפרת ביצועים, מעוררת, ומגייסת את הכוחות הפנימיים לעבודה וליציאה ממצב של "מוצר תרבותי שמור". לעומתו, חימום שאינו מותאם לשלב שבו מצויה הקבוצה עלול לעורר חרדה גבוהה מדי או נמוכה מדי, המחבלת בתגובות ובספונטניות, משתקת ומפריעה לשליפת מידע מהזיכרון המודע והלא מודע. עוררות גבוהה מדי מובילה לעמדה מתגוננת של המשתתפים, ולנטייה לשמר ולהישאר במקום המוכר והבטוח המונעת יציאה ממצב של "מוצר תרבותי שמור"; עוררות נמוכה מדי, מאידך, לא מניעה לפעולה, שכן המשאבים הקוגניטיביים הדלים וקצב התגובה המנטלי האיטי מעודדים גם הם שימור והישארות במקום המוכר והבטוח ובכך מונעים יציאה מאותו ממצב מוכר.
הרכב המשתתפים בקבוצה משפיע גם הוא על בחירת החימום המתאים והשפעתו על רמת החרדה בקבוצה. לדוגמא, משתתפים אינטרוברטים (הנוטים למופנמות) יפעלו טוב יותר במצב של עוררות חלשה, וטוב פחות במצב של עוררות חזקה, ומשתתפים אקסטרוברטים (הנוטים למוחצנות) - ההפך. צורת ה-U ההפוך של חוק ירקס-דודסון יופיע אם כן שמאלה יותר על ציר ה-X אצל האינטרוברט לעומת האקסטרוברט; הרמה האופטימלית של החרדה תהיה לפיכך שונה עבור אנשים שונים; לפיכך, בבחירת תרגיל חימום עבור קבוצה, מעבר להתייחסות לשלב הפסיכודינמי בו נמצאת הקבוצה יש לקחת בחשבון גם את אופי המשתתפים.
מטרתו העיקרית של החימום, עידוד הספונטניות של המשתתפים, יכולה אם כן להיפגע במידה והחימום לא נעשה בצורה טובה דיה ההולמת את השלב ההתפחותי של הקבוצה ואת הרכב המשתתפים ובכך לדכא את הספונטניות במקום לעוררו.
ביבליוגרפיה
ארצי, ע' (1991), פסיכודרמה, סידרת מה?דע!, הוצאת דביר, תל אביב
נהרין, א' (1985), במה במקום ספה, הוצאת צ'ריקובר, תל אביב
שפירא, א' (1995). "פשר ופענוח", מודל להנחיית קבוצות, הוצאת אוניברסיטת ת"א.
רוזנוסר, נ' ונתן, ל' (עורכים) (1997). הנחיית קבוצות, מקראה. ירושלים: מרכז ציפורי. פרק 9 , "מודל התפתחותי של טיפול קבוצתי קצר מועד", עמ' 187-200.
Fox, J. (ed.). (1987). The essential Moreno: Writings on psychodrama, group method, and spontaneity by J.L. Moreno, M.D. New York: Springer.
Moreno, J. L. (1934, 1953, 1978) Who Shall Survive? Foundations of Sociometry, Group Psychotherapy and Sociodrama. 2nd Edition (1953).
Yerkes, R.M. & Dodson, J.D. (1908) the relation of strength of stimulus to rapidity of habit-formation. Journal of Comparative Neurology and Psychology, 18, 459-482.