פסיכולוגיה עברית

×Наивная акварель
Наивная акварель ©
זכור אותי

כתבות שטח

המשוררת אגי משעול במפגש עם אנשי פסיכולוגית העצמי - איך משוררים חושבים

חווית קריאת השירים של אגי משעול, כחווית המפגש, מעוררת תחושה שכבר נפגשו, תחושה של מוכרות עמוקה. החוויה הינה של קריאה פעורה בשירים, בה הדברים נבלעים בתוכנו, נהיים אנו, מאפשרים להיות הדברים עצמם, לא כמו הדברים. בהתבסס על המשגות של היינץ קוהוט ורענן קולקה התיחס אריה גרין לשירה כזולתעצמי של תרבות, כמצע של אפשרות לעצמיוּת הנתונה ברקמה שלמה של יחסי זולתעצמי, והמבוססת על קבלה מוחלטת של הזולת בפתיחות וללא נימוקים. זהו רק חלק מהעושר שהיה בהרצאה, עליה מדווחת איריס שמחוני שגב.

מתפרסם מ 6/1/2010 | 12,579 צפיות

תגיות: | |

המשוררת אגי משעול במפגש עם אנשי פסיכולוגית העצמי –

איך משוררים חושבים

 

סקירה מאת

איריס שמחוני שגב

 

בפתח הערב שיתפה שולמית הבר מושיוב את השומעים בחוית ביקור הבית שלה ושל אריה גרין אצל אגי משעול: "אנחנו נפגשים כאילו תמיד היינו", במילותיה.

חווית קריאת השירים, כחווית המפגש, מעוררת תחושה שכבר נפגשו, תחושה של מוכרות עמוקה. שולמית תארה קריאה פעורה בשירים, בה הדברים נבלעים בתוכנו, נהיים אנו, מאפשרים להיות הדברים עצמם, לא כמו הדברים. קריאה שכזו בשיר "תנים" (מהקובץ ביקור בית) מאפשרת את היותה חווית הבדידות שעליה דיבר מטופל. גם המטפלת הקוראת, גם המטופל עליו היא חושבת, נהיים לתנים וכך השיר מאפשר גם לנו הקוראים, להיות להרף עין המטופל והמטפלת הקוראת. האיכות המשוררית של אגי משעול מדייקת את ההוויה הטיפולית ומקרבת אליה יותר מן התאוריה, באפשרה להיות בדבר בו נמצאים, היות לגמרי אני ולחלוטין בלתי אני. הדיון נגע באפשרות להיות עבור המטופלים ממשיים וסופיים, ובו זמנית מרחב בלתי סופי, כאשר המאמץ להיות זולתעצמי כזה הוא מקום פגיע ומסוכן. בסיום דיברה שולמית על השירה כמאפשרת מרחב שבו ינתנו מילים לאילמות ולפואטיות בחדר הטיפולים, במצבים בהם השפה עלולה "לקרוס אל שפת כולם יבשה".

 

אגי משעול שיתפה את השומעים בתהליכי החשיבה והקשב המשורריים, בהוויה המשוררית, שותפות גורלם של משוררים, ובהתפתחותה. התסיסה, המעבר ממצב תודעה רגיל להתוודעות לחלקים הקוסמיים שבאני, מופיעה מוקדם בילדות עוד לפני שיש כלים להכיל את השפע. לילד בעל היסוד הנענה יש תחושת בחירה המפצה על השוליות החברתית שלו –  זהו פלא של התוודעות למה שמעבר לגלוי. עם ההבשלה הקשב מתעבה ומתחדד וההשראה חוזרת אחרי חויה רגשית חורגת, לרוב בהתאהבות. עם ההתנסות בהתמרת החויה ליצירה נידונים לכוח הזה.

 

ההתקימות של המשורר היא בין שתי רמות תודעה, כשישנה יכולת לקיים באופן קבוע קשב משוחרר לצד ההתנהלות הרגילה של החיים. המשורר חי בהמתנה, בדריכות וקשב לא חמדני, מבט רפוי, בוהה, קשב מפוזר ומשוטט. המחשבה הנעה קדימה נעצרת, וישנו ריחוק מעצמנו. החשיבה היא לרוחב והינה כתמית מתפשטת, ולא מתקדמת.  זהו תדר נוסף של קליטת המציאות, ובעיקר הלשונית. הקשב המשוררי שומע במילים תהודות של קולות רבים, אפשרויות רבות ללא מסננים, שאת חלקן צריך להסות. כל תיבת התהודה של השפה נראית, השורשים מקפיצים ממילה לקרובתה – צופן, מצפון. ברגעים בם אדם משוחרר מספיק מעצמו לקלוט משהו שמעבר, האדם הופך מעין מדיום, חלל שדרכו זורמים דברים. האדם משקף אז, לא מביט. את המעבר הזה בתודעה משוררים מתרגלים כמו שריר לא רצוני. זהו מצב שהינו שקט ודרוך, מרוכז בפתיחות.

