פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

יחסי אהבה –נטישה, בין ילדים שהתבגרו והוריהם, מאת גבריאל רעם

ההורה אוהב את שאנושי בילד (כי, כאמור, זה הדבר היחד שניתן להתאהב בו) ואילו הילד שהתבגר נעשה עיוור וחרש למה שאנושי בהורה. וזו הטרגדיה הגדולה ביחסי הורים-ילדים מתבגרים או בוגרים, טרגדיה שנותרת כפצע פעור בליבות ההורים. פצע שלא מגליד, פצע שהילדים שהתבגרו, לרוב, כלל לא יודעים על קיומו. (גם משום חוסר רגישות להורים וגם משום שההורים מאוד לא רוצים להכאיב לילדיהם, אז הם לא מספרים להם על כך).

מאמרים | 16/6/2004 | 19,293

תגיות:

 

 

חלק א':

כל הזמן זה קורה;  ילדים מתבגרים ונוטשים את הוריהם ולא דווקא פיסית.

עד גיל מסוים (של הילד) הקשר הוא דו כיווני; אהבה (ותמיכה טיפולית) מצד ההורה לילד ואהבה (והזדקקות רגשית ופיסית) מצד הילד להורה. אך מגיל מסוים ואילך הדו כיווניות הופכת לחד כיווניות; רק מן ההורה אל הילד. הילד המתבגר (כבר לא זקוק לטיפוליות ולתמיכה של ההורה) מחפש עתה אובייקטים חדשים להפנות כלפיהם את אהבתו. ומבחינת  ההורה זו נטישה רגשית. נטישה שלאחריה הוא נותר כמעט תמיד – פצוע ומדמם. וכל שנותר לו מעתה, הוא לשמוח בשמחת ילדיו ולסבול בצערם. וכל זאת מבעד לזכוכית הניכור שהקימו מגיל מסוים ואילך.  ההורים מקישים על הזגוגית, אך מקבלים מיוצא חלציהם מבט ריק וקר. הוא לא רואה (מבעד למסכת ההורה) את האנוש הזקוק לאהבה הנוקש על הזגוגית.

ואכן זה לב הבעיה, הילדים שהתבגרו לא רואים את האדם שבהורה, הם רואים את התפקיד, את מסכת ההורה – ונותרים קרים רגשית אליו כאדם בפני עצמו.  ואילו האמת היא שלהיות הורה זה רק חלק  (וחלק חיצוני) ממנו, הרי עד לרגע ההורות הוא היה אדם, עם רצונות, שאיפות, חולשות, מאווים אכזבות, השתוקקויות וכו'. עצם הפיכתו להורה לא בלם אותם, או 'כיווץ' אותו כאדם בפני עצמו, פשוט נוסף לו תפקיד. אך בעיקר נוספה לו אהבה חדשה. וזה הסוד של  ההורים, הם מאוהבים בילדיהם ואילו הם, מגיל מסוים ואילך לא מחזירים להם אהבה עוד.

תהליך ההיתנקות הריגשית מתחיל בגיל העשרה, מתעצם לקראת סוף גיל העשרה ומתקבע בדרך כלל בשנות העשרים. ומאז כמעט כל הורה נותר אסיר תודה על כל חיבוק,  על אות של חיבה – מצד ילדיו הגדלים, (או הגדולים כבר).

ההסבר שההורים נותנים לניתוק הרגשי הזה של ילדיהם מהם, הוא אחד מכמה, תלוי באיזה גיל מדובר; בגיל ההתגברות, זה כמובן 'הגיל הזה', אחר כך, כמובן הם כבר נשואים וברור שאהבתם מסורה לבן/ת הזוג, ואחר כך, זו העבודה; הוא פשוט עסוק, אין לו, או לה רגע פנאי, מגיעים הביתה הרוסים, למי יש כוח להרים טלפון.

