פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×יצירה מאת Adam Hillman
Adam Hillman ©
זכור אותי

מאה אימהות, מאה זיכרונות

מאה כותבים וכותבות בגילאים שבין שבע-עשרה לתשעים ושמונה הסכימו לבחור זיכרון אחד בלבד מאמם ולתארו במילותיהם.
הזיכרונות מרכיבים פסיפס מרתק ומרגש של אמהוּת, על צדדיה השונים, השגרתיים ויוצאי הדופן. מחלקם של הזיכרונות מנשבת רוח של פייסנות, מאחרים רוח של הערצה או סלחנות, ומקצתם עולים בבירור כעס ואכזבה. חלקם כתובים בשפה דיווחית, אחרים סיפוריים יותר. חלקם מפורשים ומשתפים את הקוראים גם בתובנות ובמסקנות, ואחרים ישירים, גולמיים – וכולם אמיתיים.
הזיכרונות משקפים לא רק את הסגנון האמהי הפרטי, אלא גם את רוח התקופה, את הנהגים התרבותיים השונים ואירועים מתולדות העולם והארץ.

אחרי שחקרה את הסבתאות על כל היבטיה בספרה 'הולדת סבתא', יצאה ענת הררי למסע בן שנתיים בעקבות האמהות. קריאת הזיכרונות מעלה שאלות שנותרו פתוחות: איך בוחרים זיכרון אחד בלבד מתוך מאגר הזיכרונות? ולמה דווקא את הזיכרון הזה ולא אחר? ומדוע בחר מי שבחר להציג את אמו הטובה והמיטיבה, או לחלופין, את אמו המכאיבה, הפוצעת? האם הזיכרון נבחר בשל היותו החריג, או משום שהוא משקף את המוכר והידוע? ומעל לכול מרחפת שאלה אחת גדולה: עד כמה אנחנו מכירים את 'אמא' – את האישה שהיא אמנו – על כל מורכבותה, על צדדיה השונים?

ספרים | 15/3/2009 | 7,754

תגיות:

מאה אימהות, מאה זיכרונות

 

ענת הררי

מאה אימהות, מאה זיכרונות

הוצאת בבל

 

מאה כותבים וכותבות בגילים בין שבע-עשרה לתשעים ושמונה הסכימו לבחור זיכרון אחד בלבד מאמם ולתארו במילותיהם.

הזיכרונות מרכיבים פסיפס מרתק ומרגש של אמהוּת, על צדדיה השונים, השגרתיים ויוצאי הדופן. מחלקם של הזיכרונות מנשבת רוח של פייסנות, מאחרים רוח של הערצה או סלחנות, ומקצתם עולים בבירור כעס ואכזבה. חלקם כתובים בשפה דיווחית, אחרים סיפוריים יותר. חלקם מפורשים ומשתפים את הקוראים גם בתובנות ובמסקנות, ואחרים ישירים, גולמיים – וכולם אמיתיים.

הזיכרונות משקפים לא רק את הסגנון האמהי הפרטי, אלא גם את רוח התקופה, את הנהגים התרבותיים השונים ואירועים מתולדות העולם והארץ.

 

אחרי שחקרה את הסבתאות על כל היבטיה בספרה הולדת סבתא, יצאה ענת הררי למסע בן שנתיים בעקבות האמהות. קריאת הזיכרונות מעלה שאלות שנותרו פתוחות: איך בוחרים זיכרון אחד בלבד מתוך מאגר הזיכרונות? ולמה דווקא את הזיכרון הזה ולא אחר? ומדוע בחר מי שבחר להציג את אמו הטובה והמיטיבה, או לחלופין, את אמו המכאיבה, הפוצעת? האם הזיכרון נחבר בשל היותו החריג,או משום שהוא משקף את המוכר והידוע? ומעל לכול מרחפת שאלה אחת גדולה: עד כמה אנחנו מכירים את אמא – את האישה שהיא אמנו – על כל מורכבותה, על צדדיה השונים?

 

 

 

ענת הררי ברומברגר, פסיכולוגית חברתית ומנחת קבוצות, נשואה ואם לשניים, גרה בתל אביב. שני ספריה - 'הולדת סבתא' ו'מאה אימהות, מאה זיכרונות' - יצאו בהוצאת 'בבל'.  

 

 

 

 

לפניכם פתח-הדבר וקטעים נוספים מן הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:

  פתח-דבר וקטעים נוספים מתוך 'מאה אימהות, מאה זיכרונות'

 

      

 

  

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

הררי, ע. (2009). מאה אימהות, מאה זיכרונות. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2048

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.