 

החיבה לבהייה המאפשרת לחשוב בו זמנית יותר ממחשבה אחת, היכולת להיות במרחק מסוים מהמציאות ומעצמנו, התפיסה השונה של עיקר וטפל כשהקשב מופנה תמיד לאגבי ולשולי, החשיבה המטאפורית המחברת תופעות ומעבירה דרך הדימוי מערך שלם של אוסציאציות, והעניין בחלום כמקור אנרגיה פלאי ממנו נובעות תמונות – שיר, ללא חיפוש הפשר, מאפיינים את מנגנוני החשיבה והאישיות המשוררית.

לצד אזכור המחקר שנערך בבר אילן ומצא שאזורי המוח המופעלים בעיבוד שירה הינם שונים מאלו המופעלים לעיבוד שפה פרוזאית, הדגישה אגי משעול שהגרייה הינה מילים ולא דוקא חוויה שבמציאות – המצלולים שבמילים, הנסיון לחבר בינן והחשמל שבינן. אגי משעול סימה את המסע הקסום שלווה בדוגמאות רבות משיריה בשיר מולחן (ע"י קורין אלאל) אותו הקדישה לשומעים – "השקט " מהקובץ "ראה שם".

 

אריה גרין פרש יריעה רחבה ממילות פתיחת "מדרכים " ב"ביקור בית" - "השדה הזה הוא שטיח התפילה שלי..."  על השירה כתפילתו היומיומית של האדם החורג מעצמו אל השתתפותו העל-אישית בעולם. מעט מדבריו על התודעה הלירית של המשורר ושל המטפל כמצע העצמיות האנושית: המטפל אמור לבקש את תודעת המשורר שבו, וכמו המשורר צריך להיות קרוב לאדם החי: המילים הן גם החומר ממנו עשוי המצע של המטפל עבור מטופליו.  בפראפראזה על השיר הציע אריה שהתודעה שלו היא שטיח התפילה של המטופל ועל הסולם המיתמר משטיח התפילה – חווית הטיפול. אריה הביא דברים על תודעת המשורר, ובינהם ממרטין בובר –  המשורר נושא יסורים הבאים מתוך המגע בין ממשות הרגע ואפלוליות הנצח המתרחש בליבו. מהם הוביל להמשגה מתאורית העצמי. העצמי האנושי, נתון ביסודו במצב התמרה של עצמיות ריקה הנתונה ברטט מתמיד בין שני מצבי צבירה תודעתיים: מצב צבירה מבני של הפצעה של קיום אישי נבדל, ומצב צבירה לא מבני, התמוססות לעצמיות של קיום על-אישי. העצמיות נתונה ברטט מתמיד בין שני מצבי הצבירה, בין הסופיות לאינסופיות. בהמשך לדנה אמיר הציע אריה גרין, שכמטפלים אנו מנסים לתרגל את הרטט עם המטופלים שאצלם הפעימה הזו הופרה. קריאתו המעשירה בשירים "התגלות"  ו"המשוררת עונה לשאלות הקהל" השתקפה במבע מתפעל גם בפניה של אגי משעול.

בהתבסס על המשגות של היינץ קוהוט ורענן קולקה התיחס אריה גרין לשירה כזולתעצמי של תרבות, כמצע של אפשרות לעצמיוּת הנתונה ברקמה שלמה של יחסי זולתעצמי, והמבוססת על קבלה מוחלטת של הזולת בפתיחות וללא נימוקים.  קבלת הזולת בהיותו חלק ממארג רחב, היכולת להיות הכל ועם הכל, כשכולם ארוגים בתודעה הלירית של המשוררת ודרכה לזו שלנו, קיבלה קול נוסף בקריאת השיר "ליטוף", מתוך הקובץ "ראה שם", וכדי לתת עוד  מעט מן הטעם של הערב אצטט ממרכזו –

"....ואנו מתבוננים זה בזה

     בפלאי הפנים שאין להם אח,

    ונוגעים זה בזה

    בפלאי האצבעות וחכמתן הנבדלת מחכמתנו...."  

                   ערב עשיר ורוטט בנימות של חוכמות מרובות נבדלות ומשתלבות.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

שמחוני שגב, א. (2010). המשוררת אגי משעול במפגש עם אנשי פסיכולוגית העצמי - איך משוררים חושבים. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 17/11/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2436

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

איריס שמחוני שגבאיריס שמחוני שגב6/1/2010

השיר המצוטט בסוף הסקירה הוא "ליטוף".