עם זאת, צריך להגיד כי זו לא נטישה מוחלטת, פיסית. אלא 'רק' רגשית ונפשית. שהרי אחריות יש, דאגה כנה לשלומם – יש, ומחויבות מוסרית – יש ויש. אך חום אנושי –חסר. הם נותרים לרוב קרים ונוקשים כלפי ההורים, חסרי רכות מאפשרת.

כך מן הצד הפעיל של הילדים הבוגרים או המתבגרים. מן הצד הסביל הם עדיין מנסים להפיק תועלת מן ההורים, להעזר בהם פונקציונלית או כספית. לינוק מן השדיים ההוריות הצמוקות עוד כמה טיפות.

מלכתחילה קיים חוזה לא כתוב בין הורים לילדיהם. וכמו בכל חוזה, כל צד אמור לספק משהו לצד השני, וכל צד צורך משהו מן הצד השני; הילד צורך פונקציונליות מן ההורה, וההורה צורך חיבה ואהבה. בדרך כלל ההורה עומד בחוזה ולרוב עוזר פונקציונלית וכספית וממתין לתגמול של חום ואמפטיה שבדרך כלל מבוששים.

 

חלק ב':

כל זה הוא בדרך כלל סיפור שחוזר על עצמו; הורים תמיד מאוהבים בילדיהם. קצת כמו הפסל היווני שהתאהב בפסל האישה שיצר: פיגמליון. * והתאהבות ביצירה שלך (בניגוד לאהבות רבות אחרות) היא אהבה שלעולם לא תדעך.

וכמו בטרגדיה קלאסית משובחת – הסוף ידוע מראש; הילד יגדל וינטוש את ההורים המאוהבים בו לטובת אהבות חדשות. מנקודת מבט ביולוגית אבולוציונית, זה נראה אך טבעי: לעזוב את אהבת ההורים כדי למצוא אהבה אישית ולהמשיך את השושלת. אך לא כך ברמת הנפש והלב. ברמות אלו זה לא המשך אבולוציוני טבעי ורצוי, אלא נטישה, תמיד נטישה. ולא, זה לא חייב להיות כך. זה, כאמור, חייב להיות כך פיסית, אך ניתן לעבור משלב האהבה הנזקקת של הילד חסר האונים, לשלב האהבה הבוגרת של האדם הבוגר נפשית; לגלות את האדם שמאחורי ההורה. וכשמגלים את האדם, ובתוך האדם מגלים את החלק האנושי שלו -  בדרך כלל מתאהבים בו. שהרי, רק במה שאנושי ניתן להתאהב, לא ניתן להתאהב בתפקיד. תפקידים לא ניתן לאהוב, רק בני אנוש. אך האדם שבהורה נותר לרוב עלום ומוסתר מאחורי מסכת התפקיד של היותו הורה. וההורה עושה העוויות מאחורי המסכה, וצועק: 'אני אדם, אדם עם רגשות, אני אוהב אותך', אך הילד הבוגר לא שומע, מסכת התפקיד מסתירה לו את הקולות והמראות.

זה היה יכול להיות תהליך טבעי, לעבור מפאזה אינפנטילית לפאזה בוגרת. מהזדקקות טיפולית – לאהבה אנושית. אך זה קורה רק לעיתים רחוקות. לרוב, לאחר שהזדקקותו של הילד להורה פגה – הוא פושט מתנתק רגשית.

לאחר שהילד כבר לא זקוק להורה כקביים והוא עומד והולך בזכות עצמו – נוצר חלל, ובמקום שהחלל יתמלא באנושיות שוקקת, ** הוא מתאכלס בניכור. *** . ויכול היה להיות אחרת, שלאחר השלב של:  נזקק – מטפל, יבוא השלב של:   אדם  -אדם, אנוש - אנוש; יחסים שיש בהם זיקה של רוך, חום אנושי, אמפטיה אל האדם באשר הוא אנוש.  אך כאמור זה  אינו תהליך אוטומטי, וכאילו קל יותר לנער ולנערה הגדלים להאטם כלפי ההורה מאשר להיפתח אליו רגשית ונפשית.

הנערים והנערות שהתבגרו היו יכולים להגיד: 'עכשיו שאנו לא נזקקים להם יותר , אנו יכולים לפתח כלפיהם יחס רגשי של חום, חיבה ואהבה'. אך לרוב הניכור בתוספת תחושת אחריות ומילוי חובה – הם שמאפיינים את היחס להורים.  

ההורה אוהב את שאנושי בילד (כי, כאמור,  זה הדבר היחד שניתן להתאהב בו) ואילו הילד שהתבגר נעשה עיוור וחרש למה שאנושי בהורה. וזו הטרגדיה הגדולה ביחסי הורים-ילדים מתבגרים או בוגרים, טרגדיה שנותרת כפצע פעור בליבות ההורים. פצע שלא מגליד, פצע שהילדים שהתבגרו, לרוב,  כלל לא יודעים על קיומו. (גם משום חוסר רגישות להורים וגם משום שההורים מאוד לא רוצים להכאיב לילדיהם, אז הם לא מספרים להם על כך).

ולעיתים, כשמגיע הרגע וההורים נפטרים, חווים ילדיהם רגשות חרטה וצער עמוקים. רגשי חרטה שרק מעמיקים בשנים שעוד יבואו. זכר ההחמצה הגדולה לא מרפה; הייתה הזדמנות אנושית, פעם אחר פעם, אחר פעם, אחר פעם: לפתוח את סגור הלב, להכיר את האדם שהוליד אותנו. להתייחס אליו דרך הלב ולא דרך תווית ההורה, להעביר את היחסים לפסים של אינטימיות וקירבה נפשית. לשאול, לפגוש להכיר מבפנים. ההזדמנות הוחמצה, היא לא תשוב עוד ועתה זה מאוחר מדי.

 

גבריאל רעם

12.6.2004

 

* פיגמליון היה פסל, אשר מצא פגמים רבים בנשים, עד אשר בייאושו הגובר, גמר אומר שלא לשאת אישה. פיגמליון התאהב בונוס ובכשרונו הרב יצר פסל יפהפה משנהב בדמותה, דמות אישה מושלמת. דמות האישה שהוא יצר נראתה כאילו היא חיה ונושמת. פיגמליון התייחס לדמותה כאל נסיכה, הלביש אותה, נתן לה מתנות ואף הושיב אותה על ספה יקרת ערך.

בעת הילולת ונוס, לאחר שקיים את כל גינוני הטקס הנדרשים, התפלל פיגמליון לפני המזבח וביקש כי דמות פסל השנהב תינתן לו לאישה. ונוס שמעה את תפילתו ונענתה לה. כששב פיגמליון לביתו ונשק לפסל נדהם לגלות כי היא פוקחת את עיניה ומתעוררת לחיים. פיגמליון קרא לה גלתיאה. ונוס נתנה את ברכתה לנישואיהם של פיגמליון וגלתיאה, בנם שנולד נקרא פאפוס, שעל שמו נקראה העיר המקודשת לאלת האהבה והיופי, ונוס.

(סיפורם של פיגמליון וגלתיאה משמש עד היום כמשל לנבואה המגשימה את עצמה, תופעה המכונה על ידי הפסיכולוגים כ"אפקט פיגמליון").

 

** ואולי הבעיה היא לא בעיה של הילדים הבוגרים כלפי הוריהם, אלא בכלל של בני האדם כמין אנושי שמחמיץ ולא מתייחס מספיק או בכלל, למה שאנושי, חסר ישע, חלש וזקוק לתמיכה רגשית ואמפטית  - בזולת. ובמקום זאת מתייחס לאחר בתערובת של ניכור ופונקציונליות: האחר כמישהו שניתן להעזר בו ומעבר לזה הלב כלפיו נותר קר. וזו אולי ההחמצה הגדולה ביותר של רובנו: ההצטננות הזו, הקור הזה, של הלב, כלפי הלז.

 

***דבר דומה קורה בנישואין; השלב הראשון של ההתאהבות בדרך נפסק  מתי שהוא (פסיכולוגים אומרים כעבור 36 חודש). ואמור לפנות מקומו במקרה הרע למאבקי כוח או ניכור, ובמקרה הטוב לידידות.

הכותב: גבריאל רעם, מומחה לתקשורת לא מילולית, שמבין גם במילים... רעם כותב מסות ומאמרי הגות ופרסם עד כה שבעה ספרים, מהם שלושה עוסקים בנושאים פילוסופיים-אקסיסטנציאליים. ספרו האחרון: "אמנות השיחה, מלהג ופטפוט עד הידברות ודיאלוג" יצא בהוצאת ידיעות אחרונות, במרץ 2003. סיפרו הבא: "ספר הלא הגדול, על תופעת האאוטסיידר והאדם המורד", יצא גם הוא בהוצאת ידיעות אחרונות, במהלך 2004. למאמרים נוספים של גבריאל רעם. באתר אינטרנט ששמו" 'הגות במבט קוואנטי'.  

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

מיהמיה6/10/2006

זה לא נכון!. זה לא נכון ילדים תמיד אוהבים את הורהם ילדים אף פעם לא ישכחו מי גידל אותם ונתן להם את כל מה שהם יודעים ומי שנתן להם את החינוך אני חושבת שכל מה שכתוב באתר הזה זה שקר.

ליאת ברעוזליאת ברעוז1/7/2005

על פסימיות ואופטימיות.. כמטפלת בקשישים  (ניצולי שואה...ואולי יש קשר?) 'בעמך' אני בהחלט נוטה להסכים עם חלק מהנאמר. כאבם של ההורים שילדיהם נטשו אותם בעיקר רגשית גדול מנשוא.
חוויתם הקשה את עצמם כאנשים מזדקנים שאינם 'מועילים' יותר מועצמת בעקבות היחס מהילדים. הם מרגישים את עצמם מול ילדיהם כלא מעניינים, לא מתגמלים, ואפילו כתובעניים. תובעניים לכל פיסה של חום, חמלה, ושהות בחברתם. (ויעידו על כך כמויות האוכל שמוצעות לי בכל סיום פגישה  :)... כאילו עליהם עדיין לשלם ולתת כפי שעשו כהורים, תמורת יחס אנושי).
הנסיגה שמתרחשת בגיל הזקנה למקום תלותי רגרסיבי וינקותי רק מחזקת כמובן את התחושה.
ובכל זאת, אני חושבת שיש מקום לאופטימיות. כיום, כאשר יש מודעות רבה יותר לתכנים רגשיים ביחסי הורים- ילדים ובכלל, נראה לי, שכאשר ההורה, עוד מגיל צעיר ילמד את ילדיו לראותו כאדם בעל צרכים ונוכחות יש תקווה שיוכל לראותו ככזה גם בעתיד.
בסוף מאמרך כתבת משפט מעט מובלע ובו אמרת שההורים חוששים לשתף את ילדיהם בכאבם, בכאב הנטישה. זו בדיוק הנקודה והיא נקודה חשובה.
במידה וההורה לא יפחד לשתף את הילד באותנטיות עוד מגיל צעיר יותר גם בכאביו, בעולמו ובאנושיותו כאדם הוא יחווה כאדם גם כאשר יתחלפו התפקידים. כמובן,ששיתוף כזה צריך להתבצע ברגישות מרובה, תוך אמפתיה לצרכיו של הילד ועם הבנה מה יכול להכיל ומה לא שמשתנה עם התבגרותו.
אמפתיה זו, היא כעין 'צידה' לדרך שתלווה אותו ביחסיו לאחר, לעולם, ולהורה המתבגר והמשתנה.
 

ליאת ברעוזליאת ברעוז1/7/2005

פסימיות ואופטימיות.. כ

מיכלמיכל28/6/2005

מוקצן ופסימי. הנושא מענין, הבעייה אכן קיימת, אך מניסיוני שלי התופעה קיימת בתקופת גיל ההתבגרות, כאשר המתבגר שואף לאוטונומיה, עצמאות, ומחפש את 'האני' שלו. 
נראה לי שהשינוי מתרחש עם צאתו של הבן/ת מבית ההורים. אז מתחיל תהליך של הזדהות עם ההורה ואת רגשות הכעס והאשמה מחליפים רגשות של תודה, סליחה, חמלה, הערכה ואהבה.
בת אוהבת להורים (בת 28) ואם אוהבת לתינוקת.

מיכלמיכל28/6/2005

מוקצן ופסימי [ל"ת].  הנושא מענין,הבעייה אכן קיימת, אך מניסיוני שלי התופעה קיימת בתקופת גיל ההתבגרות ,כאשר המתבגר שואף לאוטונומיה, עצמאות, ומחפש את 'האני' שלו. 
נראה לי שהשינוי מתרחש עם צאתו של הבןת מבית ההורים.אז מתחיל תהליך של הזדהות עם ההורה,ואת רגשות הכעס והאשמה מפנים רגשות של תודה ,סליחה,חמלה,הערכה ואהבה.
בת להורים(בת 28)ואם לתינוקת.

גילעדגילעד20/6/2005

הסתייגות כמעט גורפת [ל"ת]. אני חייב לומר כי נושא המאמר משך אותי בתחילה לקרוא אותו, אך בעודי עושה זאת נוכחתי לגלות כי המחבר מציג תמונה קודרת יתר על המידה, של בעיה אמיתית (וראויה להתיחסות) שמתרחשת יום יום ומוכרת לכולנו, אך לא בצורה פסימית ואכזרית כפי שמר פרי מציג אותה.
לפתוח את המאמר במילים כמו 'כל יום זה קורה' ואחר כך להציג את הגירסה הקיצונית ביותר שיכולה להיות של התופעה החברתית הטבעית הזו עושה עוול אמיתי עם הבעיה.
אני, בניגוד למחבר לא מסכים כי מדובר בבעיה שרק מתעצמת ככל שהילד גדל, אלא ככזו המתרחשת בעיקר בגיל ההתבגרות כחלק מתהליך 'מרד הנעורים' ורכישת האוטונומיה של הילד המתבגר. לומר על הילדים הבוגרים והתיחסותם להוריהם, כי 'מגיל מסוים ואילך לא מחזירים להם אהבה עוד' או לתאר את הילד המבוגר כטפיל שרק רוצה 'לינוק מן השדיים ההוריים הצמוקים עוד כמה טיפות', פשוט עושה חטא עם כולנו (כילדים של מישהו ) באופן גורף.
אני דווקא חושב (כילד בן 27...) כי, ככל שמתרחקים מגיל הנעורים, התלות וההזדקקות שאפיינו את קשרינו עם הורינו,מתחלפים בכבוד ובהערכה של האדם שאותו (דווקא כן) למדנו להכיר טוב יותר עם השנים.

נעמי רזנעמי רז21/6/2004

האמנם?.



מסכימה לגמרי לדברייך!
נעמי


זיוהזיוה19/6/2004

על נטישת הילדים את הוריהם. משום מה, זה נראה לי כמו זעקה מנהמת הלב, ולא סקירה אובייקטיבית של הבעייה. אני מכירה גם יחסי הורים-ילדים אחרים, וחושבת שהיה כאן מקום לניתוח יותר מעמיק של היחסים האלה, עם נסיון לנבא מתי היחסים יישארו במתכונת שצוינה ומתי הם יתפתחו ליחסים מורכבים יותר, של אדם אל אדם.תודה לגבריאל רעם שהעיר את הזוית הזאת (אם כי באופן חלקי).